אני מודה בכך שסרטם של אסף סודרי ואמיר טאוזינגר "שביתה" שיוקרן ביום רביעי השבוע בסינמטק ריגש אותי עד לדמעות, ושיש בדעתי לשטוח בפני הקוראים את מעלותיה הרבות של היצירה הקולנועית המשובחת הזאת. אבל שלא כדרכי, ואולי בניגוד לכל הנהלים, אני מציע לדון בדרך ההפצה של הסרט. אם רק אנשי הברנג’ה ויפי הנפש יראו את הסרט בסינמטקים ויצקצקו בלשונם בתוך התמרמרות אנינה ומנוכרת נגד המעבידים ובעד העובדים, הסרט יחמיץ את קהל היעד האמיתי שלו.

גיבורי הסרט, פועלים במפעל "חיפה כימיקלים דרום", רובם ככולם ילידי הארץ ממוצא צפון-אפריקאי, רהוטים, נוגעים ללב, צודקים במלחמתם נגד המיליארדר של אריאל שרון אריה גנגר, חייבים לשכנע את אחיהם בעיירות הפיתוח בדרום ובצפון, את תושבי השכונות ואנשי המגזר הערבי. לדעתי ההסתדרות חייבת לשכור אולמות ולארגן הקרנות בכל רחבי הארץ. יעקב בוקובזה וחבריו מהמפעל יוכלו לדבר אל לבם של קורבנות המשטר הכלכלי החברתי של שמעון פרס, בנימין נתניהו ואריאל שרון, יותר מכל צבא העסקנים העומד לרשותה של ההסתדרות. הניצחון של העשירים על העובדים, השימוש בביריונים בשכר כדי לשבור שביתה צודקת, ההתעלמות השחצנית של גנגר ואנשיו מפסיקת בית הדין לעבודה בבאר-שבע, ותמונת הסיום של ראש הממשלה עם שני מממניו העיקריים, סיריל קרן וגנגר, חייבים להיות מונחלים למאות אלפי בני-אדם.

מדובר בסרט תיעודי מזהיר. ברור שהשבחים של התקשורת, ההתרגשות של אנשים כמוני, אולי המימון לסרטים תיעודיים נוספים – כל אלה חשובים מאוד לבמאים הצעירים ואין לי שום כוונה לזלזל. אבל הערך הפוליטי וההסברתי של הסרט חשוב הרבה יותר. "שביתה" הוא הסרט התיעודי הישראלי הטוב ביותר שראיתי עד כה, ותמיד אהבתי את המדיום הזה במיוחד. אבל ההערכה של אנשי שמאל או של מבקרי קולנוע, היא נושא שולי הפעם. אנשים בשטח חייבים לראות במו-עיניהם כיצד רומס גנגר את כבוד האדם של פועלים שביקשו להתארגן כדי להשיג זכויות, שכבר הוכרו בישראל ובעולם הנאור לפני שבעים שנים ויותר.

לזכותם של הבמאים יש לומר, שהם לא ניסו להיות אובייקטיביים או ניטראליים. האמפתיה שלהם כלפי השובתים היא כנה ונוגעת ללב, ולכן הסרט הוא כל כך אפקטיבי. ההתארגנות לוועד במסגרת ההסתדרות התחילה אחרי שעובד פוטר באורח שרירותי. התהליך היה איטי, ובמהלכו סבלו העובדים שנים רבות של יחס מתעמר ומשפיל של המנהלים, ואיסור מוחלט עליהם לדבר בגוף ראשון רבים.

רק חלק מהעובדים הצטרפו לשביתה, בשל משטר ההפחדה והאיומים של ההנהלה והפחד הראשוני לאבד את מקור הפרנסה. ההנהלה הפעילה ביריונים, שכירי חרב שחלק מהם התחיל להזדהות עם השובתים. אבל אחרים הפעילו כוח רב, שברו עצמות וצלעות, והתנהגו כמו בשטח כבוש. היה גם לחץ כבד על המשפחות וייושמו שיטות נלוזות של הפרד ומשול עד שהשביתה נשברה. רוב פעילי הוועד פשוט גורשו אחרי שחבריהם שנשארו זכו בזכותם לכמה שיפורים בתנאי עבודתם. ה"שיפורים" האלה כללו גם ניטרול של כל יכולת עצמאית שלהם לשאת ולתת על תנאי עבודתם בהווה או בעתיד.

