זהו חלק ב’ של מאמר שפורסם בשני חלקים. לקריאת חלק א’ של המאמר הקישו כאן.
* יתרון המרקסיזם אל מול אתגר הגלובלזציה * קווים לדמותה של פרופ’ ג’ודית באטלר * ההבדלים בין המרקסיזם ובין הפוסט-סטרוקטורליזם * היסטוריה מקוצרת של הזרמים השונים בפמיניזם המודרני * תיאוריה קווירית – שוני ללא גבול * באטלר בקרב נגד "האחדות האורתודוקסית" * זהויות – יחידות ומרובות * הסובייקט הנעדר של באטלר * תיאוריה קווירית – היבטים תיאורטיים-פוליטיים * ה"אחר" האחר *
תיאוריה קווירית – שוני ללא גבול
זהויות מגבילות, מצרות וממשטרות אותנו, והנשיות בכלל זה. התיאוריה הקווירית משנה עמוקות את תפיסת המיניות שלנו. הזהויות הישנות מסוג גבר, אשה, הטרוסקסואל והומוסקסואל, ניתנות וראויות להפיכה על פיהן באמצעות פערים והתנגדות. בין ה’סטיות’ נמצאות ביסקסואליוּת, טרנסג’נדריות, וקוקסינליות. אנו צריכים להוקיר ולעודד קרעים כאלה בדפוסים הדומיננטיים. זהויות מרובות, נזילות ומשתנות מפנות מקום לשוני, והשוני, כפי שאנו כבר יודעים, הוא הדרך אל החופש. התיאוריה הקווירית מבקשת מאתנו לנטוש את אמונתנו בקיומה של מיניות נורמלית, וזוהי בקשה שנוכל למלא. היא גם טוענת שבני-אדם יהיו מאושרים וחופשיים יותר אם תהיה להם גישה למגוון אינסופי של נוהגים והעדפות מיניים. כאן אפשר לעצור רגע ולשאול אם חזון כזה הוא מטרה ריאלית ופרקטית. גם אם הוכח שרגשותינו הם "מובנים חברתית", אין זה אומר שהם פחות אותנטיים או אמיתיים מאשר אם היו כורח ביולוגי. בכל מקרה, ערכיה של חברה משתנים באיטיות מכאיבה. המפתח לחירות מרבית, בכל תחום, אינו פעירת פתח בנוהג השיחי אלא הפחתת הניצול והניכור החומריים, ויצירת מינימום של רווחה כלכלית. אי-אפשר להבטיח את החופש ללא בסיס חומרי. בהמשך אומר יותר על טענותיה התיאורטיות והשלכותיה הפרקטיות של התיאוריה הקווירית. בינתיים עלינו לשוב לשאלת האחדות.
באטלר בקרב נגד "האחדות האורתודוקסית"
ג’ודית באטלר, המבקשת לייצג את התנועות החברתית (כגון הפמיניזם, תנועת השחורים, ההגנה על הזהות האתנית) נגד "המרקסיזם ההגמוני", מזהירה אותנו פן נשכח שתנועות אלה "מצאו את קולן אל מול שמאל הגמוני". השמאל המרקסיסטי (ההגמוני), כך נדמה, מתרעם נגד תנועות אלה כיוון שמתוך האינטרס האנוכי והתיאוריה השמרנית השגויה שלו, הוא רואה אותן כ"תרבותיות בלבד", ולכן בעלות חשיבות משנית. השמאל המרקסיסטי מקווה להחזיר את עטרתו ליושנה בקוראו לאחדות אורתודוקסית. לצורך כך הוא "מנסה להחזיר את האוניברסלי בהבל פיו" בדברו בשמה של "מעמדיות מטוהרת מגזעיות". בקצרה, השמאל ההגמוני יצא לקרב על מנת להשיב את התנועות החברתיות השונות מסורן אל חיקו המשעבד. השמאל הוכיח שלא למד דבר מכישלונותיו בעבר.
לא ברור בדיוק עם מי באטלר מתווכחת. במאמרה "תרבותי בלבד", היא נמנעת מהזכרת שמות, כיוון שלדידה זהות יריביה ידועה לכל. על אף טענתה שביקורתה מכוונת נגד נטיות חדשות של הגמוניה מרקסיסטית, טיעוניה מופנים נגד התיאוריה המרקסיסטית המסורתית והמקובלת. אתייחס אליהם בהתאם.
ניתוחה המתוחכם של באטלר אינו אלא גרסה ממוחזרת של המעשיות האנטי-קומוניסטיות הישנות, שלפיהן הקומוניסטים דחפו קבוצות אתניות וגזעיות שונות אל תוך ארגוני החזית של המפלגה. הטענה היא שהקורבנות המירו את עצמאותם במעט ייחוס, ולמדו מאוחר מדי שהולכו שולל בשירות אינטרסים זרים. לא אומר שלא היו דברים מעולם. אך מקרים מסוג זה אינם יכולים בשום אופן להתקבל כניתוח של התיאוריה והפרקטיקה המרקסיסטית. ללניניזם היה לא מעט לומר בנושא היחסים בין תנועת הפועלים האוניברסלית והתנועות החברתיות האחרות בנות תקופתה. מושג ההגדרה העצמית הוא היסוד המרכזי באסטרטגיה המרקסיסטית. חופש הגירושין הוא התנאי הראשון לנישואין הוגנים. תנועת העבודה האוניברסלית אינה יכולה לזכות בבעלי-ברית בין המיעוטים הלאומיים והאתניים אם לא תחרוט על דגלה את זכות ההגדרה העצמית. כאשר לנין הבין שהמהפכה הסוציאליסטית תהיה בלתי-אפשרית בלי מלחמה בקולוניאליזם, הוא שינה את סיסמתו הקדושה של האינטרנציונל ל"פועלי כל העולם, והעמים המדוכאים – התאחדו!" מתקפתה של באטלר נגד השמאל המרקסיסטי מניחה שהסיסמא הקוראת לאחדות אינה אלא הונאה, ושהיא מונעת את התפתחותה של אחדות אמיתית, מה שעשוי אולי להתרחש, אבל רק לאחר שכל קבוצה תלך בדרכה שלה בעקבות מטרותיה. כאן היא מחמיצה את העיקר. טיפולה בנושא סובב סביב התיאוריה והשלכותיה, ומתעלם מהתחום הבעייתי, הרגיש והחיוני של הפוליטיקה המתקדמת. תשומת לבה ממוקדת ב"תנועה לשוני עצמי", שלפיה תנועות חברתיות נולדות מתוך "קרעים" במסגרות מתקדמות ורדיקליות רחבות יותר. בסקאלה הערכית של באטלר, השוני הוא ראשוני והוא המפתח לכל השאר. אבל לא כך עובדים הדברים בעולם האמיתי. כאן, הבעיה היא הסתירות בחיים, ולא היבלעותו של ה"חלקי" בתוך "השלם".
רוב השוני בעולם האמיתי הוא תוצאה של סתירות אובייקטיביות בהתפתחותם של כוחות חברתיים, והמפתח לפתרון הסתירות הוא פוליטי, במובן הנשגב ביותר של המלה. כמה דוגמאות אקראיות: הסתירה בין ההגנה של תנועת העובדים המאורגנת על השכר, לבין רצונם של המחפשים עבודה בכל שכר כמעט להגר; הסתירה בין מלחמתה של התנועה האקולוגית לאוויר ומים נקיים לבין פרנסתם של העובדים, התלויה בתעשיות המזהמות; הסתירה בין מעמדן של נשים בתנועות לשחרור לאומי לבין המסורות הפטריארכליות בחברה הנתונה. הבעיה אינה האסטרטגיה הסובייקטיבית של המרקסיזם האורתודוקסי אלא אתגר התיאום וההרמוניזציה של צרכים ונטיות מנוגדים.
בכל רגע נתון עומדות על סדר היום סתירות כמו אלה שלעיל, שבסיסן במציאות האובייקטיבית ולא במדיניותו הסובייקטיבית הצודקת או המוטעית של אוונגרד כזה או אחר. אם ננחית אדם אינטליגנטי ודק-אבחנה כג’ודית באטלר כמעט בכל נקודה על הגלובוס, עד מהרה היא תתפוס את קווי העימות העיקריים בין פוליטיקה מתקדמת וריאקציונית באותו מקום. לאחר משימת ההתמצאות החיונית הזאת, המשימה הבאה היא איחוד הכוחות הפוטנציאליים לצד המתקדם. האמת היא בנאלית: הריאקציה יודעת להתאחד, והיא משקיעה מאמצים רבים בטקטיקות הפרד ומשול בקרב כוחות השחרור. "אחדות אורתודוקסית" איננה תוצאה של התעלמות מעצמאותן וצורכיהן המגוונים של התנועות השונות, אלא דרישה פוליטית מחייבת לכל מאמץ רציני לשינוי העולם.
