הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-26 באוגוסט, 2005 15 תגובות

הו הכאב, הבכי, הצער, האקסטזה וגם הקטרזיס הגואל שלאחריו – החיבוק. מי לא יתרגש למראה הרב והקצין לופתים "בנחישות וברגישות" אחד את השני כאשר הם מוחים דמעה מלחיים. נכון שהמחזה סבל מיותר מדי חזרות על עצמו והפך עם הזמן לשגרתי קמעה, ופה ושם הבחנת כבר בתיאטרליות מאולצת כמו אצל אותו רב מתייפח הנושא בשארית כוחותיו נאום נרגש בבית הכנסת ורגע מאוחר יותר המצלמה תופסת אותו משוחח בשלווה גמורה עם מישהו. והצגות השואה שהפכו גרוטסקיות כמו אותו מפונה במלון בירושלים המסביר שבגוש קטיף הוא גר ב-6 חדרים ו"מינהלת הרשע" הבטיחה לו 3 חדרים במלון אבל סידרו לו רק שניים – וכאן הוא מפנה מבט למצלמה וצועק במלא גרונו: אושוויץ! הטלוויזיה שיתפה פעולה בהתלהבות. גם הפרשנים (הלא רבים) – המראים בימים כתיקונם מעט עצמאות – נענו בהכנעה. גם פניהם מיוסרים וכואבים, גם הם ממלאים אחר צו הרגישות… הטלוויזיה המשיכה לעבוד לפי מתכונת "צו פיוס" האהוב כל כך על כל שדרות הממסד. וכך קיבלנו סמל לאומי ישראלי חדש של רב מחבק קצין. סמל דוחה במיוחד אך די אמיתי לחברה הקלריקאלית-צבאית שלנו.

אני מודה שלא הזלתי דמעה, גם לא גיליתי הערצה יתירה לרגישות של השוטרים, החיילים וקציניהם. בפרט כאשר נזכרתי ברגישותם כלפי מפגינים פלסטינים, ערבים ישראלים ומפגיני השמאל היהודי-ערבי בבילעין. הסיסמה "יהודי לא מגרש יהודי" כנראה אטמה אותי לסבלם. הלא אני יודע שבארצנו יהודי אולי לא מגרש יהודי (אלא רק מחוסרי דיור מכיכרות העיר), אבל פלסטינים, לבנונים, סורים, תאילנדים ועובדים זרים אחרים – יהודי דווקא כן מגרש ואפילו מתמחה בכך. כך גירשנו 700,000 פלסטינים עוד ב-48′; במלחמת 67′ גירשנו עוד 200,000. מן הגולן גרשנו אלפי ערבים סורים, בלבנון ניגפו לפני צבאות הפלישה שלנו מאות אלפי לבנונים. ובכלל יש להזכיר שרבע מהערבים אזרחי ישראל, שהם כרבע מיליון נפש, הינם דור ראשון עד רביעי לעקירה.
 
בעניין גירוש ועקירה לרצועת עזה נועד מקום אכזרי במיוחד. מיד אחרי 67′ אחד הפרויקטים החשובים היה הניסיון לגרש את ערביי רצועת עזה לעיראק, ללוב או לכל מקום אחר. צוות מיוחד הוקם לשם כך וראש הממשלה לוי אשכול בעצמו עסק בזה, הוא רצה "להעבירם" לעיראק או ללוב, או כפי שהוא אמר: "אני בעד זה שילכו כולם ולו גם לירח" (מתוך ספרו של תום שגב "1967, והארץ שינתה את פניה").
 
סיכום הנוכחות הישראלית מאז 67′ בעזה הוא בערך כך: 30,000 מגורשים ועקורים; אלפי בתים הרוסים; גזילת שליש מהאדמות והמים לרשות 8,000 קולוניאליסטים ישראלים היושבים בתוך 1.3 מיליון פלסטינים. אלפי קורבנות בנפש; עשרות אלפי פצועים. הרצועה כולה הפכה לבית כלא אחד גדול לתושביו הפלסטינים. זהו בתמצית סיפור הכיבוש הישראלי.
 
ידע זה הוא שאצר את דמעותיי. אפילו שמחתי שמתנחלים-כובשים, שהתעלמו מכל הסבל סביבם, מוּצאים עכשיו משם. לאמיתו של דבר הם חייבים חוב גדול לפלסטינים עבור הגזל, הדיכוי וההשפלות רבות השנים.
 
"בלתי הפיך"
 
הדבר המהותי שניתן ללמוד מן ההתנתקות שממנו יכולים מתנגדי הכיבוש לאורך השנים לשאוב מעט סיפוק הוא שהכיבוש אינו "בלתי הפיך". וגם הקמת יישובים והתנחלויות על שטח כבוש אינו הופך אותו לכזה. מסתבר ששטח כבוש יכול לחזור לבעליו הלגיטימיים ואפילו בקלות יחסית כפי שאנו נוכחים עתה. קריסת תיאורית ה"אי רברסביליות" (בלתי הפיכות) היא ההישג הגדול של ההתנתקות.
 
נביא רעיון האי-הפיכות היה מירון בנבנישתי. בשנת 1983 הוא כתב: "המדיניות הסהרורית של מנהיגי אש"ף מסרבת לתפוס שסיפוח השטחים מתקרב לנקודה שאין ממנה חזרה. הם עלולים להפסיד גם את אדמתם … הגוף הלאומי הפלסטיני הוכרע והפך לצל, אך הצל ימשיך לרדוף את מנצחיו".
 
