השבוע נקלעתי למוסד ציבורי, שאותו אני מכיר משחר ילדותי. זה היה מבצר של מפא"יניקים מחוקי קלסתר בעבר הרחוק מאוד, ועתה מאוישים האשנבים על-ידי סתם בני-אדם מכל שדרות החברה הירושלמית. גם עשרות הממתינים לתורם השתנו מאוד בשנים האחרונות. המון חובשי כיפות, נשים משובסות, צמידים כתומים ואין אפילו זכר לוותיקי תנועת העבודה מאז, שרובם התחרדו, או נפטרו, או נטשו את העיר. רק המרצפות משנות החמישים נותרו כשהיו. צבע בהיר לא מזוהה, משובץ בנקודות חומות-כהות, בדיוק כפי שאני זוכר מביתי בהמלך ג’ורג’ 17 בירושלים.
אף אחד לא החזיק בידו עיתון כלשהו, וחשבתי על "דבר" שחלש פעם על הנוף האנושי ונעלם כלא היה. נדמה לי ש-90% מכלל הנוכחים באולם הקבלה הגדול לא שמעו מימיהם על "דבר". המחשבה הזאת נסכה בי עגמומיות קלה שלא היתה לה סיבה רציונלית. אחרי הכול, אני עצמי נטשתי את "דבר" למען "הארץ" כאשר עיתון תנועת העבודה נראה לי נִצי מדי וצבוע מאוד בנושאים חברתיים-כלכליים. אבל הבניין המוכר והנוף האנושי המנוכר הבהירו לי משהו על עצמי, שניסיתי להדחיק בשנים האחרונות. את הטיפוסים שהיכרתי בנעורי קל יותר לפגוש בגבעתיים או ברמת-אביב, ושם חיים כיום גם רוב בני משפחתי. שאלתי את אחת העובדות על חברי לכיתה מבית-חינוך ארלוזורוב שאותו נהגתי לפגוש שם בשנים האחרונות. גם הוא פרש לגמלאות כיוון "שלא רצה להתחלק בפנסיה שלו עם משרד האוצר". גם חברי, שהיה אוהד הפועל נלהב בנעוריו, החל לחבוש כיפה לפני כמה שנים, אחרי שאביו נפטר. נזכרתי באביו, שהיה פועל בניין קשוח וקשה-יום. כשהיינו בכיתה ו’ הוא פרץ לפתע לחדר הכיתה וצרח על המורה שקיפחה, לדעתו, את בנו. הוא היה קרוב מאוד לאלימות פיזית, והבן הגיע לעתים לבית-הספר עם סימני מכות. אבל כשנפגשנו במוסד הציבורי הזה לפני כמה שנים סיפר לי בדמעות על מות האב.
לפני חמש שנים דיברו איתי שם כמה אנשים על כדורגל. השבוע לא ראיתי אפילו אוהד אחד. לא שלנו וגם לא של בית"ר. רוב הגברים היו מסורתיים או דתיים, והתרשמתי שהם גרים בשכונות החדשות בעיר: גבעת-זאב, פסגת-זאב, כאלה. רק גבר אחד הגיע מאחת ההתנחלויות הרחוקות יותר. לא הצלחתי לקטלג אותו ברגע הראשון. הוא היה כבן חמישים, חבש כיפה סרוגה ענקית, אבל נראה יותר חרדי מאשר דתי-לאומי. הוא נעץ בי מבט סקרני, לא בדיוק עוין אבל מארץ אחרת. לבסוף שאל אותי לזהותי. אמרתי לו את שמי והוא ענה: "כן, חשבתי שזה אתה. אין לך מושג כמה נעלבתי כאשר כתבת לפני זמן-מה שהמתנחלים רחוקים ממך יותר מכל אדם אחר בעולם".
