* יתרון המרקסיזם אל מול אתגר הגלובלזציה * קווים לדמותה של פרופ’ ג’ודית באטלר * ההבדלים בין המרקסיזם ובין הפוסט-סטרוקטורליזם * היסטוריה מקוצרת של הזרמים השונים בפמיניזם המודרני * תיאוריה קווירית – שוני ללא גבול * באטלר בקרב נגד "האחדות האורתודוקסית" * זהויות – יחידות ומרובות * הסובייקט הנעדר של באטלר * תיאוריה קווירית – היבטים תיאורטיים-פוליטיים * ה"אחר" האחר *
מרקסיזם הוא עדיין הבחירה המוצלחת ביותר
נראה שהמרקסיזם כגוף של תיאוריה הוא המועמד המתאים ביותר להסברת הגלובליזציה וליצירת המצע שיאחד את זרמיה השונים עד מאוד של התנועה נגדה. עם זאת, "האחדות האורתודוקסית-מרקסיסטית" חוטפת אש מאינטלקטואלים שמאליים חשובים. ג’ודית באטלר היא אחת המבקרות, ושיעור קומתה מחייב התמודדות עם ביקורתה.
התנועה העולמית נגד הקפיטליזם הניאו-ליברלי, המורכבת מריבוי גוונים של תנועות חברתיות, קבוצות, ארגונים ונטיות, היתה לכוח פוליטי רציני. המרקסיזם, יותר מכל גוף תיאוריה אחר, מציב בראש סדר העדיפויות שלו את המגמות החברתיות והכלכליות העומדות בבסיס תהליך הגלובליזציה. המרקסיזם, יותר מכל תיאוריה אחרת, פיתח מתודולוגיות ומסורות אינטלקטואליות שמאפשרות את המשך ניתוח הדינמיקה של הגלובליזציה, על תוצאותיה החברתיות והחומריות. נכון, המרקסיזם אינו אפנתי כיום, ואין לו גדודים מסורים של מאמינים. ובכל זאת, למרקסיזם כושר הישרדות מרשים וחיוניות רבה, למרות (או אולי בגלל) שכבר אין לו שום תפקיד מדינתי רשמי.
קיים צורך במצע תיאורטי שמטרתו לאחד ולחזק את זרמיה השונים של התנועה נגד הגלובליזציה, וככל הנראה אין למרקסיזם מתחרים על התואר. אבהיר שהמרקסיזם היחיד הראוי לשמו הוא גוף מתפתח ודינמי של מחשבה תיאורטית. בנוסף, אף אחד אינו מציע את הקמתו של אינטרנציונל קומוניסטי חדש, בעל משמעת ומנגנון ממורכז. המטרה, החיונית להמשך הצמיחה של התנועה נגד הגלובליזציה, היא מינימום של תיאום ואחדות פעולה, המבוססים על ניתוח כללי של הקפיטליזם בן-ימינו. ניתוח שכזה הוא נחוץ על-מנת לסמן תחומים של עניין משותף ואפשרויות לפעולה מאוחדת של כל הקבוצות והזרמים הרבים מספור שבתנועה. המרקסיזם הוא המועמד הטבעי לתפקיד. הוא התמודד עם הנושא לאורך השנים. אך לפני שנבחר במרקסיזם, ובלי להתעלם מכמה נטיות מסוכנות מאוד שהשמאל המרקסיסטי פיתח בעבר בשאלה זאת, עלינו לבחון מחדש את השאלה הבסיסית: האם האחדות היא מטרה ראויה? אין זה עניין פשוט כלל, כיוון שנטיות אינטלקטואליות שונות בשמאל הצליחו להפוך את האחדות למלה גסה, למלת-צופן לשליטה ולצורות אחרות של דיכוי. דרושה תשומת-לב רבה לנושא זה, כיוון שלדיון יש השלכות פילוסופיות רחבות. זהו אחד הנושאים העומדים בלבו של הפרויקט הפוסט-מודרני והפוסט-סטרוקטורליסטי. הבה "נכיר" את ג’ודית באטלר.