צריך לציין אמנם שכעבור שנים כתב מאמר תחת הכותרת "במה טעיתי" בו חזר בו מעט מן הדברים האלה אך הנזק כבר נעשה. לדבריו אלה היה הד נרחב (לא בימין שמלכתחילה טען זאת), אלא בשמאל הציוני ובמרכז הליברלי. לחלקם היה קל להסתגל למציאות ולהבין שאין מה לעשות. בדבר אחד נוצרה אחדות דעים כמעט מוחלטת – את היישובים שהיום קוראים להם גושי ההתיישבות אין להחזיר. בינתיים נמשכו פעולות ההתנחלות בשטחים, ביניהם המאחזים הבלתי חוקיים. הניסיונות המגוחכים להוריד אותם התקבלו בהבנה, הרי אין למישהו את הכוח להוריד אותם. רוב הציבור השלים עם כך שאת רוב היישובים אי אפשר להוריד. הייאוש וחוסר האפשרות של שחרור מן הכיבוש הפך אצל חלק מן השמאל הרדיקלי לרעיון המדינה הדו-לאומית.
 
בשבוע האחרון הוכח בניגוד לכל תסריטי האימה של המתנחלים, למרות כל הפגנותיהם, למרות תקשורת המעצימה כל שבריר התנגדות להתנתקות – שכל זה היה בלוף גדול. בשבוע ההתנתקות לא זרמו המונים לגוש קטיף – אפילו לא ממתנחלי הגדה המערבית. החלטתם להימנע מהתנגדות בכוח לפינויים לא הראתה אצילות נפש, אלא הכרה במציאות והכרה בכך שאין לזה סיכוי וזה רק יחמיר את מצבם בדעת הקהל. ההפתעה הגדולה היתה הקלות והמהירות בה אפשר להוריד 25 יישובים, 8,000 מתנחלים ועוד כ-7,000 שב"חים, שהוצעו בשבוע ימים במקום בשלושה שבועות המתוכננים. אם שרון וחבריו רצו לביים הצגה ענקית שתוכיח לעולם שאין אפשרות להוריד התנחלויות בישראל – הם נכשלו במשימה. יצא בדיוק להפך – אפשר ואפשר להוריד יישובים ולצאת משטחים כבושים, הדבר תלוי במדיניות הממשלה ולא ברצון המתנחלים. הממשלה שהעלתה אותם יש בכוחה להוריד אותם. ומי עוד זוכר את טענות הצבא והממשלה שאי אפשר להוריד אפילו את המאחזים בהם שני קרוונים – באמת לא היה אפשר לסלק אותם כי עם לילה הירשה הצבא לחבר אותם לחשמל ולמים כפי שפורסם בעיתונות.
 
גם הפחד לתפישת השלטון נוסח וויימאר התגלה כמחוסר ביסוס וניזון בעיקרו מדברי הרהב של המתנחלים שהבהילו רבים וטובים.
 
"משיחיים"
 
מאז 67′ כינו את המתנחלים "משיחיסטים" חדורי אמונה דתית המונהגים על ידי הדת. בכך הציבו אותם בניגוד לחלוצים הראשונים, הגיבורים הגדולים של המיתוס הציוני. זה לא מדויק, אך לא ארחיב כאן בנושא, אומר רק שבמידה שהם משיחיים הם ממשיכים את האלמנטים המשיחיים והמיתולוגיים באידיאולוגיה הציונית מראשיתה. נאמנים עלי במקרה זה הרבה זה יותר דברי נשיא המדינה מן הפרשנות של האינטליגנציה של השמאל הציוני. בנאום לאומה ערב ההתנתקות אמר: "אהבתכם את הארץ מזכירה את אבות ההתיישבות. הרוח המפעמת בכם היא הרוח של אבות הציונות".
 
אפיון המתנחלים כמשיחיים אהוב במיוחד על השמאל הציוני. אפיון כזה מטיל את האחריות להתנחלויות אחרי 67′ בעיקר על המתנחלים במקום על ממשלות ישראל לדורותיהם – של העבודה ושל הליכוד – וכן גם על הממשלות בהן השתתפה מרצ. השמאל הציוני והליברלים פטרו את הממשלות השונות בטענה שהמתנחלים הובילו את הממשלה באף, כאילו המתנחלים ניהלו, בעניין זה לפחות, את המדינה! לא עזרו הספר של תום שגב, או ספרם של עקיבא אלדר ועידת זרטל, ולא מה שידוע לכל איש קורא עיתונות אם רק ירצה לדעת זאת: ההתנחלויות כולן הוקמו, טופחו, עודדו, נתמכו מהתחלה ע"י הממשלה ומנגנוניה השונים ובראשם הצבא. לא היתה אפשרות לפתוח ברז בהתנחלות או במאחז מבלי שהותקן ע"י זרוע ממשלתית. וכך לגבי כל נורת חשמל וכמובן לגבי הגנת היישוב, בנייתו וכו’ וכו’. או בקיצור: אין ממשלה, אין התנחלות!
 
הרבה יותר נוח לשמאל הציוני להטיל את אשמת הכיבוש וההתנחלות על הדתיים המשיחיים. האם לא ידוע להם שבלי הגנרלים יגאל אלון ומשה דיין והפוליטיקאים שמעון פרס וישראל גלילי אי אפשר היה להתחיל את מפעל ההתנחלות בגדה המערבית. את ההחלטה על הקמת נצרים קיבלו הגנרלים דיין, שרון וזאבי. האחרון נתן ליישוב את השם. ההתנחלות הראשונה בגולן נעשתה ביוזמת הקיבוצניקים החילונים בסביבה. כאשר אשכול הגיע למקום וראה את מרחבי הגולן, הוא אמר בהתפעלות שזה מזכיר את האדמה השחורה של אוקראינה. ההתיישבות בעמק הירדן היא מעשה ידה של תנועת העבודה. וגם רוב המתיישבים/מתנחלים בגדה המערבית כיום הם חילוניים.
 
