המסתכל מן הצד על הקורה בארצנו הקטנטונת בשבועות האחרונים, מתקשה שלא להתרשם עמוקות מן האופן והמקצועיות בה בונים את "טראומת ההתנתקות". רשויות המדינה, הצבא והמשטרה, המתנחלים, ארגוני הימין הקיצוני, כל מערכת כלי התקשורת – כולם פועלים תוך תאום מופלא, להוכיח לעולם ולעצמנו, כמה החזרת 8,000 מתנחלים למולדתם מהווה טראומה נוראה לכל החברה הישראלית, מבחינה מוראלית, חברתית וכלכלית גם יחד.
מטרת בניית הטראומה שקופה להדהים: אם זה כל כך קשה עם 8,000 איש – אין להעלות על הדעת שניתן יהיה לחזור על כך עם 120,000 מתנחלי הגדה המערבית!
קשה להטיל ספק בכך שהמחזה המפואר הזה, בו כל צד יודע את תפקידו וממלא אותו בנאמנות, תוך פירגון ל"צד שכנגד", נבנה במוחם של אנשי יחסי ציבור כישרוניים, והם מבוצעים על הצד היותר טוב בידי אנשי מטה וארגון מן השורה הראשונה. נקודת התורפה של ה"שואו" הגדול הזה, היא שקיפות יתר. פשוט, אי אפשר שלא להבחין בתפרים הגסים, בחוסר הספונטניות, בתאום מראש, ביד המכוונת. וכדי שלא אובן לא נכון, אינני טוען שאין כאן רגשות, יצרים, תסכולים וייאוש. טענתי היא, כי כל אלה מתועלים בכישרון רב, על ידי מניפולטור משכמו ומעלה, ל"טראומה לאומית" בעלת מטרות פוליטיות מובהקות, להן מסכימים כל הצדדים המעורבים ב"מאבק" הזה.
במשחק הזה יש רק שתי נקודות טורפה:
- כשליבוי ייצרים מהווה חלק מן המשחק, יש סכנה אמיתית שפרטים אחדים או קבוצות אחדות ייקחו את ההצהרות המתלהמות ברצינות, וינסו ליזום מעשה זוועה אמיתי, שתוצאותיו עלולים לטרוף את כל הקלפים. התקפת הטרור של הכהניסט בשפרעם היה מעשה כזה. עם כל הזעזוע על האירוע הנורא, לא היה כל סיכוי שלפיגוע כזה תהיה השפעה פוליטית משמעותית. החשש האמיתי הוא מפני מעשה דומה, בקרב האוכלוסייה הפלסטינית, מעבר לקו הירוק. להתקפת טרור רצחנית שם, אכן עלולות להיות השלכות מרחיקות לכת.
- לרכב על גבו של נמר הקנאות הדתית – פוליטית הוא מעשה מסוכן מאין כמוהו. למרות שהמערכת הפוליטית והביטחונית שלנו כבר התנסו במעשה טרוף כזה פעמיים בעשרים השנים האחרונות (קודם טיפוח החיזבאללה ככוח מאזן מול תנועת "אמל" שהיתה בשנות ה-80 הכוח העיקרי בקרב השיעים בדרום לבנון, לאחר מכן בניית החמאס ככוח נגדי לאש"ף), מסתבר שהם לא למדו דבר. אולי מאמינים, שהקנאים הדתיים-פוליטיים היהודים שונים מהותית מהמוסלמים.
ובכן – הם לא!
אינני גורס שההפגנות הכתומות של השבועות האחרונים מסמנות ניסיון של הפיכה דתית-לאומנית, או אפילו ערעור על הדמוקרטיה. דווקא כוחות אלה, תוך כדי המאבקים המתואמים היטב עם הצבא והמשטרה, העלו בפעם הראשונה ברצינות את שאלת האלימות המשטרתית וגבולות החוקיות של צעדי "כוחות הסדר", כגון עצירת אוטובוסים בדרכם להפגנה (אנשי השלום התנסו בכך עשרות פעמים בעבר); גבולות חופש ההפגנה (גם כאן השמאל סבל בשקט את ההתעמרויות התכופות של המשטרה); שימוש באמצעים שונים בפזור הפגנות סוערות (בלי גז מדמיע, כדורי גומי – בוודאי ללא אש חיה) וכו’.