הוא נשמע תרבותי וניסיתי להתעלם מהסטריאוטיפ שדחק אותו למשבצת הכהניסטית. הסברתי לו שאין לי שום דבר אישי נגדו, למעט הביקורת הנוקבת על עצם ההתנחלות שלו על אדמה לא-לו. המכנה המשותף שלי עם בני-אדם הוא אנושי ואוניברסלי, לא "יהודי" , ולכן הקורבנות הפלסטינים של המתנחלים קרובים יותר ללבי מאשר מחוללי הנישול והדיכוי. "בעצם, מדוע איכפת לך כל-כך אם אני קרוב אליך או רחוק ממך?" שאלתי, "לדעתי זה נובע מן העובדה שעבורך המכנה המשותף היהודי הוא חזות הכול. אבל לי חשובים דברים אחרים הרבה יותר. הגיע הזמן שתתנערו מהאופק הצר שלכם ותבינו שגם לא-יהודים הם בני-אדם בדיוק כמונו".
פניו קדרו, ולדעתי הוא נפגע שוב, חרף הטון האדיב שלי. קלטתי משהו מעניין. לפי החינוך של אנשים כמוהו, החילונים הם נהנתנים, חסרי-ערכים, מתייוונים שכל מעייניהם במאכלי עכו"ם ואולי גם בסמים קשים. מבחינה אינטלקטואלית הוא היה מסוגל להתמודד עם הטיעונים שלי. הקושי היה דווקא נפשי. האינדוקטריניזציה שלו חסמה כל נגישות לחילופי דברים כנים עם "השמאל". הוא וחבריו מוכנים לחוות את דעתם, להטיף לנו מוסר, לכונן איתנו דיאלוג מזויף, חד-סטרי. אבל בהעדר אפשרות אפילו להעלות על הדעת שיש תקיפות כלשהי לטיעונים נגדיים, הם אוטמים אוזניים ולא מקשיבים. הוא הביע את הטרוניה על כתיבתי בסגנון כן ובכאב אמיתי, אבל כאשר הבין עד כמה אני מוצק בדעתי ומוכן לנמק כל מלה שכתבתי, הוא התאדה לחלל האוויר.
האשה הנאה באשנב הקבלה היתה מזרחית וחילונית, בערך בגילי. היא שוחחה עם אחד העובדים על ההתנתקות, והאיבה שלה כלפי הממשלה היתה חד-משמעית. האמפתיה עם המפונים היתה חזקה, אבל לא עוררה שום הד בלבי שכן האשה חזרה כל הזמן על אותה המנטרה: צריך לפנות את הערבים, לא את היהודים. בן-שיחה המבוגר הניד את ראשו בהסכמה וקבל על ראש הממשלה אריאל שרון המושחת. התבוננתי באיש, שהיה ליכודניק כל ימיו ושאותו אני זוכר מיציעי בית"ר בימק"א עוד מתחילת שנות החמישים. "קשה לי להבין מה פתאום אתה מתלונן על השחיתות. תמיד ידעתם שהוא מושחת אבל הסכמתם לקבל הכול ממנו כל זמן שהוא שיחק את המשחק שלכם. אני בטוח שהתלהבת מאוד ממנו כאשר השמיץ את יצחק רבין מהמרפסת בכיכר ציון". הוא התבונן בי בשנאה איומה, עד שחברתו לעבודה לחשה משהו באוזנו. "אז אתה ברעם, אה", כך אמר, "אביך קלט אותי בזמנו בארץ וקיבל אותי לעבודה כאן". אחר כך נמלך בדעתו והוסיף: "אתה חושב שננצח הערב את מכבי תל-אביב?"
מהאשנב נשלחתי אל עובדת מקצועית מסוימת, עולה לא צעירה מרוסיה, נעימה, מאופקת, מנומסת, אבל בלי שמץ של חיוך. כאשר נכנסתי היא התבוננה ברחוב מבעד לחלון ונראתה חולמנית, רוחנית עד לשקיפות. כאשר הבחינה בי היא פנתה לעברי באיטיות רבה, כאילו הערתי אותה מחלום מתוק. חשבתי על אנטון צ’כוב האהוב עלי, ועל העלמות המזדקנות, חסרות התקווה, שציפו שנים לשווא לשובו של אהוב צעיר מן החזית. האהוב מת לפני עשרות שנים, אבל הציפייה, ההבעה התמימה כל-כך על הפנים, כאילו הנציחו אותו. אחרי שסיימנו את הטיפול הביורוקרטי בנושא שלמענו באתי, היא שאלה אותי על הפיגוע בבאר-שבע. הבעתי את דעתי והיא נעצה בי עיניים ספקניות. "מה שדרוש לנו הוא אגרוף ברזל", כך אמרה בקולה הרך ובטון הדיבור המדוד שלו, שהמבטא הרוסי הוסיף לו מלודיות נעימה, "עד שלא נהרוג עשרות אלפי אנשים, לא נפתור את הבעיות עם הערבים".
הסברתי לה, כמובן, שאני פוסל את דבריה מבחינה מוסרית. "גם אם היה ניתן לפתור בעיות בצורה כזאת הייתי מתנגד בכל לבי" אמרתי, "אבל גם המחיר שנשלם בעבור רצח המוני הוא בלתי נסבל מנקודת מבט ישראלית". היא רק הנידה בראשה, כמעט בעצבות. אבל בעיניה הכחולות נמתח חוט דק של פלדה קרה, וארשת פניה הביעה בוז תהומי. היא הסבירה לי שאנחנו, הישראלים, לא מבינים בכלל מהי מלחמה. העולם הוא רע, ואנחנו לא מבינים זאת מחמת הפינוק והחיים הקלים שפקדו אותנו עד כה. "ביום אחד בלנינגרד במלחמת- העולם השנייה ידעה רוסיה סבל יותר מאשר אתם בכל מלחמות ישראל", כך אמרה, "אולי בשנת 1948 סבלתם קצת, אבל אין לכם מושג על סבל. כדי שהילדים שלכם לא יסבלו, אתם צריכים לדאוג שאחרים ישלמו את המחיר על התוקפנות, ורצוי שהם ישלמו אותו מראש". השילוב בין הלאומנות הכמעט-רצחנית שלה לבין הניכור לכל דבר ישראלי סיקרן אותי. "סבלתם", "המלחמות שלכם", "הילדים שלכם" ולעומת זאת החמימות והגאווה שבהן דיברה על רוסיה. אפילו לנינגרד לא הפכה בפיה לפטרסבורג. הסקתי מזה שהיא שונאת אותנו, אבל שונאת עוד יותר את הערבים. כאשר אמרתי לה את זה, היא חייכה במרירות. "אתה חושב שחלמתי בנעורי על החיים באסיה, ועל החום והאוכל והזבובים והרעש וחוסר התרבות שלכם?" שאלה בעברית המעולה שלה, "אני לא אוהבת את המזרח-התיכון ורק גורלי כיהודיה הביא אותי לכאן. אנחנו רגילים לראות בכל העולם זירת קרב גדולה, כשהמטרה הגדולה היא לא צדק, או שוויון או סוציאליזם, חס וחלילה. המטרה היא הישרדות". למען הדיוק, היא לא אמרה "הישרדות", אלא "לחיות" אבל כאשר הצעתי את המונח הזה, היא הסכימה לאמץ אותו. כשנפרדנו נשמתי לרווחה, ונדמה לי ששמעתי גם אותה פולטת אנחה זהה.
יצאתי לקיץ לוהט, והשתדלתי לשאוב הנאה מהמראות המוכרים מסביבי. ברחוב המלך ג’ורג’ התעכבתי לסעודה קלה ב"פינתי" ושני קשישים ליד שולחני החליפו חוויות מבית הספר "תחכמוני" שבו למדו בילדותם. אחר-כך פניתי שוב לרחוב המלך ג’ורג’, הסתכלתי ארוכות בשלוש הגזוזטראות במספר 17, שנשארו כשהיו. לרגע עצמתי עיניים וחשבתי על עשרות הקרובים וידידי המשפחה שנהגו לבוא אלינו ביום העצמאות, עמסו את הגזוזטראות עד לסכנת נפשות ועקבו בנשימה עצורה ובגאווה אחרי מצעד יום העצמאות. רוב האנשים האלה אינם עוד בין החיים, חשבתי לעצמי, ואפילו לילדים של אז יש כבר נכדים. אבל "פינתי" והמלך ג’ורג’ 17 השיבו את נפשי אחרי החוויות הקשות של הבוקר. משהו מתחושת השייכות חזר, וזה איפשר לי לחזור לשולחן הכתיבה שלי ולחדש את השיח הישן עם תושבי עירי באשר הם.
לנמרוד,
כמובן שגדעון ספירו צודק בהחלט. כיוון שקראת את ספרי אתה יודע שהוא חדור ביקורת קשה על המשטר של אז ובעיקר על הכפייה הפוליטית שהניבה את אלפי "האנוסים" בעיר.
עם זאת, היו גם תופעות חברתיות ופוליטיות שהצביעו על מגמות יותר שוויוניות מאלה הרווחות היום, וגם מוסדות חברתיים שהבטיחו צדק חלוקתי עד גבול מסוים. כל אלה עדיפים בהרבה על הניאו-ליברליזם והקלירקליזם המתחרים ביניהם על ההגמוניה בעיר.
לנמרוד ברנע.
אתה צריך להבחין בין נוסטלגיה אישית לבין השקפת עולם פוליטית. מבחינה אישית יש לי נוסטלגיה לירושלים של שנות החמישים והשישים (עד יוני 1967). היא אהובה עליי הרבה יותר מירושלים של היום (בה חייתי עד לפני שנה וחצי). אולם מבחינה פוליטית אין לי כל נוסטלגיה לימי שלטונה של מפא"י בירושלים. לדידי זו היתה תקופה די חשוכה, בה מי שלא היה מפאיניק הוצא מחוץ לתחום. לי היו אז קשיים רבים כיוצא קיבוץ השומר הצעיר לקבל עבודה.
למיטב ידיעתי גם חיים ברעם לא רוצה לחזור מבחינה פוליטית לימי שלטון מפא"י.
גם אני מצטרף למחמאות על המאמר היפה.
שאלה לציוני גאה-
איפה כתוב במאמר שציונות=גזענות=קולוניאליזים?
בתגובה לדבריו של ציוני גאה ותגובה נוספת לדבריו של נתן:
המילה "ציונות" הצליחה לצאת מכל פרופורציה והקשר היסטורי בימים המתוקשרים בהם אנו חיים. הרי כל מילה בשפה העברית טומנת בחובה אסוציאציות רבות, אירועים היסטוריים ומאסות של דיעות. ככל שעובר הזמן נערמות על המילה משמעויות נוספות על ידי דוברים בעלי דיעות שונות. הרי בתיכון למדנו על הציונות הדתית ועל הציונות התרבותית וכן הלאה וכן הלאה. לכן על מנת להבין את משמעות המילה ציונות בדברים כתובים או אמורים בתקופה זו יש לבחון קודם את זהותו וכוונותיו של הדובר. אך משמעות אוניברסלית אחת למילה ציונות, משמעות שהיא חפה מכל אירוע היסטורי או הוגה דעות היא השאיפה שיהיה לעם היהודי טוב. דבר זה מעורר מעט סלידה מהמושג, כי ערכי יותר לשאוף שהעם היהודי יהיה טוב, ורק לאחר מכן שלעם היהודי יהיה טוב, ולו רק בגלל שאנחנו לא טהורים מצד אחד, ולא נרדפים וחסרי הגנה יותר, כמו בימים בהן נוצרה המילה לראשונה. לכך מספיק הביטוי "שיפור עצמי" שהוא מדוייק יותר מהמילה רבת המשמעויות במשוואה שלך, ציונות=גזענות=קולוניאליזם.