קווים לדמותה של פרופ’ ג’ודית באטלר
באטלר היא פרופסורית מוכרת ואף נערצת באוניברסיטת ברקלי שבקליפורניה. היא נמצאת בחוד החנית של התיאוריה (הפמיניסטית) המתקדמת. גם יריביה מודים בכך שהיא הוגה מעמיקה ומבריקה. עבודתה של באטלר מבוססת על המסורת הצרפתית הפוסט-סטרוקטורליסטית, שהיא מוקד הקרבות האינטלקטואליים של ימינו. עבודתה מבוססת על זו של אבות הפוסט-מודרניזם והפוסט-סטרוקטורליזם – אלתוסר, פוקו, דרידה, לקאן ואחרים. על אף שבאטלר אינה אנטי-מרקסיסטית מובהקת, היא חברה מובילה באסכולה הפוסט-סטרוקטורליסטית, המחזיקה בדעה שהמרקסיזם פשוט איננו רלוונטי למחקר הפילוסופי הרציני, בשום תחום. כמובן, באטלר מצויה מספיק בכתביו של מרקס כדי להשתמש במושג מסוים כאשר הוא מתאים לצרכיה.
באטלר זוכה לכבוד רב במקומותינו, מעל ומעבר לשיעור קומתה האקדמי, ובצדק. היא נוקטת עמדה נחרצת נגד הכיבוש ולצד הפלסטינים והאופוזיציה הישראלית. במסגרת פולמוס מול נשיא אוניברסיטת הרווארד בכבודו ובעצמו, היא כתבה מאמר מעמיק וחריף שהפריך את כל טיעוני חכמי הממסד, הישראלי והאמריקאי, שרואה בכל ביקורת רצינית על ישראל ובכל הסתייגוות מהציונות – אנטישמיות או גרוע מכך. על אף היותה בעלת-ברית פוליטית חשובה בתחומים רבים, יהיה זה אופורטוניזם מוחלט לא להתמודד עם הגותה ולהימנע מלצייר קו ברור המבחין בין עמדותיה בנושאים שונים לבין עמדתי שלי. נכבד את חשיבותה כתיאורטיקנית והוגה פוליטית רק תוך ויכוח עם המתודה שלה ועם מסקנותיה בתחום אחד, חיוני במיוחד: האחדות והשוני. אין אפשרות לעשות זאת בלי להתייחס לעמדותיה הפילוסופיות של באטלר.
סיכום מקוצר של ההבדלים בין מרקסיזם ופוסט-סטרוקטורליזם
אין אפשרות להבין את התפתחותה האינטלקטואלית של באטלר ללא בחינת ההגמוניה האינטלקטואלית של הפוסט-סטרוקטורליזם. באטלר היא תוצר של אסכולה זו וגם דמות בולטת כשלעצמה בזירה הפוסט-סטרוקטורליסטית. בחינת הגותה כאן אינה יכולה אלא להיות מוגבלת ביותר. אשתדל להתרכז במה שהן לדעתי הסוגיות המרכזיות שבמחלוקת בין הפוסט-סטרוקטורליזם והמרקסיזם, ובחשיבות ההבדלים הללו להתפתחותה המודרנית של תנועת הנשים.
לצורכי הניתוח לא אבחין בין פוסט-מודרניזם ופוסט-סטרוקטורליזם. שני זרמים קרובים אלה קשורים היסטורית בעבודתם של אלתוסר, פוקו, דרידה, לקאן ואחרים. הפוסט-סטרוקטורליזם טוען שאין מציאות מעבר ללשון או לחברה, ושאין מקום לקטגוריות כוללניות כגון אמת וצדק. אין מקום לדיבור על מושגים יסודיים לניתוח, או לאמונה שמחשבותינו ומלותינו הן השתקפויות נאמנות של עולם העובדות.
בני-אדם, או סובייקטים, נבראים באמצעות נוהגים תרבותיים ושיחיים (Cultural and Discursive Practices) שמייצרים משמעויות ונוהגים באתרים שונים ומופרדים, כאשר לכל אתר תצורות אחרות של תפיסה עצמית, שימוש בשפה, ערכים, ונוהגים חברתיים. סובייקטים הם אמנם ישויות חומריות, אך הם מגבשים את דעותיהם על עצמם מתוך קבוצות הזהות שלהם, התנהגויותיהם, יחסיהם האינטימיים ועוד. הפוסט-סטרוקטורליזם רואה את ה"מציאות" כמרוסקת, מגוונת וספציפית תרבותית. בהקשר זה, הפוסט-סטרוקטורליזם מקדיש את מירב תשומת לבו לתיאור היסטוריות ספציפיות וליצירת הקשר מקומי, לדגש על הגוף, על התרבות ועל השיח. הלשון איננה מתווך שקוף אלא מחסום בפני הכרת המציאות.