ובכל זאת אבירמה גולן מהארץ כתבה למשל: מדובר בהתנתקות של החברה והמדינה בישראל מחיבוק הדוב המתנחלי, ששיבש את דעתן ואת יכולתן להתנהל באופן מתוקן במשך יותר מ-30 שנה. (25.7.05 "הארץ"). יוסי שריד דיבר על ריקוד לפי החליל של המתנחלים ודורון רוזנבלום חוזר ומספר על הרב לווינגר, מייסד ההתנחלות בחברון.
 
ההתנתקות מעזה הבהירה לפחות זאת: אם הממשלה מעוניינת להפסיק התיישבות ואפילו להוריד התנחלויות אין לה כל קושי בכך כפי שהורדת 25 יישובים בשבוע אחד הוכיחה.
 
התרכזות השמאל הציוני והמרכז הליברלי במשיחיסטים בא להציל את שמה הטוב של הציונות "שלנו", לחפות על הסתגלותם להסכמה הלאומית, ורפיון הרוח שלהם במאבק נגד הכיבוש. האם יש תקווה שההכרה שהמשך הכיבוש תלוי בממשלות ישראל יביא אותם להצטרפות למאבק של השמאל העקבי נגד הכיבוש?
 
אני בטוח שאיש לא יטעה לחשוב שלדעתי ההתנתקות היא התחלת סיום הכיבוש. תוכנית שרון להשתמש בנסיגה מעזה לחיזוק האחיזה בגדה המערבית לא השתנתה. אבל אפשר ללמוד מאירועי השבוע האחרון שניתן לפנות יישובים בקלות, שהקהל הרחב בישראל מסכים לכך. אפשר גם ללמוד שהמאבק הפלסטיני נושא פרי. מאבק זה הוא המניע את הלחצים הבינלאומיים, את פעולות המחאה נגד הכיבוש בארץ ובעולם. הדאגה היא שאם ממשלת ישראל לא תשנה את מדיניותה, אנו עומדים בפתחה של אינתיפאדה שלישית.

תגובות
נושאים: מאמרים

15 תגובות

  1. שמואל אמיר לדפנה ברעם על משיחיות ציונית הגיב:

    לדפנה:

    אני שמח שיש מי מבין הגולשים המתייחסים גם למה שכתוב במאמר עצמו – ואפילו "כהערת אגב". בדיון על משיחיות יש לדעתי להבחין בין המושג כדתי בתוכנו ומשמעותו, ולמושג כללי ולא דתי בהכרח, כמסמן מטרה "קדושה" כלשהי באחרית הימים או אפילו מוקדם יותר. אצל דתיים אורתודוקסיים נשמרת המהות הדתית המקורית – כלומר לחכות למשיח שיציל ויגאל את העם. המשיחיות של הציונות והמתנחלים החדשים היא היפוכה של זו, הוא מלאת אנרגיה ומטרתה הוא "קירוב הקץ". הציונות לקחה מן הדת מוטיבים משיחיים רבים ורתמה אותם לרעיון הלאומי. זה לא חדש כמובן, כך עשו גם תנועות לאומיות אחרות בהן הדת הפכה אפילו לכוח לאומי מוביל ( הקתוליות הפולנית בתקופה מסוימת), הפוריטנים האנגלים יצאו לאמריקה לבנות את "העיר על הגבעה" (ירושלים). ה ת ו כ ן של המוטיבים הציונים הוא לאומני ולא דתי. כאלה הן המטרות "לחזור לארץ אבותינו", "עליה", "מלכות ישראל השלישית" (בן גוריון במלחמת סיני) וכמובן "ארץ ישראל השלמה" – כאן האופי הכובשני הציוני בא לביטוי גלוי. בכל אלה המוטיב העיקרי הוא יישוב הארץ וכיבושה, ולא תוכן דתי. מספרים שהרב שאך אמר פעם על תנועת חב"ד שזאת תנועה הקרובה ביותר ליהדות שהוא מכיר. כפרהפראזה אפשר לומר שהמתנחלים היום הם הציונים הקרובים ביותר ליהדות. במאמר לעיל כבר אמרתי שהביטוי של "משיחיים" הומצא ע"י ליברלים ושמאל ציוני על מנת להבדיל עצמם מן המתנחלים, למרות שהציונות המקורית לא הייתה פחות (ואלי אף יותר) משיחית מן המתנחלים. ב-"מטעם" החדש (מספר 3 ) מופיע עכשיו מאמר של רז-קורקוצ’קין תחת הכותרת "אין אלוהים, אבל הוא הבטיח לנו את הארץ". כותרת לא רעה לחלק מן הציונות החילונית והנה גם חומר קריאה על הנושא, (אני מודה שאני לא כל כך "הלכתי" עם המאמר).
    אשר לוויכוח שלך עם ג’קלין רוז, ( לא קראתי את ספרה עדיין) , אולם קראתי שבספרה היא מצטטת את בן גוריון כאומר שבלי חזון גאולה (redemption) אף יהודי לא היה בא לארץ..
    אני חושב שבוויכוח איתה הצדק לצידך.
    ראשית – התנועה הציונית לא קמה בגלל המשיחיות הציונית אלא בגלל ובעקבות התנועה הלאומית האירופית.
    שנית – רק חלק מזערי של היהודים נתפסו למשיחיות הציונית והיגרו לפלסטינה, הגירה המונית החלה רק בשנות ה- 20 של המאה הקודמת כאשר ארה"ב סגרה במידה רבה את שעריה בפני יהודים. כך שהגירה בגלל משיחיות ציונית , בניגוד לדברי בן גוריון, הייתה מצומצמת ביותר ומעולם לא הייתה מביאה לריכוז יהודי גדול.
    ההתיישבות בארץ נעשתה כפעולה קולוניאלית מובהקת – והצלחתה הייתה תלויה בהרבה תנאים. לדעתי מאז יסוד היישוב הציוני בישראל הייתה האידיאולוגיה הקולוניאלית יותר חשובה, כי היה צורך בהצדקת התיישבות בקרב עם יליד. בהתנהלות בראשית ההתיישבות (כפי שאת מציינת ) ה"שמאל" הציוני היה הרבה יותר מתוחכם ובעל חכמת המעשה.

