החלטת המחלקה לחקירת שוטרים במשרד המשפטים בראשות עו"ד הרצל שבירו, לא להעמיד לדין אף שוטר או קצין משטרה בגין הריגת 13 אזרחים ערבים בהפגנות אוקטובר 2000, היא גזענית, מושחתת, מעוותת ומקוממת. זו עליית מדרגה מהותית באפליית האזרחים הערבים. ההחלטה נגועה בהפרה שורה של חוקים ואמנות. היא נוגדת את מגילת העצמאות, המסמך המכונן של מדינת ישראל, המדברת על שוויון זכויות לכל אזרחי ישראל ללא הבדל דת, גזע, מין ולאום, היא נוגדת את כל החוקים ופסיקות בתי המשפט המדברים לעתים גבוהה גבוהה על שוויון ערך חיי אדם, היא סותרת את החוק נגד הסתה גזענית משום שההחלטה משדרת לשוטרים מסר כי מותר להרוג ערבים מבלי שיתנו את הדין והיא נוגדת את האמנה הבינלאומית לעקירת כל צורה של גזענות שישראל חתומה עליה.

ראשי הציבור הערבי בישראל חוזרים ושואלים, האם מח"ש היה עובר לסדר היום על הריגת 13 אזרחים יהודים בהפגנות? שאלה מיותרת. זה לא קרה כי השוטרים ומפקדיהם יודעים בדיוק מה הן התוצאות של מקרה נורא כזה.

בנוסף להעמדת השוטרים היורים ומפקדיהם לדין, שרשרת הפיקוד המשטרתית היתה מוחלפת, השר האחראי בוודאי היה מתפטר ויתכן שגם כל הממשלה היתה נופלת.

(אם בעתיד ירצחו 13 יהודים בהפגנות על ידי המשטרה, מבלי שהרוצחים יתנו את הדין, סימן הוא שמדינת ישראל הצטרפה רשמית לשורת הדיקטטורות נוסח צפון קוריאה או בורמה).

חשוב להדגיש, ההפגנות באוקטובר 2000, חריפות ככל שהיו, לא חרגו מגילויי מחאה מוכרים במדינות בהן יש חופש הפגנה. המפגינים לא היו חמושים. חסימת צירי תנועה, הבערת צמיגים, זריקת אבנים על שוטרים שמנסים לפזר הפגנות, אינם מצדיקים ירי על מפגינים, בוודאי לא ירי של צלפים על מנת להרוג.

כבר היו בישראל הפגנות מאוד אלימות של יהודים, כולל זריקת אבנים ומוטות ברזל על שוטרים, ואף מפגין לא נהרג.

מפגיני אוקטובר 2000 נורו לא בגלל הסכנה שנבעה מהם, אלא בגלל השיוך הלאומי שלהם.

ההפגנות היו בעיקרן צודקות. הן הביעו מחאה על הירי הפראי של חיילי הכיבוש הישראלי על אזרחים פלסטינים לא חמושים בתחילת האינתיפאדה, ועל הסיור הפרובוקטיבי של אריאל שרון (אז ראש האופוזיציה) ברחבת המסגדים, באישורו של תאומו הרוחני ראש הממשלה ברק. לא צריך הרבה יותר מזה כדי שאזרחים הסובלים שנות דור מאפליה, קיפוח ויחס גזעני יצאו לרחובות להפגנות.

החלטת מח"ש לא להגיש כתבי אישום, בנוסף לאי הצדק הגלום בה, היא גם לא חכמה. היא מעוררת אלימות. היא מעודדת אנשים שהתייאשו ממערכת המשפט והשלטון בישראל ליוזמה פרטית של עשיית צדק. אינני יכול לדבר בשמם של אחרים, אבל אילו שוטרים היו הורגים בן משפחה שלי בהפגנה, והם ומפקדיהם לא היו מועמדים לדין, הייתי עושה הפרטה אישית של הצדק ודואג ליישומו על פי הבנתי.

מעטים המקרים בהם נחשף מיד ולעיני כל ממד השחיתות כפי שנעשה בהחלטה זו. שבירו מחפה על קודמו ערן שנדר, שהיה ראש מח"ש והאחראי למחדלים שעה שהתחוללו ההפגנות באוקטובר 2000. עתה, כשערן שנדר הוא פרקליט המדינה, הוא יושב עם מחליפו במסיבת עיתונאים ונותן לו גיבוי, והיועץ המשפטי, שאמור היה לבדוק את ההחלטה, ממהר גם הוא להתייצב לצידם של שנדר ושבירו. יד רוחצת יד. מאפיה אמיתית.

