הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-24 באוקטובר, 2005 41 תגובות

פולמוס עם אבישי מרגלית – ("הארץ" 12.10.05)


מיודעי משכבר הימים, אבישי מרגלית, פורס על-פני עמוד שלם ב"הארץ" את עיקרי השקפת עולמו. תוך כדי קריאה ראשונה של המאמר, חשבתי לנהל את הוויכוח כבין יריבים ולא אויבים (הבחנה שלו); אבל בקריאה חוזרת, כאשר ראיתי שההון לסוציאליזם הרפורמיסטי הוא יריב ולא אויב; ואילו "מהשמאל המהפכני נותר מעט אם בכלל, וטוב שכך"; החלטתי לנהל את הוויכוח לשיטתו, משהו שבין אויבים ליריבים.

אבישי מרגלית מתרכז במאמרו בשלושה נושאים: בסולידריות, בקפיטליזם ובסוציאליזם הרפורמיסטי, ואנהל את הדיון בעקבותיו.


על הסולידריות


קרל מרקס, אביו של הסוציאליזם המהפכני, פירסם גילוי דעת שלושה ימים לאחר פרוץ המלחמה בין גרמניה לצרפת (1870), בשם האינטרנציונל הראשון (1868-1878), גילוי דעת שזה עיקרו:


"יהיו אשר יהיו תוצאותיה של המלחמה המתועבת הצפויה בימים אלה, הרי "ברית פועלי כל הארצות", סופה שתכרית את המלחמה מהעולם. שעה שצרפת הרשמית וגרמניה הרשמית, משליכות עצמן לתהום המלחמה של רצח אחים, שולחים הפועלים זה לזה בשורת שלום וידידות. עובדה זו בלבד, שאין לה אח ודוגמה בהיסטוריה, קובעת את האופקים לעתיד מזהיר ביותר. היא מוכיחה שבניגוד לחברה הישנה, על מצוקותיה הכלכליות ואיוולתה הפוליטית, הולכת וקמה חברה חדשה, שעיקרונה הבינלאומי יהיה השלום; כיוון שבכל אומה ואומה ישרור אותו עיקרון עצמו, העבודה. התאחדות הפועלים הבינלאומית מפלסת את דרכה של חברה חדשה זו".


לעומת עמדה זו, שהושמעה לפני כמאה וחמישים שנה, קובע מרגלית כי הסוציאליזם הרפורמיסטי הישראלי והכלל עולמי, נקרע בין שתי סולידריות: בין זו הלאומית לבין הכלל אנושית. האמנם זה כך? האם הוא אינו מכריע באורח חד משמעי לטובת אחת מהן, לטובתה של הלאומית כמובן? מה קרה למפלגות הסוציאל-דמוקרטיות במלחמת העולם הראשונה? האם לא הומרה פרזיולוגיה על אחוות פועלים מלפני המלחמה, להיצטרפותה של כל אחת מהן לסולידריות הלאומית עם ממשלתה ולהצבעות סיעותיה הלאומיות השונות בעבור תקציב המלחמה של מדינותיהן? ובפלסטינה-א"י שלפני 1948, ובישראל שאחריה, האם לא הועדפה תמיד הסולידריות הלאומית-ציונית על כל סולידריות אנושית עם פלסטינים (אריסים שגורשו מאדמתם שנקנתה מבעליה; פועלים ערבים ששערי ההסתדרות היו סגורים בפניהם) או סולידריות עם הכובשים נגד הנכבשים שאחרי 1967? ואמנם זו היתה סיבת הסיבות להיפרדותם של הקומוניסטים מהסוציאל-דמוקרטים במלחמת העולם הראשונה, וזאת גם הסיבה שבאגפים השמאליים של השמאל הרפורמיסטי מקבלים יותר ויותר את עמדותיו של השמאל המהפכני במלחמות שבעולם, כמו וייטנאם, אפגניסטן ועיראק, ובישראל את שלילתו של הכיבוש והאפליה הלאומית.


האם אין עיוותי עמדות בכיוון ההפוך? כמובן שישנם כאלה: הסובייטים במזרח אירופה (אחרי המלחמה כמובן) ובאפגניסטן והסינים בטיבט. אולם אנשים בכלל ושליטים בפרט אינם אמונים על נשיאת דגלים בטהרתם, וחריגה שלילית ראויה תמיד לגינוי ולמאבק שכנגד; אולם מרגלית מעמיד במאמרו את שני הדגלים, הרפורמיסטי והמהפכני, זה מול זה, והקוראים נקראים לבחור ביניהם, בין זה שישנו לבין זה ש"כמעט איננו"; אז גם אני מצטרף לאותה קריאה עצמה: לבחור, ולבחור נכון, בסוציאליזם המהפכני, הקיים ועוד איך.


על הקפיטליזם


קפיטליסטים רבים מעשירי העולם ופרופסורים לכלכלה המשרתים אותם, מודים היום בפה מלא, כי מרקס מלמד טוב מכל אחד אחר מהו הקפיטליזם ואיך השיטה פועלת. על מאפיינים כמו חתירה לרמת רווח עליונה; תורת הערך העודף כמולידתה והגלובליזציה הקפיטליסטית שאין לה שיעור, לימדו מרקס, אנגלס ויורשיהם. כמובן שכמו כל תורה חברתית שמושאה הם אנשים ולא מכונות, נכללות בצידה ובתוכה פנימה גם טעויות. הטעות הגדולה ביותר שנולדה כבר לפני 150 שנה, היתה הטעות בהערכת יחסי הכוחות בין ההון לעבודה, וממנה נבעה כמובן הטעות באשר למועדה הקרב ובא של המהפכה החברתית מקפיטליזם או-טו-טו לסוציאליזם. זוהי במהותה טעות אנושית אופיינית, בה מטשטשים האנשים וגדולי ההוגים ביניהם, בין חייו הקצרים של האדם לבין משך התפתחותה הארוכה לעין שיעור של ההיסטוריה האנושית. ועל כן סביר מאוד וראוי כבר שיהיה צפוי, כי חזונם של האנשים והוגי הדעות לא יוגשם בחייהם, מה שאינו פוגם בהכרח כהוא זה במידת אמיתותו.