  2. לרייש גלי על המשיחיות הגיב:

    אינני חושב שיש "רגש אשמה עמוק" של חילוניים כלפי הדת שעזבו. אמנם ביאליק קונן "כולם נשא הרוח כולם סחף האור" אבל למעשה עזבו באותה תקופה רוב היהודים את הדת האורטודוקסית ועד היום לא חזרו אליה. זו הייתה תופעה אופינית לכל אירופה.
    "המשיחיות" של המתנחלים אינה באה מן הדת אלא מן הקולוניאליזם הציוני. עובדה היא שאפשר להיות דתי מכל סוג מבלי להיות ציוני או "משיחי" במובן ההתנחלותי. המושג "משיחי" אצלנו בא מן השמאל הציוני לשם התבדלות מן המתנחלים הדתיים. מן המתנחלים ב"גושי ההתישבות" הם כידוע אינם מתבדלים.
    ש.א.

  3. דפנה ברעם, שאלות בעניין המשיחיות הגיב:

    אם יורשה לי להיתפס להערת אגב של שמואל בעניין המשיחיות הטבועה גם בציונות החילונית, אשמח לראות דיון בנושא הזה ולשמוע עמדות נוספות. השנה פורסם בבריטניה ספרה של ג’קלין רוז
    The Question of Zion
    שעוסק בעיקר בהיבטים משיחיים ופסיכואנליטים של הציונות. ספר מרתק, ובה בשעה גם מקומם. יצא לי להתווכח עם רוז על התמונה העולה מספרה, ודומה שהגענו להסכמה כי מדובר בשאלה של דגשים ומינונים, אבל על חלוקת המינונים לא הסכמנו. טענתי היתה שהצד המשמעותי, החשוב וה"מנצח" שבציונות, ומכאן גם צידה המצליח והאכזרי יותר, הוא הפרגמטי, המעשי, המפ"איניקית זה של בן גוריון, וייצמן ןשרון. אלה שמוכנים מדי פעם גם "לסגת עכשיו ולספח אחר כך", ולא כל מזמרי הזמירות וקורעי הקריעות על הררים קרחים. רוז טענה, ושיכנעה אותי באופן חלקי מאוד, שבלי המשיחיסטים לא היתה תקומה לפרגמטיסטים והזכירה לי שגם הפרגמטיסטים השמיעו מיני זמירות משיחיות לעת מצוא ובשעת הצורך (למשל, נאום מלכות ישראל השלישית של בן גוריון ב-56). האם המשיחיות היא מקל בגלגלי הציונות המעשית, קריקטורה עליה, קוריוז, או גילוי קיצוני וגלוי של אותו הדבר עצמו? האם הזרמים המשיחיים בקרב המתנחלים, כפי שנדמה לי, הוציאו עצמם בסיבוב האחרון מתוך הציונות (אולי לא במקרה זנחו את הכחול-לבן לטובת הכתום ביחד עם התואר המפוקפק "המחנה הלאומי"?) אשמח לשמוע רעיונות.

  4. נתן. הגיב:

    רוב נציגי השמאל הקיצוני ב"גדה השמאלית" לעגו בגלוי ל"תמימים" מהשמאל שבאמת קונים את כונתו של שרון לצאת מעזה.

    היגיע הזמן שגם בצד הזה של המפה יעשו חשבון נפש קטן ויתנערו מהיהירות,הזלזול והציניות
    שמאפיינת אותם לא פחות מיריביהם בימין הקיצוני.

    להלן רשימתן של אחד מנציגיו הבולטים -מר עידן לנדאו מלפני 8 חודשים
    — קישור —

    ולהלן תגובתי כפי שפורסמה בחלק התגובות של המאמר-ואם לא להיות צנוע -כל מילה בסלע.

    ***************

    העיורון של השמאל (שאני שייך אליו בדעותי) הוא לפעמים מדהים ואפילו מעלה הרהורים נוגים.

    מי שעדיין לא הבין שאריק שרון נחוש לחלוטין להוציא את מדינת ישראל מעזה לוקה לדעתי בחוסר הבנה טוטאלי של המציאות.

    אני נותן פה הימור ואני מציע למערכת לשמור את המאמר הזה ואת התגובה שלי:

    עד סוף שנת 2005 לא ישאר יהודי אחד ברצועת עזה.
    *************************

  5. תודה הגיב:

    שמואל, תודה רבה על התגובה הרצינית והמעמיקה, אנסה לשים יד על מטעם 3 כדי לקרוא את המאמר של נונו. אשמח לשמוע עוד בנושא ממשתתפים נוספים.