עשרות עמודי הדו"ח של מח"ש המנסים לתרץ את הפטור הגורף מהעמדה לדין שניתן לשוטרים, היא עבודה בעיניים. גם אם נקבל את הטענה כי כיום אין אנשי מח"ש יכולים לאתר איזה שוטר הרג, מחמת הזמן שעבר וכיוצא באלה נימוקים, אין כל מניעה להעמיד לדין את ראשי המחוז הצפוני, שנתנו את הפקודה להעמיד צלפים על הגגות והגבעות ולירות על מנת להרוג. מפקדי המחוז הודו כי נתנו הוראה כזו, ואין כאן סוגייה בליסטית שיש לפתרה. אנחנו גם יודעים כי המשטרה והשב"כ מאוד יעילים בהכנת כתבי אישום נגד פלסטינים גם אם נתפשו חמש ועשר שנים לאחר העבירה המיוחסת להם.

מה נותר למשפחות ההרוגים וארגון עדאלה המייצג אותם לעשות? מדברים על עתירה לבג"ץ. התחזית שלי. בג"ץ ימזמז את הנושא במשך שנים, כפי שהוא רגיל לעשות בנושאים שיש בהם חומר נפץ המביך את השלטון. ובעוד ארבע או חמש שנים, יוציאו השופטים מידיהם פסק דין מימי, שאומר שזה באמת לא יפה להרוג מפגינים וכו’, אבל מאחר שחלף זמן רב, וכו’ וכו’ וכו’ אין מנוס מסגירת התיקים.

שבירו, שנדר והיועץ מזוז חברו לטאטוא הנושא. הם מצטרפים לשורה ארוכה של אנשי ציבור ומפקדי צבא שמערכת המשפט הישראלית לא בנויה לטפל בהם כהלכה. אין מנוס מלנסות לעצור אותם ולהביאם לדין באחת השהויות שלהם בחו"ל.

השופטת הילה כהן – מבט אחר

עברתי על מרבית התגובות בעיתונות בעניינה של השופטת הילה כהן מאז פורסם פסק דין של בית הדין המשמעתי נגדה, וגיליתי כי הן מאופיינות בהכפשה והתגוללות עליה. איש לא נחלץ להגנתה, כולם דורשים את הדחתה, החל מנשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, עבור לשרת המשפטים, המשך בלשכת עורכי הדין ונציגות השופטים וכלה בפרשנים המשפטיים בתקשורת. אחידות ואחדות מטרידים.

אני שותף לאלה הסבורים כי פסק הדין של בית הדין המשמעתי שהרשיע את השופטת היה נגוע בשחיתות. לא בגלל התוצאה הסופית, אלא מפאת הפער בין התמליל המרשיע והתקיף אותו כתב מישאל חשין, שבפאתוס שלו כמעט נגע במשיחיות, לבין העונש שלא תאם אותו. הוא יצר את הרושם שבית המשפט מאמץ שתי אמות מידה של ענישה, אחת, מקלה, "לחברינו מהקליקה" והשנייה, מחמירה, למורשעים מעמך ישראל.

אני מסכים עם העונש, שמאפשר את המשך כהונתה, וחולק על החומרה שהשופטים ייחסו לעבירות בהן הורשעה.

כזכור הגיעה השופטת כהן באיחור לאולם המשפט. הנאשמים שחיכו לה נואשו וכתבו פתקים לשופטת בהם הודיעו כי היו, המתינו, הלכו וביקשו דחייה למועד אחר.

מה בסך הכל עשתה הילה כהן? היא לא עיוותה דין, לא היטתה משפט, נענתה לכל הבקשות וקבעה מועד שמיעה חדש. כל חטאה, ששיפצה מעט את ההליך הפרוצדורלי הזה של קדם משפט, והציגה אותו כאילו נשמעו הבקשות בפניה.

לכנות זאת כ"זיוף פרוטוקולים" הוא מוגזם. מה עוד, וכל מי שהתדיין בבית משפט, כמו כותב שורות אלו, יודע כי שופטים משנים, ומשפצים פרוטוקולים, לאו דווקא בהליך הקצר של קדם משפט, אלא תוך כדי שמיעת התיק עצמו.

גם התובע, השופט לשעבר אמנון סטרשנוב, שהיה התובע שייצג את שרת המשפטים, אינו בדיוק האדם המתאים להטיף מוסר לשופטים שסרחו. הוא לטעמי בחירה אומללה. הוא נושא על גבו יותר מדי חטוטרות, הן מכהונתו כשופט, ובעיקר מכהונתו כפצ"ר.

הבה נזכור כי היה זה הפצ"ר סטרשנוב שהחליט לא להעמיד לדין את אל"מ יהודה מאיר בגין ההתעללות הקשה בתושבי הכפרים ביתא וחווארה. זהו המקרה היחיד בו בית המשפט העליון החליט לבטל החלטה של פצ"ר והורה על העמדתו לדין.