מרגלית, כדובר הסוציאליזם הרפורמיסטי, מעלה הבחנה שטרם שמעתיה, כי מה שרע בקפיטליזם הוא אי מוסריותו ולא אי רציונליותו. כי מהי רציונליותו של הקפיטליזם? האם הכוונה היא ביצירתם של כוחות ייצור חדשים המעלים את רמתו של הרווח, כמו היי-טק ומיחשוב? מעולם לא שמעתי תזה מרקסיסטית הכופרת ביכולתו של הקפיטליזם לעשות זאת. התיזה המהפכנית של המרקסיזם קושרת קשר הדוק מאוד בין אי מוסריות ואי רציונליות: ההון היוצר ללא הרף עוד ועוד עובדים מתרוששים, התרוששות יחסית או מוחלטת, יוצר בעת ובעונה אחת את מי שיקבור אותו; אולם קברנו תלוי קשר הדוק במודעותו, הפיכתו ממעמד לכשעצמו, למעמד למען עצמו. כאן, בנקודה זו בדיוק, צודק מרגלית (ללא הוצאת מסקנות), כאשר הוא מדגיש כי מרקס בחל בתחושת הקורבניות של מעמד הפועלים, ותבע ממנו את תחושת הגאווה; כי העובדים הם היוצרים את כל נכסי הציביליזציה בחומר וברוח. אולם כאשר מרגלית אומר בדין כי הקורבניות מנכרת את העובדים מסולידריות, הוא שוכח את אימרתו של זקן הרפורמיזם הישראלי התובע להמיר "קפיטליזם חזירי" ב"קפיטליזם חומל".


אבל לפני שאנו בוחרים מהו הכינוי הנאה לקפיטליזם, "יריב" או "אויב", ראוי אולי להסתכל בעולם בו אנו חיים. כיצד, אל מול קבוצות מיליארדרים המתרכזים ברובם בארה"ב, אבל לא רק בה, חיים רעבי העולם. לפי ה-BBC מוסר מנהל תוכנית האו"ם למזון את הפרטים הבאים ליום המזון העולמי:



  • יותר מ-6 מיליון בני-אדם מתו מרעב בשנה האחרונה.
  • הרעב והמחלות הנובעות ממנו גובה חיים יותר מהאיידס, המלריה והשחפת גם יחד.
  • יותר מ-25,000 בני-אדם מתים מדי יום מרעב ומעוני.
  • האחראים באו"ם לתוכניות אספקת המזון לרעבים, מגנים את העדר הפעולה מצד אומות רבות כלפי הרעב בעולם.
  • מדינות מפותחות מקדישות מדי שבוע סובסידיות לחקלאים בארצותיהן יותר משהן מקדישות מדי שנה לילדים המתים מרעב בעולם.
  • כאשר חברות האו"ם (איזה?!) הקדישו יותר מטריליון דולר לנשק ב-2004, תרומתן לתוכניות המזון של האו"ם ירדה ל-219 מיליון דולר.
  • עובדה זו גרמה לתוכניות המזון של האו"ם להנמיך את קצבות המזון לאלפי פליטים במזרחה ובמערבה של אפריקה.

זוהי כמובן זווית ראיה או"מית לא מהפכנית ולא רפורמיסטית על שנה אחת על פני הגלובוס כולו. לא כלולים בה כמובן הפערים החברתיים הקיימים במדינות מפותחות, כמו ארה"ב וישראל, בין המאיונים או האלפיונים העליונים לעשירונים שבתחתית. הקפיטליזם הזה, שתחת דגל "המלחמה בטרור", מעשיר מיליארדרים, טובח ומרעיב מאות מליונים, איננו אויב, האויב?!


כאן מופיעה השאלה המטרידה: אז מדוע זה כך? מדוע לא ממירים האנשים, ברובם המכריע, משטר חברתי של ניצול מעמדי, מלחמות טובחות ודיכויים של עמים במשטר של שלום וצדק חברתי, שסוציאליזם שמו? לדעתי התשובה בגדול אינה קשה אם כי העמקתה תובעת עבודת מחקר חברתית והיסטורית, רבת משתתפים. היא נחלקת לשלושה: למבנה המעמדי של תקופתנו; ללקחים ההיסטוריים ולתודעה האנושית.


המבנה המעמדי:


אין ספק כי מרקס טעה בהערכתו את יחסי הכוחות בין רוב רובם של המרוששים, יחסית או מוחלטת, לבין מיעוט קטן של מתעשרים צוברי הון. צבירת הונם של מעטים רבה עוד יותר משציפה לה מרקס וההתרוששות היחסית לעומתם והמוחלטת לעומת כל האחרים רבה אף היא, אולם את גודלם של מעמדות הביניים לא צפה מרקס ובוודאי לא צפה את היקפם. רמת חייהם של אלה, חומרית והשכלתית, מאפשרת להם להשתלב במערכת הייצור המתחדשת, גם כעובדים המשתכרים כראוי וגם כציבור הקונה את מוצרי הכלכלה הקפיטליסטית. מכאן שמבטם של אלה מופנה כלפי מעלה בקנאה ולא באיבה.


הלקחים ההיסטוריים:


ברה"מ ולוויינה המזרח אירופאים קרסו תחת דגלו של הסוציאליזם וזאת עובדה. למגיניה של השיטה הקפיטליסטית התשובה לשאלה מדוע היתה קלה. זוהי הוכחה ניצחת שהשיטה רעה וחסרת סיכוי למימוש. איך אמר הוגה הדעות האמריקאי פקוימה: "זהו קץ ההיסטוריה". גם לסוציאליסטים הרפורמיסטים התשובה לא היתה קשה במיוחד: הם שללו את מהפכת אוקטובר מראשיתה והיו עוינים לשיטה בכל שנותיה. הם התעלמו מהישגיה והשתמשו במגרעותיה כמידת יכולתם. קשה פי כמה הוא מצבו של השמאל המהפכני. כל ניסיונותינו להתחמק מהדיון בנושא, מחקירתו ומחיפוש אחר תשובה או תשובות, נכונות ככל האפשר, יהיה תמיד בעוכרינו (אני ניסיתי לענות על השאלה במאמרי: "מי קרס, מי לא ומדוע" שפורסם ב"גדה").