הפוסט-סטרוקטורליזם, אם כן, מדגיש הבדלים תרבותיים וסגנונות חיים. יותר מכל, זוהי תיאוריה של תרבות, שמניחה כי מושג המעמד הוא מיושן, וכי ההכרה החשובה-מכל בשוני דורשת שנקדיש יותר מתשומת-לבנו לזהות, למגדר ולאתניות. גזענות, סקסיזם וסוגים אחרים של אפליה הם ביטויים ליחסי כוחות לא-שוויוניים. הכוח הוא תוצר של השיח, והוא איננו ניתן להפרדה מהקיום האנושי. נטען שהקפיטליזם השתנה, ושאנו זקוקים למכלול חדש של קטגוריות אם ברצוננו לנתח את תרבותו החדשה. האידיאולוגיה היא תמיד תודעה כוזבת, כללית ויסודית. סוף האידיאולוגיה הוא בהפיכתה של התודעה הכוזבת לטוטלית: אין בנמצא תודעה אמיתית, לא-כוזבת. כך, איננו מסוגלים לומר הרבה על ההיסטוריה או על החברה, ואנו נותרים עם אינדיבידואל, שאותו נוכל לזהות לפי מיקומו, זהותו, ומעל הכל – גופו.
פרופ’ ברברה אפשטיין מאוניברסיטת קליפורניה בסנטה קרוז טוענת שאין הצדקה להשוואה בין פוסט-סטרוקטורליזם לבין מרקסיזם: אין בפוסט-סטרוקטורליזם או בדקונסטרוקציה (שהיא אחד ממרכיביו העיקריים) כל נטייה פוליטית כשלעצמם. חלק מקסמו של הפוסט-סטרוקטורליזם הוא שכתת-תרבות, הוא נחלץ מהחובה ליצור שמאל אפקטיבי – פרויקט שנדמה בלתי-אפשרי לעתים – בלי שישיל מעצמו את הילת הרדיקליזם. אפשר היום לראות את עצמך כחתרן/נית בלי שתישקף לך כל סכנה, מתוך נוחות האוניברסיטה.
לדעתי יש קונפליקט רציני ומהותי בין שתי האסכולות. המרקסיזם, העוסק בביקורת החיונית על הניאו-ליברליזם, טוען לנחיצותה של תיאוריה כללית על החברה. הוא טוען בנוסף שהדינמיקה המרכזית בקפיטליזם היתה ועודנה ניכוס הערך העודף, ושדינמיקה זו מחייבת מאמצים בלתי-נלאים לצמצום מחיר העבודה.
הפוסט-סטרוקטורליזם מכחיש את קיומו, או לפחות את חשיבותו, של המאבק המעמדי, שעודנו המחסום העיקרי בפני ניצול בלתי-מוגבל. בו-זמנית, הפוסט-סטרוקטורליזם מסרב להכיר בקדימותה של התיאוריה המתקדמת והמהפכנית, ורואה אותה כאמת אחת מני רבות, כיוון שלכל דעה ותיאוריה יש ערך שווה.
תפקידה של התיאוריה הוא שונה במרקסיזם ובפוסט-סטרוקטורליזם. בשביל הפוסט-סטרוקטורליסטים, התיאוריה היא אסטרטגיה של פיתוח טקסט, שמכוון להציג כלא-עקיבים את המושגים והיסודות שבטקסט, שאנו מניחים שהם ברורים ויציבים. הפוסט-סטרוקטורליסט מפרק את הטקסט ומחייך נוכח הצלחתו במניעת הסגירוּת – משמעות סופית ומדויקת. דבר אינו מוכרע לעולם. צריך לשמור על כל הכדורים באוויר בו-זמנית, ואכן התיאוריה מכונה תיאוריה לודית – תיאוריה כמשחק. עבור המרקסיזם, תיאוריה היא הניתוח ההיסטורי של נוהגים חברתיים על יחסיהם ההדדיים המורכבים. הכוליות הזו ניתנת לתפיסה מטריאליסטית כמבנה העבודה האנושית, על יחסיה המתפתחים עם הטבע ועם הכוליות החברתית, ועל הקשר ההדוק בינה לבין ההיסטוריה, ברמה הגלובלית.