הדברים היפים, שמתמקדים בירושלמיות המפא"יניקית-הסתדרותית, שכותב חיים ברעם – וניכר לזהות את אותו מוטיב במרבית טוריו ובספרו ‘אדום, צהוב, שחור’, משמשים הוכחה אישית-רגשית לכמיהה של השמאל הישראלי לפעם. לתקופה שההגמוניה הייתה, וגם אם מבחינה תרבותית בלבד, ‘שלנו’, לכך שמרכז הכובד מכל הבחינות היה אדום והמצב התרבותי היה פשוט וקל להבנה.
המציאות התרבותית-אתנית-דמוגרפית [בתוך היהודים] כיום מסובכת בהרבה, ומקשה על התארגנויות פוליטיות, ובטח ובטח לשמאל שנכשל בהתחברות להוויה הישראלית הנוכחית.
אומנם נעים להתרפק על ישראל של פעם, ובטח כאשר מדובר בהתרפקות לא-לאומנית, אך כדאי לנצל הזדמנות זו להפקת לקחים והתקדמות קדימה.
פשוט נפלא- תודה.
כתיבה מעולה שמתארת במדויק את ההוויה הישראלית. מזכיר לי את הכתיבה של עגנון בכמה מספריו שתיארה ניכור שרוחשת מתחתיו הרבה שינאה באיפוק שכזה.
אני לא יודע אם לבכות או לצחוק. הגיל הממוצע של איש השמאל בארץ רק עולה, ובוחרי השמאל הולכים ומתמעטים. אפילו התמדדות מדומה בין מנהיג העבודה לליכוד אין, ויש רק התמודדות בין ביבי לשרון כמו בימים החד-מפלגתים של מפא"י בין שרת לבין גוריון.
אנשים שכל חייהם הצביעו מרצ ועבודה עוברים לשינוי הפופלסטית בעלת אידאולוגיה תאצרסטית בהנהגת קומיסר רשות השידור לשעבר טומי לפיד.
חלקם הגדול קורא לעצמם מרכז ומהלל את שרון כאילו לא היו בהפגנת הארבע מאות אלף כאילו השחיתויות נעלמו, שרון מנהיג הימין הקיצוני שבנה את כל ההתנחלויות נעלם. הרי זה ברור כיום לצערי שישראל לא רוצה בשלום, ומעדיפה עליהם את גושי ההתנחלויות הגדולים בגדה המערבית.
להגנתנו חשוב להזכיר אל איזו יציקה נוצקנו ומי יצק אותה. כדי להבין את עתידנו כאן חשוב לשים לב לאן נעלמו היוצקים.
ב"אנחנו" אני מתכוון לכל המהגרים שידה של הסוכנות הציונית הצליחה לשים עליהם יד זדונית רעת לב חסרת תמימות. ה"יציקה" היא כמובן המדינה ומוסדותייה שקלטו אותנו כפועלים חסרי זכויות נחותים על תקן מחליפים לפליטים שהם אך גירשו.
לאן היוצקים נעלמו?
לגבעתיים, תל אביב, אירופה ואמריקה.
למה זה חשוב לעתידנו?
כי רק בין אלה שישארו כאן תיכון מלחמה או שלום.
רשימה נפלאה כרגיל אצל חיים ברעם, מארץ ישראל המשתנה.
התרגשתי ללכת בשבילים כה מוכרים וכה אהובים .
כתבה מעניינת באמת !
משכה את עיני הפסקה הבאה
"מבחינה אינטלקטואלית הוא היה מסוגל להתמודד עם הטיעונים שלי. הקושי היה דווקא נפשי. האינדוקטריניזציה שלו חסמה כל נגישות לחילופי דברים כנים עם "השמאל". הוא וחבריו מוכנים לחוות את דעתם, להטיף לנו מוסר, לכונן איתנו דיאלוג מזויף, חד-סטרי. אבל בהעדר אפשרות אפילו להעלות על הדעת שיש תקיפות כלשהי לטיעונים נגדיים, הם אוטמים אוזניים ולא מקשיבים."
ומה אתך ?
האם אתה מוכן להאזין ולהפנים טיעונים ציוניים תקפים ?, או שנשבית כליל בתורת היחסות החדשה
ציונות=גזענות=קולוניאליזם