אין זה אומר כמובן שהכוחות הדתיים-לאומנים אינם מתכוונים בנסיבות כלשהן שייווצרו בעתיד, לתפוש את השלטון ולו בכוח הזרוע. הם מאורגנים היטב, רבים מצעיריהם מרוכזים ביחידות צבאיות מיוחדות רק להם, לרובם יש נשק אישי, נאמניהם מפוזרים בכל רחבי הצבא, כולל קצונה בדרג נמוך ובינוני. רבניהם אינם מסתירים את דעתם כי "סמכות הקב"ה" (ז"א שלהם) עולה על סמכות המדינה, יש להם תומכים חבויים בכל רחבי המערכת השלטונית. והעיקר – הם אינם מוכנים לקבל את המדינה כמקור הסמכות השלטונית העליונה ונאמנותם לרבניהם ולמה שהם קוראים "התורה", כבר החליפה למעשה את נאמנותם למדינת ישראל ולמוסדותיה. כאמור אפשרות כזאת קיימת, הרקע המתאים קיים אף הוא – אבל זה לא יקרה עכשיו. עדיין לא.
אילו הממשלה התכוונה ברצינות לפנות את רצועת עזה מאוכלוסיית המתנחלים, במטרה לקדם הסדר כולל והוגן עם העם הפלסטיני, יכלה לעשות כפי שהצרפתים עשו באלג’יריה: לפרסם חצי שנה מראש כי החל מן ה-15 באוגוסט, אין יותר ייצוג לשלטון ישראלי ברצועת עזה. צה"ל עוזב את הרצועה, מוסדות המדינה נועלים את משרדיהם, ברזי מערכות המים ומערכת החשמל נסגרים והשטח מועבר לרשות המינהל, המשטרה והצבא הפלסטיניים. לכל מתנחל מחכה סכום נאה שנע בין 750,000 ל-1.5 מיליון שקל בחשבון הבנק האישי שלו, בתחומי מדינת ישראל – וזהו. המתנחלים הם "ילדים גדולים" המסוגלים לדאוג לעצמם, אם מקבלים סיוע ראוי מן המדינה.
העניינים כידוע לא התנהלו כך. הרי אי אפשר לבנות טראומה, אם אין "אקשן", אם אין פינוי בכוח, אם אין תמונות של חיילים ושוטרים מכים או בוכים, מתנחלים מקללים, מתנחלות עם תינוקותיהן על זרוען, הזועקות את שברן. בלי כל אלה אי אפשר לנסות לשכנע את העם היושב בציון – ואת הגויים, שאין כל אפשרות לסגת משטחי הגדה המערבית, לא ניתן לפנות עוד התנחלויות, לא מבחינה נפשית, לא מבחינה מבצעית ובוודאי לא מבחינה כספית.
המשחק הזה יסתיים באמצע אוגוסט. השבר הגדול יבוא, כשיתברר למתכנני הפרויקט הגרנדיוזי הזה, שאולי חלק מאחינו בני ישראל הבינו והפנימו את המסר, אבל רוב העולם פשוט לא השתכנע.
ואם מישהו חולם על כך שהפלסטינים, על ארגוניהם השונים, הכפופים – או לא – למערכת השלטונית המרכזית החלשה, יסכימו להסדר שאינו הסדר כולל במסגרת המדינה הפלסטינית העתידה לקום בכל הגדה המערבית ומזרח ירושלים (בנוסף לרצועת עזה), חי בעולם של אשליות.
