בשבוע שעבר השתתפתי בסיור בחברון שאורגן על-ידי צעירים ישראליים המאוגדים בחבורה המכנה עצמה "בני אברהם" בשיתוף עם ארגון "שוברים שתיקה". השתתפתי כבר בעבר בכמה סיורים של ארגונים "שמאלניים" כי האמנתי שחייבים לראות כדי להאמין ולהבין מה שנעשה בשטחים. מהסיור בחברון חזרתי בהרגשה שגם למראה העיניים אני מתקשה להאמין: בחברון מתבצע ניקוי אֶתני שיטתי וברוטאלי של תושביה הערביים מחלקים מרכזיים של העיר שבשלטון הישראלי – סליחה, בשלטון המתנחלים – בחסות ממשלת ישראל וצבאה, הכול בשם פנאטיות דתית משיחית בלבוש לאומני-גזעני מובהק.
עמוס, אסף, הלל ויהודה הובילו אותנו דרך קרית ארבע ואתר הקבר של "הקדוש ברוך גולדשטיין" בשביל המתפללים, בואכה מערת המכפלה – לאזור שבשליטת ישראל (2H, כזכור מתרומותיו של בנימין נתניהו להוויית חיינו).
התרשמות ראשונה: בתים נטושים ומבואות חסומים בלבנים או בלוחות מתכת שהולחמו אליהם; מצלמות מפקחות מראשי תרנים על כל תנועה. במערת המכפלה קיבלה את פנינו המשטרה בבקשה שלא להיכנס לרובע מגורי היהודים מחמת הסכנה לשלומנו. מרגע זה ואילך הוצמדו אלינו שוטר וחייל שנעמד כשנשקו שלוף בינינו לבין בתי היהודים כל אימת שהתקרבנו למקום בו היה חשש מגע ביננו לבין המתנחלים. הסתובבנו אפוא בעיר-הרפאים שהיתה פעם הקסבה של חברון, בפאתי היישוב היהודי באזור השוק הסואן לשעבר של רחוב השוּהָאדָה. ברובו היו החנויות סגורות ודלתותיהן מולחמות. בכמה אתרים, כגון ב"שוק הגמלים" שחצרו משמשת עתה אתר התכנסויות למתנחלים, המבנים הרוסים.
השיטה: נוער יהודי מתחת לגיל העונשין חודר למבנה החנויות והורס מבפנים חנות אחר חנות עד גמר ההשתלטות על כל קומפלקס המבנים. מיעוט המבנים הפכו על ידי המתנחלים ל"מועדון" או ל"פינת חי", כשלב בהשתלטות פיסית על אזור שהיה פעם שוק מזרחי שוקק. כל מעבר בין השטח התפוס על ידי המתנחלים לבין אזור השוק סגור ומסוגר בגדר תיל ובעיקר בלוחות מתכת מולחמים (לעתים, כפי שהוסבר, החסימה נועדה למנוע גישה מהמתנחלים המתנכלים למעט הפלסטינים שעדיין יושבים בבתיהם; אלה נאלצים להיכנס לבתיהם בפתח אחורי מאולתר, שלא מצד הרחוב). חיילים שנשקם שלוף עומדים הכן בכל פינה וצומת. כל השטח מוגדר כ"סטרילי" שאין לערבי רשות להיכנס אליו, אפילו לא לחצות את הרחוב, למשל בדרכו ממקום עיסוקו לביתו: עיקול של כמה קילומטרים מסביב לאזור המתנחלים הוא הקשר עם ביתו שנמצא בטווח זריקת אבן (תרתי משמע) מהמקום בו הוא עומד. ילדות בית ספר שחייבות לעבור כמאה מטרים בשולי האזור הסטרילי עד לשערי תחנת הגבול או המעבר לאזור הפלסטיני (1H) נזקקות יום יום לליווי של מתנדבים מחו"ל וצעירי "בני אברהם" כדי להימנע מהתנכלויות תושבי בית-הדסה ושכניו.
התושבים היחידים שפגשנו והחלפנו אתם דברים היו, לפיכך, הפלסטינים. סמוך לבית-רומנו (שהוגדל לבניין גדול, מבוצר ומרשים), בכניסה לאזור השָלָאלות, שם ניתן להבחין במעט פעילות של הפלסטינים, התאספו סביבנו כמה תושבים והתפתחו שיחות ערניות. הג’יפ המשטרתי והליווי הצבאי שבתחילה חצצו ביננו לבין המתנחלים נסחפו עד מהרה לתוך החבורה. הוזמנו גם לבקר בביתה של משפחה פלסטינית המצוי ממש בצלה של התנחלות תל-רוּמֵיידה. הכניסה לבית היא בשביל עפר אחורי מאולתר, שכן הדרך הראשית בשליטת האדונים שעל התל. הבית מוקף גינה וכפי שמוצאים לעתים קרובות בבתים ערביים, שורה של גפנים לאורך השביל יוצרת מעין סככה מצלה וקרירה, אלא שכל הגפנים העתיקים נכרתו ביד אלמונית.
מדריכינו שכנעו את השלטונות לאפשר לנו להיכנס לתל-רוּמֵיידה, כלומר ללכת לאורך סמטה שאורכה כ-200-100 מטרים, אשר לצדה האחד שורת קראוונים ובית-מידות חדש, שנחנך רק בפסח האחרון. הבנייה באישורו של שר הביטחון דאז, פואד בן-אליעזר. אגב, הבניין "הוכשר" גם במובן אחר: הוא בנוי על גבי אתר עתיקות. לצורכי המתנחלים נמצא הפתרון המפוקפק של בניית הבית "על עמודים". בסופה של הסמטה בית נוסף של פלסטינים שהישראלים השתלטו עליו. מצדה השני של הסמטה נאחז הצבא, האמון על הגנת ביטחונם של פורעי החוק.
הסיור הסתיים דרך מעבר ליד בית הקברות היהודי, בראש גבעה אשר בה השתלט הצבא על בית שבקומתו העליונה מוקמו עמדות המשקיפות על העיר הפלסטינית (שאגב, התפתחה לאין שיעור, כולל בתי קומות אחדים, מאז שאני זוכר אותה לפני כשלושים שנה), ואשר ממנו ניתן לירות "למקורות הירי" כל עת שנורית ירייה באזור הפלסטיני.
חוויית פרידה חיכתה לנו ביציאה מחברון, בואכה קרית ארבע, בדרך הביתה. השוער בכניסה לקריה דרש מאתנו, נוסעי "אוטובוס השמאלנים", להציג כל אחד תעודה מזהה. טענות המדריך שאין לשוער זכות לדרוש תעודה כזו היו לשווא. רק כעבור כ-20 דקות, לאחר שהוזעקה משטרת חברון, הורשינו לעבור בליווי הג’יפ המשטרתי בדרכנו לירושלים.
בחברון עצמה, בשטח 2H, יושבים כ-500 ישראלים. באזור ישבו כ-30,000 פלסטינים. ההערכה היא שכמחציתם (50%-40%) כבר עזבו. לנותרים ממררים המתיישבים היהודים (לא כולם. כנראה שתלמידי הישיבה אינם לוקחים חלק בפרעות) את החיים בברוטאליות אגרסיבית. הזדמנויות מתאימות הן בעיקר "ימי שמחה ואבל" חתונות ולוויות, חגי ישראל וימי צומותיו וכמובן כל אימת שפלסטינים מבצעים פיגועים. הכול ב"פיקוחם" של שלטונות ישראל המתקצבים את הבנייה הפולשנית מחד גיסא ומגוננים על יהודים שעוקרים תושבים מבתיהם בין ישירות ובין במירור חייהם, מאידך גיסא. מחסומים בכל פנייה, בדיקות חוזרות ונשנות, ימי עוצר ממושכים ותכופים, אלימות שלא נחקרת ברצינות בידי המשטרה (יותר מ-75% מהתיקים נסגרים), אי-מתן אישורי בנייה, ובעיקר סגירת אזורי המסחר בקסבה, הם רק מעט מהסממנים של ממשל שפועל בשמנו. לא קשה לראות שמעשיהם צולחים בידם: הרצף הטריטוריאלי מקרית ארבע למערת המכפלה וממנה לרחובות היהודים ו"האיזור הסטרילי" המקיף אותם, התקועים כיתד בתוך "חברון הפלסטינית", הוא למעשה עובדה קיימת. כל זאת, יש לחזור ולהדגיש, נעשה בסיוע שיטתי של "המינהל האזרחי" של מדינת ישראל, אשר נמנע מלקיים את חוקי המדינה, או נותן את ידו לכיפופם, בניגוד מוחלט למערכת הערכים במדינה דמוקרטית המכבדת אדם באשר הוא. לא קשה לראות שבמו ידינו הקמנו מורסה המחבלת בכל ניסיון להסדר עם תושבי הארץ הפלסטינים. זוהי ספחת המשקפת את פניה של החברה הישראלית אשר חברון היא מראה, אף כי מעוותת, שלה.
בספרי ההיסטוריה למדנו שהסנטור קאטו היה קם בסופו של כל דיון בסנט של רומא, יהיה הנושא אשר יהיה, ומכריז "את קרתגו יש להשמיד!". נראה לי שהגיע הזמן לקום בכל מקום ובפרט בכנסת ישראל ולסכם כל דיון באשר הוא במשפט "את חברון יש לפנות!".
תודה על הדיווח חבל שהוא נשאר רק בין קומץ קוראי האתר הזה ו"כיבוש" שהרי כל יהודי וכל ישראלי צריך להיות מודע למה שנעשה בשמוץ ואולי אף להזדעזע.
אני חושב שהשוואה האחרונה היא מיותרת. יש הבדל בין עשיית צדק (חברון) לבין השמדת יישות חברתית מדינית (קרתגו)
אנחנו אנשי השמאל תמיד אמרנו לכהניסטים למיניהם שישכחו מחלום הטרנספר הדפוק שלהם. העולם לא ייתן לזה לקרות. ישראל תבודד ותנודה אם יגורשו ערבים מביתם. הגארדיאן ובי.בי.סי לא יניחו לנו לעולם אם נגרש.
מה קורה כאן? עפ?י המאמר אנשי הימין המטורף צודקים – אפשר גם אפשר להעביר לירדן את אזרחיה המתגוררים בארץ ישראל, והעולם ימשיך להתענין ברומן התורן בהוליווד. האומנם?
ישראל עשתה טרנספר ב-48 (וגם אחרי המלחמה, בתחילת שנות ה-50 עוד המשיכו לגרש בנגב והשלימו את הגירוש של מג’דל ועוד כמה מקומות) וטרנספר מהגדה ומהגולן ב-67 (כל מי שלא היה דרוזי גורש מהגולן, פרט לכפר ע’ג’אר שהוא אמנם סורי אבל לא בדיוק בגולן). גירוש "שקט" מתרחש בירושלים ובדרום הר חברון, ו"העולם" לא מגלה בזה עניין מיוחד.
גם זה כמובן לא מוחלט, יש עכבות וביקורת שיכולים גם להפוך ללחץ על ישראל, אבל בהחלט אין להסתמך על דעת הקהל באירופה או ארה"ב כבסיס להתנגדות לטרנספר.
יורם בר-חיים
כדאי לציין כי סיורים אלה נעשים מידי שבוע וכל המעוניין יכול להצטרף אליהם. יש לסיורים חשיבות פוליטית לא מבוטלת משום שהמתנחלים על פי הדיווחים חשים מאויימים בעקבות הסיורים והאפקט התקשורתי שלהם.
בזמן שכל כך הרבה ממשלות עסקו ב בניית אתרים לא חוקים ביהודה ושומרון מעט מידי אנשים התריעו על כך.