  6. תודה הגיב:

    שמואל, תודה רבה על התגובה הרצינית והמעמיקה, אנסה לשים יד על מטעם 3 כדי לקרוא את המאמר של נונו. אשמח לשמוע עוד בנושא ממשתתפים נוספים. בעניין המתנחלים, עם זאת, אני תוהה האם הם "הציונים הכי קרובים ליהדות" או שמא הם "היהודים הכי קרובים לציונות"? זה ניואנס משמעותי.

  7. ישראל הגיב:

    מרתקת אותי התופעה שחוזרת שוב ושוב על עצמה – איך תפיסות פוליטיות מצליחות להתל ולסמא בכותבים מזן מאוד מסוים גם כשהעובדות והמסקנות הנובעות מהן הפוכות וכל כך אלמנטריות. המשפט הבא הוא תסמין לכך: "אם שרון וחבריו רצו לביים הצגה ענקית שתוכיח לעולם שאין אפשרות להוריד התנחלויות בישראל – הם נכשלו במשימה."

    הרי שרון המשיך להחזיק בעמדות נחושות לצאת מעזה חרף העובדה שבעקבות מדיניות זאת הוא עלול לאבד את מעמדו בליכוד וללכת הביתה. ולמרות זאת דוברים מהשמאל המזוהה עם הגדה ממשיכים לדקלם תסריטי קונספירציות מוזרים כאילו שרון התכוון לעשות "נהפוך הוא" וההתנתקות היא בעצם תפילת צומוד. צר לי על ההשוואה אבל זה נשמע כמו "העבודה משחררת", או בנוסח מתון יותר – "אמת היא שקר".

    לעניין יצירת הפחד מפני תפיסת השלטון נוסח ויימר – מה לך כי תלין על "דברי הרהב של המתנחלים שהבהילו רבים וטובים"? אם תפנה מבטך לשמאלך בוודאי תבחין באורי אבנרי שכתב את הדברים הבאים:

    "זה כמה שבועות מהבהבת בראשי נורה אדומה, ועליה כתוב באותיות גותיות גדולות: ויימאר. הייתי בן 9 כאשר הייתי עד-ראייה לקריסתה של הרפובליקה הגרמנית, שקמה אחרי מלחמת-העולם הראשונה. היא נקראה על שם ויימאר, עירם של גטה ושילר, ענקי התרבות הגרמנית, מפני ששם חוברה החוקה שלה. כמה חודשים אחרי קריסתה ברחנו מגרמניה, וכך ניצלו חיינו. מאז רודפים אותי המראות והקולות של סוף הרפובליקה, כפי שנחרטו בזיכרוני. קראתי על כך מאות ספרים. השאלה הגדולה, המטרידה את מנוחתי מאז, נשארה בלתי-פתורה עד היום: איך זה יכול היה לקרות? איך יכלה כנופיה של בריונים, בעלי אידיאולוגיה בלתי-אנושית, להשתלט על מדינה שאולי הייתה, בזמנה, המדינה התרבותית ביותר בעולם?
    ערב משפט אייכמן, ב-1960, כתבתי על זה ספר, שהסתיים בשאלה: האם זה יכול לקרות אצלנו?
    ברגע זה אין מנוס מן התשובה הנוראה: כן, זה יכול לקרות אצלנו. אם ננהג כאנשי ויימאר, סופנו יהיה כסופם של אנשי ויימאר… ("מצעד החולצות הכתומות" 23/7/05) והדברים במלואם הלא כתובים בספר הישר –
    — קישור —

    ולבסוף שאלה: כמה סתירות אפשר להכיל בפסקה אחת? מסתבר כי המשפט "אלו דברים שאין להם שיעור" מכוון במיוחד לכך. ראשית, טענת שההחלטה להימנע מהתנגדות לפינוי בכוח לא הייתה אצילות נפש אלא הכרה במציאות וסכנה להחמרת מצב המתנחלים בדעת הקהל. ממה נפשך? לשם מה להם אינטרס ליצור אמפטיה בדעת הקהל אם מראש הם הבינו כי הפסידו את המערכה?! אילו דעת הקהל הייתה מתגייסת להצילם, ניחא, אבל המצב הפוך, הם הבינו שאפסו סיכוייהם. שנית, אם המתנחלים הכירו במציאות ולכן לא התנגדו בכוח האם יתכן שהדבר לא היה ידוע לכוחות הביטחון? האם אין להם מודיעין? הגיוני יותר לטעון כי היה זה אינטרס של כוחות הביטחון להסלים את הערכות המצב כדי ליצור כסת"ח לשעת צרה ולחלופין להעצים את הישגיהם. שלישית, איך אפשר לטעון בו זמנית כי "שרון וחבריו רצו לביים הצגה" וכי "אפשר ואפשר להוריד יישובים ולצאת משטחים כבושים, הדבר תלוי במדיניות הממשלה ולא ברצון המתנחלים." עליך להחליט אילו משתי טענות אלה היא אמת. רביעית, ועל כך כבר עמדתי בפסקה השנייה. ודוק.