תחושתי היא שהיחסים האמיתיים בין ה"אוונגרד הפרולטרי" לבין התנועות החברתיות משתנים בהתאם לגאות והשפל של המאבק המהפכני. תוך עלייתה של תנועה מהפכנית כללית נוצרת אחדות בין המגזרים. באטלר טוענת שהקדמה אפשרית רק כאשר נוצר קרע שבו חלק מהתנועה דורש עצמאות או שוני. הקרעים, הנפלאים כל-כך בעיני באטלר, נוטים להיווצר בעקבות תבוסות של התנועה המהפכנית כולה. מעבר לכך, אולי יש טעם בחיפוש אחר מקורם של הקרעים בבידול המעמדי שנוצר בתוך התנועה החברתית הנתונה. כשקשה, בריתות מתחילות להתרופף. המעמד הבינוני בתנועה החברתית מוצא אוזן קשבת לטענתו שיהיה יותר טוב להמשיך לבד.
ברצוני לאזכר כמעט באקראי שני פרקים היסטוריים חשובים שקשורים לנושא זה. המפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית השקיעה מאמצים עצומים בחשיפת הגזענות בארצות הברית. היא תרמה רבות לארגונם ותודעתם של השחורים, ובמיוחד להבנה אנטי-גזענית בציבור הרחב. יש הטוענים שהמדיניות הפכה מוגזמת כאשר המפלגה הציעה אפשרות של הגדרה עצמית לאומית וטריטוריאלית בדרום הארץ. נדמה גם שהסאה גדשה כאשר המפלגה ערכה "הבהרות פנימיות" כדי לשרש נטיות גזעניות לא-מודעות בקרב חבריה הלבנים. בישראל, המפלגה הקומוניסטית כמעט אינה מובחנת מהתנועה החברתית לשוויון אזרחי ולאומי לפלסטינים בישראל. אם לא היינו מבינים את הסיבות המקומיות הטובות עד מאד לתופעה זו, היינו יכולים לחשוב שהאוונגרד "נרדם בשמירה".
זהויות – יחידות ומרובות
אחרי שנסיר את הסחי המהותני מעל פניהן של קטגוריות כגון "אשה", "ערבי", ו"מזרחי" בחסות השוני, נגלה שהמושג "אשה" אינו אלא שגיאה מהותנית. למרבה השמחה, באטלר מודיעה לנו, נשים רבות הצליחו לשבור את הקטגוריה הדכאנית הזו ולהתקדם לקראת זהויות שונות יותר כגון לסבית, שחורה, בוץ’, אוחצ’ה וכן הלאה. מצעד זה אל עבר השוני הוא לב הקדמה. המסר ברור. מה שחשוב זה מה שמבחין אשה אחת מאחרת. באטלר תומכת בנטייה "זהותנית" זו עד לנקודה מסוימת. היא בהחלט שימושית בעמידה נגד שלטון המהותנות.
עניין זה של העדפות "זהותניות" אישיות עד מאד הוא, כפי שנראה, בראש ובראשונה שאלה של פוליטיקה. עובדה היא שלאנשים יכולות להיות זהויות רבות בלי שהדבר ייצור קושי או מתח לא-רצויים. אשה אפריקאית-אמריקאית יכולה לראות עצמה כאשה וכאפריקאית-אמריקאית. אם היא לסבית, היא יכולה לראות עצמה כאשה, לסבית וכאפריקאית-אמריקאית. אם היא רוצה, היא יכולה להחשיב את עצמה כחברה בכל אחד מ"מחוזות הבחירה" האלה ו"להצביע" בכל אחד שתרצה. אם אותה אשה רוצה להיאבק למען האינטרסים שלה, היא יכולה לעשות זאת בכל אחד מהתחומים הרלוונטיים. פעילים פוליטיים חכמים שומרים על כל זהות שלא מגבילה את יכולת התמרון. אין לדעת מתי אחת מהזהויות תהיה שימושית.
הסובייקט הנעדר של באטלר
למרבה הצער באטלר, בתוקף כהונתה כחברה בכירה באסכולה הפוסט-סטרוקטורליסטית, שוללת את האמונה ביכולתנו לדעת ולהבין את המציאות האובייקטיבית. במחי אותה יד, באטלר מבטלת את תקפותו של הניסיון ההיסטורי, ובכך מחסלת כל סיכוי, שלא לומר ודאות, שנוכל אי-פעם להתערב באינטליגנטיות בחיי החברה כדי לשנותם. באטלר מצטרפת לפוקו וטוענת נגד קיומו של סובייקט אנושי אמיתי. נטייתנו הבלתי-מוגבלת לבלבול נוטעת אצל בני האדם את התחושה שיש לנו זהות עצמית, תחושה פיקטיבית לחלוטין. ההתמודדות עם מה שאנו מכנים הסובייקט, ובמיוחד עם תכונה כזו או אחרת שלו שמאפשרת לבחור ולהכריע בין אפשרויות בנושא חשוב כלשהו – זוהי התמודדות עם אשליה. זאת כיוון שזהותנו שלנו היא תוצר של כוח חיצוני שהופנם. זה לא שעברנו שטיפת מוח או תוכנתנו. מעולם לא היה לנו "מוח לא-שטוף" או נפש חופשית שתשמש כאובייקט למניפולציה חברתית כלשהי. הכוח הוא אנחנו, הוא בתוכנו וחדר לכולנו. הוא בנה אותנו.
השוני כירסם בסובייקט הנשי, שהיה פעם סוכן שחרור פוטנציאלי חזק למדי, בטוענו שהקטגוריה "אשה" היא מהותנית וריקה מתוכן. השוני צריך להמשיך את פעולתו המאכלת. ניסיונן של נשים להיחלץ מקיטלוג כאובייקטים בעולם שנשלט על-ידי גברים היה ניסיון עקר ויהיר להפוך לסובייקטים. הסובייקט הפטריארכי רצה שנשים יהיו אובייקטים, כדי שגברים יוכלו לקבל את ההחלטות החשובות. אבל הנשים שרצו להיות סובייקט בעצמן נפלו למלכודת, כיוון שאין כזה דבר סובייקט חופשי. השוני מוביל בסופו של דבר לאמונה שאין סובייקט, ואם אין סובייקט אז אין חירות. וכאשר אופק החירות נחסם, המילוט היחיד הוא "משחק ופרודיה". אלו הם שני הנתיבים הפתוחים בפני היחיד במציאות מוכרעת מכל הכיוונים, הדרכים היחידות לבטא את מה שנותר מהנפש האינדיבידואלית. לפי באטלר, איננו יכולים לשנות במודע אל הבסיס האובייקטיבי של מצבנו, אך היות ומצב זה הוא מטבעו שיחי, ולא חומרי, אנו יכולים לתמרן בחיינו הפרטיים.
תיאוריה קווירית – היבטים תיאורטיים-פוליטיים
במבט ראשון, תיאוריה קווירית נראית כדבר רב-תעוזה. הטיעון מבריק וחודר. בקיצור, רוב התנהגותנו המינית מותנית על-ידי שליטתו של ההטרוסקסיזם בחברה שלנו. לבני אדם אין באמת נטייה מינית ראשונית, והם מגבשים כזאת רק בעקבות עשיית סקס ("פרפורמטיביות" אצל באטלר). כאן, שוב, הנביאה הפוסט-מודרנית מזעזעת אותנו בגלותה לנו שמה שחשבנו שהוא עניין של טבע הוא תרבותי לעילא ולעילא. מרקסיסטים אמורים להיות מחוסנים מפני הזעזוע. המחשבה שהאיברים המנוגדים בכל קבוצה דו-קוטבית מבוססים על אחדות הניגוד, ושהגבולות בין הניגודים הם לא-יציבים מטבעם, אינה מפתיעה אותנו. מן הסתם זהו בסיסה של הדיאלקטיקה.
הבעיות עם התיאוריה הקווירית קשורות, ראשית כל, להשלכותיה התיאורטיות. באטלר טוענת שהטרוסקסיזם הוא מרכיב חיוני במערכת הרבייה הקפיטליסטית, ושכל הצלחה במאבק נגד שלטונו היא חתרנית מעצם היותה, ולפיכך מייצגת איום ממשי על המערכת. טיעון זה אינו עומד בפני בחינה מעמיקה.
