הכפר הפלסטיני בילעין שוכן מזרחית להתנחלות מודיעין עלית. רוב תושבי הכפר התפרנסו עד לפרוץ האינתיפאדה השנייה מעבודה בישראל, אך כיום מתבססת כלכלת הכפר על חקלאות ושיעור האבטלה בו גבוה מאוד. הגדר שנבנית בסמוך לכפר תספח לישראל 60% מאדמות הכפר (2,300 דונם מתוך 4,000). בינואר החל הכפר במאבק עממי, לא אלים, כנגד הגדר. כמעט מידי יום צועדים תושבי בילעין לעבר תוואי הגדר בניסיון לעצור את פעולת הדחפורים, העוקרים את עצי הזית שלהם ומפרידים בינם לבין אדמתם. בנוסף לכך, בכל יום שישי, בו לא מתקיימות עבודות, מתקיימות הפגנות. כל שבוע מגיעים עשרות ישראלים ופעילים בינלאומיים כדי למחות ביחד עם הפלסטינים תושבי הכפר. הם מחפשים דרכים יצירתיות על מנת להביע את מחאתם, כולל מייצגים רבים וחסימת העבודות בגופם. על אף שהמאבק הוא לא אלים בעיקרו, הצבא בתגובה נוקט באלימות רבה הכוללת ירי של כדורי גומי, כדורי מלח, אש חיה, רימוני הלם ורימוני גז. הכל כחלק מניסיון הצבא "לשבור" את הכפר (כפי שהודו המפקדים עצמם בהודעות שונות לתקשורת).

בילעין ואני

כשחזרתי מבילעין בפעם האחרונה, התיישבתי במקלחת ופשוט לא יכולתי לזוז. כל הגוף כאב לי. ניסיתי להוריד מעצמי את ריח הגז, הבצל, הלימון, האפטרשייב וכל שאר החומרים ששמו עליי בשביל שאפסיק לדמוע ואתחיל לנשום בלי שיכאב לי.

הכניסה לבילעין עם רכב מכיוון כביש 443 חסומה. על מנת להגיע לכפר על המפגינים הישראלים לעבור את החסימה ברגל ולקחת מוניות פלסטיניות. ביום שישי האחרון הכריז הצבא על האיזור המקיף את בילעין והכפרים ח’ירבתא וספא שלידו כ"שטח צבאי סגור", ונאסרה כניסת המפגינים אליו.

לכן, האוטובוס בו נסענו הוריד אותנו באמצע הכביש. משם דילגנו לכביש השני ורצנו בשדות בזמן שחיילים רצים מאחורינו. היינו צריכים לטפס על גבעה, אבל החיילים משכו חלק מהמפגינים ועצרו אותם. אני הצלחתי לברוח. אלו שנתפסו על ידי הצבא לוו ע"י כוח צבאי ומשטרתי עד למחסום מכבים, ושם שוחררו. אחרי שטיפסנו על הגבעה נכנסנו למטע זיתים. זקנה פלסטינית העבירה אותנו דרך החצר האחורית שלה לתוך הרחוב, שם אספו אותנו מוניות שהסיעו אותנו לכפר בילעין. התאספנו בבית של ארגון הסולידריות הבינלאומי, ויצאנו לכיוון ההפגנה.

ההפגנה התחילה בצורה שקטה, שקטה באופן כמעט מפחיד. התיישבנו מול פלוגה שלמה של חיילים שעמדה מאחורי מחסום מאולתר שהיא הכינה מחוט תיל. הרגשתי כאילו אני נמצאת במשחק מחשב – אנחנו מול החיילים. בזמן שישבנו, דקה אחרי שהרמנו ידיים והראינו לחיילים שאנחנו לא חמושים, הם החליטו להיכנס בנו. פלוגה שלמה, חמושה, מוגנת, מול כמה עשרות מפגינים לא מוגנים וחפים מפשע. הפלוגה פשוט החלה להכות את כל מי שישב.