חושש אני, שעוד דם רב יישפך והחברה שלנו תמשיך בהידרדרותה המוסרית והכלכלית, טרם נבין כי לסכסוך הזה אין כל פתרון אחר.
מה עוד ישן.
אם מנסים לבנות הערכה של העתיד הפוליטי, הרי שאפשר לראות שאחרי ההתנתקות ביבי לוקח את משרד ראש הממשלה, לא נותן כלום לפלשתינאים, בתגובה הם מנחיתים מכת טרור משופרת עם בסיסים חדשים בעזה. ביבי יחזור לעזה עם צה"ל ובלי התנחלויות, ואחרי ארבע שנים של אי-עשייה, השמאל ימצא לעצמו גנרל תורן וימנה אותו לביצוע מיני-נסיגה מקומץ שטחים. הימין יגיב בזעם ענק, הממשלה תיפול והאינתיפאדה הרביעית תגיע.
א) מי אמר שההיסטוריה לא חוזרת על עצמה?
ב) האם יש דרך לשבור את מעגל הקסמים האדיוטי הזה?
ג) האם האמריקנים מתכוונים לצאת מן האדישות שלהם?
הכל תלוי בנשיא הבא של ארה"ב, מסתבר.
אתה טועה – שום-דבר לא יחזור על עצמו.
יהיה הרבה יותר גרוע.
העולם הוא אמנם כולו במה, מה שלא אומר שהכל הצגה.
אנשים בשמאל משחקים בנדמה לי ומנסים לשכנע את עצמם שפינוי ישובים בגדול אפשרי בלי מלחמת אזרחים.
כבר ראש השב"כ לשעבר, כרמי גילון בעבודת המ.א. שלו בתחילת שנות ה-90 צפה שפינוי גדול יביא להתנגדות אלימה.
התנגדות מאוד אלימה צפויה כבר כעת וזו לא הצגה מפוברקת, אלא זוהי המציאות.
מלחמת-אזרחים זה טוב.
משטר ההון, הציוני-בורגני יגיע לקצו והמהפיכה תתאפשר.
בויכוח מה אם בכלל ניתן לעשות כדי להסיג את הכיבוש ולהביא שלום לעמי הארץ (או שאין מה לעשות ומוטב להתחפר או לעזוב את הארץ החולה הזו), בויכוח זה נקודת המשען היא טריטוריאלית. כלומר, כיצד נגרום לאנשים שאוחזים בהגה לסובב אותו ולחזור לגבולות ששים ושבע, עם תיקוני גבול מוסכמים והדדיים. צודקים האומרים כי הדבר אינו אפשרי, או, חמור מזה, הוא אפשרי רק בכרוך למאבק אלים ושפיכות דמים נוראה אשר בסופה "יפול האסימון" ויחול שינוי מהותי בתודעה הלאומית של הישראלי ובתפיסתו את הערבי.
אבל נקודת משען (אני משתמש במילה שסביבה ניסח ארכימדס את עקרון המנוף) אחרת, אלטרנטיבית, לא נבחנה כלל, או לפחות לא חדרה לשיח הציבורי. כוונתי היא להפניית המאבק מן השאלה הטריטוריאלית אל השאלה של זכויות אזרח. ארחיב מעט (זו רק הערה ולא מאמר): נקודת התורפה בטיעון הישראלי לבעלות בשטחים כבושים היא המנעותו מלספחם. אם אתם טוענים שאתם אדוני הארץ ההיסטוריים ושלערבים 21 מדינות אחרות ושישראל היא מדינת הלאום של היהודים ולכן חייבת היא להתפרס גם בהר ובבקעה וכו’, מדוע אינכם מספחים את הגדמ"ע והרצועה (הרצועה? נניח שזה מאמר מלפני שנה). ישראל אוחזת בשתי קצות המקל מבלי שאיש מצביע על תורפה זו. ספחו או עזבו, צריכה להיות קריאתם של שוחרי החופש והשלום. הסיפוח משמעו הענקת זכויות אזרח מלאות לאוכלוסיה המסופחת. בשום דבר פחות מזה לא יסתפק העולם ולא יעבור לסדר היום. עלינו אפוא לתבוע זכויות אזרח מלאות לתושבי הגדמ"ע ולהצביע על כך ששוב לא מדובר בכיבוש, אלא באפרטהייד בוטה וחסר כל הסבר. כמו בג’יאו ג’יצו, צריך למנף את טענת הבעלות על הארץ ולהביא אותה למסקנתה ההגיונית: סיפוח והכרה בזכויות האזרח של האוכלוסיה המסופחת. הדגש צריך לעבור מדיבור על שטחים לדיבור על זכויות אדם.