ננסי פרייזר, תיאורטיקנית פמיניסטית חשובה בפני עצמה, מראה שבאטלר טועה חמורות אם היא רואה בהומופוביה ובנוהגי דמוניזציה אחרים היבטים מהותיים של המערכת הקפיטליסטית. אחד הביטויים החשובים ביותר של הניצול הקפיטליסטי הוא אדישותו המוחלטת של השוק לכל תכונה של המנוצל מלבד יכולתו לייצר רווחים עבור המנצל. אי-ההסכמה אינה בנוגע לחומרתה של האפליה נגד אנשים בעקבות העדפותיהם המיניות, או למרכזיותו של המאבק נגד אפליה מסוג זה. ייתכן שהוא חשוב כמו כל שדה אחר של מאבק בתוך השיטה. השאלה התיאורטית היא אם שנאת הומואים על סוגיה יכולה להיות מחוסלת בתוך הקפיטליזם, ללא שינוי השיטה. כל יום מביא עדויות חדשות ליכולתו של הקפיטליזם להתאים עצמו לאתגר הזה. בקהילה ההומואית נפוצים סימנים לכך ששם המשחק החדש הוא השגיות בתחומים שמתאימים למודל ההטרוסקסואלי. ודאי שהקריאה לנישואים חד-מיניים (והתרחבות האימוץ וההזרעה המלאכותית) אינה גורמת לפאניקה בקרב הנהלות התאגידים. נתקלנו בביטוי מעניין לנטייה זאת הקיץ כאשר נציגי הקהילה ההומוסקסואלית ביטלו את מצעד הגאווה העולמי שהיה אמור להתקיים בישראל. הם נימקו את החלטתם בכך שככל הקהילה, הם יהיו מרוכזים בהתקדמות תכנית ההתנתקות, ושכחברים בקהילה הם אינם מעונינים ליצור לחץ נוסף על כוחות המשטרה והצבא המתוחים גם כך. בדיוק כמו הגזענות ההיסטורית בארצות הברית ששאבה את כוחה מהחלקים הלא-מפותחים של המפה החברתית-כלכלית, כך גם שנאת ההומואים. הממסד משתמש בכל סוגי האפליה לצרכיו. אך בו-זמנית הוא מציע לתנועות החברתיות המאורגנות והפעילות נתיב אלטרנטיבי שמוביל לתוככי האינטגרציה החברתית.
יהיה זה מבורך אם השפעתה המכובדת של באטלר תעודד התנסות מינית ומאבק נגד ערכים דכאניים ומגבילים. אבל איך לנו בסיס תיאורטי להאמין שהדבר יציב קושי כלשהו בפני השיטה השלטת. אסתכן עתה בכך שיכנוני "שמאלן שמרני" ואשאל כמה שאלות קשות על החשיבות והרלוונטיות של פוליטיקה "קווירית". בנוסף, ישנם קשיים נוספים עם הפוליטיקה של הקוויריות כאשר אנו בוחנים אפשרויות של מימושה הפרקטי.
רחלי, פעילה אנרגטית וכנה, החליטה להגיע לכפר פלסטיני, להפגנה ישראלית-פלסטינית נגד שוד האדמות המתמשך, דווקא במכנסיים קצרים. היא מחתה נגד הבקשה המנומסת להתכסות או לעזוב; זה גופה והיא רשאית לעשות בו כרצונה. אינני מערער על זכותה של רחלי, אך הדיכוי היה חייב לנצח באותו יום. "לבוש צנוע" הוא חלק מובלע מההזמנה לבוא ולהביע סולידריות. לרוב אנשי הכפר מושגים ברורים בנושא, ומבחינה פוליטית היה זה ברור שלבוש פרובוקטיבי יהווה מתנה לאותם יסודות שמרניים בכפר, המתנגדים לרעיון הסולידריות היהודית-ערבית. לתיאוריה הקווירית המתקדמת, שניטעה היטב באדמתה של ברקלי, יהיה יותר קשה להשתרש באותם חלקים של העולם שעוד לא חלמו על חיסול הפטריארכיה. כל מי שמנסה לעשות עבודה פוליטית או הומניטרית באזור הזה מכיר את הצורך להתגמש ולהתפתל עד שפריצת-דרך מהפכנית כלשהי תנקה את האוויר ותכין את נפשותיהם של אנשים נהדרים רבים למבט חדש על מגדר ומיניות. בחלק זה של העולם עדיין נרצחות נשים על חילול כבוד המשפחה, ויש לנו עוד כברת דרך עד שנשכנע אנשים שמעשיהם הפרטיים והמוסכמים של מבוגרים הם עסקם שלהם. מגדר ומין, גם אם הם לחלוטין מובְנים חברתית, הם עדיין מקור לדיכוי רצחני. קריאת תגר על הדיכוי הזה היא אפשרית רק כחלק מקריאת התגר על המרקם הכלכלי-חברתי של החברה. וגם אז, שבירת טאבואים מיניים היא אפשרית רק מתוך סבלנות ורגישות אין-קץ. אם רחלי לא רוצה להישאר בבית, עליה ללבוש מכנסיים ארוכים.
ה"אחר" האחר
ככל שאני מכיר את עמדותיה הפוליטיות של באטלר, הן מצוינות. לכן יהיה זה אך טבעי לנסות להבין את הבסיס לתגובותיה הפוליטיות לנושאים שעל סדר היום העכשווי. באטלר, לפי הגדרתה, אינה סובייקט שיכול לנתח מצבים ולבחור באסטרטגיה רציונלית בתוך הסערות הפוליטיות. לווינאס, לדידה, מחזיק את המפתח לחידת תגובותיה הפוליטיות והאנושיות. עמדותיה הפוליטיות אינן תוצאותיה של החלטה להבין את העולם ולבחור תכנית פעולה. תגובתה הלא-רצונית ל"אחר" קורה כאשר סבלו של הלה חודר אל תוך תודעתה. בזכות הרכבה הנפשי היא מגיבה לטראומה הזאת, כאשר אין לה ברירה אלא להפנות את פניה אל סבלו של האחר.
יכול להיות שכך באטלר מגיעה למסקנות פוליטיות, ויכול להיות שלא. כך או כך, אין זה אפשרי לנוע מהזדהות אינסטינקטיבית עם סבלו של אחר אל ניתוח מתוחכם ומעמיק של בעיה פוליטית קונקרטית. חוששני שהזדהותה של באטלר נכנסת לפעולה רק לאחר הפעלתם של כלים ניתוחיים, כגון חקירה רציונלית וחוש היסטורי מחודד. לזה אני קורא האחר האחר – שימוש אינטליגנטי ומבחין בתקשורת הליברלית ובביקורת הרדיקלית כדי לבחור בין אפשרויות שונות את ה"אחר" הדחוף ביותר. אי-אפשר לנוע מתגובה אינסטינקטיבית לפוליטיקה מוגדרת בלי לחזור אחורה ולהשתמש בעקרונות ובטכניקות שנפסלו בספרי-הלימוד הפוסט-סטרוקטורליסטיים כ"מהותניים" ו"מטפיזיים".
שמאלניות שמרניות ותיאורטיקנים קוויריים עדיין יכול לעבוד יחד. ה"באטלריאניות" יסבירו שהזעזוע והטראומה שחוו דחפו אותם לניתוח ולפעולה, למרות התייאשותם מעיצוב מודע של ההתפתחויות הפוליטיות. "שמאלנים שמרנים" יעבדו את לקחי ניסיונם שלהם. דרכים שונות מובילות אנשים שונים אל בריקדות הקדמה. יש כאלה שיבואו בזכות האידיאולוגיה, וישנם כאלה שיבואו, עם כל הכבוד הראוי, למרות האידיאולוגיה.
ביבליוגרפיה
Judith Butler. "No, Its Not Anti-Semitism". London Review of Books, August 21, 2003.
Teresa Ebert. "Rematerializing Feminism". Science and Society, Vol. 69, Number 1, January 2005.
Susan Archer Mann and Douglas J. Huffman. "The Decentering of Second Wave Feminism and the Rise of the Third Wave". Science and Society, Vol. 69, Number 1, January 2005.
שני המאמרים האחרונים לקוחים מגיליון מיוחד של Science and Society שהוקדש למחשבה מרקסיסטית-פמיניסטית.
Barbara Epstein. "Post-Structuralism as Sub-Culture". www.nathannewman.org
Judith Butler. "Merely Cultural," Social Text 52/53, Nos. 3 and 4, Fall/Winter 1997
James Hearfiteld. Postmodernism and the Death of the Subject, Abstracted by the Author from his book The Death of the Subject Explained, Sheffield Hallam UP, 2002
Nancy Fraser. "Heterosexism, Misrecognition, and Capitalism", Social Text 52/53, Nos. 3 and 4, Fall/Winter 1997
מאמר מאלף, נדמה לי שאני מסכים עם עיקרי המאמר אבל בכל זאת השמרנות המרכסיסטית קצת מפריעה לי.
במה אני מסכים. בגישה הבסיסית שקיימת מציאות אובייקטיבית שאיתה אנחנו צריכים להתמודד, שקיים מצב של דיכוי על בסיס מעמדי, המבוסס בבסיסו על הניצול בהפקעת עודף הערך וגו’. וגם שהגישה המרכסיסטית עדיין מרכזית בחשיבותה להבנת המציאות הקאפיטליסטית ואי השוויון בה.
הבעייה העיקרית של הפוסטים למיניהם (פוסט-סטרוקטורליזם, פוסטקולניאליזם, היא המחשבה שניתן להגיע לחופש על ידי משחקי מילים. למרות הניסיונות לחרוג מניתוח השיח הדכאני, מהדקונסטרוקציה אל המאבק, ולמרות הניסיונות להראות שגישות כאלה מובילות למאבק פוליטי לשינוי, עדיין נדמה שהשחרור מתמצה לפעמים בפירוק השיח הדכאני. מה גם שהדיון של הסופרים שצויינו במאמר, ושל המאמרים שבעקבותיהם,הוא כל-כך אקדמי וכל-כך מסובך שיש ממש מעט אנשים אפילו בתוך השמאל שאינם מהאקדמיה, שיכולים לעקוב אחריהם.
