אחד ממנהיגי המגזר הערבי הודיע על כוונתו לדרוש את העמדתם לדין של כמה מבכירי המשפטנים של המחלקה לחקירת שוטרים במשרד הפנים. אני מבין ללבו ומזדהה איתו ועם עמיתיו. אבל לא בטוח שדווקא הליצנים האלה הם המטרה המתאימה. ההופעות של עו"ד הרצל שבירו ואנשיו בתקשורת היו מעליבות וצורמות. המסר היה מתחמק וטכני, ניסיון עלוב להסוות את הגזענות הנוראה שעמדה בבסיסו. לא עלובי הנפש האלה אלא שולחיהם הם האשמים האמיתיים.
הפטפוט על קליעים ועל ראיות הזכיר לי מאוד את משפט סקוטסבורו באלבאמה בשנות השלושים. אז התגוללה כל מערכת המשפט הלבנה באלבאמה על חבורת שחורים וטפלה עליהם אשמת שווא שאנסו שתי צעירות לבנות. כל ארצות-הברית ידעה שמדובר בשקר, אבל מאמציו המבריקים של עורך-הדין היהודי סם ליבוביץ’ לא עשו רושם על השופטים. עיוות הדין היה כה בוטה וזועק לשמיים, עד שמדינת ניו-יורק סירבה להסגיר למדינת אלבאמה את אחד האסירים שהצליח להימלט מהכלא. קראתי לראשונה על הפרשה בספרו של קווינטין ריינולדס, "בית דין", מעין ביוגרפיה משפטית של ליבוביץ’. הייתי אז בן 16 והתחלתי לגלות עניין בפרשה, בעיקר כאשר השגתי את ספרו האוטוביוגרפי של האסיר הנמלט, היווד פטרסון. חשבתי אז בבוז מתנשא על גזעני אלבאמה, ושמחתי על ההזדמנות להזדהות עם עורך-דין יהודי, ליברל, שלחם למען הטובים ונגד הרעים. למען האמת, הסופר ריינולדס חשש מאוד מרודפי האדומים שעשו אז חיל בארצות-הברית, והדגיש עד כמה הסתייג ליבוביץ’ מהאגודה הפרו-קומוניסטית ששכרה את שירותיו. אבל המסר העיקרי חלחל היטב. אנשים הגונים שומרים על עקרון השוויון בפני החוק בכל מחיר; גזענים ושמרנים קיצוניים מפלים בין דם לדם, גם בנושאים משפטיים. שום יהודי-ישראלי לא יכול לומר לאחיו האזרחים הערבים שהם זכו כאן לדין צדק כלשהו. עיוות הדין הוא נורא, ואני מחכה לכמה רבנים ממסדיים שירימו קול זעקה אדיר. עד אז, שלא יפנו אלינו בשום עניין. לא יונה מצגר, לא עובדיה יוסף ולא מרדכי אליהו. אם הם יכולים לחיות בחברה שנוהגת כך באזרחיה רק בשל בהשתייכותם הלאומית או הדתית, אז מה לנו ולהם?