מובן שההבדל בין שתי ההשקפות בא לידי ביטוי בסדרת אבחנות ארוכה: בעיית סוכן השינוי החברתי; "מותה" או חיוניותה של האידיאולוגיה, וניתוח הקשר בין זהויות מעמדיות, גזעיות, מגדריות ואתניות. אבל בשלב זה נסתפק במבוא שהוצג. אין הוא יכול להיות אלא שרטוט, שמורכב מכמה רשמים על הנושא הנדון. מטרתו היחידה של הדיון עד כה היא יצירה של בסיס מינימלי, אך מספיק, כדי שהקורא יוכל לעקוב אחר הטיעון המוצג להלן.
היסטוריה מקוצרת של הזרמים השונים בפמיניזם המודרני
התיאוריה הפוסט-סטרוקטורליסטית מחזיקה בידיה את ההגמוניה בשדה לימודי הנשים. היא בעלת תפקיד משמעותי בחשיבתן של פמיניסטיות מחויבות רבות. לפיכך, ההיסטוריה של הפמיניזם היא אתר מצוין להתבוננות בהשלכותיה של התיאוריה. החלוקה ההיסטורית המקובלת ביותר של תנועת הנשים היא החלוקה לשלושה גלים עיקריים. על הקורא/ת לדעת שישנן היסטוריוניות פמיניסטיות שאינן מקבלות את תזת הגלים. בנוסף, ישנם תיאורים של הגל השלישי והחדש ביותר שאינם עולים בקנה אחד עם התיאור הניתן כאן. למרבה המזל, להסתייגויות אלה אין השלכות על השאלות המועלות כאן).
הגל הראשון של התנועה לשחרור האשה התחיל בכנס הלאומי הראשון על זכויות האשה בארצות הברית (בשנת 1848) והסתיים עם חקיקת התיקון התשע-עשרה לחוקת ארצות הברית, שנתן לנשים את זכות ההצבעה ב-1920. הסוגייה המרכזית היתה זכות ההצבעה. באופן ראוי לציון, המאבק לזכויות האשה היה קשור קשר הדוק למאבק לביטול העבדות. זכות ההצבעה וביטול העבדות היו במרכזה של התנועה הפמיניסטית המתגבשת. אך קבלת זכות ההצבעה, עם כל חשיבותה, לא ניתרגמה לשינויים משמעותיים בחייהן הממשיים של נשים. בכל אופן, הגל הראשון היה בעל חשיבות היסטורית עצומה. אך כאן צצים הסימנים הראשונים שגם ניצחונות אדירים בשדה הפוליטי עלולים להוביל להישגים מאכזבים בשטח, בחייהן הממשיים של נשים.
הגל השני של הפמיניזם המודרני הביא מרד מתגבר נגד תפקידיה המיניים והמשפחתיים המסורתיים של האשה, ומסע אינטלקטואלי ותרבותי אדיר להערכה מחדש של כל מה שקשור בחייהן של נשים. הסמן הראשי של תקופה זאת, שנות ה-60 וה-70 של המאה הקודמת, הוא מושג שחרור האשה ויישומו החברתי במפגשים קבוצתיים להעלאת תודעה. העלאת התודעה נגעה בחייהן של מיליוני נשים והדהדה בתרבות ובפוליטיקה ברחבי העולם. הקשר האיתן בין תנועת שחרור האשה לבין מאבקים רדיקליים אחרים בתקופה היה ביטוי למשבר כללי של החברה הקפיטליסטית המודרנית, אם כי נדמה היה שמוקד המשבר הוא הניכור החברתי ולא הניצול הכלכלי. תנועת הנשים כרתה בראשית ימיה ברית עם התנועה לשוויון בין הגזעים (התנועה לזכויות האזרח) ועם מרד הסטודנטים. תנועה זו האחרונה הובילה את החזרה לתיאוריה וארגון רדיקליים לאחר שנות ה-40 וה-50 הרזות והקשות, שבהן המקארתיזם הצליח לנפץ את השמאל הרדיקלי המאורגן ולפזר את רסיסיו. הפמיניזם של הגל השני נולד אל תוך חשיבה רדיקלית מיליטנטית, והיה מוכן להתמודד עם כל שאלות היסוד: זכות האשה לשלוט בגופה, במיניותה וברבייתה, וגם השוויון החברתי והכלכלי. התנועה היתה מוכנה לחשוב במונחים של מהפכה, אבל המהפכה לא היתה ממש על סדר היום. הצלחתו של הגל השני היתה בהשפעה העמוקה שהיתה לו על נשים ועל החברה, בחתירה שלו נגד המצב הקיים. הפמיניזם של הגל השני יצר שיטה תיאורטית כדי לנצל את הצלחותיו ולהצהיר על עצמאותו מהשמאל הרדיקלי המתפורר. האמצעי היה החלפת המאבק נגד הקפיטליזם במאבק נגד הפטריארכיה.
