משתתפות: אילת בנדה, עדנה קנטי, אסתי צאל [מדווחת]. מועד: יום שישי 16/9/05 שתיים בצהריים
ביום חמישי 15/9/05 בחצות, נכנסו החיילים: ארבעה ג’יפים, שני האמרים ואמבולנס צבאי אחד אל הכפר הפלסטיני קדום. במשך 4 שעות, עד עלות השחר, עשו בכפר כבתוך שלהם: נהגו בפראות, הקימו רעש איימים, נכנסו לבתים, זרעו הרס בכל מקום, קיללו ושאגו על בני הבית אליו נכנסו, אזקו שני נערים כשזרועותיהם לאחור. כשהם כורעים על ברכיהם ישבו כך הנערים במשך 4 שעות עד שהחיילים נאותו לשחררם. החיילים גם הביאו איתם סולם חבלים בעזרתו טיפסו לקומה עליונה באחד הבתים, העירו את כולם, הורו להם להתאסף בחדר אחד – הציבו עליהם שומר והתפנו לשוטט בבית כאוות נפשם – שוברים כל שנקרה בדרכם. קרעו ספות, שברו רהיטים, ניפצו חלונות. פגעו קשה בכלי רכב חונים ושיתקו לחלוטין אוטובוס ומוניות.
את התוצאות ראינו למחרת ביום שישי. נסענו בדרך עפר מפותלת אשר הסתבר לנו מפי תושב המקום שאין רשות, או ליתר דיוק יש איסור לסלול אותה באספלט – כך אמר. איסור הסלילה חל על כל הכבישים בשטח C – מעניין לברר.
הגענו למרכז הכפר שם המתינו לנו תושבים רבים שרצו לספר על אירועי הלילה הקודם. הם ביקשו כי נצלם ונדווח לכל העולם. הם פוחדים, מרגישים כי מתרחש משהו שהם לא יודעים להסביר. לפי דבריהם, בימים האחרונים צה"ל נכנס לכפר, מתגרה בתושבים, מנסה להתסיס, לעורר חיכוך ולחמם את האווירה, בעיקר את הצעירים כדי שיגיעו לכלל עימות עם החיילים. התושבים חוששים שלא יצליחו לרסן את הצעירים, שהם (הצעירים) לא יעמדו באיפוק ושהכל יתלקח. לכן הטלפון הבהול – בואו לראות ולדווח.
במגרש החניה ראינו אוטובוס של חברת טניב – המוכרת לנו מבית איבא, שתי מוניות וטרנזיט מסחרי – כולם מנופצי חלונות וצמיגיהם מנוקבים.
אנשים שהעזו להציץ מן החלונות סיפרו כי ראו את החיילים מנסים לדקור את צמיגי האוטובוס הגדולים עם כידון הנשק שוב ושוב, עד שהצליחו להוציא את כל האוויר מכל גלגליו ולהושיב אותו על גחונו. כל שמשות האוטובוס, דלתות וחלונות, כל המראות – מנופצים כולם עד דק.
נכנסנו אל חצר בית בעלת גדר גבוהה, שם סיפרו לנו שהחיילים טיפסו מעל החומה, נכנסו לחצר, חיבלו קשות במכונית חונה, נכנסו לבית, הורו לכל יושביו להחריש ולהתאסף בחדר אחד. הכל באישון לילה. עברו בין החדרים, שברו והרסו, תוך כדי צעקות וגידופים. כאשר נכנסנו לבית קיבלה את פנינו אשה שעברה את גיל 90. קורע לב היה לראות את פניה המפוחדים, כאשר תיארה, כולה מייבבת, את התנהגות החיילים. כל הזמן דיברה על הילדים הקטנים. מי ישמור עליהם? שאלה.
בכפר קדום כ-4,000 תושבים. ב-1967 היו בו 20,000.

הנשק האחרון בשימוש צה"ל שניתן היה להרכיב עליו כידון היה "סטן" ולפי מיטב ידיעתי הוא יצא משימוש בשנת 48. אבל גם בלי הפרט הזה ,הסיפור נראה לי קצת מופרך ,וזאת בלי להמעיט במעשיים קשים שמבצעים חיילי צה"ל בשטחים.
הבעיה שסיפורים מהסוג הזה ,פוגעים באמינות של כל הדיווחים על משקל הסיפור הידוע באותו רועה שזעק "זאב,זאב".
אולי כדאי לארגן פעולה של הזדהות או לינה ובכל אופן לבוא באופן מאורגן לראות ולהראות נוכחות
אשמח לשמוע פרטים על כך במייל
איתן
eytan.lerner@gmail.com
ספור יפה רק חבל שלחילים בימינו אין כדונים לנשק כדי שיוכלו לנקב איתם צמיגים כמתואר. אבל למה לקלקל ספור יפה על החיל הישראלי האכזר.
אסור, אומרים לי, אסור באיסור מוחלט אפילו להעלות על הדעת, להשוות מעשי נבלה אלה למעשים שנעשו ע"י הקלגסים הנאצים בתקופת מלחמת העולם השניה.