התודעה האנושית:


החיבור בין הון לשלטון הפך כבר למנטרה כלל-אנושית, והוויכוח הוא רק ויכוח של הערכה: זה טוב או רע; ואם זה רע האם זה ניתן למניעה? אולם אל שניים אלה מתחברת בהכרח המדיה על כל היבטיה, המשרתת את שני האחרים בעצם קיומה, את השלטון ואת ההון. זו חודרת מדי יום ביומו לכל בית וככזאת היא חודרת כמובן לכל תודעה אנושית, מהפעוטות ועד לקשישים. דרכה חודרת האנוכיות האנושית כתכונה שאינה פחות טבעית מעור-הגוף, ובעקבותיה חודרות כל התכונות האחרות: להתעשר, לנצל, לדכא, אבל תמיד את "האחר", את השונה מן הצופה, המקשיב והקורא בכל התחומים האפשריים; ולחתור תמיד להידמות ככל האפשר אל כל מי שגורלו שפר עליו יותר "מפני שכאלה הם החיים". בכל שלושת התחומים הללו ממלא השמאל הרפורמיסטי תפקיד משמעותי מאוד.


השמאל הרפורמיסטי


הוויכוח בין הסוציאליזם הרפורמיסטי למהפכני, לא היה מעולם על חיובה או שלילתה של רפורמה חיובית נקודתית בחייהם של אנשים, שהושגה בדרכים שונות של מאבק מקצועי ופוליטי, או בדרכים של משא ומתן בין בעלי-ההון לעובדים. גם כאן היו והווים ויכוחים, אבל אלה אינם על חיובם של ההישגים או על שלילתם, כי אם על דרכי המאבק, על מידת היכולת להיאבק נכון יותר ולהשיג יותר, ועל ראיית המאבק הנקודתי כקטע, אף אם קטן לעיתים, ממאבק רחב וממושך פי כמה באגפים השונים של השיטה הקפיטליסטית או על השיטה כולה.


אבישי מרגלית מנהל את הדיון על הסוציאליזם הרפורמיסטי כאילו הוא חי בעולם אחר, ובמדינה אחרת. כאשר הוא מעז לקבוע כי "השמאל המהפכני כמעט כבר איננו וטוב שכך", הוא חייב לקוראיו תשובה על השאלה: כמה סוציאל-דמוקרטים בעולם ובארץ מכנים עצמם סוציאליסטים, ולו רק רפורמיסטיים?


יומיים לאחר כתיבת מאמרו של מרגלית הופיעה ב"הארץ" התשובה הישראלית במשאל שנערך בין מתפקדיה של מפלגת העבודה. אלה היו עיקרם של השאלות והתשובות של חברי המפלגה שהשתתפו במשאל:



  • האם לפרוש מממשלתו של שרון אחרי ההינתקות? 76.4% להישאר.
  • אם שרון יקים מפלגה, האם לרוץ בראשותו? 21.2% בטוח שכן; 25.2% חושב שכן.
  • מי צריך להיות ראש הממשלה הבא? שרון 38.8%; פרס 43.4%.

ואלה הם "סוציאליסטים רפורמיסטים"?!


מרגלית כותב על בעייתם של "הסוציאליסטים הרפורמיסטים" בעולם כולו, החפצים להיות פטריוטים ולכן אין להם מרחבי מחייה פוליטיים משמעותיים:



  • על-כן דה-גול הוציא את צרפת מאלג’יריה ולא גי מולה הסוציאליסט (אולי סייעו לכך גם האף.אל.אן האלג’יראי והשמאל הרדיקלי בצרפת?)
  • דה-קלרק ביטל את האפרטהייד בדרום-אפריקה (אולי בעזרתו של הקונגרס האפריקאי שהקומוניסטים מלאו בתוכו תפקיד משמעותי?)
  • נשיא ארה"ב ניקסון הפסיק את הנוכחות האמריקאית בוייטנאם ב-1973, וב-1972 קשר קשרים דיפלומטיים בין מדינתו לסין העממית (אולי סייע לכך מאבקו של העם הוייטנאמי נגד הפלישה האמריקאית בהנהגת מפלגתו הקומוניסטית? אולי היה למאבקה ולנצחונה של המפלגה הקומוניסטית הסינית חלק בצורך האמריקאי לקיים איתה קשרים דיפלומטיים?)
  • בגין חתם על הסכם השלום עם מצרים (אולי מלחמתן של מצרים וסוריה נגד ישראל ב-1973 ותמיכתה של מפלגת העבודה בכנסת סייעו לו בכך?)
  • ב-1967, כאשר מפלגת העבודה בממשלה פתחה בתוקפנותה נגד מצרים וממנה לירדן, לכיבוש השטחים ולסוריה, היתה רק מפלגה אחת, רק"ח הקומוניסטית, שהצביעה בכנסת ופעלה בציבור כנגדה, ועל כך כמעט ונרצח מנהיגה מאיר וילנר (היום כבר נכתבים ספרים עבי כרס נגד המלחמה שההתייצבות כנגדה גונתה כבגידה)

באחת: כאשר מנהיגים פוליטיים מבצעים מעשים פטריוטיים באמת, הם עושים זאת בעקבות מדיניותו של השמאל המהפכני בארצותיהם או בעקבותיהם של מעשים מהפכניים לא רק סוציאליסטיים שמחוץ לארצותיהם. וכאשר הם אינם עושים כך, משלמים עמיהם את המחיר אותו אנו משלמים היום.


מרגלית עוסק גם בקבלות על הישגים. השמאל הרפורמיסטי יש לו קבלות על מדינות מתוקנות כשבדיה, אוסטריה והולנד; ויש לו חלק חשוב בבריטניה, גרמניה וצרפת. ואילו השמאל המהפכני היה לו חלק מכריע בעיצובן של ברה"מ, סין של מאו, קובה ווייטנאם.


אין לי כאן לא מקום ולא עניין להיכנס לוויכוח עם מרגלית על המדינות שלהן קבלות של השמאל הרפורמיסטי, ואני נותן לו אותן בקלות מופרזת. אינני יכול לפסוח על בריטניה, בה הלייבור שנראה בעיני מנהיגו טוני בלייר שמאלי מדי, שינה את שמו ל"לייבור החדש", והוא משתלב בלב ונפש עם בוש בכיבושן של אפגניסטן ועיראק.


אולם יש לי רצון להתייחס לחלק מ"קבלותיו" של השמאל המהפכני.


בשעתו כתב מרקס את המשפט המשמעותי הבא: "אין דבר גרוע יותר מכך שהמהפכנים יצטרכו לספק לחם, אם המהפכה תפרוץ אחרי אסון כלכלי, הרי תירש כמובן עולם שאין בו לחם".


אולם כך בדיוק זה קרה. ברה"מ, שפרצה ראשונה את המצור הקפיטליסטי, זכתה להיות המרכז לתוקפנותו הצבאית של הקפיטליזם (הפלישות שאחרי המהפכה והפלישה הנאצית) ולמצור כלכלי שנים רבות, היתה הדוגמה הראשונה של מדינה "ללא לחם". מדינות מזרח אירופה ששוחררו מהכיבוש הנאצי היו דגם שני כזה; מדינות כקובה, סין ווייטנאם היו אף הן דגם של מחסור. בקיצור, המהפכות פרצו בארצות שעל מצבן אמר מרקס "אין דבר גרוע מכך…". אבל בהבדל מברה"מ ולוויניה במזרח אירופה, שהמהפכה הגיעה אליהן על כידוניו של הצבא האדום ולא בהתאם לרצונם של העמים עצמם, לא כך מומשה המהפכה בסין, קובה ווייטנאם. שתי שגיאות נמנעו כאן: העמים מימשו את המהפכה במו ידיהם, וממשלותיהם למדו משגיאות קודמותיהן והן מממשות את המעבר מקפיטליזם של "רעב ללחם" לסוציאליזם, בתוכניות ארוכות שנים, ואולי דורות, כל אחת בהתאם לתנאים החברתיים בהם היא נתונה. על-כן הסוציאליזם המהפכני רשאי להתייחס לנעשה בהן באהדה, בכבוד, שאין בהם חזרה על משגי הסגידה לברה"מ, ויש בהם מחויבות לביקורת ולמאבק כנגד משגים ועוולות.


מרגלית צודק כמובן כשהוא כותב כי אשליית ההכרח ההיסטורי שבנפילת הקפיטליזם מסכנת את עצם האפשרות ליצירת סולידריות של מאבק. ההבטחה קרסה והסולידריות של המפלגות הקומוניסטיות התערערה. אבל הוא חוטא באופן ציני לאמת כאשר הוא כותב, היום, ב-2005, כי "הרפורמיסט מוטרד מהטרמפיסט ולא מאשליית נפילת הקפיטליזם". "הטרמפיסט המהפכני" אומר מרגלית יודע כי תרומתו למהפיכה היא מזערית. על-כן האינטרס האישי שלו אומר שמוטב שאחרים יסתכנו במאבק על המהפיכה. אם המהפיכה תיפול לא סיכנתי דבר ואם תצליח אהנה מפירותיה".


את הכזב המכוער הזה הוא כותב היום, אחרי שהפילוג במפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית העביר את מזכירה לה פונטיין עם חברים ומצביעים של המפלגה לאיחוד עם מפלגת "השמאל הדמוקרטי" (יורשתה של המפלגה הקומוניסטית המזרח גרמנית) להקמת מפלגת שמאל מאוחדת שזכתה ל-7%-8% ברייכסטאג הגרמני; ואחרי שבמספר ניכר של מדינות באמריקה הלטינית וונצואלה בראשן, זכו מפלגות השמאל המהפכני והמתון בתוצאות הבחירות בארצותיהן למגינת ליבם של בוש וחבורתו, בתוך יצירת ברית (ונצואלה), או הערכה רחבה באמריקה הלטינית לפידל קסטרו.


הרי לכם "טרמפיסטים" על גבה של מהפיכה.


* * *


קצר כאן המצע מלהשתרע על מכלול הבעיות שמעלה אבישי מרגלית במאמרו. למרבה האירוניה כאשר הוא יוצא להגנתו של "השמאל הרפורמיסטי" שישנו, לעומת "השמאל המהפכני" שכמעט איננו, אינני בטוח כלל שהמצב איננו מתהפך, או לפחות נוטה להפיכות: שמאל רפורמיסטי המתמזג באורח הדרגתי במרכז ניאו-ליברלי, ומנהיגיו או רובם אינם מוכנים לכנות את עצמם סוציאליסטים מכל סוג שהוא. זה קורה בשעה שהשמאל המהפכני, שהוכה אמנם קשות עם קריסת ברה"מ עם המדינות שהיו לוייניה ועם המפלגות הקומוניסטיות שסגדו לה לפני כ-15 שנה, מתאושש באורח משמעותי במאבקים העולמיים נגד הגלובליזציה הקפיטליסטית, בהישגים משמעותיים במדינות המונהגות על-ידי מפלגות קומוניסטיות ובהישגים אלקטורליים חדשים המתחוללים לנגד עינינו.


האם יצאנו מהמשבר בו אנו נתונים 15 שנים לפחות? לא יצאנו, אבל האור בקצה המנהרה קיים כבר ונראה לעין.


האם זו סיבה מספקת להדוף ניתוח כזה של אבישי מרגלית? בהחלט כן.

תגובות
נושאים: מאמרים

41 תגובות

  1. עופר יהלום הגיב:

    אני חושב שיש אי-דיוק אחד במאמרו של פתר, והוא ההתייחסות למפלגת העבודה כמפלגת שמאל, בשורה אחת עם מפלגות סוציאל-דמןקרטיות במערב – כמדומני שברוב הנושאים גם המפלגה הדמוקרטית בארה"ב נמצאת שמאלה ממנה.

    בנושאים כמו השארת הערבים יישארו מחוץ להסתדרות במשך כל שנות המנדט ובראשית קיום המדינה, מלחמות תוקפניות ללא ספק בשנים 56 וב-73, הכנסת נשק גרעיני למזרח התיכון, התחלת מסע ההתנחלויות בשטחים ועוד, מפלגת העבודה ומנהיגיה לא רק תמכה אלא הנהיגה וקבעה.

    ובניגוד לתמיכת רוב הסוציאליסטים באירופה במהלכים כמו מלחה"ע הראשונה, קולןניאליזם אירופי, מירוץ חימוש גרעיני או בימינו הסכמי סחר בינ"ל, מפלגה זו לא נגררה אחרי המרכז והימין מתוך חולשה או אופורטוניזם, מכיוון שהיתה מאז ומתמיד מפלגת מרכז-ימין לאומנית.

    גם כיום יש במפלגה זו אגף שלם עם אנשים כמו ברק, סנה ופואד שמביעים את אותן עמדות.אמנם בשנים האחרונות, גם עקב התחזקות מפלגות המרכז הוימין הרשמיות, יש ב"עבודה" כוחות אחרים, אבל כל תקווה לשינוי אמיתי יכולה לבוא, אם בכלל, רק בהקמת גוש חדש של השמאל ללא תומכי ברק, פואד ודומיהם.

  2. דני פתר הגיב:

    המשך…

    אין לי התנגדות לכך שגדעון ספירו "יחפש לו מקלט תחת כנפי השמאל הרפורמיסטי". בניגוד לארצות העולם השלישי שסין היא המרכזית ביניהם, הוא לא חי בחברות עליהם אמר מרקס: "אין דבר גרוע יותר מכך שהמהפכנים יצטרכו לספק לחם. אם המהפיכה תפרוץ אחרי אסון כלכלי הרי תירש כמובן עולם שאין בו לחם".
    בסיכום: כבר אמרתי וכתבתי שסין היא בעיני ניסיון אדיר ממדים. אינני יודע אם יצליח או ייכשל. אני מקווה שיצליח.

  3. רמי הגיב:

    איני אמון על דיאלקטיקה אידיאולוגיסטית, אבל רואה בעייה ב"הוכחה" של פתר לעדיפות השמאל המהפכני על זה הרפורמיסטי.
    ובכן, פתר לא מראה מ ד ו ע תכונת המהפכניות של השמאל היא המפיקה את היתרונות שמונה הוא במאמרו. וגם לא להפך – מה יש בה בתכונת ה"רפורמיסטיות" של מרגלית שבגללה נכשל השמאל שוב ושוב. אמנם ריבוי המקרים (לשיטתו) מהווה אינדוקיה, אך כאן נחוצה גם השערה דדוקטיבית תקפה, כלומר הצבעה על תהליכים הנובעים מכל אחת משני תכונות ה"שמאל" האמורות (שמתי מרכאות, כי כל מיני שמאל הם מאוד מפוקפקים, שימון פרס הוא מראשי האניטרנציונל הסוציאליסטי, חה חה חה), ואת זה פתר לא פותר, אפילו לא מתחיל לפתור. אולי המהפכניות יאה למקום או נסיבות מסויימות ולא לאחרות?

    מהפכת אוקטובר אינה יותר מפרק חשוב בהיסטריה של המין האנושי אבל כאן ועכשיו עוסקים לא בהיסטוריה אלא בחיים (הכרה בעם הפלסטיני וכיבוד זכויותיו) או מוות (המשך הכיבוש וגלישה אטית ובטוחה לעבר הנאו נציונל סוציאליזם).

  4. מיכה רחמן הגיב:

    נראה לי שהבעייה המרכזית במאמרו של אבישי מרגלית היא ההגדרות הרחבות מדי והמאוד לא מדוייקות של הקטגוריה: "שמאל רפורמיסטי".דני פתר נוגע בנושא זה אבל חשוב לחדד. הסוציאל דמוקרטיה השבדית אותו "שמאל רפורמיסטי" "שהיה לו חלק מכריע בעיצובן החברתי של מדינות…וגו’" איננו בשום אופן אותו הדבר כמו "השמאל הרפורמיסטי" בישראל. עם כל הכבוד, מי שתופס כאן טרמפ הוא אבישי מרגלית, הנותן לשמאל שאליו הוא רוצה להשתייך, את ההילה הבלתי מוצדקת, של ההצלחות של הסוציאל-דמוקרטיה השבדית. וזאת בהכניסו תחת קורת גג אחת את הסוציאל-דמוקרטיה השבדית עם תנועות ומפלגות בישראל שמעולם לא היו ראויות לשם שמאל, שלא לדבר על התואר "סוציאל-דמוקרטיה", וכל דיבור על "תמיכה בסולידאריות יהודית וכלל אנושית" של שמאל זה אין לו על מה לסמוך. מפ"ם הייתה אחוזה בלב ובנפש בסולידאריות היהודית האשכנזית, הציונית, נקרעה אומנם בסתירה עם האידיאולוגיה הסוציאליסטית שרצתה להאמין בה, אבל, מעולם לא הבינה ולא יכלה להבין, באמת,בפועל, מהי סולידאריות כלל אנושית, מהי סולידאריות עם הפלשתינים לפני ואחרי שגורשו מישראל,ומהי סולידאריות עם המזרחים. אותה מפ"ם כשהייתה עדיין בעיקר "הקיבוץ הארצי" אף פעם לא הייתה חד משמעית במעשים,נגד גירוש הפלשתינים על ידי צה"ל (ראה בני מוריס: לידתה של בעיית הפליטים, על התנהגות כמה קיבוצי השומר הצעיר לנוכח גירוש פלשתינים משדותיהם, וכולנו זוכרים את היחס למעט המזרחים שהגיעו לקיבוצים, ולפועלים מעיירות הפיתוח שעבדו במפעלים האיזוריים). גם התקופה בה תמך "השמאל הרפורמיסטי" הזה בסולידאריות מעמדית הייתה קצרה. אני מביא כאן את מפ"ם משום שכל "השמאל" שימינה ממנה לימים, של"י,וכן, מפא"י-מפלגת העבודה וגו’) היו בעלי הוויה מעמדית ואתנית שלא איפשרו להם מעולם לא רק לגלות סולידאריות אמיתית עם הערבים ועם המזרחים,אלא, אפילו להבין מה היא הבעייה שלהם בנושא (חלקם הגדול לא מבינים עד עצם היום הזה),ולא גילו סולידאריות במעשה ואפילו לא בהצהרות. ב"הוויה" אני מתכוון להוויה הציונית של "בניין הארץ" ותרבות "החלוץ", כמו גם לאינטרסים כלכליים משוריינים של "גאולת הקרקע" של הקיבוצים, הבודדים וגם ארגוני הקיבוצים, המתנהגים היום כמו גם בעבר, כסתם נדלניסטים,או בעלי קרקעות המנגדים לרפורמה אגררית, ולהרכב המעמדי של מפא"י, וגם של"י.
    מהצד השני, אני מעדיף לחלק את ה"שמאל" לקטגוריות אחרות. הסוציאל דמוקרטיה המהפכנית-רפורמיסטית, היא זו שהצליחה בתוך הקאפיטאליזם להקים מדינה שנשלטת על ידי האיגודים המקצועיים והמפלגה הסוציאל דמוקרטית, בה המדינה הנשלטת על ידי גורמים אלה, מכתיבה במידה רבה להון איך להתנהג ולא ההפך. במדינה כזו חרף נסיגת מדינת הרווחה במקומות אחרים בעולם, נסיגת מדינת הרווחה שם, קטנה יחסית.הישגי הסוציאל-דמוקטיה השבדית לא יכלו להיעשות ללא הקשר עם אלו שהוויתם הייתה פרולטרית, ומפלגה שהשתמשה במאבקים ממשיים לצד הכרה מוסרית.אפילו הלייבור הבריטי מהימים שהקים את הדיור הציבורי בבריטניה אינו בשום אופן אותו "שמאל רפומיסטי" כמו הניאו-ליבראלים של הניו-ליבור. העמדת "השמאל המהפכני" (= ברה"מ וסטאלין) מול "שמאל רפומיסטי" (= שמאל שאיננו שמאל בישראל), הן קריקטורות, המשרתות אולי את יסורי המצפון של ה"שמאל" האשכנזי היהודי בישראל, אבל אינן משרתות שום דיון רציני.
    במילים אחרות אבישי מרגלית יוצר לו דחליל ומתווכח איתו. אבל מי שמנסה להגן על הקטגוריה של "השמאל המפכני" שעדיין קיים ויכול להדביר את הקאפיטאליזם, נופל למלכודת של מרגלית. צריך אולי לדבר במונחים של "שמאל רדיקלי", צריך לזהות מקומות שבהם ניתן לממש בפועל, את "ההכרה המוסרית", ולזהות את הכוחות הממשיים שהם בני ברית למאבק. משום שאם כל הכבוד, המאבק בפועל אינו יכול להתבסס על הכרה מוסרית בלבד (גישה כזו תהיה תמיד אופיינית ל"שמאל" הבא ממעמדות וקבוצות אתניות חזקות ו/או שולטות). מרכס צדק מאוד במאמרו שהמוסר תלוי בנקודת המבט. חשוב להגיד את זה לשמאל שהוויתו המעמדית היא של המעמד הבינוני, או של בעלי הון (העילית התעשייתית רודפת השלום בישראל). ושללא נקודת מבט (כלומר הוויה) ערבית ומזרחית של העניים, ושל השכירים בחברה, לא יכולה להיות סולידאריות אמיתית.חרף האשליה {הנוחה מאוד) של אבישי מרגלית. והרי כולנו יודעים (שאפילו) של"י הייתה בורגנית, יהודת ואשכנזית.

  5. גדעון ספירו הגיב:

    "הסוציאליזם המהפכני" בגירסתו של דני פתר מתייחס "באהדה ובכבוד" למשטרים של קובה וינטנאם וסין כמי "שלא חזרו על שגיאות ברית המועצות"
    ניקח את סין כדוגמא. המפכה התרבותית של מאו טסה טונג עלתה בחייהם של כמה עשרות מליוני סינים.
    סין הפוסט מהפכת תרבות בנתה משטר ייחודי. קפיטליזם נצלני בחסות משטר קומוניסטי חד מפלגתי. לפועלים אין זכויות, אסור לשבות, מי שמנסה לארגן שביתות נשלח לבית הסוהר.
    לפי אמנסטי אינטרנשיונל מספר ההוצאות להורג הרשמי בסין הוא הגדול ביותר בעולם.
    סין ממשיכה לדכא מיעוטים לאומיים, וראשון לכולם כיבוש טיבט שמזכיר בכמה היבטים את מדיניות ממשלת ישראל בשטחים הכבושים (העברת אוכלוסיית העם הכובש לשטח הנכבש ודיכוי העם הילידי).
    מאחר ומדובר במשטר חד מפלגתי, כמעט אין צורך לומר כי העם בסין לא נשאל שנות דור לדעתו, משום שאין לו אלטרנטיבה, לא שמאלית ולא אחרת להביע דרכה את עמדתותיו.
    אם סין היא דגם לסוציאליזם מהפכני הזכאי לכבוד ואהדה, לא נותר לי אלא לבקש מקלט, ולו מטעמים של פיקוח נפש, תחת כנפי הסוציאליזם והשמאל הרפורמי.

  6. דני פתר הגיב:

    תגובה לתגובה של גדעון ספירו
    מתוך התגובות למאמרי, בחרתי להגיב רק לאחת, לזו של גדעון ספירו. בחרתי בה משום שהמגיב החליט, מתוך שפע הנושאים אליהם התייחסתי, להתרכז רק בסין, מה שמאפשר לי לסכם בקצרה את דעתי בנושא זה.
    – מאז הובסה "מהפכת התרבות" בסוף שנות השבעים חוזרת ההנהגה הסינית על משפטים שהפכו למנטרות סיניות: "אנו בונים חברה סוציאליסטית בעלת סימני היכר סיניים" (רק "בונים"-ד.פ.); "לעולם אל תעתיקו אותנו, אנו לא מודל"; "תמיד נהייה חלק מהעולם השלישי".
    – הסינים גאים בעובדה שהם פתוחים ללמוד מכולם, לנכס לחברתם כל ניסיון היסטורי, כלכלי, חברתי ותרבותי שהצטבר בחברה האנושית במהלך דורות רבים, ולהשתמש בו שימוש יוצר במידה שהוא מתאים להם.
    אשר לניסיון ההיסטורי קבע כבר מנהיגם המנוח דנג-צ’או- פינג: כי "כפי שהסוציאליזם צמח כאידיאה במדינות קפיטליסטיות מפותחות, והתפתח מהלכה למעשה במדינות מתפתחות, כן יתרחש כנראה תהליך ההתחדשות במדינות שעמיהם זקוקים לו ביותר".
    כאשר ההנהגה הסינית מדברת על "בונים סוציאליזם", הם מתכוונים לדורות: "אם באמצע המאה העשרים ואחת נגיע לרמתה של דנמרק, זה יהיה הישג גדול".
    מן הבחינה המרקסיסטית עמדתה של ההנהגה היא מטריאליסטית למהדרין:"ההוויה החברתית קובעת את ההכרה", ועל-כן להתפתחות הכלכלית-חברתית ישנה עדיפות על כל התפתחות אחרת, גם זו של הדמוקרטיה הפוליטית. על-כן, בצד ההתפתחות הכלכלית המואצת ללא אח ודוגמה, ניצבת סין בפני מהפיכה תעשייתית אדירת ממדים: להעביר 400 מיליון כפריים סיניים מהכפר אל העיר (מחצית מהאוכלוסייה הכפרית). השלב הראשון: העברת 75 מיליון כפריים תוך 5 השנים הקרובות.
    תהליך הדמוקרטיזציה הוא עדיין בחיתוליו אבל כבר החל. בכפרים הסיניים מתנהלות בחירות להנהלת הכפרים וכל תושבי הכפר רשאים להשתתף בהם ולא רק חברי המפלגה הקומוניסטית.

    אשר לקביעות של ספירו:
    – "מהפיכת התרבות של מאו-טסה-טונג עלתה בחייהם של עשרות מיליונים". "מהפיכת התרבות" הייתה משגה חמור שהאחראי הראשי לו היה מאו. זאת דעתה של המפלגה הסינית כיום מפני שלמרות הכוונות החיוביות שעמדו מאחוריה (ביעור "הבירוקרטיה הקפיטליסטית"), היא התעלמה מאישיותם של מאות מיליונים רבים שאינה משתנה לפי החלטות המפלגה. אבל מאין הסיפור על-כך "שעלתה בחייהם של עשרות מיליונים סינים"?
    – "סין בונה משטר קפיטליסטי נצלני בחסות משטר קומוניסטי חד-מפלגתי". נכון שבסין מותר להתעשר ויש חופש של יוזמה פרטית קפיטליסטית המעסיקה עובדים שכירים; וזה מתוך מחשבה שלהתפתחות כלכלית מואצת כל-כך החברה הסינית הענקית אינה בשלה לביטולו של ניצול מעמדי, לביטולה של ההתעשרות. יחד עם זאת הפערים החברתיים המתעצמים בסין מדאיגים את המפלגה הסינית והיא מכריזה על כניסה לתהליך שיצמצמו. האם היא תצליח בכך? אינני יודע.
    – גדעון קובע: "לפועלים אין זכויות, אסור לשבות, ומי שמנסה לארגן שביתות הולך לבית-הסוהר". אינני יודע אם זה כך, ואם זה אכן כך, ראוי שהפועלים הסינים ייאבקו נגד וראוי שמאבקם יזכה לסולידריות של כולנו. אבל בוויטאם, הדומה יותר ויותר לסין במדיניותה הכלכלית –חברתית הסיפור הוא אחר לחלוטין: זכות השביתה כתובה בחוקה הוויטנאמית, ובוויטאם כולה מתנהלות שביתות ללא הרף!
    – "סין ממשיכה לדכא מיעוטים לאומיים ובראשם טיבט". לגבי מיעוטים לאומיים אחרים אינני יודע, אולם הדוגמה של טיבט היא שלילית. אני מאמין שמה שקרה בהונג-קונג; מה שקרה במקאו והתוכנית הסינית לגבי טאיוואן (אוטונומיות), תקרה גם בטיבט, והסכמתו של הדאלי-למה לכך כבר היגיעה לתקשורת.
    – אין ספק כי מספר ההוצאות להורג בסין הוא הגדול בעולם, פשוט מפני שזוהי מדינה רבת האוכלוסין מכל האחרות. האם זה חיובי? לא! האם זה ניתן לשינוי מהיום למחר? לא! זהו בעיקרו כלי נשק אכזרי כנגד השחיתות ( מושחתים מפלגתיים סובלים ממנו לא פחות מאשר האחרים). אני רואה גם בו חלק מתקופת המעבר הקשה אותה עוברת החברה הסינית; ואם יתברר שאין זה כך, ראוי יהיה לגנותה בכל לשון של גינוי, ולהאבק נגדה.
    – נכון כמובן שזה משטר חד מפלגתי ובתקופה זו הוא איננו יכול להיות אחר ולבצע את המהפכות הכלכליות והחברתיות שלקח על עצמו. ושוב וויטנאם: שם אמרו לנו באורח מוסמך כי היום יש לנו מפלגה אחת ובעוד כעשרים שנה זה לא יהיה כך.

    אין לי התנגדות לכך שגדעון ספירו "יחפש לו מקלט תחת כנפי השמאל הרפורמיסטי". בניגוד לארצות העולם השלישי שסין היא המרכזית ביניהם, הוא לא חי בחברות עליהם אמר מרקס: "אין דבר גרוע יותר מכך שהמהפכנים יצטרכו לספק לחם. אם המהפיכה תפרוץ אחרי אסון כלכלי הרי תירש כמובן עולם שאין בו לחם".

  7. גדעון ספירו הגיב:

    אני מודה לדני על תשובתו. בעיקרו של דבר הוא מיקד בצורה בהירה את המחלוקות בינינו. ארשה לעצמי רק שתי הערות. אחת באשר לטיבט, השניה בקשר למספר הקורבנות במהפכה התרבותית.
    הוא טוען שאינו מכיר את המימצא של עשרות מיליוני קורבנות של מהפכת התרבות. הנה מה שמצאתי באינציקלופדיה המקוונת "ויקיפדיה":

    "בתחילת שנות השישים הביאה מדיניותו הקיצונית וההרסנית (ראה הקפיצה הגדולה קדימה) של מאו לבידודו בצמרת המפלגה הקומוניסטית. בתגובה החליט מאו לפתח פולחן אישיות סביבו, בעיקר בעזרתו של לין ביאו, השר הממונה על צבא העם.
    כעבור מספר חודשים פירסם לין קובץ מאמרותיו של מאו כספר אשר עם הזמן קיבל את הכינוי הספרון האדום. הספר הפך עד מהרה לתחנת חובה בהכשרה הצבאית בסין ומשם הדרך למערכת החינוך הממלכתית היתה קצרה.
    המהפכה התרבותית עצמה החלה כאשר בבייג’ין הועלה מחזה אשר למרות שעלילתו התרחשה בסין הקיסרית, הביקורת על מאו שבו היתה ברורה לעיני כל. מחזה ביקורתי זה היה התירוץ של מאו ועושי דברו לטיהור האמנות הסינית על כל ענפיה.
    מאו הקים את המשמרות האדומים, ובעזרתם שילח כאוס בכל מקום שחפץ. אוניברסיטאות נסגרו והושתקו, אינטלקטואלים, אמנים ועיתונאים נעלמו, פרסום מאמרים מכל סוג חדל להתקיים, ומזכרות מהתקופות הקפיטליסטיות והפיאודליות (כגון מקדשים, מונומנטים ועבודות אומנות) הושחתו ונהרסו עד ליסוד.
    ההערכות מדברות על מיליוני אנשים שנהרגו או פשוט נעלמו בתקופה שבין 1966 ל-1969, כאשר הקו המנחה הוא הרס ארבע העתיקויות: המנהגים העתיקים, התרבות העתיקה, ההרגלים העתיקים והחשיבה העתיקה.
    למרות שבאופן רשמי הוכרז סוף המהפכה על ידי מאו ב-1969, רוב הדעות מצביעות על כך שהיא הגיעה לסיומה למעשה רק עם מעצרם של חברי כנופיית הארבעה ב-1976. קביעה זו היא למעשה נצחון לתומכיו של דנג שיאופינג, שהציג את הארבעה במשפטם כאחראים היחידים לכל מה שהתרחש בסין בין 1966 ל-1976″.