  8. דוד גלעד הגיב:

    השוטרים, החיילים ושוטרי מג"ב בוכים. מחזה מאד מרגש. עד כדי כך מרגש שבא לצחוק.
    המאצ’ו הישראלי הקשוח התנזל. במקום בו עמד, נותרה שלולית. רדודה. השוטרים, החיילים, שוטרי מג"ב והיסמניקי"ם הגברתנים, שבכל ימות השנה מתעמרים בפלשתינאים מבלי להניד עפעף, נפלו שדודים בפני נערות צווחניות וילדים מיבבים. בפני סחטנות רגשית מניפולטיבית שלא בחלה בשום טריק ובשום שטיק, שגייסה את השואה, את סבל הדורות, את הפמיליאריות המזויפת והדביקה ואת השבטיות החמושה. עיניהם ירדה דמעה. הלחץ על שלפוחיות הדמע היה קשה מנשוא. הראש הורכן, הכתפיים רטטו וכל הגוף אמר אבל והשתתפות בצער. כוחות בטחון אנושיים ורגישים. כוחות בטחון שבימים כתיקונם פורצים לבתי פלשתינאים, עוקרים אנשים ממיטותיהם, מחריבים ומהרסים את תכולת הבית לעיני ילדים מבועתים, עוברים לבית השכן מבעד קירות שנפרצו בפטישים ומהרסים גם שם. כוחות בטחון המטילים סגר וכתר על ערים שלמות, הממררים את חייהם של זקנים, נכים, חולים, יולדות וסתם עוברי אורח, במחסומים. אלה הקשוחים מוודאי ההריגה, מטילי פצצות הטונה על שכונות מגורים, המתעללים והמשפילים נתקפו לפתע בחולשה של אמפטיה והשתתפות בצער המתנחלים שסבלו במשך יום אחד את שסובלים הפלשתינאים זה ארבעים שנה. הצער האנושי והחמלה צבועים כנראה בצבעי הלאום. הצער האנושי והחמלה מסויגים ע"י ההשתייכות השבטית.
    נפשם הרכה והרגישה של השוטרים, החיילים ושוטרי מג"ב לא נשרטה בשעה שהתעללו בפלשתינאים. לא נדרשו להם הכנות מנטליות ולא העסיקו צבא של קבני"ם להקל על סבלם הנפשי. לא היה צורך. הם מעולם לא סבלו כשהתעללו בפלשתינאים. הבית הציוני, הדת ומערכת החינוך חיסנו אותם והקשיחו את רוחם מפני הפגיעה הזדונית בבן השבט השכן שאינו בן ה"עם הנבחר", "עם הסגולה". הוא סתם "ערבי" , וכשהוא מת הוא עולה לדרגת "טוב".
    והאמהות הדאוגות של כוחות הבטחון, התראיינו בטלויזיה והביעו את חששן מפני הפגיעה הנפשית ממנה יסבלו בעתיד בשל מאבקי ההתנתקות, לא בשל ההתבהמות והברבריזציה אותם מפגינים יקיריהן אל מול הפלשתינאים. לא. זה כלל לא עולה על דעתן. הן מבטיחות להתקשר יום-יום ליקיריהן ולומר באזניהם עד כמה הן גאות בהם. יום-יום. אולי כך ירחיקו את הפגיעה הנפשית האורבת בפתח.
    כוחות הבטחון מזילים דמעה. אותי זה משעשע.

  9. ש. א. הגיב:

    אשיב בינתיים רק לטענה אחת, כאילו לא האמנו ששרון יפנה את רצועת עזה. אני מפנה את הכותב למאמרי שנכתב עוד לפני יותר משנה (הוא מופיע בארכיון של הדף הבית של הגדה). הבעתי שם דעתי שמטרת שרון היא לקצר את החזית – לפנות את עזה ולהמשיך ביתר שאת ב"צומוד". אותה עמדה הבעתי גם במאמרים נוספים. זו הייתה גם דעת רוב אנשי הצמאל הרדיקלי.נכון שהוספתי "אם אמנם יפנה את עזה". זו הייתה הערה של זהירות וזניחה למאמר עצמו. היא שיקפה את דעתם של רבים מן הפרשנים שעומדים ימינה מן השמאל הרדיקלי. יואל מרקוס למשל כתב באותם ימים ש 70 פעם הוא שינה דעתו אם אמנם שרון יסוג מן הרצועה. אגב – אינני חושב שיש "להאשים" את שרון דווקא. הנסיגה הייתה תחת לחץ ונגד רצונו. לדעתי גם ראש ממשלה אחר לא היה נוהג אחרת. שרון כאמור מתעקש על "צומוד" אבל תחת לחץ הוא יסוג – ועוד איך!

  10. ישראל לשמואל אמיר הגיב:

    חבל שאתה מתעקש לאחוז את המקל בשני קצותיו: מה פירוש "כאילו לא האמנו ששרון יפנה את רצועת עזה?"

    מה זה כאילו?

    ומי זה האמנו?

    ל"כאילו" וכזה – או שהאמנת, או שלא האמנת, או שלא הייתה לך דעה. הרעיון להפנות אותי למאמרך מלפני שנה ויותר כדי שאלמד ממנו כי טענת בתוקף ששרון כן יפנה את עזה… נו, אתה מזכיר לי את הרב שתמיד ידע לחזות את מין הילוד. לזוג שבא לשמוע בעצתו הוא אמר "בן" אבל על גבי פתק ששמר לעת צרה רשם תמיד "בת".