ניתוח מעמיק יותר יטען כי הגל השני היווה את השלמת המהפכה הבורגנית עבור הנשים. מקורה של התפתחות זו היה בכניסתן ההמונית של נשים אל שוק העבודה. תנאיו של הסטאטוס קוו החדש עדיין אינם יציבים, שכן הימין הדתי ממשיך במתקפת-הנגד שלו. אימוצו מן הלשון לחוץ של שוויון האשה כדגל במדיניות החוץ של בוש רומז על כך שהקפיטליזם המודרני מעדיף את הכללת הנשים במריטוקרטיה של השוק על-פני המסורת הפטריארכלית. פתח זה שנפתח, יחד עם נסיגת תנועת העבודה והשמאל, ערער את האוטונומיה השורשית ואת צורות הארגון המקומיות של התנועה הפמיניסטית והפך אותה לקבוצת לחץ מאורגנת. זהו ניצחונה של הסקטוריאליות, כפי שהיא מכונה בישראל. הפמיניזם צבר כוח בתוך המפלגות הגדולות, אך רק במחיר קבלת הגבולות של הפוליטיקה השמרנית או הרפורמיסטית.
הנסיגה הזאת נובעת מכישלונו של הפמיניזם בן הגל השני לצאת מחוץ לגבולות המעמד הבינוני. דגל האנטי-פטריארכיה שהונף מעל התנועה הצדיק מצב שבו נשים בנות המעמד הבינוני התעניינו בעיקר בביטול הדומיננטיות הגברית על השיטה ותוצאותיה של הדומיננטיות הזו. הן לא יכלו לראות שאין בכך די כדי לענות על צורכיהן של נשים עניות ובנות מעמד הפועלים. וכך, הישגיה הבלתי-מבוטלים של תנועת הנשים הוגבלו בעיקר לנשים בנות המעמד הבינוני, שלרשותן עמדו המשאבים והכישורים הנחוצים לניצול ההזדמנויות החדשות.
הרפורמות הנחוצות להבטחת שוויונן החברתי של כל הנשים, כולל העניות והעובדות, הן קשות הרבה יותר להשגה מאשר ההתקדמות בחזיתות המשפטית והתרבותית. סביר להניח שהבסיס החברתי הלבן והמעמד הבינוני של הפמיניזם סלל את הדרך למתקפת הנגד של הימין הריאקציוני, הטוען שרק "ערכי המשפחה" יכולים להגן על נשים מהשפלה בידי השוק.
יהיה זה פשטני לראות בעליית הגל השלישי תוצאה טבעית של התבגרותו והצטרפותו של דור חדש של נשים לתנועה בשנות ה-80 וה-90. נכון יותר לראות בגל השלישי תוצאה של ויכוחים ופילוגים בתנועה לקראת סוף הגל השני. ייתכן כי משהו מהשינוי צמח גם מהשינויים בארגון החברתי-כלכלי של הייצור והצריכה בחברה הקפיטליסטית המאוחרת. קודם כל, הבה נבחן את הגישות השונות לבעיות התנועה שסללו את הדרך לגל חדש של חשיבה ופילוסופיה ארגונית.
