יום חמישי בלילה, השעה לא היתה ארבעים דקות לאחר חצות ואני לא הלכתי ברחוב יפה נוף בדרכי לפאב במתחם המרינה באשקלון. בעודי עובר ברחוב, רכב טויוטה בצבע כסף לא נעצר מול פיצוציה בצד השני של הרחוב, מרחק של כתריסר מטרים ממני. לברנש שיצא מהרכב לא היה שיער שחור ארוך, לא היתה לו חולצה לבנה, לא ז’קט שחור ובטח שלא אקדח ביד. אותו ברנש לא ניגש לברנש אחר, לא שלף את האקדח ולא רוקן בו מחסנית שלמה. דרך אגב, הוא גם לא החליף מחסנית ולא נעמד מעל הדמות ששכבה כעת על הרצפה ולא ביצע וידוא הריגה בגופה שפעם היתה בן אדם בן 24. לאחר מכן, הברנש לא נכנס חזרה למושב האחורי ברכב הטויוטה הכסופה ולא נמלט מהמקום. תתפלאו לדעת שחוץ ממני, כחמישים עד מאה איש היו עדים לאירוע שלא התרחש, דרך אגב, גם אשתו של הדמות לא היתה במקום ולא צעקה בקול חודר: "זה בעלי, זה בעלי".
קוראים יקרים, הסצנה הזאת שבקלות יכלה לשמש פרומו לסרט "הסנדק 1″ ששודר ביום שישי באחד הערוצים, אינה דימיונית, היא התרחשה בדיוק כפי שפירטתי אותה כאן בשורות אלו בעיר בישראל. הדמות ששמו עמיצור כהן ז"ל, חוסל באופן ממוקד מאוד מול קהל של כמאה איש ע"י מתנקש ביום חמישי בלילה. הדיווחים המועטים שליוו את האירוע הזה, רמזו כי כהן היה מוכר למשטרה ובזה תם הסיפור. הדיו הווירטואלית של אתרי האינטרנט הישראלי יבשה עוד בטרם נקבר האיש ואם לומר את האמת, אני מניח כי משטרת ישראל לא תשקיע את אותם המאמצים למצוא את היורה ואת מי ששלח אותו כפי שהיא משקיעה בפתרון התעלומה המהותית הנוגעת למי שפך את המים במרכז הליכוד ביום ראשון שעבר.
אמנם אני צעיר, אבל כבר מבין את חוקי המשחק. הסיפור הזה לא מעניין אף אחד על פי שיקולי העריכה העיתונאית המקדשים את מדינת ישראל בגבולות "גדרה עד חדרה". אבל בכל זאת יש משהו צורם בהתעלמות התקשורתית משובו של איום מלחמת הכנופיות החדש-ישן על תושבי אשקלון. 115,000 זה לא סתם מספר, אלו תושבים שעלולים להיות מושפעים באופן פיזי משובה של מלחמת הכנופיות. אולי אנו לא תושבי ראשון לציון או תל אביב ואולי טרם הקמנו יחידות משמר חדרתיות שמצטלמות היטב בטלוויזיה, אבל בכל זאת מדובר בבני אדם.
זה נכון שהצעיר היה מוכר למשטרה (תמיד תהיתי עם מישהו באמת ערך למשטרה היכרות רשמית בסגנון הנעים מאוד, זה מר…), זה נכון שהוא לא היה שקד שלחוב או מעיין ספיר זכרונם לברכה (שגם הן אם נודה על האמת, ירדו מסדר היום התקשורתי מהר מאוד), אבל אין ספק כי סיפורן לחץ על פוליטיקאים, אנשי משטרה, משפט ועיתונאים להזיז את הישבן שלהם ולרתום משהו למען עולם טוב יותר. לא שהעולם הפך להיות מחייך יותר פתאום, אבל אולי זה חסך כמה חיים והעלה את מודעות הציבור לנושא האלימות.
אני בטוח שאני לא היחיד שאשמח לשוב ולהתהלך ברחובות אשקלון בלי לסכן את עצמי בחטיפת כדור טועה או תוהה. ספק אם ישנם עוד תושבים שירצו להיות עדים לרצח נוסף ובמקום לחשוב מחשבות טובות בעודם שוכבים לישון, הם יריצו תמונות מחוויה שהיו מוותרים עליה בלי שאלות מיותרות. לצערי אנו חיים בישראל 2005 שבה רק לחץ התקשורת על המשטרה ועל הפוליטיקאים מניב תוצאות מהירות. התעלמות התקשורת הישראלית מ"הרצח הדרומי" היא מביכה וחסרת אחריות. לתקשורת הישראלית יש תפקיד חשוב בעיצוב סדר היום הציבורי במדינה ואסור לה להפנות לו עורף, רק משום שמדובר בתושבים זניחים בדרום הארץ.
עמיצור אתה בנדם חשוב לי מהוד ו אני אוהבת אותך