במה אני לא מסכים. בחלק הראשון של המאמר נאמר שהמרכסיזם הפך להיות פחות פופולארי. מחבר המאמר לא שואל את עצמו מדוע. מה הסיבה שכל אותן קבוצות מוחלשות, מדוכאות, שהיו תחת כיבוש קולוניאלי, בחרו דווקא בגישות אלה. מי שקורא את ספרו של יהודה שנהב למשל, "היהודים הערבים: לאומיות דת ואתניות" מוצא שלניתוח הדיכוי של המזרחים בישראל בחר דווקא בתיאוריות פוסטקולניאליות. ובצדק.המרכסיזם לא יענה על הכל. בוויכוח עם באטלר צודק ראובן קמינר בביקורת על הרדוקציה לסובייקטיביזם ורלטיביזם של הגישות הפוסט-סטרוקטורליסטיות, אבל הרדוקציה שלו למעמדיות גם היא אינה נראית לי. למשל, המפלגה הקומניסטית בארה"ב באמת לא הצליחה להבין ולחדור לבעיית השחורים שם. ויש ספרים של סופרים שחורים רדיקאלים, שמבקרים את פעילותם של היהודים והקומניסטים בקידום השחורים בארה"ב, ביקורת אולי בנוסח בקורת השמאל האשכנזי כאן.בשני המקרים, בעלי זהות שחורה (שם) ומזרחית (כאן) היו מובילי המחקר בנושא. ללמדך, שלהוויה האתנית יש חשיבות גם בבחירת נקודת המבט. וכך, גם בישראל השמאל האשכנזי, כולל הקומניסטים מצליחים (אולי, אולי גם זה לא בטוח) לפעול עם הערבים, אבל נכשלים עם המזרחים.מה לעשות, ההוויה האשכנזית-לבנה גם, אבל גם הגישה התיאורטית של הפרימט המעמדי, יצרו מצב של שמאל אשכנזי (וגם ההוויה המעמדית של שמאל המעמד הבינוני, גם). מה לעשות לתיאוריה המרכסיסטית יש פחות תשובות תיאורטיות ומעשיות בנוגע לבעיות הקבוצות המוחלשות והמדוכאות.הניסיון להגן על הקומניסטים ועל הרלונטיות של התיאוריה המרכסיסטית בנושא ניתוח ופעולה תרבותיים ושל הפוליטיקה של הזהויות, לא יצלח!
מה אני מציע. בסופו של דבר, צריך לקחת מהפוסט-סטרוטורליזם, מפוקו, מאדוארד סעיד, והומי ק. באבא, את מה שרלונטי, גם מבלי להסכים על היסודות הפילוסופיים העמוקים של הפוסט-סטרוקטורליזם.אנחנו יכולים לחפש דרך מרכסיסטית (יש כל-כך הרבה), רלונטית, אבל להיות מאוד קשובים להצלחות וגם לכשלונות של מפלגות ותנועות מרכסיסטיות בנושא ניתוח ההשפעות התרבותיות והזהותיות של הקולוניאליזם.
נחמד מאד לראות, שמתפרסמים, לפעמים, גם מאמרים כאלה…
וכעת – בנגע לפסקת-הפתיחה. הבט, המדובר הוא בשני סוגים *שונים* של חופש. אני דו-מיני, כמעט-טרנסית, המודע/ת לכך, שהמגדר מ?ת. בנפרד מכך, אני מובטל ועני, הנאלץ לקוות לכך, שמאה ש"ח יספיקו לו, לאוכל של שבועיים וחצי. היות וכך הוא מצבי, הרוחני והכלכלי, אני מודע היטב, להבדל העצום, השורר בין שני המישורים הללו – ולכך, שאי-אפשר לנו כלל לבלבלם, *אפילו* נוכחים הם, אצל אותו האדם האחד.
אני גברית ונשי בה-בעת, מכיל תכונות, שאליבא דהגישה המסורתית (=הפרימיטיבית), יוחסו לשני המינים כאחד. אני נמשכת בעיקר לנשים אך גם נדלק מגברים. מצבי הכלכלי מגביל אותי, כמובן מאליו, מלממש את ייחודי *בפועל*, שולל ממני חופש-תנועה (כי למי כבר יש כסף לאוטובוס… שלא לדבר כבר, על מכונית ורשיון), מונע ממני בילויים ועוד – אולם, כנגד-זאת, עולמי הפנימי, עשיר הוא, סבורתני, לאין-שיעור *יותר*, מאשר עולמה/ו של אדם, המוגבל/ת – עדיין!! – בכבלי-המגדר. וגם בשכבי בדד בחדרי, קרה מיטתי וריק מטבחי – עדיין, תרבותי בוערת. זה לחוד – וזה לחוד.
כעת, בנגע לצוןרך באחדות השמאל, אל מול הקונפליקטים הפנימיים – אסוננו הוא, שאיננו מצליחים, אפילו כעת(!!), להניח את ריבינו הפעוטים בצד ולהתלכד, כנגד סכנות כגון האמריקניזציה-ג-לא-בא-לי-זציה, החומה, תכנית ויסקונסין, הרס-האקדמיה, הרס-הסביבה, הומופוביה ועוד (וסדר אזכור-הדברים כאן, אינו מעיד על חשיבותם בעיני – כי כל אחת, מן הסכנות האלה, כח יש בה די, על-מנת להחריבנו כולנו) – אלא, עסוקים אנו, תמיד, במריבות קטנוניות, כגון פעיליו של מי רבו, עם פעיליו של מי, בנצרת ב-98′, מי אמר מה למי, בדוכן פלוני ב-78′ והאם, במקום ראשון ברשימה מאוחדת אפשרית, יוצב ברל, או שמא שמרל. מצבנו זהה, למעשה, בתכלית לאותם הוגים קיומיים מ"ברייאן כוכב עליון", שכאשר באה חברתם וזועקת לפניהם, "בריאן נתפס! זה קורה ממש עכשיו!" – מוסיפים הם להגות, בהבליהם האישיים, תחת לצאת ולמהר ולראות, מה לעזאזל ניתן *לעשות* בנידון. הם עקרים, זהו שמאל *עקר*, שמאל אימפוטנטי, המעדיף להתכנס אל-תוך עצמו, קבוצונת-קבוצונת במשרדה-הוא-מבצרה – או לארגן משמרות-מחאה, פתטיות ומיקרוסקופיות – תחת לשטוף את הרחובות, בכל ערי הארץ כולה, בדגלים אדומים ושחורים ובקריאה: "ויסקונסין – לא!"
המאמר לא יורד לעומקה של התגובה הקווירית לפוליטיקה של זהויות. המטרה אינה לפרק זהויות (למשל "אשה") לתתי -זהויות (למשל "שחורה" או "בוץ’").המטרה היא, על ידי שימוש במגוון התנהגויות שמשוייכות לזהויות שונות, למנוע מהמתבונן לשייך אותך לזהות שהוא מכיר.
למה זה טוב? חלק מכלי הדיכוי החומרי של בני אדם מבוססים על חלוקתם לזהויות. אם אני מזוהה כ"פרולטר", יתנו לי תנאים גרועים בבנק. אם מזהים אותי כ"בורגני", יסתכלו
עלי עקום במסעדת הפועלים השכונתית. כך או כך, נמנעות ממני אפשרויות חומריות, וגם הפוטנציאל ל"אחדות מהפכנית" ביני לבין שכניי נמצא נפגע. לעומת זאת, שיבוש האפשרות לזהות אותך כ"כזה" או כ"אחר" משבש את פעולות מנגנוני הדיכוי.
אם אנחנו רוצים לשבש את מנגנוני דיכוי הגוף אצל מי שמזמינים אותנו להפגין בבילעין, הרי לבישת מכנסיים קצרים אינה יעילה. יש כאן זיהוי ברור של הפרת קוד הלבוש. הטכניקה הקווירית אמורה למנוע מאנשים להצליח לקבוע האם הפרת את קוד הלבוש. למשל: מכנסי 3/4, שסע מהברכיים ומטה, מכנסיים חצי שקופים מהברכיים ומטה, מכנס אחד ארוך ומכנס אחד קרוע, ועוד כיד הדמיון הטובה. המטרה היא לגרום ל"משטרות הצניעות" המקומיות להסס. ההיסוס, ודחיית מימוש הסנקציה כנגד מי שלא ברור אם הפר או לא הפרה את הקוד, מחליש את הכוחות שקובעים איזה לבוש נכון ואיזה פסול. היעדר גבול ברור בין האסור למותר מחליש את קיומו של גבול בכלל. כדי להצליח, הפעולה הקווירית צריכה תמיד להקדים במהירותה וגיוונה את כוחם של קובעי קוד הלבוש להתאים את עצמם למציאויות החדשות שעומדות מולם.