    ל"האמנו" – אתה מביע את דעתך האישית או שמאחוריך ניצב קולקטיב בע"מ? ההסתתרות מאחורי שם גוף נסתר רבים איננה מעידה על אומץ או יושר רב אלא על תכונת עדריות. בנוסף, מצד אחד, אתה מכסה את עצמך בשמיכה הנוחה של "דעת רוב אנשי השמאל הרדיקלי" כשאתה נדרש להוכחת טענתך כי שרון יפנה את עזה, ומצד שני, אתה מכסה את עצמך בשמיכה הנוחה של "דעתם של רבים מן הפרשנים שעומדים ימינה מן השמאל הרדיקלי" כשאתה נדרש להססנות, דהיינו "אם יפנה". בקיצור, תמיד תצא צודק. כמו הרב, כבר אמרתי?

    "הערה זניחה למאמר עצמו"? האמנם? זהו סימפטום מובהק לכך שאינך מסוגל לעמוד מאחורי טענותיך. אדם שדעתו נחושה איננו נוקט "זהירות" (זאת אינה זהירות, זו עמדה והיפוכה) כשהוא מביע אותה אלא אם כן הוא לא ניחן ביושר אינטלקטואלי וכל מטרתו ליהנות מכל העולמות. אגב, מותר גם לטעות מפעם לפעם, ויש אפילו כאלה שמודים בטעויות. מדהים הא? תתפלא, אבל תאונות כאלה מתרחשות אפילו בשמאל שמתהדר באחיזה באמת שאין בילתה.

    והנה, לקראת סיום תגובתך אתה שב לעניין אמינותו של שרון בנושא ההינתקות: כאשר מתערער הבסיס תחת טענתך ששרון לא התכוון לבצע את ההינתקות, אתה פונה לאפיק חלופי, משהו שהייתי מנסח כך – "אה, בעצם הוא התכוון, אבל לא התכוון. זאת אומרת, לא הייתה לו בררה כי לחצו עליו". בחייך. התכוון לא התכוון, נלחץ לא נלחץ. מה זה משנה? ההתפתלות הזאת לא מוסיפה לך נקודות זכות. השאלה היא אם הוא קיים את הבטחתו או נסוג ממנה.

    אגב, אם אינך בטוח בדבריך מה הטעם לפרסמם? אני מניח שאינך שכיר של הטוטו, ומהיכרות שטחית עם יצירתו של שייקספיר – גם האמלט נסיך דנמרק אינך. על ההשלכות של השקפותיך הפוליטיות ביחס לראיית המציאות כבר עמדתי בתגובה הקודמת ואין טעם לחזור עליהן.

    ולסיום הרשה לי לנצל את הכנסת האורחים שלכם להערה אישית. האמת? יש כאן כותבים מבריקים ומעניינים, יש כמה לוחמים חברתיים שצריך להגיד להם שאפו על מאבקם למען החלשים (ואפילו הוא רק במילים, ולא מעניינות אותי דעותיהם הפוליטיות), ויש אחרים. אבל ככלל לא הייתי מעיז לקנות מאיש מהם מכונית משומשת. תבין, אני טיפוס תמים ועלולים למכור לי גרוטאה תחת סיפור כיסוי שהיא הייתה כלי הרכב המהפכני של צ’ה גווארה. הצרה היא שהעובדות נלושות בידיהם כמו פלסטלינה, ולפעמים גם ההערכות שלהם, איך להתבטא בעדינות, מצוצות מהאצבע. קראתי לא מזמן תחשיב כלכלי שעשה אחד המגיבים על הפרטה של חברה ממשלתית ועל הרווחים שהיא עושה מידי חודש על גבו של הציבור. אוי ויי. אוי ויי זמיר. געוועלד. הרי זאת סדנת כתיבה יוצרת על פנטזיות שהופכות להערכות, שהופכות לעובדות, שהופכות למשוואה חשבונאית, שתומכת בהשקפה פוליטית. חוכא ואיטלולא ממש.

    רק חזק ואמץ.

  11. "רק חזק ואמץ" הגיב:

    זכינו כאן במגיב חדש – מכביר מילים, אמן הקשקוש בפה ההופך שחור ללבן ןההיפך תןך כדי מעבר "וירטואוזי" דרך כל צבעי הקשת.
    שיא החכמה או היושר האינטלקטואלי לדעתו היא עמדה חד משמעית בשאלה אם שרון יפנה או לא את ההתנחלויות בעזה.
    בשים לב לעובדה ששרון הוא סמל ההפכפכנות הפוליטית ו"שוחר שלום ופינוי התנחלויות" מאין כמוהו, עמדה כזאת (חד משמעית) היא דוקא שיא חדש של טפשות או הימור טפשי (וכזה הוא גם כנראה "ידידנו" החדש)

  12. ריש גליי הגיב:

    הפרופ’ עוזי אורנן כתב לפני זמן במאמר שהתפרסם ב"הארץ" "המטען הרוחני העמוק של החילוניים זהה לזה של הדתיים" ולא מפרט את הטעון פרוט. אני מבקש לעמוד על מרכיב אחד, לא יחיד אבל מרכזי של המטען כאמור, אצל החילונים. אצל החילונים המטען הזה מכיל בעיקר רגש אשמה עמוק שהולך ומתעצם, מאז שנטשו את עברם הדתי וביתם החרדי והמירו אותו בציונות חילונית ועוד לפני כן וכל אימת שעלה הרהור של כפירה.

    בניגוד לחילונים שלא ממש מודעים לרגש האשמה הזה, הדתיים, בחושיהם המחודדים מכירים אותו היטב, ידעו לטפח אותו ורתמו את רגש האשמה של הציונים לחזון המשיחי שלהם כאשר הם מקפידים כל הדרך שהמדינה החילונית, אם לא תחזור בתשובה לפחות תישאר בתוך המכלאה הנאורוטית שלה, כי מי שמשתחרר מרגש האשמה הזה הופך להיות לאיש חופשי חסר תקנה מבחינה אמונית.