אחרי שראיתי את עו"ד שבירו בטלוויזיה חשתי שאני קרוב לדמעות. זה היה פרץ עז, לא רציונלי, של פטריוטיזם פגוע. בסופו של דבר כולנו חיים כאן, לטוב ובעיקר לרע, ומגדלים כאן את ילדינו. בסך הכול אנחנו רוצים להעניק להם סביבה הגונה, נקייה ובריאה, וזה כרוך גם בתחושת שייכות לחלק שומר החוק של העולם. לכן ההחלטה של מח"ש גובלת בבגידה. הצפצוף על יותר ממיליון אזרחים מהווה פגיעה קשה מאוד באינטרס של החברה הישראלית. זה לא רק מרושע, זה גם לא חכם. לכן התקוממו גם אנשי ממסד מתונים, שרוצים להמשיך לחיות לא רק בישראל, אלא גם בעולם הנאור. בשבועות האחרונים קראנו דברי התקוממות צבועים נגד "המלשינים" מתנועת "יש גבול" שסיפרו לשאר העולם שיש כאן אנשי צבא בכירים רבים שביצעו פשעי מלחמה איומים במהלך האינתיפאדה, בניגוד לחוק בארצות רבות ותוך עבירה על כללי המשפט הבינלאומי. דן מרגלית אף החציף פנים בטלוויזיה מול חברי יואב הס מ"יש גבול", שעולה עליו מבחינה אינטלקטואלית ומוסרית לאין שיעור, ודיבר על "תקיעת סכין בגב". אני יודע שמרגלית הוא חסר טאקט, אבל בכל זאת נדהמתי שהוא נקט לשון כזאת, מבלי לחוש שהוא מחקה את הלאומנים הגרמנים שהאשימו את יהודי ארצם בתבוסה במלחמת-העולם הראשונה. הס וחבריו מנסים לטהר את החברה הישראלית מאנשים שממיטים עליה קלון קבל-עולם. אני מקווה שהוא ואנשים אחרים (גם אני מתנדב ברצון למשימה הזאת) ידעו לפנות לדעת הקהל הנאורה בעולם ולהוקיע גם את מח"ש ואת כל הפוליטיקאים ואנשי התקשורת התומכים בהחלטה המחפירה שלא לתבוע לדין את רוצחי האזרחים הערבים באוקטובר 2000.
לא רק השוטרים שירו, אלא גם ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק והשר שלו לביטחון-פנים שלמה בן-עמי, צריכים לעמוד למשפט פלילי על דיכוי ההפגנות בנשק חם ובאמצעות צלפים. אין מנוס ממחאה עממית רחבה בנושא הזה, ואסור לישראלים הגונים מהמגזר הערבי לתת לערבים להתייצב לבדם נגד עיוות הדין והאפליה הגזענית הרווחת עתה במדינה, באורח כמעט רשמי. חברי ח"כ ג’מאל זחאלקה הודיע שוועדת המעקב של הציבור הערבי תיקח דוגמה מהמאבק בצפון-אירלנד נגד סגירת תיקים לשוטרים שהרגו 14 אזרחים ב"יום ראשון המדמם" (Bloody Sunday). אני מקווה ששרת המשפטים ציפי לבני -שאותה חשבתי לאשה נבונה עד ששמעתי אותה מתבטאת כאחרון צירי מרכז הליכוד בנושא "יש גבול" – תיקח יוזמה ותשנה את ההחלטה לסגור את התיקים. מדובר כאן בעשיית צדק, הכרוכה גם ביישום אינטרס עליון של החברה הישראלית. לבני ואפילו עוזי לנדאו חייבים להבין שרק מתנחלים-דתיים קיצוניים, שרוצים בעימות בין מדינת ישראל לארץ ישראל, יכולים להשלים בקלות כה רבה עם החלטת מח"ש. אנשים כאלה מתייחסים אל האזרחים הערבים כאל גוף זר, וחותרים למאבק נצחי על בסיס לאומי בתוך המדינה. לא רק אנשי שמאל עקביים, אלא אפילו סתם ליברלים, אנשי המרכז הלאומני ושמרנים שפויים, צריכים לעשות כמיטב יכולתם למנוע מלחמת אזרחים בתוך הקו הירוק. האם לבני מאמינה בסתר לבה שתיק כזה היה נסגר אילו הקורבנות היו יהודים? זוהי שאלה מכשילה במתכוון: אם התשובה חיובית, אז השרה היא נאיבית מאוד (אני חושב שהיא דווקא די ערמומית); ואם התשובה היא שלילית, אז היא נותנת את ידה למעשה שחיתות גזעני. כך או כך, לא תהיה תפארתה על הדרך הזאת.
עתה צריכה להגיע שעתו היפה של השמאל הציוני המובס והעלוב. דוברי הזרם הזה בחברה הישראלית בזבזו שנים על אשליות מתוקות וחסרות בסיס. הם האמינו בשמעון פרס, הבן-גוריוניסט הקלאסי ושותפו הטבעי של אריאל שרון; אחר כך העתיקו את אהדתם לאהוד ברק, איש שעומד מבחינה פוליטית וכלכלית-חברתית מימינו של ביבי נתניהו. כיום הם שוגים באשליות על שרון עצמו, שמוכיח את נחישותו לעבות את ההתנחלויות ולדכא כל סממן של תהליך דמוקרטי בפלסטין. תפקידם של אנשים אלה, כולל יוסי ביילין, בהתוויית תהליכי שלום למיניהם הוא מזערי וחסר חשיבות. הדרך לשלום עם פלסטין איננה מובילה דרך העסקנים המושחתים של הרשות אלא דרך המגזר הערבי בתוככי ישראל. עזבו את אבו-אללה ולכו לבקש נתיבות ללבותיהם של זחאלקה ומוחמד ברכה. אנשי מרצ, אנשי עמיר פרץ ושרידי היונים במפלגת העבודה צריכים להשקיע את כל מרצם בהפגנות הזדהות עם האזרחים הערבים ולדרוש לא רק צדק ומשפט, אלא גם שוויון אזרחי וכלכלי מלא. 12 מקרב ההרוגים היו בגילים 18 עד 26; אחד מהם היה בן 42. רובם האמינו בשלום יהודי-ערבי והיו חלק מהציבור שהעניק 95% מכלל הקולות למועמד מפלגת העבודה לראשות הממשלה רק בשל אשלייתם המתוקה שהם יביאו שלום לאזור. הם נרצחו בגלל הגזענות של הלוחצים על ההדק ושל שולחיהם, ועתה הם נרצחים מחדש לעיני בני משפחותיהם על ידי הממסד האדיש והאטום. "דמם זועק אך קולם לא יישמע, לכן אהיה אנוכי לכם לפה ואשא בשמכם את כתב האישום הנורא", אמר פעם עו"ד גדעון האוזנר בהקשר מזוויע אחר.
נלך לקראת מיליון אזרחים בני ארצנו ללא חשש, אדישים ומלאי בוז כלפי ההאשמות בבגידה. נשלב איתם ידיים, נמצא בהם בעלי ברית חמים, שמסוגלים רגשית ופוליטית להשיב אהדה לאהדה, סולידריות לסולידריות. מי שהרג בהם ללא רחמים, ייתן את הדין במקודם או במאוחר, ובלבד שהמאבק יתחיל עכשיו. בנצרת, בסכנין, בטירה ובאום אל-פאחם חיים אלפי בני-אדם שנושאים אלינו את עיניהם בתקווה, חרף ניסיונם המר עם בוגדנותו של השמאל הציוני. לפי ארבע שנים, בשנת 2001, התחננתי בטורים האלה לפני אנשי מרצ למנוע את תמיכתם מברק, בשל חלקו באסון אוקטובר 2001. אבל עמוס עוז שיכנע את מרכז מרצ להיות פרגמטי, ובעצם לצפצף על דמם של האזרחים הערבים שנשפך על-ידי מועמדם לראשות הממשלה. אסור שהשגיאה האיומה הזאת, הגובלת בפשע מוסרי, תחזור על עצמה. יוסי ביילין ויוסי שריד, וגם צלי רשף ועמוס עוז, חייבים לעמוד שכם אחד עם ראשי הציבור הערבי בישראל, ולדרוש צדק ושוויון לכול. שיתוף הפעולה ההדוק עם האזרחים הערבים הוא לא רק כורח מוסרי, זה גם מעשה שיקדם את האינטרס הפוליטי של השמאל ויעצור את התהליכים הפאשיסטיים והגזעניים.
מזה בדיוק אני חושש. השמאל מסוגל אולי לעשות צעד מוסרי, אבל לפעול כדי לקדם את האג’נדה הפוליטית שלו? דבר כזה לא קרה בעשר השנים האחרונות, מאז שאשליות אוסלו התנפצו לו בפנים. אז זהו המצב רבותי: אתם נמצאים בצומת קריטי. או שתקימו מחנה שלום יהודי-ערבי בחודש הקרוב, או שתחכו עוד עשרים שנה ששליטים ישראלים גרועים יותר ויותר, ונשיאים אמריקאיים ימניים יותר ויותר, יוציא עבורכם את הערמונים מן האש.