הפמיניזם מן הגל השני הפך כנראה לסוג חדש של אורתודוקסיה עבור נשים צעירות רבות. האורתודוקסיה הזאת דרשה להכיר בנשיות כקטגוריה מכריעה, חובקת-כל. האידיאולוגיה הפמיניסטית שהתרכזה במאבק בפטריארכיה התיימרה להתייחס לבעיותיהן הספציפיות של תת-קבוצות חשובות, כגון מעמד, צבע ואתניות. הגל השני הואשם (בצדק או שלא בצדק) בכך שהפנה את גבו לשוני. השוני (difference) איננו רק העובדה שאנשים וקבוצות אנשים הם שונים אחד מהשני. אין בכך כל חידוש. השוני הוא העיקרון התיאורטי והאסטרטגי שהמאפיינים הייחודיים של הקבוצה הם הדבר החשוב, ולא הדמיון, שקיים או לא, בינה לבין קבוצות אחרות. מנהיגות הגל השלישי מרדו במה שתפסו כאורתודוקסיה דכאנית חדשה, ויצאו לשני כיוונים מנוגדים. נשים לא-לבנות ותת-קבוצות אחרות העלו את נס פוליטיקת הזהות. נשים לסביות, למשל, חשו צורך במסגרות וביטוי משלהן. נשים שחורות טענו שגברים שחורים אינם אויב שלהן באותו מובן שהגבר הלבן הוא אויבה של האשה הלבנה. זאת לעומת הגל השני, שהציב את המגדר במרכז המסלול לשחרור, ודחק הצדה את המעמד.
ישנו צד כלכלי-חברתי לעניין, שבו הניצחון טומן בחובו את התבוסה. ההישגים בשוק יצרו מעמד רחב של נשים עשירות כשלעצמן, מנהלות בעסקים גדולים ותאגידים. חובה אחת שהוטלה על הנשים ששברו את תקרת הזכוכית היתה להוכיח את יכולתן לנצל נשים אחרות בשוק העבודה באותה יעילות שעשו זאת עמיתיהן הגברים. הפטריארכיה, מסיבותיה שלה, גייסה כשרונות למחנה שלה. המעמד צץ מחדש לאחר שהיה אמור להיעלם.
הגל השלישי קרא תגר על מרכזיותו של המגדר, אבל התפצל מיידית לשני תחליפים להגמוניה המתפוררת של ה"אורתודוקסיה" של הגל השני. היו נשים שיצאו לחפש את שחרורן דרך זהויותיהן החדשות, בעוד נשים אחרות, תחת השפעתו הישירה של הפוסט-סטרוקטורליזם, החליטו שהשחרור מחייב התנערות מכל זהות וקטגוריזציה. נשים לא-לבנות בחרו בעיקר בפוליטיקת הזהות. הן פתחו את המרחב בפני הגל השלישי, אך מניעיהן היו קרובים לאלו של השמאל בכך שהן ביקשו לקדם וליישם מצע חברתי ופוליטי של קולקטיבים מוגדרים. בעוד הנשים הלא-לבנות מגדירות מחדש את פעולתו וכיווניו של הפמיניזם, נשים פוסט-סטרוקטורליסטיות החלו עמלות על דקונסטרוקציה של קטגוריית האשה, בתור מושג מהותני. ייתכן שיש צורך להבהיר. דקונסטרוקציה היא הניסיון להראות שהמושג השיחי "אשה" יוצר קטגוריה חברתית מלאכותית, שמונעת מנשים את חירותן עקב התעלמותה מניסיונותיהן ומצביהן הייחודיים. כאשר אנו מגדירים מושג כמהותני, הכוונה היא שאין לו קיום ממשי, שהוא אינו אלא תוצר של הנוהג השיחי הדומיננטי. בקיצור, קיומו של המהותני תלוי באופן שחושבים, מדברים וכותבים עליו ולא בקיומו האובייקטיבי. אנקדוטה מפורסמת תדגים היטב את עומק השפעתו של הפוסט-סטרוקטורליזם. לפני כמה שנים תאורטיקנית פמיניסטית באה להרצות באוניברסיטה מכובדת בארצות הברית. היא החלה בהרצאה בפני קהל נשי ברובו בשאלה "האם יש מישהי בחדר שרואה את עצמה כאשה?" אף יד לא הורמה. המחשבה שיש דבר כזה "אשה" נתפסה כטעות גסה, מהותנות ראויה לבוז.