לי היה מזל, זה שישב לידי הרים אותי, והספקנו ללכת אחורה. לפני שהבנתי מה קרה, חמישה חיילים קפצו על גבר פלסטיני שרץ לידנו. הם התחילו להכות אותו, תוך שימוש באגרופים, בעיטות, אלות, קנים של רובים וכל מה שרק יכלו. לא היתה לכך כל הצדקה. פשוט חמישה חיילים על אדם אחד, לא חמוש, שניסה לחזור לכפר שלו. לא יכולתי לראות את זה ולא לעשות כלום, אז התחלתי לצעוק עליהם, שהוא לא מוגן, שאין לו נשק, שיפסיקו, שהם מטורפים. אבל ככל שצעקתי הם רק היכו אותו יותר חזק.

רגע אחר כך, שמעתי שריקה בשמיים ואז מעין מכה חזקה כזו, שאף פעם לא שמעתי. הרגשתי שאני עפה מעט אחורה. במרחק חצי מטר ממני התפוצץ רימון הלם ראשון. הרימון נפל בחצר של בית שהתכוונו להתחבא בתוכו. הפחד היה עצום. ידענו שהרימון הבא עומד להיות גז מדמיע, והחיילים מכוונים אותו אלינו. הדבר היחיד שעבר לי בראש באותו הזמן היה ניסיון להבין את גודל הטירוף של החיילים האלה – הם זורקים עלי רימונים כשכל מה שעשיתי היה לשבת, להרים ידיים ולהגיד שאין לי נשק.

שמעתי עוד שריקה, ראיתי רימון נופל וממנו יוצא יותר מדי עשן. זה הגיע. גל של עשן סמיך נכנס לי לריאות. ניסיתי לנשום דרך הבנדנה ולא הצלחתי, הרגשתי כאילו האוויר נהיה כבד, והריאות שלי לא מסוגלות להכיל אותו בתוכן. בזמן שרצתי וניסיתי לנשום, התחלתי לראות מטושטש. הוצאתי מהכיס שלי חתיכת בצל והתחלתי להריח אותה. לאט התחלתי לנשום ולראות כמו שצריך, ואז קלטתי שאני עמוק בתוך הכפר והחיילים גם כן. הבנתי שאם אני לא אהיה ב"קו האש" החיילים יירו אש חיה בתוך הכפר.

הסתכלתי מסביב וראיתי רק שישה פרצופים מוכרים. אני, עוד ארבע חברים ומפגין שנפצע וחזר לבית של ארגון הסולידריות. התקשרתי לאחד מהחברים שלא מצאתי והוא סיפר שעצרו אותו ועוד 29 אנשים – 27 ישראלים, שני בינלאומיים ופלסטיני אחד, פצוע קשה. לא ידעתי ממש מה לעשות, אבל הדחף הורה לי לרדת לכיוון החיילים. התחלתי לצעוק לכיוונם שיחזרו לישראל, שהם בתוך הכפר, בשטח בנוי, שיפסיקו לירות ושאני ישראלי. יהודי כידוע, לא יורה ביהודי. זה לא מה שמנע מהם לירות עלינו כדורי גומי.

רצנו בעלייה. הרגשתי כאילו שאני משחקת מחניים. מישהו זרק כדור לאוויר ואני לא יודעת איפה הוא ינחת. משהו נפל לידינו, כדור גומי כמעט פגע בידיד שלי. הם הפסיקו לירות. הלכנו ואספנו את הכדורים. כשהחזקתי אותם ביד הם עדיין היו חמים. חשבנו שההפגנה נגמרה, ישבנו במכולת שבפאתי הכפר, ואז שמענו עוד יריות. ההפגנה, בשלב זה, אפילו לא התקרבה לסיומה. שוב הכל התחיל מהתחלה. גז, הלם, גומי, צעקות, יריות. זה פשוט לא נגמר.

אחרי זמן מה קיבלתי SMS ששיחררו את כל החברים שנעצרו בהפגנה, חוץ מחמישה שנלקחו לתחנת המשטרה בגבעת זאב, ועדיין לא היה לי מושג איפה כולם. נערים החלו לזרוק על החיילים אבנים. החיילים, בתגובה, זרקו רימונים וירו, ואנחנו, שחזרנו לאזור התוואי בדיוק כדי למנוע את ההתרחשות הזאת, עמדנו באמצע, ורק קיווינו שהכל יעבור.

אלימות במעמד צד אחד

ההפגנות עצמן, המאורגנות ע"י הוועדות העממיות, הן לא אלימות. הצד הפותח באופן קבוע באלימות הוא הצבא, ומרגע שזה קורה, ההפגנה מתפזרת. האמתלה לשימוש בנשק היא בדרך כלל "רצון להגן על העבודות" (שכלל לא נעשות בימי שישי), או באמתלה של "הפרת צו אלוף" או "הפגנה לא חוקית" (על אף שההפגנות חוקיות על פי החוק הישראלי). לאחר שהאלימות מתחילה כבר קשה מאוד לעוצרה. פעמים רבות ילדי הכפר מגיבים על הירי בידוי אבנים כלפי החיילים. גם אבנים הן אלימות והשימוש בהן פסול לפי השקפתי, אך בהשוואה בין חיילים עם קסדות, אפודים, מגנים ונשק, לבין ילדים "חמושים" באבנים, קשה לקרוא ליידוי אבנים מאבק אלים.

ישבנו כמה דקות בתוך גינה של אדם שהזמין אותי להיכנס. משפחה מקסימה. הם נתנו לנו לשתות והרגיעו אותנו. פגשתי שם גם כמה חברים שחשבתי שנעצרו. כשיצאתי משם התחלתי להתקרב לאזור שבו התקיימה ההפגנה. היתה שם התקהלות גדולה והיה נדמה לי לרגע שהחיילים הפסיקו לירות. סוף סוף פגשתי את החברים שנעצרו לפני שעתיים. לא היה לחיילים דרך להביא את כולם לתחנת המשטרה, אז הם שחררו אותם בתוך הכפר.

אחרי שכבר שמחנו שלפחות חלק מהדברים הסתדרו, ידיד אמר לי שממש כואב לו בגב, וביקש שאני אסתכל אם יש לו שם משהו. כשהסתכלתי, לא ידעתי אם לצעוק או לבכות. ירו לו בגב. ככל הנראה כדור הגומי פגע בו ממרחק רב, לכן הפגיעה היתה שטחית, אבל זה עדיין לא נראה טוב. סביר להניח שאם היו יורים בצורה כזאת במפגין בכפר מימון, למשל, תמונות גבו היו מעטרות עמודים ראשונים.

פתאום הגיע עוד פלסטיני, שנגרר ע"י שני אנשים. הוא היה כמעט מעולף, וירד לו דם במצח. אני לא יודעת בדיוק מה קרה לו, אבל גם מצבו היה רע מאוד. החובש שהיה איתנו נעלם. יכול להיות שהוא היה עצור או שהוא נשאר בשטח, זכרתי שראיתי אמבולנס בסביבה, יצאנו לחפש עזרה. למזלנו החובש בדיוק חזר, ואחד מהתושבים בכפר הזמין אותנו לביתו. הוא אמר לנו שאשתו היא אחות, ושיש להם בבית המון ציוד ותרופות שיכולים לעזור. הוא אפילו נתן לנו את השם שלו והסביר לנו איך את הדרך לביתו במקרה שבפעם הבאה נצטרך עזרה. רגע אחד של שפיות בתוך כל הטירוף הזה.

שמענו שהחיילים רוצים להיכנס ולירות בתוך הכפר, וכבר תיכננו לחסום את הכביש, אבל לשמחתנו הם לא באו. הגיעה השעה לחזור הביתה. עלינו על מוניות פלסטיניות שלקחו אותנו בחזרה לוואדי, משם הלכנו ברגל. הלכנו על הכביש עד שהגענו לאוטובוס חזרה לתל אביב. הגעתי הביתה, התיישבתי במקלחת ופשוט לא יכולתי לזוז…

Share on Facebook