לפני ימים אחדים עצר אותי יהודי חרדי ברחוב אגריפס בירושלים וביקש להחליף איתי כמה מלים על הטור הזה. כדרכי, נעניתי די ברצון. השיחות עם תושבי עירי חיוניות מאוד עבורי, ולעתים הן מהוות מקור השראה לטורים נוספים. ירושלים היא עיר פוליטית, אידיאולוגית, רגישה, עצבנית ומגיבה, ולכן גם המקום היחיד בארץ שבו אני יכול לחיות. החרדים הם בני-שיח קבועים שלי. הם תמיד ביקורתיים. לעתים העברית שלהם עילגת מאוד ואני תוהה על היעילות של החינוך היהודי שלהם, אבל הישיבות חידדו את מיומנויות הוויכוח שלהם. מפעם לפעם אני נתקל בטיעונים מקוריים וחדשניים, לפחות מבחינתי. עד לפני כחמש שנים שמעתי מהם טענות בעיקר בנושאי דת, חרף מתינותי היחסית כלפי החרדים ושאיפתי הגלויה לאפשר להם לחיות כרצונם ולקבל מהמדינה ומהעירייה את כל השירותים המגיעים להם.
רוב החרדים מוּנעים על-ידי גישה טוטאליטרית, ואין להם שום כוונה להסתפק במועט. הם מוכנים לקבל את הסובלנות כלפיהם כדבר מובן מאליו, בלי כל כוונה להדדיות כלשהי. התסמונת הזאת מאפיינת גם את הדתיים הלאומיים, שמדברים בעגה ישראלית (לעתים אפילו פלמ"חניקית וקצת מיושנת לאוזניים חילוניות) ומחפשים דיאלוג חד-צדדי. כולם ישמחו לארח אותנו לשיעור תורה, אבל אם נזמין אותם לשמוע פרק במרקסיזם (מפיו של ראובן קמינר, למשל) הסירוב שלהם יהיה אולי מנומס, אבל תקיף וחד-משמעי.
בילדותי הייתי עד לוויכוחים המוניים בגבול בין שכונת שערי חסד לרחוב הירשנברג בנחלת-אחים, שהיה אז חילוני כמעט לגמרי. הוויכוחים האלה ניטשו בהתלהבות עצומה, בצעקות רמות, ולפעמים הסתיימו בקטטות רבות משתתפים. בצד החילוני בלטו אנשי תנועות הנוער של ארץ ישראל העובדת, התנועה המאוחדת, מחנות העולים והשומר הצעיר. על יריבינו החרדים ידענו מעט מאוד. בשכונה קראו להם "אשכנזים", ובדרך כלל חיינו לצידם די בשלווה. בחגים ביקרנו בבתי-הכנסת שלהם באין-מכלים, ובשמחת תורה אפילו קיבלנו מהם ממתקים ועוגות נפלאות שנאפו בסיר-פלא עגול. אבל בעימותים ההמוניים בצבצה לעתים גם שנאה קשה משני הצדדים. אף פעם לא עלה על דעתי לראות בהם זרים. בעיני הם היו, ונשארו, חלק חשוב בעיר ואיני מסוגל לתאר אותה לעצמי בלי נוכחותם. למרבה האירוניה, רוב הטענות ששמעתי בבית ובתנועה נגדם היו על רקע לאומי ולא בנושא הדתי. אבי, משה ברעם, שהיה ממפקדי ההגנה ומראשי "ועדת המצב" בעיר בתקופת המצור (1948) נהג לספר על סירובם של ראשי קבוצות מיעוט מקרב החרדים להשתתף במאמץ המלחמתי ועל אלה שהניפו דגל לבן במאה שערים. אבל היה לו רגש חם כלפי רוב החרדים, ואביו לבוש השחורים גר בשערי חסד עד יום מותו.