הסוג הזה של מיקרו-פוליטיקה יכול, לפעמים, להחליש צורות של דיכוי. במצב הזה הגבול בין "פרגמנטציה" ל"אחדות", גם הוא מפסיק להיות מובן מאליו. אם אין לנו זהויות מובחנות, האם כולנו זהים, או שכולנו שונים?
זה לא כל-כך חשוב, מכיוון שכך או כך, התנאים שמאפשרים דיכוי חומרי מתערערים
תגובה לרועי. מה שכתב רועי נותן דוגמה לביקורת שלי כלפי גישה פוסט – ית. למאבק המשותף שלנו עם העם הפלשתיני,בבילעין, נבוא לבושים לפי קוד הלבוש שם. ניתן להם לשחרר את עצמם משאר וצורות הדיכוי המעמדיות ומהמגדריות. אנחנו שם להאבק בדיכוי הקשה מכולם: הכיבוש הישראלי.
המחשבה שניתן לשחרר בעזרת תרגילים של מכנסייים קצרים או שלושת רבעי,נראית לי מופרכת על רקע הכיבוש הקשה הפיסי הצבאי וגו’. תיאוריית השחרור הקויירית שהיא סעיף של תיאוריות שחרור פוסטקולוניאליות בהשראה פוסט-סטורוקטוראלית, מוצגת על ידי רועי כנראה מדוייק יותר מההצגה של ראובן קמינר.אבל עדיין יש כאן קצת הפרזה בכוחם של שבירת סטיראוטיפים או מסגרות מקובעות תרבותית של זהויות להביא שחרור.טקטיקות כאלה יכולות לפעול רק למצד מאבקים "מסורתיים". שחרור חלקי מאוד של השחורים בארה"ב בא בזכות הפגנות המונים, שביתות החרמות המוניות, וארגון חזק מאוד לצד שימוש באלימות. שחרור המזרחים בישראל הושג חלקית מאוד הרבה הודות לפעילות מאורגנת וגם אלימה (קצת) של הפנתרים השחורים האוהלים, אנשי ואדי סאליב, הקשת הדמוקרטית המזרחית וגו’.אני מסכים עם זאת שהתיאוריה הפוסטקולוניאלית תעזור בארגון מאבקים מהסוג הזה.
מיכה, המיקרו-פוליטיקה של המכנסיים לא באה במקום הפגנות (ופעולות אחרות) כנגד הכיבוש. למעשה, אין בכלל הזדמנות לממש את המיקרו-פוליטיקה הזו ללא ההפגנות, מכיוון שללא ההפגנות רחלי ואני כנראה לא היינו מגיעים לבילעין בכלל!
אינני מוכן לוותר על המלחמה בדיכוי הגוף (שלי? שלהם? שלנו? לא ברור לי היכן עובר הגבול) לטובת המלחמה בכיבוש. אבל אני בהחלט מוכן לוותר על דרכים לא יעילות להלחם בדיכוי, כמו ללבוש מכנסיים קצרים דווקא.
מה שנעלם מעיניך, מיכה, הוא האספקט הקווירי שבעצם ההפגנה. העובדה שישראלים, בינ"ל ופלשתינים (ואפילו חיילת) מפגינים יחד כנגד צבא של ישראלים יהודים ודרוזים (ואולי גם בדואים?), העובדה שלא תמיד ברור מי הוא מי, מערערת את האפשרות לחשוב בדפוסים של "היהודים נגד הערבים". וכשהחלוקה הזו מתערערת, מתערערים גם כלי הדיכוי החומרי שמתבססים עליה.
למעשה, אני לא מאמין שלהפגנות בבילעין יש ערך במונחים של "שינוי תוואי הגדר". אני מגיע לשם משום שזו הזדמנות נפלאה לערער את התיוגים שמייצרים את הקונפליקט, מתחזקים אותו, ומאפשרים לו לדכא אותנו.
הערה נוספת: הקונפליקטים, שלא כפי שמציג אותם ראובן קמינר, אינם אובייקטיביים – הם נתמכים ע"י האפשרות לתייג אנשים (למשל, בדוגמה במאמר, עובד מאוגד מול מהגר עבודה: כדי להבין עד כמה הקונפליקט תלוי בתיוג, שים לב שאיננו נוטים לזהות קונפליקט בין מהגר עבודה משדרות לבין עובד מאוגד בתל-אביב, אבל אנחנו מניחים קונפליקט "אובייקטיבי" בינו לבין מהגר עבודה מירדן). הקונפליקטים הללו אינם אובייקטיביים. הם קונטינגנטיים, ו_אחד_ הכלים שבעזרתם קונפליקטים כאלה מיוצרים הוא התיוג של אנשים לזהויות (למשל: מהגר עבודה מול עובד מאוגד). הפעולה הקווירית מנסה לתקוף את אפשרות התיוג כדי לערער את מנגנוני הדיכוי.
האם מכאן תבוא הגאולה? לא. הפעולה הקווירית היא כלי לשינוי, וכמו כל כלי לשינוי כוחה מוגבל. אבל גם "האחדות המהפכנית" היא בסך הכל כלי לשינוי, שההצלחה שלו, במבחן התוצאה, מוגבלת למדי. מה לעשות? כל מה שאפשר (מאבק קווירי, מאבק סוציאליסטי), ולא להפסיק לקוות.
בתגובה לתגובתו הראשונה של רועי: אני חושב שהדוגמא שהראשונה שנתת לחשיבה קווירית היא דוגמא טובה לסכנה שחשיבה מסוג זה מציבה (לצד התועלת שיש בה): ההבחנה בין פרולטר לבורגני אינה הבחנה בין זהויות אלא הבחנה בין תפקידים חברתיים. פועל איננו מי שלובש בגדים קרועים ובלויים, ובורגני איננו מי שלובש חליפה ועניבה. פועל הוא מי שאיננו יכול להתקיים אם לא ימכור את עבודתו לבורגני. הלבוש קשור לעניין, אבל הוא איננו ההגדרה. בדומה, אשה איננה מי שמצהירה על עצמה כאשה, או מתלבשת כאשה, אלא מי שיש לה גוף נשי, יכולות רבייה נשיות, מחזורים וצרכים גופניים נשיים. הומו/לסבית הוא אדם שנטייתו המינית איננה מתאימה למבנה המקובל בחברה הבורגנית.
האבחנה הדואלית בין קונפליקטים אובייקטיביים וקונטינגטיים היא פשטנית מדיי. דוגמא מצוינת היא סכסוכים לאומיים, שאותם אתה מזכיר. אני מסכים לחלוטין שהזהויות "יהודי", "פלסטיני","דרוזי", "בדואי" וכו’ אינן קיימות במציאות בנפרד מקיומן החברתי, ומאבק קווירי כפי שאתה מתאר אותו יכול לפעמים להיות כלי חינוכי יעיל להוכחה של הנקודה הזו. אבל אסור להתעלם מהצד השני של המשוואה: מבטא ערבי, עור כהה, שם ערבי, הופעתו של שם הסב בתעודת הזהות וכולי – כל אלה הם סממנים לאומיים שקשה מאד להסתירם או לשנותם, ובדיוק בשל כך הגזענות היהודית מוקירה אותם: כיוון שהם מונעים "התייהדות" של ערבים "קווירים" במובן המושאל של המלה, שאולי היו שמחים לטשטש קצת את "ערביותם" מדי פעם. הדברים סבוכים ואפשר לקרוא את סייד קשוע כדי להיווכח בכך.
לשאלת ההופעה בבילעין: החוקים הם ברורים למדי, והעובדה שאנשי הכפר סובלניים כלפי הפרות שלהם היא הוכחה לכך שהם אכן מכירים בחשיבות ההשתתפות הישראלית (ולא מוטלת עליהם שום חובה להודות לנו, כפי שכותב/ת דניאל. זאת חובתנו להיות שם). רועי, יכול להיות שאם אף אחד לא מעיר לך על החולצה הקרועה שלך, זה לא בגלל שהם הפנימו את התיאוריה הקווירית, אלא פשוט כי הם עסוקים מדי בהתחמקות מהגז. זאת שאלה של סדר עדיפויות.
וזה בדיוק העניין: פוליטיקה כפי שאתה מציע, שמתרכזת בהופעה, לא משנה כלום. זה לא רק ש"היא לא מביאה את הגאולה" אלא שהיא פשוט לא חשובה. בורגנים שמתלבשים כמו פרולטרים לא מעניינים אף פרולטר, ויהודיות במכנסי שלושת-רבעי לא מעניינות פלסטינים. מה שכן מעניין את אנשי _ונשי_ בלעין, ומה שחשוב מאד עבור כולנו, זה שבמאבק המשותף יש נשים, הומואים ולסביות בעמדות מנהיגות, ושאנחנו מתעקשים לשתף גם את הנשים הפלסטיניות במאבק.
לסיכום, זה לא "התיוגים" שמייצרים את הקונפליקט, כפי שאתה כותב, אלא הדיכוי. הדיכוי איננו עצם החלוקה שלנו לבורגנים ופרולטרים, גברים ונשים, יהודים ופלסטינים, אלא השימוש שעושה האיבר הראשון בכל אחת מהחלוקות הנ"ל בחלוקה כדי לנצל את האיבר השני. לפעמים החלוקה שרירותית ולפעמים היא מבוססת על הבדלים אמיתיים, אבל היא לעולם אינה צודקת.
ובהמשך המאמר, אכן נתת לנו, שתי דוגמאות מאירות-עיניים, לגבי הבעיות, באיחוד המאבקים כולם – לאחד.
האחת – אופי-הקהילה, הנוטה, יותר ויותר (כדברי ליאור קיי במאמר, שפורסם לפני מס’ חדשים ב"גו-גיי"), לאמונה באמרה, "תדאג לתחת שלך!" – תוך שהיא מתנתקת, בזריזות מפחידה, מכל קשר למאבקים אחרים כלשהם (ראה התייחסות מסויימת לכך גם ב
— קישור —
ובאשר לביטול המצעד: שילוב של טפשות וקוצר-ראיה, עם פחד נלוז (ואני מגנה פחד זה בכל תוקף – אני, כמי שנוהג להסתובב בחצאית, במרכז ירושלים, רוחש בוז עמוק לכל מי, שרועד ומרעיד מפני "מה יגידו החרדים?"), הוא שגרם לכך, שלמרבה-הצער, התקפלו, אנשי הבית הפתוח, מכוונתם לערוך, את המצעד העולמי, במועדו המתוכנן בשבוע הבא. ה"התנתקות" הזאת לא היתה, אלא תירוץ: הם פשוט רועדים מפחד, אל-מול ברית ההומופוביה, של כוחות-האפל הדתיים.
ועוד מלה לעניין רחלי – לדעתי, זוהי גסות-רוח שאין דומה לה, מצד הפלשתינאים, במקום להודות, למזדהים עמם = אנשים, המשלמים על-כך מחיר יקר, מול הממסד, במדינת ישראל – הם עוד מכתיבים להם, כיצד להתלבש?!
אין זה כלל עניין פוליטי, אלא אנושיות פשוטה: מישהו עוזר לך – הודה לו, אל תפתח עליו ג’ורה, של הוראות גסות-רוח! ואין, כמעט, בעולם, דבר גס-רוח יותר, מאשר למתוח ביקורת *כלשהי*, על העדפותיו הבגדיות של אדם, כזה או אחר… אני יכול להעיד שאצלי, אישית, כל אדם (בסדר, בסדר – מלבד אמא), המותח ביקורת, על סגנון-לבושי – נמחק אוטומטית. פשוט כך.
מתן, התפקוד החברתי הוא חלק ממה שמגדיר זהות. כך גם ההופעה החיצונית. מכלול הדברים שמגדירים זהות (ה"פרפורמנס") איננו ניתן לקיבוע מדויק ומוחלט, במיוחד במקרה של אשה. פיזור הנקבים על פני הגוף בשום פנים ואופן איננו הפרמטר היחיד שמכריע בעניין הנשיות, כפי שהמחקר ההיסטורי והאנתרופולוגי הענף מראה שוב ושוב. המתאם בין פיזור הנקבים בגוף להמצאות בעמדת דיכוי מורכב הרבה יותר, וכדי להיות אשה צריך הרבה יותר מאשר בליטות במקומות הנכונים וכמה פונקציות ביולוגיות.
העובדה שהתיוג לזהויות איננו ניתן לקיבוע מלא וחד-משמעי היא הפרצה שדרכה עוברת הפעולה הקווירית. לא ברור לי, על סמך הגדרתך, האם אני בורגני או פרולטר ("לא יכול להתקיים" איפה? באילו קריטריונים של "קיום"? ביולוגי פיזי גרידא (למשל, נטול הכרה ומחובר למכונת הנשמה)? "קיום" חברתי? אם כן איזה? וכיצד אוודא האם מי שאני מוכר לו את עבודתי הוא "בורגני"?). יתר על כן, אני יכול לגרום לאנשים שונים לתייג אותי כבורגני או כפרולטר באמצעות אימוץ פרקטיקות שונות. התיוג שלי בהזדמנויות שונות ככזה או כאחר משמש ככלי לדיכוי חומרי שלי ושל אחרים (דוגמאות בתגובות הקודמת), ויכול למנוע סולידריות ואיחוד כוחות במאבק לשינוי חברתי.
לא כל אחד יכול לשבש את הזהות שהוא מציג. אכן, לערבי קשה, בחלק גדול המקרים, "לעבור" כיהודי. ככל שקשה יותר לשבש את הזהות, כך קל יותר להשתמש בה לדיכוי חומרי. אבל אף זהות איננה מוחלטת, וסייד קשוע הוא דומה מצויינת.
אינני רוצה להציג את התיוג כ"סיבה קודמת" לדיכוי. אבל התיוג הוא כן תנאי הכרחי – אין דיכוי ללא תיוג, שהרי ללא תיוג, כיצד יוכל המנגנון לקבוע על מי להפעיל אמצעי דיכוי? התיוג והדיכוי כרוכים זה בזה, ומאפשרים זה את זה במעגל קסמים: ככל שהתיוג ברור יותר, כך גם הדיכוי הפוטנציאלי חזק יותר. לא תמיד אפשר ויעיל לפרוץ את המעגל הזה דווקא בחוליות של התיוג והזהות. תיאוריה קווירית פוליטית רצינית צריכה לבחון, בין השאר, את הדרכים להשתמש במאבק קווירי ביעילות.
לעניין בילעיו: זה לא חשוב אם "אכפת" לתושבים מה אני לובש. מה שחשוב הוא שבגלל מכלול של סיבות (בין השאר גם הגז), הכוחות שאמורים לדכא את הגוף נמצאים במצב של דילמה, בלבול, ו/או חולשה, ודה-פקטו מתערער הגבול שקובע מה "אסור" ו"מותר" ללבוש, ואילו נטיות מיניות "אסור" ו"מותר" להפגין. ההתערערות הזו בהחלט יכולה (אם יהיה מי שיתחזק אותה)להשפיע על דיכוי הגוף גם בעיתות השלום שיבואו, אנשאללה. ואם התיוג גבר/אשה יתערער, תתערער יחד איתו גם האפשרות לדיכוי חומרי של נשים ע"י גברים.
רועי, אתה מעלה הרבה נקודות מעניינות וחשובות. אם הצטייר מדבריי כאילו אני חושב שלתיאוריה ולפוליטיקה קווירית אין שום דבר ללמד אותנו באשר לניתוח העולם ולפעולה שלנו בו, אז אני רוצה לתקן את הרושם. אינני חושב כך. עם זאת, אני כן חלוק אתך על כמה עניינים מהותיים, שאני מנסה לחשוב איך להציג אותם (תגובות בפורומים זה לא תמיד הכלי הכי נוח).
בוא נתחיל בבורגני ופרולטר. אחדד את ההגדרה שלי. בורגני הוא מי שמחזיק תחת שליטתו (הנאכפת על ידי החברה, כמובן!) את אמצעי הייצור, דהיינו את המשאבים הדרושים לסיפוק צרכים אנושיים (שגם הם נקבעים על ידי החברה). פרולטר הוא מי שכדי למלא את צרכיו הבסיסיים כפי שהוא רואה אותם (ואלה גם-כן נקבעים חברתית), אין לו ברירה אלא למכור את כוח-עבודתו לבורגני, שכן אין בידיו כל אמצעי ייצור.
קיימים אנשים רבים שאינם בורגנים ואינם פרולטרים: הקבוצה שאני (ואני אוזר אומץ לנחש שגם אתה) משתייכים אליה היא המעמד הבינוני: אלה שיש בידיהם אמצעי ייצור כלשהם (גם ידע הוא אמצעי ייצור) שהרווח עליהם מאפשר להם לחיות ברמה גבוהה יותר משל הפרולטריון (ולעסוק בזמנם החופשי בדיונים באינטרנט).
עד כה שום חלק מההגדרה שלי לא עסק במראה חיצוני או בהתנהגות (פרפורמנס), למרות שהכל סובב סביב תפקידים חברתיים. הסיבות לקיומו של פרפורמנס בורגני ופרפורמנס פרולטרי (ופרפורמנסים של מעמד הביניים) הן מורכבות ומעניינות מאד, אבל הן לא משנות את העובדה הבסיסית שמי שיש לו ירושה בטוחה והורים שישלמו לו על האוניברסיטה יכול להסתובב מלוכלך ומרופט ולאכול מפחים (ולברוח מהתיוג כבורגני) הוא עדיין יהיה בורגני. אולי הוא יהיה בורגני חתרן, בורגני רדיקלי, בורגני מסוכן (כמו אנגלס) אבל בכל זאת בורגני.
לעניין המגדר. אינני מומחה במחקר האנתרופולוגי וההיסטורי, ואני לא בטוח למה אתה מתכוון כשאתה מדבר על פיזור נקבים (פירסינג?). עובדה היא שקרוב מאד למחצית מהמין האנושי יכולה (באיזשהו שלב בחייה) להיכנס להריון, וקרוב למחצית יכול להכניס מישהי להריון. המעטים הנותרים בדרך-כלל דומים חיצונית לאחת משתי הקבוצות הגדולות. דיכוי של נשים קשור תמיד ליחס של החברה בה הן חיות לפריון ולילודה, יחס שהוא כלכלי-חברתי, יחס שכופה על כל מי שיכולה להיכנס להריון להתאים את עצמה לתפקיד שהחברה מייעדת לה.
אכן, אף זהות אינה מוחלטת, וכך גם התפקידים החברתיים. הכל דיאלקטי, הכל יחסי ותלוי-זמן ומקום. אבל הפוסט-מודרניזם, ואתה עמו, משתמש בהיסטוריות וביחסיות של הקטגוריות כדי להוכיח לכאורה שהן לא קיימות "באמת" ואין אבסורד גדול מזה. אשתמש בזהות הלאומית כדוגמא. לא הייתי חולם להתווכח אתך על כך שהמונח "ערבי" למשל, עבר אלף גלגולים במאה השנים האחרונות בשטחי ארץ הקודש (שלא לדבר על שאר המרחב). לא הייתי מתווכח גם על זכותו של כל אחד להגדיר את עצמו כערבי או לא-ערבי. אבל כל זה לא משנה את העובדה שמבחינת הסדר השליט (המדינה על מוסדותיה, המשק, התרבות, הסלקטור במועדון) הקטגוריה "ערבי" משמשת לדיכוי של סוג מסוים של אנשים, בלי לשאול אותם מה הם חושבים שהם. מה הדרך הפוליטית האפקטיבית להילחם בדיכוי הזה זו שאלה שלא אכנס אליה.
"אין דיכוי ללא תיוג": לא נכון. מרקוזה כותב ב"האדם החד-ממדי" על התרבות המערבית (האמריקאית ספציפית היא דוגמא מצוינת) ועל הדרך שבה הקפיטליזם המאוחר משטח את כל ההבדלים הלא-מהותיים בין פרולטר לבורגני: הם מתלבשים אותו דבר (נייקי), שומעים אותה מוזיקה (רד הוט צ’ילי פפרז), וחולמים אותם חלומות (לנהוג בקורבט עם בלונדינית). אבל מה? ההבדל המהותי, הכלכלי, נשאר. באותה מידה אפשר לראות איך ההבדלים החיצוניים בין נשים וגברים נהיים פחות בולטים (בתרבות המערבית הדומיננטית) בלי שינוי מהותי ביחסי הניצול המיני.
לעניין הפרקטי של בלעין, אני לא בטוח שיש בינינו אי-הסכמה חשובה כלשהי. אולי, בין היתר, צורת הלבוש של הישראלים והבינלאומיים (שאגב, מקפידים אל כיסוי מוחלט של הגוף, גברים כנשים) משפיעה על הפלסטינים. אבל אני נוטה להאמין שהם לא כל-כך שטחיים, ומה שיותר מרשים אותם זו צורת ההתארגנות, דרך המאבק, והשוויון המיני והמגדרי בינינו (עד כמה שהוא קיים, וגם על זה צריך לעבוד).
אני מסכים, שברוב המקרים (אבל לא תמיד), בורגני בחצאית הוא לא יותר מאשר קוריוז. הפוליטיקה הקווירית צריכה להתאמץ הרבה יותר כדי להפוך את הפרפורמנס החריג או משבש הזהות לכלי לשינוי פוליטי. קיימות דוגמאות מוצלחות הרבה יותר מאשר "בורגני בחצאית" למאבק בעזרת כלים קוויריים, כמו למשל המאבק של אקט-אפ בארה"ב.
הגדרת השוויון כמצב שבו "כל אדם יכול לפתח את ייחודיותו מתוך מכוונות ופתיחות לזולת" היא הגדרה שיכולה להיות מקובלת על תיאורטיקנים קוויריים (אם נניח לרגע בצד את ההתנגדות הטכנו-פילוסופית להגדרות ברורות ולמונח "ייחודיות"), כך שבנקודה הזו אנחנו מסכימים. לתיאוריה הקווירית יש בעיה עם ה"כמו שהם" מהתגובה הלפני אחרונה שלך (בעיה שיש גם לתיאוריה המרקסיסטית: חלק מה"כמו שהם" נגוע, על פי התיאוריה המרקסיסטית, בתודעה כוזבת; עם זאת ההתנגדות הקווירית ל"כמו שהם" מגיעה ממקום אחר).
הבעיה המרכזית, לשיטתי, _אינה_ "חוסר היכולת של אדם באשר הוא אדם לבצע את הפרפורמנס שבו הוא רוצה להתג(נ)דר". הבעיה המרכזית לשיטתי היא כיצד להשתמש באפשרות לשבש את התיוג של בני אדם לזהויות, כפי שהוא מתבצע בידי הזולת, כדי להביא לשינוי חברתי.
על פי התיאוריה הקווירית, הפרפורמנס איננו פונקציה של ההבדל הכלכלי, משום שניסוח כזה מניח שההבדל הכלכלי הוא משהו מהותי ומוחלט. לעומת זאת, הפרפורמנס הוא כן פונקציה של ההבדל החומרי בין בני אדם (סך כל ההתנהגויות, המלבושים, העבודה, המאפיינים הפיזיים, ושאר מאפיינים חומריים שהגוף "לובש"). ההבדל הכלכלי, על פי התיאוריה הקווירית, הוא עוד מערך של סימון (שמתבטא במטבעות, שטרות, תדפיס חשבון הבנק, חזקה על רכוש וכולי). כמו כל הבדל חומרי, ההבדל הזה חשוב ומשמעותי (כמו שההבדל הביולוגי בין גופים שמזוהים כגבריים וכנשיים הוא הבדל חומרי, חשוב ומשמעותי). אבל – וכאן נמצא העוקץ – מדובר בהבדל לא יציב שחשוף לשיבוש (כמו למשל ה"התחזות" האנקדוטית של פנינה רוזנבלום). האתגר הפוליטי הוא, כאמור, להשתמש באפשרות השיבוש הזו כדי לשבש את מנגנוני הדיכוי שמסתמכים על תיוג לזהויות.
במונחים מרקסיסטיים יש כאן נסיון לשנות את מבנה הבסיס ע"י התערבות במבנה העל. אלא שהתיאוריה הקווירית תדחה את הניסוח הזה מתוך התנגדות ליציבות ולאפשרות של החלוקה: מבנה בסיס/מבנה על. הפער החשוב ביותר, בעיני, בין מרקסיזם לקוויריזם היא הקבלה או הדחייה של החלוקה הבינארית הזו.
הטעות הגדולה של באטלר היא ההתעלמות מפרט
עובדתי חשוב ומרכזי:
אנו חיים בחברה המבוססת על מעמדות על פי
חלקן בתהליך הייצור וההשתתפות בעשייה החברתית=
מעמד אחד הנטול מהון והחייב למכור את
עבודתו,שכלו,יצירותו,המצאותיו,גופו ונפשו
כדי להתקיים ולקיים את משפחתו,ומעמד אחר
החי וצובר הונו מלקיחת חלק הכל מה שהמעמד
העובד והיוצר מוסיף לחברה.
חלוקה זו כמובן כוללת חלוקות משנה רבות
כמו מין,צבע עור,לאום ועוד אבל היא היא זו
החלוקה המפרידה בין המנוצלים למנצלים.
כדוגמה,אישה מליונרית,או כושי בעל הון רב,
יכולים "לחצות" את הקווים המפרידים בין מינים
או בין גזעים.
כפי שמארקס אמר,כסף יכול להפוך מטומטם
ל"חכם",מכוער ליפה,צולע לרץ,וכ"ד.
הרטוריקה המנותקת(שלא במקרה)מעובדה מרכזית
זו,עם אמירות כמו "שמאל הגמוני",או "אחדות
אורתוקוקסית",הינה נסיון כושל לטשטש עובדה
מרכזית זאת החוזרת שוב ושוב על פני השטח.
גל:
אכן, אני "מלא חדוות משחק קווירית" (מה שמייד מסמן אותי כבורגני). אבל ההתייחסות שלי למשחק הזהויות של פנינה רוזנבלום היא הכל חוץ מאשר "ותו לא". כשמשחק הזהויות נכתב בגוף שלך, על ליטרת הבשר שלך, כאשר אינך יכול לצאת להפסקה מהמשחק, כאשר ההפסדים אינם נארזים, בסופו של יום, לתוך הקופסה, משחק הזהויות הוא חלק בלתי נפרד מ"החיים האמיתיים". זו טענה מרכזית של התיאוריה קווירית.