האתגר האינטלקטואלי הוא ברור. מבנים שניוניים (בינריים) כגון גבר/אשה, אמת/שקר, יופי/כיעור, מבטאים כניעה בפני עכבות ומגבלות חברתיות מובְנות. המאבק על השוני הוא המאבק לפרק את המבנים הניגודיים הללו ולפרוץ מחוצה להם.
ביבליוגרפיה
Judith Butler. "No, Its Not Anti-Semitism". London Review of Books, August 21, 2003.
Teresa Ebert. "Rematerializing Feminism". Science and Society, Vol. 69, Number 1, January 2005.
Susan Archer Mann and Douglas J. Huffman. "The Decentering of Second Wave Feminism and the Rise of the Third Wave". Science and Society, Vol. 69, Number 1, January 2005.
שני המאמרים האחרונים לקוחים מגיליון מיוחד של Science and Society שהוקדש למחשבה מרקסיסטית-פמיניסטית.
Barbara Epstein. "Post-Structuralism as Sub-Culture". www.nathannewman.org
Judith Butler. "Merely Cultural," Social Text 52/53, Nos. 3 and 4, Fall/Winter 1997
James Hearfiteld. Postmodernism and the Death of the Subject, Abstracted by the Author from his book The Death of the Subject Explained, Sheffield Hallam UP, 2002
Nancy Fraser. "Heterosexism, Misrecognition, and Capitalism", Social Text 52/53, Nos. 3 and 4, Fall/Winter 1997
מאמר מעולה, התחבטתי בנושא ארוכות לפני חדשיים, ועכשיו קיבלתי בכך תשובה מפורטת (וגם מושקעת, רהוטה ומנוסחת בבהירות אנושית)
תודה, ממש תןדה, אחכה לחלק השני.
בהזדמנות זאת הרשו להתחלק עימכם בפנינה השמורה בארכיוני זה שבע שנים:
Philosophy and Literature announces
Winners of the Fourth Bad Writing Contest (1998)
We are pleased to announce winners of the fourth Bad Writing Contest,
sponsored by the scholarly journal Philosophy and Literature.
The Bad Writing Contest celebrates the most stylistically lamentable
passages found in scholarly books and articles published in the last
few years. Ordinary journalism, fiction, departmental memos, etc. are
not eligible, nor are parodies: entries must be non-ironic, from
serious, published academic journals or books. Deliberate parody
cannot be allowed in a field where unintended self-parody is so
widespread.
Two of the most popular and influential literary scholars in the U.S.
are among those who wrote winning entries in the latest contest.
Judith Butler, a Guggenheim Fellowship-winning professor of rhetoric
and comparative literature at the University of California at
Berkeley, admired as perhaps "one of the ten smartest people on the
planet," wrote the sentence that captured the contest’s first prize.
Homi K. Bhabha, a leading voice in the fashionable academic field of
postcolonial studies, produced the second-prize winner.
"As usual," commented Denis Dutton, editor of Philosophy and
Literature, "this year’s winners were produced by well-known,
highly-paid experts who have no doubt labored for years to write like
this. That these scholars must know what they are doing is indicated
by the fact that the winning entries were all published by
distinguished presses and academic journals."
Professor Butler’s first-prize sentence appears in "Further
Reflections on the Conversations of Our Time," an article in the
scholarly journal Diacritics (1997):
The move from a structuralist account in which capital is understood
to structure social relations in relatively homologous ways to a view
of hegemony in which power relations are subject to repetition,
convergence, and rearticulation brought the question of temporality
into the thinking of structure, and marked a shift from a form of
Althusserian theory that takes structural totalities as theoretical
objects to one in which the insights into the contingent possibility
of structure inaugurate a renewed conception of hegemony as bound up
with the contingent sites and strategies of the rearticulation of
power.
Dutton remarked that "it’s possibly the anxiety-inducing obscurity of
such writing that has led Professor Warren Hedges of Southern Oregon
University to praise Judith Butler as `probably one of the ten
smartest people on the planet’."
רוב תודות! מאמר מרתק!