אבי אהב מאוד פרקי חזנות (גם אני) וצם ביום הכיפורים. זה לא מנע ממנו לנהל מלחמה של ממש נגד החרדים באמצע שנות החמישים. כמזכיר ההסתדרות בעיר הוא היה אחראי לפתיחת גן ילדים של נעמת – אז קראו לזה "ארגון אמהות עובדות" – בפאתי מאה שערים. זה היה גן מעורב, לא בתוך השכונה החרדית אלא בסמוך לה, אבל הפעלתו גרמה להפגנות המוניות ולתגרות אלימות במשך זמן רב.
לפרשה קראו "גן המריבה" והחרדים טענו בכל הרצינות שילדים בני ארבע המשחקים יחד מהווים תופעה של "פריצות". אבי טען אז, שאם הוא ייכנע לחרדים הם ישתלטו על כל צפון העיר. בסופו של דבר אילץ אותו דוד בן-גוריון לסגור את הגנון. היו שיקולים קואליציוניים, ירושלים לא העסיקה במיוחד את ראשי המדינה ונתן אלתרמן הגן על עמדת החרדים בטור השביעי שלו בעיתון "דבר". אבי לא סלח לו לעולם. הוא תמיד קרא לאלתרמן "השיכור" והפרשה רק חיזקה את יחסו החשדני לבוהמה בכלל, ולבוהמה התל-אביבית בפרט. מוזר עד כמה התנערתי מרוב השקפותיו ברוב הנושאים, ובכל זאת ירשתי כמעט שלא בטובתי את החשדנות האינסטינקטיבית לכל דבר תל-אביבי. גן המריבה נסגר, איפוא, וברבות השנים גם קולנוע אדיסון ובית החינוך צפון ע"ש ברל כצנלסון ברחוב הטורים. האוכלוסייה החילונית היגרה לקרית-משה, קרית-יובל ובניה עזבו בכלל את עירנו.
התבוסה בפרשת גן המריבה רק הגבירה את הנחישות של אבי במאבק על הבריכה במושבה הגרמנית. הפעם לא היו פשרות. בלי מעורבות ההסתדרות ובלי המעורבות האישית שלו הבריכה לא היתה נפתחת לעולם. כל האלות, ההחרמות ואיומי הנידוי לא הועילו. אבא המשיך לקחת אותנו בחגים לסיורים ממושכים בבתי-הכנסת החרדיים במאה שערים ובעיקר לזה של חסידי קרלין, שהתפללו בדבקות עצומה. קשה לומר שקיבלו אותנו בחום, אבל לא היתה שום אלימות וגם לא פגיעה מילולית.
האתיאיזם שלי כבר היה מושרש ומנומק, ובעצם לא זזתי ממנו לעולם. אבל הוא היה מעוקר מכל שנאה לדת או לחרדים. צריך להילחם נגדם על הזכויות שלנו, אבל גם לראות בהם חלק חשוב של החברה הירושלמית. אבי, שמעולם לא הגדיר את עצמו כאתיאיסט אלא כ"ציוני-סוציאליסט" חילוני, זיהה בהם את בני משפחתו באוקראינה ואת המקורות מהם ינק בילדותו. לעתים, יש לנהל נגדם מלחמת תרבות פוליטית קשוחה, לעתים לשתף אותם בקואליציות העירוניות והממשלתיות. הוא תמיד חש שיש לו עמדת פתיחה עדיפה. הוא ייצג את מפא"י, מפלגת שלטון תקיפה ובטוחה בעצמה. נכון שירושלים היא עיר קשה יותר למנהיג מפא"י כיוון שיש בה נוכחות גדולה של אנשי חרות ודתיים, אבל משנת 1955 כיהן בה ראש עיר מהמפלגה, גרשון אגרון.