,קריאה מועדת המעקב
קריאה והזמנה
אנו קוראים לכל כוחות הדמוקרטיה והדו קיום האמיתי, ולכל שוחרי השלום הצודק בחברה הישראלית, להשתתף אתנו בהפגנה אשר מתקיימת ביום ראשון בתאריך 25/9/05 בשעה 11.00 מול משרד ראש הממשלה בירושלים, כמחאה נגד דוח מח"ש והשלכותיו החמורות והמסוכנות לב נגד הציבור הערבי בישראל, ולמען חשיפת האמת והגשת כתבי אשום נגד רוצחי 13 אזרחים ערבים, שנרצחו במתקפה המשטרתית על הציבור הערבי בתחילת אוקטובר 2000…
אנו מזמינים אתכם, ומאחלים השתתפותכם ותמיכתכם, בעצרת המחאה שמקיימת מנהיגות הציבור הערבי, שמכריזה על שביתת רעב מיום השלישי (27/9/05) בפני משרד ראש הממשלה בירושלים, בכדי שהממשלה תבטל את דוח מח"ש ומשמעותיו..!?
אנו מקווים השתתפותכם עם הציבור הערבי, אשר מציין את השנה החמישית לזכרם של החללים שנפלו בדם קר, באוקטובר 2000, ביום שבת בתאריך 1/10/05..
מאבק משותף, וללא גמגום, יכול לחשוף את האמת ויגן על ערכי הצדק הדמוקרטיה והחיים המשותפים, על בסיס כבוד הדדי, בין שני העמים..
למסקנה של חיים אני מסכים בכל לבי. בא המועד לכרות ברית בין כל אזרחי המדינה נאמני השלום, ללא הבדל לאומיות. רק תנועת שלום יהודית ערבית שתקבל את קולות השמאל ותונהג על ידי הנהגה ערבית יהודית פריטטית תוכל לשנות את האקלים הפוליטי בישראל ולומר ברור: הלאומיות היא נחשבת ויקרה אך שלום הארץ ותושביה הוא תנאי שאין בלתו.
להתקפה על שבירו איני שותף. החומר הגיע אליו בשלב מאוד מאוחר, כאשר רוב הראיות כבר הושמדו. אם שני שוטרים מתאמים עדות: הראייה הושמדה לנצח. אם שבירו היה מעמיד לדין שוטר פלוני והוא היה מנהל את הגנתו כדבעי – הסוף היה זיכוי. לדעתי חטאו של שבירו הוא בהפניית אצבע מאשימה למשפחות שכביכול לא שיתפו פעולה במקום לומר את האמת, שהרשויות עשו יד אחת לדחות את תחילת החקירה ולאפשר תיאומי עדויות ומיסמוס ראיות.
אבו עלא ולא אבו-אללה.
והמשפט הזה (יחד עם השיבוש הסטריאוטיפי הזה) הוא אומלל ולא ראוי. אפשר בהחלט לתמוך במאמצים פלסטיניים לעמיד הנהגה קרואיה יותר, נחרצת יותר במאבקה ומסורה יותר לזכויות עמה, אבל לא לקרוא לישראל לנתק מגע עם הנהגה הפלסטינית ולכנות אותה בכינויים סטריאוטיפיים מעולמם הרוחני של תמוכי הכיבוש.
גם עניין ה"שלום עם אזרחי ישראל" הוא בעייתי, הרי הפלסטינים אזרחי ישראל אינם אויב צבאי (למרות שמח"ש טוענת שכן) אלא ציבור מדוכא שהוא קורבן של מלחמות ותו לא. הסכםמי שלום עם אויב (לא שאיזשהו פלסטיני הוא אויב שלי, אבל כן של ישראל) הם עניין אחד, הכרה במלוא הזכויות האישיות והלאומיות של ציבור מדוכא אשר מהווה "אזרחים" באופן פורמאלי ומנהל מאבק אזרחי-פוליטי ללא כוח חמוש זה עניין אחר לגמרי, הכרה כזו אינה אמורה להיות תלויה בשום הסדר או משא ומתן מדיני.
הרשה לי לספר לך מה קרה בחיפה באוקטובר 2000.
היו 3 ימם של הפגנות, במהלכם שמענו עוד ועוד פרטים על הרג מפגינים במקומות אחרים. כל ההפגנות לוו באיומים מצד שוטרים ואזרחים ובאף אחת מהן לא הורמה יד או אבן מצידנו. ביום השלישי, בערך ב-7 בערב, התנפלה המשטרה באלימות נוראית, עצרה 6 איש היניהם אני, והיכתה אותנו מכות רצח כשכבר היינו כבולים. אלו שלא נעצרו ספגו כדורי "גומי" וגז מדמיע ויש גם טענות כי נורתה אש חהי פה ושם. בתחנת המשטרה שבה ישבנו חבולים ומוכים (אחדים עם עצמות שבורות) הסתובבו שוטרים באקסטזה וסיפרו כמה כיף היה ב"פראדיס" (פרידיס) שבה הורשו לירות אש חיה. אשה שבאה לתחנה להתלונן על אונס נשלחהמ הביתה בטענה שאין כוח אדם…
מתישהו בזמן שאנחנו ישבנו שם והשוטרים סירבו להרשות לרופא להיכנס אלינו ירד מצנע לואדי. הוא ירד לאחר שהעניינים שם כבר נרגעו אבל ברגע שירד הוא הוקף במפגינים שדרשו לשחרר את העצורים או לפחות לתת להם טיפול רפואי והעניינים החלו להתחמם שוב. מצנע פתק את הבעיה בכך שהודיע כי העצורים שוחררו וכולם קיבלו טיפול, זה היה שקר כמובן.
בערך באחת בלילה שוחררנו והלכנו לבית חולים, שם ראינו אנשים שנורו מאד חיה בשפאעמר והבנו שמצבנו טוב יחסית…
אם תקרא את העדויות של המפגינים לוועדת אור, תראה שהמצב היה דומה בכל היישובים הערבים. אסיל עאסלה ועלא נסאר למשל, נורו בצארום מטווח אפס לאחר שהושכבו על הרצפה. ראמי ע’רה נורה כשישב בבית קפה. ויסאם יזבק נורה כשתושבי נצרת עלית התנפלו על השוכנ המזרחית בנצרת ומג"ב עמד מאחוריה וירה במי שהעז להתנגד להם.
עיתונאי (ישראלי) שדיווח מאחת ההפגנות כתב שצלף של מג"ב אמר לו "תבחר צבע", העיתונאי לתומו אמר שם של צבע והצלף ירה באדם הלוב את הצבע הזה.
אלו רק כמה דוגמיות מאוקטובר 2000.
אגב, עמרם מצנע, שלחוצפתו אין כנראה גבולות, הפיץ כמה חדשים אחר כך כרוז בואדי נסנאס שבו נכתב "תזכרו שאני הייתי בואדי ומנעתי מהמשטרה לירות בכם", יעני הגנרל חושב שאזרחים חייבים לו טובה על זה שלא ירו בהם. ואידך זיל גמור.
ומה בדיוק נקבל אנחנו?
להשקיע את כל מרצם בהפגנות הזדהות עם האזרחים הערבים ולדרוש לא רק צדק ומשפט, אלא גם שוויון אזרחי וכלכלי מלא
As Haim Baram shows in his last paragraph, the stakes are high: Will the Israeli ‘left’ fulfill its democratic duty, or will it permit Zionist oppression to continue unchecked?
Of course, it is the democratic duty of all democrats to DEFEND the Palestinian people from Israeli state oppression.
The unifying demand of the demonstrations will be to bring charges against the killers.
In addition, we must demand the immediate and unconditional REMOVAL of IDF, Mishmar Hagvul, Mishteret Yisrael, and Shabak from all the Arab communities
Also:
RELEASE all political prisoners (including Marwan Barghouti, Muhammad Kanaana, and Tali Fahima)
PERMIT all the Palestine refugees, exiles, and ‘present absentees’ to RETURN to their homes and lands.
Otherwise, talk of
שוויון אזרחי וכלכלי
is kalam fadi
מלכוד 22:
החלטה זו משחקת לידיו של ראעד סלאח וחבריו הקיצוניים, שיכולים להישיר מבטם. היהודים לעולם לא יקבלו אותנו כשווים בתוכם. בכך הם זוכים לניקוד גבוה בחברה הפלשתינית הישראלית. בכך גוברת תמיכת הרחוב בהם.
החלטה זו משחקת לידי הלאומנים היהודים בישראל היכולים לטעון לגבי סלאח וחבריו: גייס חמישי.
מי שיוצא נפגע, אך נשאר בשתיקתו, הינו רוב דומם ומבולבל, הן יהודי והן מוסלמי, המבין את הרסניותו של התהליך אליו נגררת ישראל במדרון ההסלמה, אך אינו מוכן, או אינו יודע מה יש לעשות, בכדיי לעצור את התגברות העויינות מצד שני הצדדים.
what’s is kalam fadi?
אני ממש לא מסכים הפעם אם חיים ברעם וכל המגיבים פה. אני זוכר בדיוק מה קרה באוקטובר: קבוצות שונות של ערביי ישראל בהסתה של חברי המפלגות הערביות יצאו לרחובות ויידו אבנים לכל עבר.
אני גם מזכיר את ההרוג הארבע עשר אזרח תמים שנסע מתחת לגשר בג’יסה אזרקא והחטף אבן בשימשה ומות במקום.
המחדל היה בעייניי של שני גורמים: הדרג הבכיר של המשטרה שכולל את אליק רון שהיה אחראי על איזור הצפון, ויהודה וילק מפכ"ל המשטרה שלא ציידו את השוטרים באלות ומגינים כפי שנהוג בהפגנות אזרחיות אלימות, ובזרנוקי מים. הגורם השני שצריך להישפט הם חברי הכנסת הערבים: אחמד טיבי, עזמי בשארה, מוחמד ברכה, דייהמשה והשייח ראאד סלאח שהסיתו לאלימות קשה בזמן את בני משפחתם שמרו בבית, ושלחו את העניים של החברה לספוג את הכדורים והמכות במקומם כמו המנהיגות המושחתת של הרשות שגרמה לעליית החמאס.
ראוי במיוחד לציון, הוא דווקא עמרם מיצנע אחד מנציגי השמאל הציוני שירד ללא פחד לרחובות עירו, והרגיעה את הציבור היהודי והערבי כך שהמהומות לא יגיעו אליו.
עד היום אני גם מתקשה להבין מה בדיוק הגאונות הגדולה הייתה להימנע בבחירות של אהוד ברק מול שרון, ולהעלות את שרון הפושע שהכניס אותנו ללבנון.
כל זה אינו אומר שאנני נגד האפליה שממנה סובלים ערביי ישראל אך מניהגות טובה כמו בדרום אפריקה שהנהיגה מאבק לא אלים לשיחרור טובה פי כמה במקום ליפול לידי הימין הקיצוני, ולעודד אלימות, בדלנות ולהבעיר בכל פעם מחדש את הלהבות בהר הבית ומסגדי אל אקצה.
האם מישהו כאן שנסע בכבישי ואדי ערה חושב שמה שקרה באוקטובר 2000 נופל לקטגוריה של "הפגנות" או "הבעת מחאה"?
הוסרו כל המסיכות.
מדינת ישראל,על שלוחותיוהשונות של הממסד שלה
עומדת לנוכח העולם כולו ומכריזה על גזענותה.
אין דרך אחרת לתאר את משמעותה של החלטת מח"ש.
איבדנו אפילו את המינימום המחייב של צביעות ציביליזטורית.
תארולעצמכם איזה קול היה בוקע לו היו מזוכים הורגי יהודים איפשהו ברחבי העולם.
אבל כשזה כאן בבית ,כנגד אזרחים ערביים זה כשר.
מעולם לא התביישתי בישראליותי כמו בשבוע הנורא הזה.