אפילו חבר הכנסת ויו"ר ההסתדרות עמיר פרץ נתקל בביריונים של גנגר. זה לא מקרה שסוכניהם של העשירים בכנסת מנסים לשלול מיו"ר ההסתדרות להיות חבר כנסת וליהנות מחסינות פרלמנטרית. תפקידם העיקרי כיום הוא להניח לגנגרים לעשות במשק כרצונם, לקבל תנאים מפליגים ולאפשר להם להתעלל בפועלים כאוות נפשם. הבמאים מגוללים את כל הפרשיות ומעלים בפנינו את כל העובדות בלי הטפות מוסר או קריינות מגמתית. רק פעילי השביתה עצמם יכולים לסכם את האירועים בכנות מרשימה וברגש: הכסף מנצח, כמה עשרות משפחות שולטות כיום במדינה, הכסף מחובר לשלטון, גנגר מחובר לשרון, השחיתות והסיאוב מחברים כיום את שתי המפלגות הגדולות. זה בקושי טעון הוכחה: פרס וחיים רמון הם כיום התומכים העיקריים של שרון, חוד החנית הפוליטי של הגנגרים (ששפכו עליו כספים רבים) והאיש שבגינו פועלת גם המשטרה בדימונה ובבאר-שבע למען המעביד ונגד העובדים.

ממאמר מאלף של ג’קי אדרי באתר "הגדה השמאלית" למדתי, שגנגר רכש את המפעל הממוקם במישור רותם בנגב בשנת 1985, כאשר ידידו שרון היה שר המסחר והתעשייה. "הוא שילם סכום מגוחך של 12 מיליון דולר ואחר כך התברר שבמחיר הזה לא הובאו בחשבון כ-30 מיליון דולר שנמצאו בקופת המפעל", מדווח אדרי. גנגר זכה גם בשטח נרחב ובצבא גדול של מובטלים בכוח, שאותם ניתן לסחוט באיומי פיטורים. המצב במשק הוא לא רק נתון אובייקטיבי, אלא גם נשק מרתיע בידיהם של מעבידים כמו גנגר. מי שראה סרטים נפלאים של הבמאי האמריקאי הסוציאליסטי ג’ון סיילס על ביריונים שנשלחו על ידי מעבידים בשנות השלושים כדי לשבור התארגנויות עובדים, לא יאמין למראה עיניו: זה קורה כאן ועכשיו, במדינה שנבנתה על ידי תנועה עם יומרות להיות התגלמות הסוציאל-דמוקרטיה.

חייבים לחזור ללוגיסטיקה, כדי להניע את האחראים לפעילות תרבותית בהסתדרות לעשות משהו חשוב, לשם-שינוי. דרואינוב מספר על אחד מחכמי חלם שחיפש מטבע לאור פנס, למרות שאיבד אותו בסימטה הסמוכה. הסינמטק במקרה הזה הוא הסימטה עם הפנס, ובכל זאת כדאי לכל אדם שאוהב סרטי תעודה משובחים וטרם איבד את רגישותו החברתית לרוץ ולראות את הסרט.

* * *

נראה שלא רק דברים רעים מתרחשים בעולם. בראש פינת החדשות הטובות ניצב אלוף פיקוד הדרום לשעבר, דורון אלמוג, שהתחמק ביום שני השבוע בעור שיניו ממערכת הצדק הבריטית. למשרד החוץ נודע שבלונדון הוצא צו מעצר נגד האיש, שביצע פשעי מלחמה בתקופת האינתיפאדה. אלמוג המושפל נשאר במטוס וחזר ארצה. למען האמת, בהארץ דיווחו על המקרה בהרחבה, ונקטו בביטוי "כביכול". אני בטוח שעמיתי שם יסלחו לי אם אשתמש בביטוי "לכאורה" שכן אשמתו של האיש אולי לא הוכחה, אבל קרוב לוודאי שיש דברים בגו. צו המעצר נגד הקלגס (טוב, "לכאורה") הוצא לפי בקשת משרד עורכי דין המתמחה בזכויות אדם. אני מכיר את אחד השותפים, דניאל מחובר, מודע להשקפותיו וגם סומך על יושרו. שמו של אלמוג הוזכר בהקשר להריסת בית ברפיח, להריגתה של אשה בחודש התשיעי להריונה, להריגת שלושה צעירים מצפון רצועת עזה ולהטלת הפצצה על בכיר חמאס סלאח שחאדה, שגרמה להריגתם של עוד ארבעה-עשר אזרחים חפים מפשע, ביניהם גם ילדים. התערבותה של תנועת "יש גבול" העמידה בסכנה דומה גם את הרמטכ"ל דן חלוץ ואת קודמו, משה יעלון.

קוראים ותיקים של הטור הזה, גם כאלה שעוינים את הדעות המובעות בו, יודו שהזהרתי עשרות פעמים שצעדים כאלה נגד אנשי צבא יינקטו ברחבי אירופה, ובצדק. מקורביו של אלמוג סיפרו לכתבי "הארץ" שהאיש היה "המום". למעשה, הוא היה צריך לדעת שהרודן הצ’יליאני אוגוסטו פינושה עוכב לזמן רב בבריטניה ואחר-כך גם בספרד בגלל פשעים "פוליטיים" שביצע כשליט ארצו, אחרי הדחתו ורציחתו של הנשיא הנבחר סאלבדור איינדה בספטמבר 1973. כך שיללות תן על "אנטישמיות" לא יסכינו במקרים האלה. במדינות מתוקנות לוקחים את נושא זכויות האדם בכל הרצינות, וטוב שכך. מי שרוצה להיות פטריוט אמיתי, מוטב שיתייצב למען כיבוד זכויות האדם, ויוקיע את אלה שחשבו שיוכלו להתחמק מעונש או מסנקציות ברחבי העולם, גם אם ירצחו ביודעין אנשים בלא משפט. חלוץ התוודה שלא חש שום אשמה כאשר הטיל פצצות על אזרחים, אבל ההשפלה הכרוכה בעצם הבריחה מאתר פופולרי כמו לונדון, תלמד אותו ואת אנשי חוגו לקח חשוב. אלמוג לא העז להציב את כף רגלו בכיכר פיקדילי וביתר האתרים האהובים כל כך על הישראלים. יבוא יום ואנשים כמוהו לא יוכלו להיכנס אפילו לארצות הברית.

הקצונה הבכירה בישראל שייכת למעמד שבעבורו נסיעות תכופות לאירופה הן חלק חשוב באיכות החיים. לא רק הקצינים, כולנו עתידים להיפגע בעתיד אם לא ניסוג מהשטחים הכבושים ונזכה מחדש בלגיטימציה בינלאומית. יבוא יום וגם התרבות, הכלכלה והספורט ייפגעו קשות ויש כבר סימנים לכך. התקלה שפקדה את אלמוג היא חשובה, כיוון שרבים מאנשי מעמדו ייאלצו להפנים עתה את המסר. המאבק נגד הכיבוש הוא פטריוטי; המאמצים להנציח אותו פוגעים באורח אנוש בחברה הישראלית. בתקופה זו של חשבון הנפש, אחרי שהמגיפה הכתומה נהדפה זמנית, חשוב שאנשי המרכז הלאומני החילונים, שרוצים להשתייך לעולם הנאור אבל מאמינים שניתן להתנהג בשטחים כמו רודנים מצ’ילה, יבינו שיש עתה המוני בני-אדם בכל רחבי העולם העוקבים אחרי העוולות שהם גורמים לאחרים: עורכי-דין, אמנים, סופרים, משוררים, אנשי אקדמיה, פעילי זכויות-אדם, פאר האנושות. מי שיסרב להתייחס אל הפלסטינים כאל בני-אדם שווים, יפגע בזכויותיהם, יהרוג בהם, יהרוס את בתיהם ויתעלל בהם במחסומים, עתיד לשלם על כך.

אני מסכים לטענה שבבריטניה צריך להפעיל את אותם משרדים ואת אותם אנשים נגד בריטים שפגעו בזכויות אדם, בעיראק למשל. לטיעון הזה יש משקל מסוים, אבל אין בו כדי לשנות את המדיניות כלפי ישראלים שמואשמים בפשעי מלחמה. ניתן לתבוע מהבריטים להרחיב את היריעה ולכלול בה גם את בני-ארצם, אבל אין בכך כדי לחלץ את אלמוג ואת חבריו מהבוץ.

Share on Facebook