בוויכוחים ההמוניים בשערי חסד (אירועים דומים התרחשו גם ליד מאה שערים, לפעמים ליד אולם הכדורסל של הפועל ברחוב שטראוס) דנו הרבה בשאלת קיומו או אי קיומו של האלוהים. המונח "דנו" הוא אולי קצת מנופח בהקשר הזה כיוון ששני הצדדים העלה טיעונים שטחיים ודלוחים, והמנצחים היו אלה שצעקו בקול רם יותר, ולא החכמים שניסו להסביר באורח שכלתני את השקפת עולמם. אחד המדריכים שלנו צהל מעל לשפמו הדליל כאשר הצליח להשמיע באוזני החרדים הזועמים את החידוד הלעוס שאותו שמענו מאות פעמים בקן התנועה ברחוב נרקיס: "האם אלוהים הוא כל יכול שהוא יכול לברוא אבן שאותה הוא לא יוכל להרים?" השמעת הטענה הניצחת הזאת לוותה בתרועות אדירות של מעריציו, כאילו הבקיע זה עתה שער ניצחון לרשתה של בית"ר השנואה. כך ניתנה האות לקטטה הקשה, המכוערת, שנמשכה זמן רב מאוד עד שסוף-סוף באו השוטרים וקטעו אותה, לרווחתם הגלויה של כל המשתתפים.
כמו בכל הקטטות האלה, וראיתי רבות בתקופה ההיא, איש לא נפצע באורח רציני. לכל היותר כמה חבורות שאיפשרו לגיבורי השעה להופיע בבית-הספר ובקן של התנועה כמו גיבורי קרב עתירי תהילה. עד היום אני מזהה במרכז העיר גבר המבוגר ממני בשנתיים בערך, שנוהג לשבת בבתי-קפה גם בשבת ולעשן בשרשרת. כשהייתי בכיתה ג’ הלכתי לביתה של דודתי ברחוב הירשנברג והוא, אז ילד מכיתה ה’ בבית הספר הדתי "לדוגמא", היכה בראשי בשקית נעלי ההתעמלות שלו ואמר שזה בגלל שאין לי כיפה על ראשי. כמקובל בימים הרחוקים ההם, לא העליתי כלל על דעתי את האפשרות לספר על התקרית הזאת להורי. שמרתי את הסיפור בלבי, התחמקתי ממנו ברחוב במשך שנים, והיום, כמו ב"גם הילד הזה הוא אני", אני נהנה לראות אותו שואף את הסיגריה שלו בעיצומו של השבת.
בעשרים השנים שאני כותב ב"כל העיר" מעולם לא נתקלתי בחרדים שדיברו איתי על אלוהים. הוויכוחים על שאלות תיאולוגיות מופשטות איבדו את חינם בעיני האנשים האלה, וההתמקדות על נושאים הרבה יותר פרוזאיים תפסה את מקומם. כשרות, סגירתם של בתי אוכל ובתי קולנוע בשבת, זכותם של בני ישיבה לא להתגייס, והפתעת ההפתעות: רבים מאוד מהם ביקשו לדבר איתי על כדורגל! אבל, כאמור, בחמש השנים האחרונות כבר קשה לי להבדיל בין טיעוני בני-שיחי החרדים, לבין אלה של סתם מסורתיים או חילונים גמורים מהזן הימני הירושלמי. יותר ויותר חרדים מדברים על הנושא הפוליטי, על הסכסוך הישראלי-פלסטיני ומביעים דעות לאומניות וכמעט כהניסטיות. האתיאיזם שלי הלך והתחזק במרוצת השנים, אין לי שום עניין בדיונים ארוכים על האלוהים, אבל מחיקת הפן הזה אצל חרדים בעיר מכאיבה לי. הם מאבדים את ייחודם, מתבצרים בעמדות אנטי-ליברליות בכל הנושאים (המיני, הדתי והפוליטי) ובני הברית שתמיד חיפשתי, חרדים שבוחלים בלאומניות הכוחנית הבוטה, מתמעטים והולכים.