אבל מה לעשות שהפוגרום המתואר, כאן שעוללו הקלגסים הישראלים, לפחות דומה לטרור שהשליטו הנאצים בעבר אם לא עולה עליו לעין שיעור באכזריותו!
כל מילה נוספת מיותרת.
מטעמי צניעות והגינות יש להוסיף עדות שמיעה שאם לא כך מתקבל הרושם שהכותבים ראו במו עינהם את חילי צהל בפעולה.
זכוכיות מנופצות של אוטובוס אינה מהווה הוכחה למי ביצע את המעשה
העדות המובאת כאן מעוררת כמה תמיהות לוגיות ועובדתיות שאינן מתיישבות עם המציאות המוכרת לי.
1. ארבעה ג’יפים – מילא, שני האמרים ניחא. אבל למה לכוח משחית כזה יש צורך באמבולנס?! אני מניח שלא גררו איתם את הנהג-חובש רק כדי שיחריש אוזניים עם הסירנה ואחר כך ימהר לטפל במתלוננים על טינטון.
2. החיילים הביאו איתם סולם חבלים כדי לטפס לקומה העליונה? לא יכלו לעלות במדרגות? וכי מאימתי חיילי צה"ל עושים סנפלינג? הרי אם פרצו לבית זה, כמו גם לאחרים, היה משהו שמנע מהם להשתמש במדרגות?
3. "את התוצאות ראינו למחרת ביום שישי" הבטחות לרוב ועובדות כזית. משלל תיאורי הזוועה ("זרעו הרס בכל מקום… אזקו שני נערים כשזרועותיהם לאחור… שוברים כל שנקרה בדרכם. קרעו ספות, שברו רהיטים, ניפצו חלונות. פגעו קשה בכלי רכב חונים ושיתקו לחלוטין אוטובוס") מובא לפנינו רק תיאוריהם של האוטובוס, המוניות והטרנזיט שצמיגיהם מנוקבים ושמשותיהם מנופצות: היכן ההרס? האם תושבי קדום הספיקו לתקן את כל השברים? היכן עדויות הנערים?
4. כידונים? ע.ג. הטיל ספק בקיומם. גם אני מעולם לא ראיתי כידון על נשק כלשהו בצה"ל (נדמה לי שגם ל-FN אפשר היה להתקין כידון).
5. "נכנסנו אל חצר בית בעלת גדר גבוהה, שם סיפרו לנו שהחיילים טיפסו מעל החומה, נכנסו לחצר…": שוב חיילי קרקס אקרובטים?! שוב מטפסים מעל חומות ומכשולים במקום להיכנס דרך הדלת?
6. מצד אחד החיילים "עברו בין החדרים, שברו והרסו, תוך כדי צעקות וגידופים" אבל מצד שני, "כאשר נכנסנו לבית קיבלה את פנינו אשה שעברה את גיל 90." מכל ההרס שנזרע בבית הן לא ראו דבר, ונאלצו להסתפק בעדותה של האישה הקשישה. והיכן ההרס? איך יתכן שאותו לא ראו? ואם ראו מדוע לא דיווחו לנו?
כאמור, העדות לוקה בפערים מוזרים ובתיאורים הלקוחים מעולם אחר.
צה"ל, שבכל הזדמנות אוהב להציג את עצמו כ"הצבא המוסרי עולם" (ובכדי להצדיק את הארגומנט הציני הזה מציג את מבצע חומת מגן כדוגמא ללחימה בתוך שטח מאוכלס), ממשיך במדיניות ההרס והחורבן ומלבה בכל הזדמנות את אש הכיבוש והשנאה. השלטון מצידו מעלים עין ומתנער מאחריות בטענה שהתנהגות חייתית שכזו היא מכורח המציאות. כך יוצא שפושע מלחמה כמו דן חלוץ ממונה להיות רמטכ"ל
בתחקורי שטח שביצעתי בימי האינתיפאדה הראשונה במסגרת פעילותי באררגון למען זכויות אדם נתקלתי לא מעט במקרים שבהם העדויות שגביתי היו "לא סבירות", לדוגמא אמרו שהחיילים באו בטנקים "דבבאת", כשבעצם היו אלו ג’יפים. לפעמים הפערים נובעים גם מבעיות שפה או העברה משפה לשפה, שלא לדבר על מניעים אחרים.
לידע אישי,
איזה פערים יש בהעברה משפה לשפה: בהנחה שהעד מעיד בשפתו, הוא אינו יודע את ההבדל בין טנק לג’יפ?
אם הוא משתמש במילה הערבית "דבבאת", הוא לא יכול להשתמש במילה הערבית לג’יפ?
ואילו מניעים אחרים יכולים להיות?
נמק, הסבר ופרט.
כמו קודמי – התחלתי לקרוא את הכתבה ומפסקה לפסקה גברה בי תחושת אי הנוחות וחוסר האמון כלפי העובדות המתוארות. אין בליבי ספק כי נעשים מעשים ע"י הצבא המחייבים ביקורת, אבל מכאן ועד לקבלה עיוורת של כל תיאור מופרך של התנהגות חיילינו הדרך ארוכה.
ועוד משהו – ב-67 מספר התושבים בכפר קדום לא היה 20,000