    לכבוד זה הם המציאו בין השאר את הטענה היהודית האולטימטיבית של "שנאה עצמית" שמוטחת בכל פעם שנשמעת ביקורת מצד החילונים כלפי היהדות או כלפי מעשים שנעשים ע"י יהודים שיש להם חותמת כשרות יהודית. הטענה הזו הפכה להיות מעין טענת כיס הנשלפת בכוונה לדחות התפלספות מיותרת על נשוא הדיון ולא משנה באיזה עניין ובעיקר לחתום את הדיון.

    "הנחת העבודה" של הטענה הזו, שמקורה בנאורוזה יהודית עתיקה, שימיה כימי הנצרות (הפחד מדלדול המניין היהודי) היא שהיהדות היא מעין ברירה "טבעית" של מי שנולד לתוכה ולכן, בהתנגדות ליהדות או ליהודים שפועלים בשם היהדות יש משהו שאיננו כדרך הטבע והמבקר אותה הוא לא נורמלי.

    המנהיגים מבן-גוריון דרך גלילי ואלון ועד לימים אלה, כולם נלכדו ונלכדים בפח הזה. לאף אחד לא ברור באופן מוחלט למה הכוונה ב"שמירה על האופי היהודי של המדינה" בעיקר לא לדתיים שרק הקיום של מחנה חילוני נגדי מסתיר את הקרעים העמוקים שבתוך המחנה שלהם וכך, ה"שמירה על האופי היהודי של המדינה" נותר בידי יזמים כמו לווינגר, פורת וזמביש.

    קיים קשר הדוק בין רמת ההיגיון המדיני לעוצמת החזון המשיחי; ככל שהראשון נמוך יותר נדרשה יותר עוצמה בשני להצדקת המשך האחיזה בשטחים והממשלות החילוניות, נתמכות ברגש האשמה, "הלכו עם זה" בארבעים השנים האחרונות ונכנעו לכל המניפולציות שהמשיחיים הפעילו עליהם.

    בניגוד למה שטוענים בשמאל, תנועת המחאה המתנגדת להיתנתקות מחבל עזה וההתעקשות של "עד הרגע האחרון" איננה רעיון הזוי כלל ועיקר אלא רעיון המבוסס על ארבעים שנות מחקר תצפיתי של המשיחיים, שהוכיח בדיוק את ההפך של מה שמתרחש היום לתדהמתם של מנהיגי גוש אמונים והמתנחלים שלא לקחו בחשבון שבתוך כל מכלול הגורמים בדרך לקיום מצוות יישוב הארץ יתרחש אירוע של פורס מז’ור ומכיוון בלתי צפוי. אריאל שרון, האיש שלא נאמן אפילו לתסביכים שלו, הוא הפורס מז’ור (במובנו כאיתן טבע) ואחריו נחזור למה שהיינו.

  13. שמואל אמיר הגיב:

    יש פה גולש (ישראל) הרוצה בכל כוחו לגרור אותי לדון על פלפוליו השנונים. אין לי ענין בזה, עניתי לו כבר למעלה. לפני שנה כתבתי מאמאר בשם "התנתקות למען היצמדות". אפשר לקרא שם אם אמנם "אני אוחז את המקל בשני קצוותיו".

  14. ישראל לשמואל אמיר + זוטא הגיב:

    טעות. איני רוצה לגרור אותך בכל כוחי לשום דיון. בסך הכל הצבעתי על כשלים במאמרך ובתגובתך (קראתי גם את מאמרך הקודם, שלא היה בו כל חידוש ביחס לטענותיי).

    ולמגיב שמפחד להזדהות בשמו ומבכר להסתתר מאחורי משפט הסיום של תגובתי – בימים רגילים אינני משיב למגיבים מוגי לב, אבל לכבוד שבת ובמיוחד לרגל פתיחת שנת הלימודים אחרוג ממנהגי. אכן, "עמדה חד משמעית בשאלה אם שרון יפנה או לא את ההתנחלויות בעזה" היא "שיא החכמה או היושר האינטלקטואלי", אבל לא מפני שאני טוען זאת אלא מפני שאתה נכשל "להבין" שכך טענתי: זכית בהארה מגוחכת והצלחת לדוג באופן מתמיה את העמדה הזאת מדבריי. נראה שאתה סובל מחוסר הבנה מביך של תגובתי. אשר לתואר שיאה למי שמסיק מסקנות כל כך מופרכות – לכאורה הייתי צריך לנהוג כמוך, להיכנס לנעליך (הצרות והלוחצות) ולהצביע על הטיפש מבין שנינו. אבל עזוב, אני מנומס ולכן לא אצביע. אפילו לא אצביע כנראה.

    אמרתי לכבוד פתיחת שנת הלימודים? אני מקווה שלפחות את הרמז הזה תבין ותנצל כראוי לפני ששוב יהיה איזה חג שישבית את הלימודים.

    שלום כיתה אל"ף.

  15. למגיב שמפחד להזדהות בשמו הגיב:

    המזדהה בשם "ישראל" ככה סתם (יש אלפי כאלו) הוא בדיוק "מוג הלב שמפחד להזדהות בשמו" לכאלו אני משיב באותה מטבע והפוסל במומו אל ילין על אחרים.
    ולשאר קשקושי הלשון אשיב בסוף שנת הלימודים של כתה אל"ף אולי שם אלמד ללעוס טיח (טפל)

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים