לאחרונה פורסם כי שיעור האבטלה ברבעון הנוכחי של 2005 ירד ל-9% – השיעור הנמוך ביותר מזה 4 שנים. אני מעריך ששיעור האבטלה יוסיף לרדת בשנה הזאת ואם הרגיעה הביטחונית תימשך, הוא יוסיף לרדת בשנים הבאות ואולי הוא אף יגיע למצב של "תעסוקה מלאה" – 5.5%. אבל זאת לא סיבה למסיבה.
אתחיל בהערת אגב: שר האוצר לשעבר, בנימין נתניהו, אמר עם פרסום נתונים אלה, שהירידה באבטלה היא הוכחה לכך שמדיניותו פועלת "לפי הספר". ואולם, 40% מהעובדים החדשים הם דווקא במגזר הציבורי, בניגוד גמור למדיניות "לפי הספר" של שר האוצר, אשר דוגל בצמצום המגזר הציבורי עד כמה שניתן.
באשר ל-60% הנותרים, הנתונים האלה לא מפתיעים מאחר שכל מה שמשרד האוצר עשה בשנים האחרונות הוא להוריד את ערכו הכלכלי של העובד הישראלי לרמת שפל שלא היתה כדוגמתה מעולם. מובן שכתוצאה מכך האבטלה תרד: כשהמחיר יורד, הביקוש עולה – זהו כלל בסיסי בכלכלה. הבעיה היא שכשמדובר בבני אדם ולא בבננות, צריך להתחשב בעוד היבטים מעבר לסכום שיש לשלם עבורם.
כיום למשל, מחירו של מאבטח ירד כי אפשר לשלם לו פחות משכר מינימום ואיש לא יניד עפעף. לכן צרכני מאבטחים רבים יכולים להרשות לעצמם עוד מאבטחים. הבעיה היא, שעל כל "קילו מאבטחים", יש בערך 4-5 "קילו ילדים" שהוא צריך לפרנס. וכשהמחיר של מאבטח יורד, יורדת גם הרווחה שלו ושל משפחתו. למעשה, המאבטח הופך לעבד אשר עובד ללא משכורת מעבר לזו הדרושה "לאחזקתו השוטפת" כמאבטח. כמו כן, המחיר על כל "יחידה נתונה של קופאית" בסופרמרקט ירד וכן גם על כל יחידה של בעצם כמעט כל פועל צווארון כחול אחר.
כיום, כאשר בני אדם הם עוד מוצר צריכה שירידה במחירם תביא לעלייה בביקוש עבורם, הלך והתמוסס הקשר שהיה בעבר בין עבודה לבין רווחה. האנשים אכן עובדים, בדיוק כשם שהעבדים האפריקאים בארה"ב של המאה ה-19 עבדו, אך גם הרווחה שלהם הולכת ומתקרבת לזו של אותם עבדים. התוצר שהם מייצרים אינו מגיע לידיהם כי ממילא אין להם כסף לרוכשו, אלא הוא עובר אל ידיהם של העשירונים העליונים.
לפי עקרונות הכלכלה, שכר עובד נמצא ביחס ישר לתוצר שהוא מייצר עבור היצרן. ההנחה על פי תיאוריה זו היא, שברגע שהיצרן משלם לשכיר פחות ממה שמגיע לו, השכיר יכול תמיד לעבור ליצרן אחר שישלם לו כגמולו. במצב כזה, ליצרנים יש אינטרס לשלם את הגמול הנאות. אחרת איש לא ירצה לעבוד אצלם ולכאורה כולם יצאו מרוצים.
נתניהו ואחרים הדוגלים במדיניות זו ביקשו לשנות חוקים אלה: הם עשו הכל כדי להחליש את החופש של העובד למצוא עבודה משתלמת. החל מחוזים אישיים, עבור בהעסקה ע"י חברות כוח אדם והחלשת ועדי עובדים ועד להקשחת הקריטריונים לקבלת דמי אבטלה וקצבאות. מצב זה יצר לחץ על העובדים לקבל כל עבודה או לגווע ברעב. על כל מקום עבודה יש מתחרים רבים, ואם עובד מבקש זכויות כמו קביעות למשל, הוא פשוט מוחלף בעובד אחר. לעובד שכיר אין ברירה אלא לעבוד בתנאים ירודים וכך נוצר מגזר העני-העובד – אדם שעובד רק בשביל מעסיקו ורק בשביל שהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה תוכל להציג נתונים ורודים, אבל לא למען עצמו – מגזר שבמדינת ישראל צומח בקצב מפחיד.
ישנן אם כן שתי דרכים להגדיל את הביקוש לעובדים: הדרך הקשה היא יצירת תנאי שכר הולמים יותר – זו הדרך האמיתית לטפל באבטלה. מנגד, יש את הדרך הקלה – פשוט להקטין את מחיר השוק של העובד. זהו זיוף. ציבור העובדים הם גם עיקר ציבור הצרכנים. כשהם אינם מרוויחים מספיק, הם גם לא צורכים מספיק ואינם נהנים מפירות הצמיחה בתוצר לו הם שותפים. זאת בדיוק הסיבה שהצמיחה מגיעה רק לאוכלוסיות החזקות כפי שפורסם בעבר בכמה הזדמנויות.
באפשרות הראשונה יבחר שר אוצר אמיץ שאינו מפחד ללכת ראש בראש נגד התעשיינים ואיומיהם, מכיוון שטובת הציבור היא זו העומדת לנגד עיניו. באפשרות השנייה יבחר שר אוצר פופוליסטי וחסר עמוד שדרה, שכל מהותו מסתכמת באימרה "חכם על חלשים". שר אוצר זה יקטין את האבטלה ע"י מכירת ציבור בוחריו בזול לצרכני העובדים, המעוניינים במחיר הזול ביותר למען רווחיהם האישיים, בלי קשר לנזקים שהדבר יגרום לחברה בה הם עצמם חיים.
מילים כדורבנות.
מספר הערות:
הקטנת המגזר הציבורי? עבודה בעיניים. התהליך הוא כזה:
משרדי הממשלה נוטים היום יותר ויותר שלא לקלוט עובדים חדשים, ולא להעסיקם ישירות, אלא דרך חברות חיצוניות. זה תופס גם לגבי מנקים, וגם לגבי עובדי היי-טק בחברות כגון מל"ם, נס, מטריקס ועוד, ש"דוחפות" עוד ועוד עובדים שלהן אל משרדי הממשלה. מבחינתן, משרדי הממשלה הן פרה חולבת, ועל כל עובד שהן מצליחות להשחיל למשרד, הן גוזרות קופון (למעשה, בסלנג המקצועי, קוראים לעצמם עובדי חברות אלו "גולגלות"). מכאן עולה השאלה: האם הצלחנו להקטין את המגזר הציבורי ולעודד את המגזר הפרטי (להזכירכם: איש שמן, איש רזה)? רק למראית עין, שכן בסטטיסטיקה היבשה אמנם ייחשבו עובדים אלו כעובדי חברה פרטית, תחרותית, יצרנית וכו’, אולם בפועל הם עובדי משרד ממשלתי. הם יושבים במשרד כל יום וכל היום. המשרד הוא שמשלם את שכרם (ואת הרווח העודף לחברה המעסיקה כמובן). הפלא ופלא, קופת המדינה הופכת למקור פרנסתן של אותן חברות פרטיות, כאשר להן מטרה אחת בלבד: להכניס כמה שיותר אנשים למשרד, ו"לתקוע" למשרד מחיר גבוה ככל שניתן עבור כל עובד.
עוד נקודה לחדד:
שימו לב לקשר שנוצר בחודשים האחרונים, ואני מציע לכולם לעיין בסטטיסטיקות הרלוונטיות: כל ירידה בשיעור האבטלה מלווה בגידול במספר הנפשות העובדות מתחת לקו העוני (אני חוזר: מדובר באנשים עובדים, עמלים לפרנסתם). שוב, עבודה בעיניים מבית מדרשו של האוצר: מורידים אבטלה, אבל לא מזכירים את מצבם הגרוע של אותם אנשים ש"שפר" עליהם גורלם לעבוד במשרה חלקית, דרך כוח אדם או קבלן, עבור שכר מינימום במקרה הטוב.
א.ד כותב הרשימה טועה טעות בסיסית ומכאן נובעות אולי כמה טעויות בהמשך: שכר עובד לא נמצא ביחס ישר לתוצר שהוא מייצר עבור היצרן.
כוח העבודה של העובד הוא סחורה בשוק, שמחירה נקבע כמחיר כל סחורה אחרת, עפ"י ההיצע והביקוש. אלא וזה חשוב, אם ההתארגנות של העובדים תצליח להגן על שכרם בניגוד "לחוקי הכלכלה". מה שעשה נתניהו בהפרטה הוא לבטל את החוזים הקןלקטיביים ולהעביר את העובדים לחוזים אישיים, כלומר לרוקן את ארגוני העובדים מתכנם. ומכאן התוצאות שמצביע עליהם הכותב.
שהעובדות לא יבלבלו אותך לרגע מר דקל.
מספר פנינים מהמאמר הכמעט סטירי הזה,
"כשהמחיר יורד, הביקוש עולה – זהו כלל בסיסי בכלכלה." הפוך מר דקל הפוך, שהביקוש יורד המחיר יורד, שהביקוש עולה המחיר יורד. סחורה שלא צריך גם בחינם לא מעוררת שום ביקוש.
