"הבזקים – קטעי זכרונות של איש שמאל ישראלי", ספר חדש מאת עקיבא אור, הוצאה עצמית

עקיבא אור הוא דמות ידועה בשמאל הישראלי – לפחות בקרב אנשי שמאל שגילם עולה על 30. כחבר "מצפן" וכאיש מצפון, הוא השאיר את חותמו על תקופתו. עקיבא הוא אדם שדבקותו באמת ובצדק בוערת בעצמותיו ואינה נותנת לו מנוח, ומאז עמד על דעתו חש את הצורך לפעול, להזיז דברים, לקרוא תגר על הנסיבות הלא-הוגנות של קיומנו החברתי, לשכנע אחרים, ולבחון אלטרנטיבות.

מזה שני עשורים עקיבא כותב וכותב, ומוציא את ספריו בכוחות עצמו. ספרו האחרון נקרא "הבזקים" והוא אכן בנוי מקטעים שונים מזכרונותיו, לאו דווקא בסדר כרונולוגי. בצעירותו היה עקי – כפי שכל ידידיו קוראים לו – מלח בצי הסוחר הישראלי, והשתתף ב"מרד הימאים" הידוע בשנת 1951. זו היתה שביתה לגיטימית לכל דבר, אבל ממשלת בן-גוריון החליטה לשבור אותה בכל מחיר. מדהים לקרוא את התיאורים – באיזה תנאים עבדו הימאים באוניות "צים", וכיצד התייחסו אליהם החברה והממשלה. קוראים שהיו אז צעירים מדי או טרם נולדו יימצאו כאן מידע חשוב, ולא רק מבחינה היסטורית.

"שביתת הימאים בשנת 1951 היתה יוצאת דופן משתי סיבות [כותב עקי, עמ' 13]:

1. היא היתה ארוכה יותר ואלימה יותר מכל שביתה אחרת בישראל.
   
2. היא שאפה להקים איגוד מקצועי עצמאי הכפוף רק לאלה שחברים בו.
   
3. כל החלטות השביתה התקבלו באסיפות בהן יכול היה כל שובת להשתתף. רק החלטה שקיבלה רוב בהצבעה שכל שובת יכול היה להשתתף בה – נתקבלה".

ועקי מוסיף: "בכל השביתות שפרצו בישראל אף אחת לא נוהלה כך". עצוב לציין, שרוב השביתות בעולם כולו לא התנהלו כך, לא במערב ולא בארצות הגוש הקומוניסטי.

עקי כותב גם על מלחמת סואץ, שנקראה בישראל "מבצע סיני" (עמ’ 33 ואילך), ועל גיבוב השקרים הממשלתיים על הקשר בין ישראל לבין צרפת ובריטניה בפלישה הזאת למצרים. מעניין היום לקרוא את הפרטים הללו, כי הם מזכירים את מה שקרה בשנים האחרונות ביחס לעיראק – השקרים של ממשל בוש ועימו ממשלות בריטניה וישראל, על קשריו כביכול של סדאם חוסיין עם אל-קעידה, על הנשק הגרעיני-כימי-ביולוגי של עיראק, על חלקה של עיראק בהתקפה על ארה"ב ב-2001 וכולי. הניגוד המוחלט בין המציאות לבין האגדות הללו לא הפריע ככל הנראה לרוב הציבור, ממש כשם שדבריו של אבא אבן ("פאפא בלאטה") באוקטובר 1956 – "פטרול ישראלי חדר לסיני במרדף אחר חוליית חבלני ‘פידאיון’ שחדרה לישראל" – כאשר צה"ל כבר התקדם ברחבי המדבר ומטוסי צרפת "הגנו" על שמי ישראל, לא הפריעו לציבור הרחב להאמין. בן-גוריון הצהיר שישראל לא יצאה לכבוש כיבושים – מה שלא מנע ממנו לדבר על "הבית השלישי". לימים יישמעו אותם השקרים אחרי הכיבושים של מלחמת ששת-הימים, בה בשעה שמנהיגי המדינה כבר עסקו בתוכניות גדולות כיצד לאחוז ומה לעשות בשטחים הכבושים.