"להעניק לבני אדם שוויון כמות שהם, כפי שהם רוצים להיות, כפי שהם חשים שהם" – אבל אילו שלושה דברים שונים! איך אפשר להעניק שוויון על סמך מה שאינו שווה לעצמו? וזה עוד לפני שזהותם של בני אדם עברה את הפילטר השיפוטי של מה שמכונה "תודעה כוזבת"…
מתן, החלוקה בורגני/פרולטר נראית לי היום אחת החלוקות הפחות יציבות מבין הקטגוריות החברתיות המרכזיות. בין אם אני צודק או טועה בעניין זה, ההגדרות שלך מניחות את דעתי. הן רב משמעיות, תלוית הקשר ונתונות לפרשנות – כמו כל הגדרת זהות. אם הבורגני, לפי הגדרתך יכול להיות חתרן ומסוכן, כלומר איננו בהכרח אויבו של הפרולטר, דייני. מטרתה של הפעולה הקווירית היא לקעקע את השימוש בזהויות בינאריות (פרולטר/בורגי, גבר/אשה) כבסיס חד משמעי לדיכוי או לקונפליקט, ואילו אתה, שמקבל את אפשרותו של "הבורגני החתרן", נראה שממילא אינך לוקה בבינאריות הפשטנית הזו.
בעניין המגדר: חלוקת הנקבים (כלומר האנטומיה) או היכולת להכנס להריון אינם מה שמגדיר אשה. בשביל להיות אשה, במובן החברתי של הדבר, עליך לאמץ, בנוסף, מגוון של התנהגויות. ההופעה החיצונית היא רק מרכיב קטן מסך ההתנהגויות האלה. סך כל ההתנהגויות שלך (וזה כולל את העבודה שלך ומה אתה עושה עם אמצעי הייצור שיש או אין לך) הוא הפרפורמנס שעל פיו מתוייגת הזהות שלך. סירוב לבצע את הפרפורמנס המגדרי המצופה גורר יחס מיוחד (לעתים קרובות דכאני, אבל לא בהכרח), ובתנאים מסוימים יכול להביא לערעור מנגנון התיוג והדיכוי המגדרי.
בחברה שאנו חיים בה, למרות ה"השטחה" לכאורה של ההבדלים החיצוניים, רוב האנשים מסמנים את גופם באופן מובהק כגברי או נשי בעזרת סממנים חיצוניים (ולראיה, היכולת שלנו לזהות, על פי רוב, גברים או נשים כהרף עין). הדיכוי של נשים ביחס לגברים מתוחזק על ידי התיוג הזה.
חשוב להבין שהמוקד של הפעולה הקווירית איננו ההגדרה העצמית (הגדרה עצמית היא המוקד של פוליטיקה של זהויות). אם מי שמדכא אותך מצליח לתייג אותך לשביעות רצונו, עם או בלי קשר למה שאתה חושב על עצמך, ולמרות מאמציך לשבש את התיוג – במקרה כזה המאבק הקווירי נכשל, והדיכוי שמשתמש בתיוג ומתבסס עליו ימשיך. לכן מאבק קווירי דורש הרבה מאד יצירתיות, ולא תמיד נוצרות הזדמנויות להשתמש בו. אכן, נדירות מאד ההזדמנויות לקעקע את דיכויים של ערבים בישראל באמצעים קוויריים.
אינני מסכים שההבדל הכלכלי הוא מהותי ואינו נזקק לתיוג. אם באמת פרולטרים ובורגנים היו מתנהגים, לובשים וצורכים בדיוק אותם דברים, מה זה משנה מי בורגני מי פרולטר, מי מדוכא ומי מדכא? ההבדל הכלכלי, מעצם היותו הבדל, מיתרגם להבדל בדרך שבה אנחנו מבלים את חיינו, כלומר בהתנהגותנו, כלומר בפרפורמנס שלנו.
כדי להסביר מדוע ההבדל הכלכלי איננו מהותי לדעתי, דמיין לך "פרולטר" שמצליח להעמיד פנים באופן משכנע שהוא "בורגני" (נניח שהוא נוכל מקצועי, למשל). בעקבות העמדת הפנים הוא מתחמק מהדיכוי השמור ל"פרולטרים", וזוכה בהזדמנויות וביחס ששמורים ל"בורגנים". בעזרת דריסת הרגל הזו הוא מצליח להפוך ל"בורגני". אני חושב, למשל, על פנינה רוזנבלום, שספרה כיצד, בעודה צעירה מעוטת אמצעים בניו-יורק, נכנסה למסעדה נחשבת, הזמינה רק כוס תה, וכרסמה עוף מטוגן מהדוכן הפינתי שהיה מונח חבוי על ברכיה. ההצלחה שלה "לעבור" כבורגניה, ולהכנס למרחב שבו ניתן לקשור קשרים ולקבל הזדמנויות שבאופן שיטתי נמנעות מישראליות תפרניות בניו-יורק, האנקדוטה הזו היא דוגמה למה שאיפשר לפנינה רוזנבלום להדרדר מהצריף המפורסם ל"צמרת הבורגנות".
לא כל אחת יכולה להצליח בפרפורמנס כזה. אפשרות ההצלחה בפרפורמנס אינה תלויה רק ברצונה הטוב של המבצעת. המראה החיצוני של פנינה רוזנבלום, אני מניח, היה רכיב חשוב בהצלחת הפרפורמנס שלה (כסף יכול לקנות "יופי", ולכן קל יותר לאשה "יפה" לשכנע שהיא מהמעמד רב האמצעים). אבל זו דוגמא לכך שההבדל הכלכלי אינו בהכרח מהותי, ושניתן, לפעמים, לשבש אותו כדי להתחמק מדיכוי.
כיצד להפוך את האפשרויות החמקמקות האלה לכלי לשינוי פוליטי – זהו האתגר של החשיבה הקווירית הפוליטית.
תגובה לרועי:
אני סומך את ידיי על דבריו של מתן, אבל אעז להוסיף כמה מילים בעקבות התגובה האחרונה שלך:
הסיפור על פנינה רוזנבלום ממחיש את הבעיה בטיעון שלך: העובדה שהיא הצליחה "לבצע" חזות בורגנית אינה מוחקת את המחיר הרב שהיה עליה ללשלם "במעלה" הסולם החברתי. עצם ההתחזות היא קושי נפשי שלבטח שונה בתכלית השינוי מזה של בורגני שזה בא לו טבעי (סליחה על המילה האחרונה). רק בורגני מלא חדוות משחק קווירית יכול להתייחס בשוויון נפש לניסיון של פנינה רוזנבלום כאילו היה מדובר במשחק זהויות ותו לא.
ולבסוף, במבט רחב יותר: היחס לזהויות ולבני אדם כאילו היו פונקציות זהויותיות מתשתנות ונזילות הוא מתנשא ומתעלם מתחושות עמוקות של אנשים לגבי זהויותיהם. האתגר של השמאל צריך להעניק לבני אדם שוויון כמות שהם, כפי שהם רוצים להיות, כפי שהם חשים שהם, אם באופן טבעי ואם כתוצאה של החלטה שרירותית.
רועי:
תגובך מחמיצה את כוונתי. לא טענתי שאתה רואה את הניסיון של פנינה רוזנבלום כעניין של מה בכך, אלא שאתה רואה את הניסיון המקביל (לצורך העניין), של בורגני ה"מבצע" פרולטריות כמשחק זהויות נשגב שכזה, כמשחק של חיים, במושגי התאוריה הקווירית.
ההתחזות של רוזנבלום היא קשה והקושי שבכך נובע מהמקום של משפחתה ושלה במערכת החברתית והכלכלית. בן המעמד הבינוני-גבוה הבוחר ללבוש מכנס אחד ארוך ואחד קצר או חצאית ברחובות ירושלים אכן משחק. אמנם, המשחק הזה עשוי לזמן לו קשיים לא מבוטלים, אבל אין בכך משום הכרח קיומי. הוא יכול להימנע מכך, מה גם שהאפקט של הפוליטיקה הזו הוא מזערי. השחקן הקווירי אינו מקשה על קיטלוגו במשבצות השיח השליט, אלא מקבל משבצת מיוחדת משלו ("המוזרים האלה" לצורך העניין). תכלס, מהזווית של כוחות הדיכוי, בבלעין הוא לבטח ייחשב יהודי, בירושלים הומו.
לגבי השוויון – ממתי שוויון בין בני אדם הוא שוויון לוגי? שוויון כוונתו שכל אדם יכול לפתח את ייחודויותו מתוך מכוונות ופתיחות לזולת. לפיכך לא ברורה לי הבעיה.
ולבסוף, אמירה כללית יותר – אתה יוצא נגד מערכת המושגים המרקסיסטית אך לא מציע דרך אחרת לניתוח האתגר העומד בפני השמאל. אם אני מבין את דבריך הבעיה המרכזית, לשיטתך, היא חוסר היכולת של אדם באשר הוא אדם לבצע את הפרפורמנס שבו הוא רוצה להתג(נ)דר. אבל אם אתה מסכים שהפרפורמנס הוא אכן פונקציה של ההבדל הכלכלי (ואם הוא לא כך, בבחינת נערה עניה המתקשטת במותגים מזויפים, אז הזיוף יתגלה לעינו הבוחנת של הבורגני המתוחכם), אז מוקד הבעיה נותר שם ואיתה צריך להתמודד.