"מחירו של מאבטח ירד כי אפשר לשלם לו פחות משכר מינימום ואיש לא יניד עפעף" לשלם פחות מהמינימום פרושו לעבור על החוק, העוברים על החוק הם מעטים, הם בטח לא מסבירים את הירידה באבטלה.
"לפי עקרונות הכלכלה, שכר עובד נמצא ביחס ישר לתוצר שהוא מייצר עבור היצרן" איזה כלכלה? מר דקל ממציא עקרונות כלכליים באופן סדרתי במאמר הזה, אין שום קשר בין שכר העובד לבין התוצר שהוא מייצר ובמובהק אצל עובדים שלא "מייצרים" מאום(פקידים, אנשי שירות, מנקים, עורכי דין ושחקני כדורגל).
הסבר לירידה באבטלה לא קיבלנו במקום קיבלנו מלא החופן "עקרונות כלכליים" מופרכים. עם הצלחה באמת קשה להתווכח, למה להתבזות?
כל סטודנט מתחיל לכלכלה יספר לך שמחיר השוק נקבע כשיווי משקל בין רמת הביקוש לרמת ההיצע. אם המחיר יורד הביקוש עולה בדיוק כמו שטען כותב המאמר מסיבה נורא פשוטה: ככל שהמחיר יורד כך יותר צרכנים יוכלו לרשות לעצמם להנות מהמוצר. אם למשל יצרן בודד יתעקש למכור ביוקר הוא יאבד לקוחות למתחריו וזאת הסיבה שהמחיר מתייצב. מה שאמרת נראה לי כמו המצאה מוחלטת הייתי שמח לקבל הפניות למחקרים שמוכיחים טענתך.
וגם בפסקה השניה אתה טועה מר חיים: לפי עקרונות הכלכלה החופשית, ככל שהשכיר מייצר יותר תוצר, כך משכורתו צפויה לעלות כי כך למעסיק יש יותר אינטרס להשאיר אותו מועסק אצלו. השכר נקבע כמו שנקבע כל מחיר אחר – לפי הביקוש. אם עובד יכול ליצור הרבה, צריך לשלם לו הרבה אחרת הוא ילך למעסיק שכן יהיה מוכן לשלם לו. הכותב קובל על כך שהמערכת מעוותת את העיקרון הזה כשהיא חוסמת את ההתנגדות של השכיר לקבל את השכר שמגיע לו.
נו באמת,
כולם פה עסוקים במרץ בניתוחים כלכליים מעמיקים כשהעיקר (ועל זה כמעט כולם מסכימים) זה שממשלות ישראל האחרונות מחפשות דרכים לרמוס את העובדים ולהחזיר אותם לימי היזע.
צריך לצעוק בכל פינת רחוב ש-90% העבודות שנתווספו למשק הם בשכר של מתחת ל-5000 ש"ח ברוטו לחודש ושהממשלה החליטה סופית שאכיפת חוקי הרווחה זה לא תפקיד שלה.
נראה לי שזה יותר פרודוקטיבי מלנתח את עקומות הביקוש וההיצע.
אני באמת לא סטודנט מתחיל והללו אכן מדברים מלא החופן שטויות.
מחיר השוק יורד "אך ורק" כתוצאה מירידה בביקוש או עליה בהיצע, כך גם מחירו היחסי של העובד הישראלי הנמצא בירידה מתמדת בעיקר משום שכח עבודה זול נכנס ארצה, בין אם זה מהשטחים ובין ממדינות בהן שכרו של העובד נמוך עד יותר מזה של הישראלי. הטענה לפיה המחיר הוא שרירותי והוא זה שקובע את רמת הביקוש במקרה הטוב מגוכחת ובמקרה הפחות טוב סתם מטופשת.
כמות התוצר או ערכו אינם מהווים שיקול מהותי בקביעת שכרו של עובד, מעמדו בחברה, כישוריו וסוג השירות אותו הוא מספק ומעל הכל ההיצע הקיים לבעלי כישורים זהים הם שיקבעו את שכרו של העובד. למעשה במגזר היצרני השכר לעובד הממוצע בדרך כלל יורד ככל שהתפוקה גדלה בעיקר מסיבות טכנולוגיות המצמצמות מאד את טווח הכישורים הנדרש מהעובד.
לכותב הכתבה: מאד מצער שגם אתה נתפסת להתבטאות המפוקפקת הזאת בעברית, "איך זה מרגיש" (בכותרת). "זה" לא יכול להרגיש, רק יצור חי יכול להרגיש.