הספר עוסק לא רק במאורעות המדיניים והציבוריים, אלא גם בזכרונות אישיים על אנשים שהרשימו את עקי. למשל, רודריק בארי, בנו-החורג של ברטרנד ראסל, אישיות בולטת ומרשימה, איש שמוצאו מן האצולה האנגלית שבחר להיות כורה פחם ולא לשרת בצבא. תאונה חמורה שקרתה לו במכרה הותירה אותו משותק בפלג גופו התחתון, דבר שלא מנע ממנו מלהיות מורד בכיפה גם מתוך כיסא הגלגלים (עמ’ 58-64).

דמות אחרת שרישומה ניכר בעקי הוא אריך פריד, יהודי אוסטרי שצירף את שמו לעצומה של "מצפן" לשחרורו של חליל טועמה. עקי מצא אותו חי בלונדון והידידות ביניהם החזיקה מעמד עד מותו של פריד. "אריך הפריד בין נאצים לבין נאציזם, בין דתיים לבין דת, בין גזענים לבין גזענות, בין לאומנים לבין לאומנות, בין רעיון לבין האנשים המאמינים בו" (עמ’ 68). התפעלותו של עקי מתכונה זו מובנת ומוצדקת, כי מעטים האנשים המסוגלים להבחנה זאת.

דמות נוספת שעקי כותב עליו באהדה והערכה הוא סי. אל. אר. ג’יימס, שהיה ידוע בכינויו "נלו". ג’יימס נולד באי הקריבי טרינידד בשנת 1901. הוא היה טרוצקיסט שתמך בטרוצקי אישית כאשר ברח למקסיקו. באנגליה התפרנס זמן רב מכתיבה על ספורט הקריקט, הוא המשחק האנגלי שהאימפריה הבריטית הותירה אחריה מן הים הקריבי עד דרום-אסיה ואוסטרליה. בשנת 1938 הופיע סיפרו "היעקובינים השחורים" – היסטוריה של המהפכה הגדולה בהאיטי נגד העבדות ושלטון צרפת, תחת הנהגתו של טוסין לוברטיר, שהתרחשה במקביל למהפכה הצרפתית. למרות שמאז ראו אור עוד מחקרים על אותה תקופה ודמויותיה, ספרו של ג’יימס, הכתוב להפליא, נחשב עד היום כטקסט-יסוד על הנושא. גם אני היכרתי את נלו ג’יימס בשנות השישים, ונפגשנו הן בביתי בקינגסטון שבג’מאייקה והן בדירתו בלונדון. לשמוע את נלו מרצה היתה חווייה מיוחדת במינה – איש בעל השכלה חובקת עולם, חכם, שנון, מבין הכל, איש ספרות ושירה לצד הקריקט והמאבק העולמי נגד העושק והאי-צדק… הוא מת בשנת 1988 והתאבלו עליו אלפי אנשים ברחבי העולם. טוב עשה עקי שכתב עליו, כי בישראל לא רבים שמעו את שימעו של ג’יימס.

הרבה דמויות מעניינות, הרבה חוויות אישיות ופוליטיות – אצל עקיבא אור אין הבדל בין השתיים – הרבה רשמים ממקומות שונים ומפגשים שונים מכיל הספר. הקורא הישראלי הצעיר ימצא כאן מטמון יחיד-במינו שיש בו כדי לעורר מחשבה עצמאית וביקורתית. לכך, כמובן, שואף עקי, שטיבעו הועיד אותו להיות מורה נבוכים. חבל רק שהספר ערוך רע – הוא גדוש טעויות, חזרות, שגיאות כתיב ותעתיק. לדברי עקי הספר עבר עריכה על ידי שלושה אנשים שונים והוא אף שילם עבורה, אבל אי אפשר לומר שקיבל תמורה הוגנת עבור כספו. בכל זאת, למרות הפגמים הללו אני ממליצה על הספר בחום.

Share on Facebook