החרדי מרחוב אגריפס ביקש אף הוא לדבר על ההתנתקות ובעיקר על פינוי התנחלויות בעתיד, ונשמע כמו גירסה לא מעודנת של ישראל הראל מ"הארץ". זוהי זכותו הלגיטימית, כמובן, אבל למען האמת, די השתעממתי. הדיאלוג עם חרדי עירנו איבד את הפיקנטיות השובבה שמשכה אותי תמיד, והפך לעוד ויכוח לעוס עם לאומנים. אם הדת היא אופיום להמונים כפי שאמר קרל מרקס, אז הלאומנות היא רעל אמיתי, ארס משתק וממית. אני מקווה שבני עירנו החרדים יחזרו אל אלוהים ויניחו לפולחן האבנים הקדושות. די לנו בשבתאות שבוקעת מישיבת "מרכז הרב" בקרית-משה.
בשנים האחרונות מסתמנת נטייה אצל ה"חרדים" לתפוס עמדות פוליטיות לאומניות ואף גזעניות. מה ניתן ללמוד מתופעה זו? לדעתי, מוכיחה התופעה שהדת עצמה אינה מספקת לחרדים עניין ומרכז חיים. הם אוחזים בדת כמצווה, כלומר כמי שמצווים על ידי הרבנים והסביבה והנורמות החברתיות, אל לא מתוך אמונה עמוקה. אלו מהם שמאמינים באמת, אינם נוהים אחרי פוליטקה, לא של השמאל ולא של הימין. מסתבר אפוא כי רובם ריקים מאמונה. מובן שאם ישאלו, יטענו כי מאמינים הם, אך מעשיהם מדברים אחרת. נותר רק לברר מדוע לקח להם שנים רבות – אחרי שהשאלות הפוליטיות נעשו למרכז התודעה הישראלית – לצאת מן הביצה? התשובה היא שכל עוד עמדה עליהם החרב המהפכת של הגיוס, הם העדיפו לשתוק. רק אחרי שהצתברר להם סופית כי הם יכולים לתפוס עמדות לאומניות יומניות בעליל מבלי שמישהו יגיש להם את החשבון, כלומר הם יכולים להטיף למלחמה ולעמדות מילטנטיות מבלי שידרשו לחגור חגור ולאחוז בנשק, אז החלו להעיז להתבטא בפומבי.
מעניין לברר בסקר מהן העמדות הפוליטיות הדומיננטיות בקרב חרדים שכן התגייסו ליחידות לוחמות וחוו את מוראות המלחמה. לא כיפות סרוגות המהווים קבוצה אחרת, אלא חיילים חרדים או ממוצא חרדי.
חיים אני חושב שהרכב הדמוגרפי של החרדים במדינת ישראל עבר שינוי קיצוני. אם תשמע את החרדים האשכנזים הזקנים הם מביעים אותם דעות נגד המדינה, ונגד הדתים הציונים שמסבכים אותנו עם אומות העולם.
אולי המקרה של משלחת עיתונאים מתאם יתד נאמן הליטאית לגוש קטיף ממחישה את הכל: אחד העיתונאים אמר שברמה האישית הוא מזדהה עם תושבי המקום, אבל הוא נגד הרעיון הגדול, ובכלל מי ביקש מהם להתיישב שם.
השינוי הגדול שחל בעמדות של האוכלוסיה החרדית היא בגלל בואם של: חב"ד, ברסלב וש"ס שהביאו איתם המוני חוזרים בתשובה לאומנים.
רוב האליטה הישנה והותיקה של החרדים מתנגדת ליישובים מעבר לקו הירוק, והרב שך אף הוציא פסק הלכה לפני מותו שאוסר מגורים שם.
רוב העסקנות המפלגתית והרחוב מזדהה עם הימין בגלל השינאה לשמאל החילוני, אבל לא רוצה מצד שני הזדהות וקשר עם הציונות הדתית, וחוסר השתתפות שלהם בעזרה כלשהי למתנחלים במאבק נגד ההתנתקות אומרת הכל.
אני יכולה להבין מדוע ברעם מצר על הפיכת החרדים בעירו מאקזוטיקה רומנטית, המתמקדת בענייני שמיים בלבד, לבני אנוש בשר ודם, עם דעות ועמדות גם בסוגיות ארציות. העובדה היא שהם מעולם לא היו אותם יצורים רוחניים כפי שביקש ברעם לראותם, וחבל שהתובנה הזאת באה לו מאוחר מדי, אחרי הצלחת הקמפיין הבלתי נלאה שעשה עבור לופוליאנסקי במירוצו לראשות העיריה. כעת מגלה ברעם, ביחד עם שאר בני עירו החילונים, שראש עירו החרדי מקדם מגמות הרחוקות מאד מאלה שניסה לשוות לו בזמנו ברעם, והוא נחשף במלוא שמרנותו וגזענותו. לא שזה היה בלתי צפוי- לופוליאנסקי מעולם לא ניסה "למכור" לנו דמות אחרת ממה שהוא באמת, אבל הרומנטיזציה שעשו לו ברעם וחילונים אחרים מתנפצת עכשיו נוכח העיר החשוכה-עוד- יותר שהפכה ירושלים בשנים האחרונות.
החרדים עצמם ‘נהנים מכל העולמות’ – לא-ציונים אבל מתמלאים בשצף-קצץ לאומני מתוך תהליך הנאציונליזציה שהם לאט-לאט עוברים, מבחינה תרבותית אך לא דתית.
דווקא החרדים שמתעסקים בפוליטיקה עצמה – אייכלר ורביץ, מביעים עמדות יונית יחסית. שלא נדבר על פסק הדין ההלכתי החשוב של הרב עובדיה יוסף שהצורך בשלום הוא מעל הצורך באחזקה בארץ ישראל השלמה, ושפיקוח נפש דוחה את כל התורה.
הנגיף הלאומני היכה את כל שכבות החברה הישראלית, בתהליך ממושך שתחילתו ביוני ששים ושבע וסופו – מי ישורנו. החללים הראשונים היו כל מיני מפא"יניקים מהסוג של אלתרמן וכמובן אנשי אחדות העבודה, אבל גם השמירים נפלו במלכודת הצוף האופורית ובשלב מסויים, די מהר, זה נעשה גם כדאי. כדאי, זו המילה היותר חשובה בציונות מקדמת דנא, ואין להתפלא שהנגיף המשתלם חזק והתחזק. עדיין יש חלקים בגוף החולני שהם בריאים ונקיים מקיני הנגיף, אך לפחות אחת מהן – החתומה מטה, כמו שאומרים, מתכוננת להתחפף מכאן לפני שיתחילו לצוד ברחובות "סמולנים" כפי שצדו בארה"ב שחורים.
חג שמח וגמר חתימה טובה.
אירית רק כדי שלא יהיו אי הבנות, השתמשתי קודם בשם הכינוי הזה ואני רוצה למנוע אי הבנות חשובות. אנא הואילי לציין תוספת או
משהו כזה.
ובהזדמנות זו, שנה טובה לכל אנשי הגדה. נרגעתי קצת מחשבונות העבר, מקווה שבטוב לכם, ושבכל הפרובוקטורים שהגיעו הנה בשולי הזנבנות שלי ושל אחרים, נעלמו לחורים שמהם יצאו מלכתחילה.
מקווה להיכנס מידי פעם להעיר הערות מן האופל ולקראת עתיד טוב יותר.
חיים, למה שלא תשאל את החרדים על אלוהים? אתה מנסה לצייר את החרדי "הממוצע" בן-זמננו באופן מעט מוזר, בעיקר על פי "פניות" שאתה מקבל (באופן פסיבי) ברחוב או בשוק או בכל מקום אחר. אכן, סדר היום החרדי השתנה והפך לאומי יותר. זה די בולט לעין, וזה ממש לא אומר שאלוהים יצא מהתמונה. יכול להיות שהוא נדחק הצידה בדיאלוג בין החרדים לחילונים, או בין החרדים לחיים ברעם? תרשה לי להציע הצעה: למה שלא תשאל את החרדי הבא שאתה פוגש איזו שאלה נוקבת על אלוהים? אתה עיתונאי, לא?
ליאיר,
עצה לא רעה. תודה.