התנתקות היא גם בצפון השומרון אם לא שמת לב.
הפלסטינאים כבר הסכימו להסדר כזה בהסכם אוסלו.
ולאורי ביטמן תצטרף לליכוד ותתמוך בשרון ואז ביבי לא יעלה.
מסכים עם כל מלה של רמי.
רמי, הדיבורים שלך על סיפוח הם מסוכנים. לא בגלל שיש בעצם הרעיון משהו רע, לכשעצמו הוא הגיוני. אבל קריאה של השמאל לספח את השטחים תהיה בעצם הצטרפות לימין הקיצוני, ששואף בפירוש לספח את השטחים כדי להקים שם אפרטהייד ("שהערבים בתוך ומחוץ לקו הירוק יחיו בדיוק כמו תושבי מזרח ירושלים" -עדי מינץ, לשעבר יו"ר מועצת יש"ע) או כדי לערוך טרנספר.
אסור לוותר בשום פנים ואופן על הדרישה לפינוי התנחלויות לטובת "סיפוח דמוקרטי". אל תבנה על זה שהוא יהיה דמוקרטי, ובטח אל תבנה על "העולם". "העולם" כבר 38 שנים מרשה למדינת ישראל לכבוש את השטחים, למה שהוא לא יאפשר לה מדיניות גזענית אחרת?
זה נחמד לשחק ברעיון של איזרוח הפלסטינים בשטחים, וזה אולי גם נחמד להפחיד בזה את הימין. אבל להפוך את זה לקו של השמאל? בלתי-אפשרי, זה אומר הכרה בהתנחלויות ובנוכחות צה"ל בשטחים וכניעה לאפרטהייד.
צרפת הוכיחה שאפשר לפנות מיליון מתנחלים בלי שפיכות דמים אם עושים את זה נכון. גם הפינוי של עזה היום עובר כמעט ללא אלימות, ולו היה נעשה בלי ניסיון ליצור טראומה הוא היה עובר עוד יותר בקלות. אני מאמין באמת שניתן לפנות את מאה אלף המתנחלים בגדה המערבית, או לפחות את אלו שהם אינם קיצוניים ומטורפים כמו תפוח או חברון.
מדינה פלסטינית בצד ישראל היא צורך קיומי וכורח המציאות. אסור לסגת מהקו הזה, דווקא עכשיו כשהמערכה הפוליטית הרבה יותר פתוחה אליו (ואין מה לעשות, במימד הציבורי פינוי ההתנחלויות בעזה יצר מומנטום שיאפשר גם פינוי בגדה המערבית).
"והעיקר – הם אינם מוכנים לקבל את המדינה כמקור הסמכות השלטונית העליונה ונאמנותם לרבניהם ולמה שהם קוראים "התורה", כבר החליפה למעשה את נאמנותם למדינת ישראל ולמוסדותיה."
אנחנו השמאלנים מזמן ויתרנו על "המדינה כמקור הסמכות השלטונית העליונה" (נשמע כמו נאום של הדוצ’ה).
והנאמנות שלנו לערבים החליפה את הנאמנות למדינה (תשוחרר לאלתר טלי פחימה, במהרה בימינו אמן סלה)
תקראו למומו! עוד פעם פוסלים בו…