כאשר מונה סטרשנוב לשופט מחוזי כתב משה נגבי, פרשנו המשפטי של עיתון "חדשות" הזכור לטוב, כי "מינוי של אמנון סטרשנוב לשופט מחוזי מצביע על ליקוי מאורות – מקצועי וערכי כאחד – בוועדה למינוי שופטים. סטרשנוב ייזכר לדיראון כפצ"ר היחיד בתולדות צה"ל אשר בג"ץ פסל פה אחד את שיקול דעתו השיפוטי. השופטים קבעו כי החלטתו לפטור ממשפט (ולמעשה להעניק חנינה דה-פקטו) את אל"מ יהודה מאיר לקתה בחוסר סבירות ובעיוות מהותי, וכי שום משפטן בר-דעת לא היה מסוגל לקבל כמותה", ("חדשות" 29/4/1991).

תום שגם כתב כי "בלשון המעטה זהו מינוי מעורר מחלוקת… סטרשנוב היה שם כשקמו מחנות מעצר שהחזיקו בהם ללא משפט אלפי בני אדם, בהם ילדים בני 14; הוא היה שם כשהטילו עונשים סביבתיים על כפרים שלמים; הוא היה שם כשהרסו בתים של משפחות שכל חטאן התבטא בכך שמישהו מבניהן נחשד בעבירה על החוק. הוא היה שם כשהרשו לחיילים לפתוח באש גם כשאין נשקפת סכנה לחייהם והוא היה שם כשהנהיגו את טופסי הטרטורים כדי לקבל מהשלטונות שירות כלשהו…. והיה זה סטרשנוב שהחליט לא להעמיד למשפט פלילי את יהודה מאיר, האיש ששופטיו בבית המשפט הצבאי המיוחד עתידים היו לכתוב שהתקשו לעכל את האסוציאציות הבלתי נמנעות שעוררה בהם פרשת ההתעללות בתושבי ביתא וחווארה… הניסיון לטייח את פשעו של מאיר לא שיקף רק שיקול משפטי מקצועי; הוא פתח צוהר אל עולם הערכים ואמות המוסר שמביא עימו השופט החדש", ("הארץ" 1/5/1991).

זהו אותו עולם ערכים שהוביל את סטרשנוב כשופט מחוזי לפסוק כי מותר להורים להכות את בנם הקטן.

לנוכח כל אלו, חטאיה של הילה כהן כשלג ילבינו. אני בטוח כי היא תקפיד בניהול פרוטוקולים כפי שאף שופט לא חולם לעשות. מה שחשוב יותר מניהול פרוטוקולים זה לא להטות משפט ולהתייחס אל הבאים בשערי בית המשפט בכבוד וללא התנשאות. איש לא האשים אותה בכך. יש להפסיק את העליהום עליה, ולאפשר לה לחזור לתפקידה.

הבחירות בגרמניה

תוצאות הבחירות בגרמניה יצרו למעשה שיתוק, משום ששתי המפלגות הגדולות מתקשות בהקמת קואליציה.

זה לא חייב להיות כך. למעשה היתה הכרעה בבחירות, יש בהחלט אפשרות להקים ממשלת שמאל בעלת רוב יציב.

אלא מאי? המפלגה הסוציאל דמוקרטית היא שמאל מסמורטט שהתחייבה עוד לפני הבחירות לא להקים ממשלה עם מפלגת השמאל. משהו שמזכיר את ימי מפא"י בתקופת בן גוריון, עם הסיסמא כולם כשרים "חוץ מחרות ומק"י".

מפלגת השמאל אמנם מעוררת תחושות לא נעימות בגלל שחלק מראשיה, בוודאי רבים מבוחריה במזרח גרמניה לשעבר, מזוהים ומזדהים עם משטר הדיכוי ששרר שם עד נפילת החומה ואיחודה של גרמניה.

אינני שותף לקריאות ההתפעלות מהישגה של מפלגת השמאל. במדינה שיש בה חמישה מיליון מובטלים ושחיקה מתמדת בעקרונות מדינת הרווחה, מותר היה לצפות כי לנוכח מסורת מפוארת של תנועת פועלים ומפלגות פועלים כמו גרמניה, יהיו יותר מ-9% שיצביעו עבורה. אלא שהמציאות של 45 שנות מדינה קומוניסטית במזרח גרמניה, שהיתה מאופיינת בדיקטטורה סטליניסטית נוקשה, יצרו רתיעה מכל מפלגה שבין פעיליה נמצאים גם מי שהיו חברים ופעילים במפלגת השלטון המזרח גרמנית.

ההתחברות של מפלגת "הסוציאליזם הדמוקרטי", (שלא עברה בבחירות 2002 את אחוז החסימה), עם אוסקר לפונטיין, שנמנה בעבר עם ראשי המפלגה הסוציאל דמוקרטית, ובעל השקפת עולם סוציאליסטית דמוקרטית מוכחת, היא שהפיגה חששות של מצביעים ואפשרה לדלג מעל אחוז החסימה הגבוה.

9% לא מספיקים כדי לשנות בהליך דמוקרטי את פני החברה הקפיטליסטית, ובינתיים המפלגה היא קולט ברקים של מחאה על השחיקה במדינת הרווחה.

יהיה בהחלט מעניין לעקוב אחר פעילותה.

Share on Facebook