כהדיוט גמור בכל הנוגע לפוסט-סטרוקטורליזם, תמיד חשדתי שהאיפיון שלו כטוען שאין מציאות אובייקטיבית הוא קריקטורה שמשורטטת ע"י מתנגדיו. האם אמנם כך? האם הוגי הזרם אכן טוענים כך בפירוש, ברחל בתך הקטנה, או שזה פירוש של תורתם שבא מבחוץ?
המאמר חשוב והדיון חשוב, להבהרת השונויות והדקויות, ולבירור פוליטי-מחשבתי.
אבל באותו הזמן אתה מציג באופן חד וברור את מגבלות שני הצדדים:
מצד אחד – את המסורבלות של מי שרואה עצמו "פוסט", ואת חוסר הבהירות והפגיעות של הפוליטי.
ומהצד השני – את חוסר היכולת של המרקסיסט לערער או להגמיש את תפיסת העולם, ולערער את מעמדה של האמת שלו בהיררכיה הגלובלית, או לקבל את המורכבות והעושר שמציעים כמה הוגים "אחרים". בכך הוא גם עיוור לכאב ולאי-ההגינות שיכולים להיכלל בתיאוריה הנוקשה שלו, שהוא מתעקש על שלמותה החברתית.
ניכר שעדיין לכל אחד יש את הצורך להצדיק עצמו – מי שיכנה עצמו "פוסט-סטרוקטורה-מודרנה" חייב להצדיק את אי-קיומם של הצדק והאמת, ומי שמכנה עצמו "מרקסיסט" חייב להצדיק את האמת שלו והצדק שלו.
התחרותיות, המודגשת במאמר, ניצחה את האתגר העצמי להתפתח.
במקום לעורר פעולה פוליטית (שהיא גם רגשית, וגם פיזית ולא רק מחשבתית) מתוך מורכבות ההכרה – שמרוויחה כמה זוויות מבט – לא התאפקת מלהתנצח ולהתנגח.
.
למישהו במקרה יש קישור למאמר שלה "No, Its Not Anti-Semitism". ?
— קישור —
המאמר ראוי ומעלה סוגיה חשובה ביותר שהיא
הצורך באחוד זרמי השמאל על בסיס המשותף ודחיית את המבדיל.
ואם זו המטלה הרובצת על כולנו,יש צורך וחובה,
להבהיר את המשותף.
לא ארחיב כאן על נושא חשוב זה,הדורש דיון
נפרד,אך אציין רק נקודה אחת חשובה:
מחבר המאמר כתב ש"המרקסיזם היחידי הראוי
לשמו הוא גוף מתפתח ודינמי של מחשבה תיאורטית"
אין זה נכון.
ידוע היטב משפטו של מארקס שאמר,שהמטרה
אינה רק להבין את המציאות,אלא לשנות אותה.
במשפט זה המפתח להבנת המרקסיזם,כוון שזו
לא פילוסופיה חדשה,או גישה כלכלית מקורית,
או סוציולוגיה הומניסטית,או נושא השמור לדיון במגדלי השן של האקדמיה או בבתי הקפה
של האינטלקטאלים ואנשי הרוח,המבחן של המרקסיזם הוא ביכולתו לשנות את המציאות.
המרקסיזם זו דרך להבנת העולם כדי לשנות
אותו,ולא כדי להוסיף ספרים בספריות או למלא את הריקנות והתסכול המציפים אותנו במציאות
שאנו חיים בה יום יום.
על כן,חובתו של כל מרקסיסט הראוי לשמו,הוא
המחויבות האישית שלו לשינוי המציאות.
ממתין בקוצר רוח להמשך המובטח של המאמר. פירוק מושגים מהותניים בדרך של שיח ובחינה היא אכן הישג חשוב במאמץ להבין את הדברים. עם זאת, הנסיון חייב להניח קיומה של אמת עצמאית שאינה תלויית תרבות, שכן רק קיומה התיאורטי מצדיק את העשייה (החיים) חרף הידיעה המתסכלת על היותה בלתי מושגת במלואה. וזה מחזיר אותי לזקן אחד, בנו של מסתת אבנים, שאמר פעם שהוא יודע כי אינו יודע, ובכך עולה הוא על מי שאינם יודעים כי אינם יודעים. אוף שכחתי את שמו…