    להלן קטע מתוך המידע על טיבט ב"לונלי פלנט":

    "כאשר הועלתה ההצעה כי ישוב לארצו, הציע הדאלאי לאמה שישלח תחילה קבוצה של אנשיו, שתבדוק את מצב העניינים בטיבט. למרבה ההפתעה, הסינים הסכימו. שלוש קבוצות שנשלחו הגיעו לאותן מסקנות עגומות. הם תיעדו ברישומים את מותם של 1.2 מיליון טיבטים, את החרבתם של 6254 מנזרים, את סיפוחה של שני שליש מטיבט אל תוך סין, את שהותם של 100,000 טיבטים במחנות עבודה ואת עקירת היערות ברחבי המדינה. בתוך 30 שנה בלבד הצליחו הסינים להפוך את טיבט למדינה צחיחה וחרבה".

  8. גדעון ספירו הגיב:

    קטע מתוך מאמרו של מבקר הספרות אלי אשד על אמנים בפוליטיקה (הופיע ב"גלובס" ובאתר האינטרנט "הדרך למעלה") :

    "שחקנית קולנוע נוספת שהגיעה לפוליטיקה ועם תוצאות הרסניות עד לאין תיאור הייתה אישתו של מאו שליט סין, ג’אן צ’ינג שהייתה כוכבנית קולנוע מתוסכלת בעברה. כאשר הומתו בסין עשרות מיליוני אנשים במסגרת "מהפכת התרבות" עמדה אישתו של מאו בראש הקבוצה שכונתה מאז "כנופיית הארבעה" שניהלה את הטיהורים הרצחניים שבהם הומתו בין השאר כל מי שאי פעם עמד למכשול בקריירה הקולנועית של הגברת מאו . היא סולקה מהשלטון רק בשנות השבעים ומתה בבית הסוהר, ושמה ידוע לשמצה בסין עד היום" . .

  9. יורם ש. הגיב:

    כותב דני פתר:
    " גדעון קובע: "לפועלים אין זכויות, אסור לשבות, ומי שמנסה לארגן שביתות הולך לבית-הסוהר". אינני יודע אם זה כך, ואם זה אכן כך.."
    מי שקורא לעצמו "סוציאליסט" כותב על מדינה בלי לברר את עובדת היסוד החשובה ביותר – מצב העובדים.
    אין סוציאליזם ועבדות יכולים להתקיים בו זמנית: מצב בו אין זכות לאיגודי עובדים עצמאיים הוא עבדות.
    מהפכת אוקטובר שללה את זכות העובדים לאיגודים עצמאיים ולכן לא ברור לי איך חכול אדם להקרא סוציאליסט בלי לשלול את הבולשביזם מיסודו.
    כיום מר פתר מהלל את חברת כח האדם הגדולה בעולם המספקת עבודה זולה ללא טרדות של זכויות סוציאליות ושביתות עבור התאגידים הגדולים: המפלגה הקומוניסטית הסינית בע"מ.

  10. אשר פרוליך הגיב:

    לדני,תגובה ראשונה(יבוא המשך)=

    1)לגבי ה"קבלות" של הסוציאליזם הרפורמיסטי כדוגמהת הולנד ושוודיה=האים אתה יודע שבשנתיים האחרונות קוצצו כמעט ב50%
    התנאים של "מדינת הרווחה" במדינות אלה,
    כולל התמיכה במובטלים?והיד עדיין נטושה,וצעדים נוספים בדרך.
    2)מרקס לא טעה בהערכת הכוחות בין הון לעבודה.העובדים לא מודעים שאם יחליטו על שביטה כללית,כל המשק,כל פעילות כלכלית נעצרת.
    לא יהיה חשמל,לא מיים,לא רכבות,לא מפעלים
    ולא כלום.
    לעומת זאת,ה"הון"נחלש=מצב זה מוביל ליצירת
    מונופולים,ריכוז,קנייה אגרסיבית של חברות
    השטלתות על שווקים ועוד.
    אם ה"הון"היה מתחזק,הינו צריכים לראות
    רבוי חברות ומפעלים קטנים,הגברת התחרות
    ולא הקטנתה,עליית שיעור הרווח(לא סכומי הרווח
    אלא שיעורו(%),ולא הקטנתו.
    3)ה"עבודה" חזקה מההון,אבל ללא ראש,היא
    כמו גוף ללא מוח,כמו גולם או רובוט שאפשר
    לתפעל ולהניע כרצונכם.
    4)הפיתוח הטכנולוגי אינו מעלה את רמת הרווח(שיעור הרווח=% הרווח) אלא מקטין אותו.
    כוון שכל הרווח נובע מהצטברות "הערך העודף" הלא משולם על העבודה האנושית,ככל ששיעור ההון המושקע על כל עובד גדל,הרווח המופק מאותו הון הולך וקטן.
    זו המלכודת של הקפיטליזם המביאה אותו
    לחיסולו.
    5)ה"סוציאליזם הרפורמיסטי"הינו מאמץ לשמור
    על השיטה הקיימת על ידי מיתון הצדדים השליליים והנוראים שלה,אבל הנסיון ההסטורי
    מוכיח שבמאתיים השנים האחרונות היו יותר
    מלחמות ויותר קורבנות מאשר בכל תקופה קודמת
    שלא לדבר על עשרות מליוני אדם וילדים המתים
    מרעב כל שנה בעולם.

    (המשך יבוא)

  11. עפרה הגיב:

    יצא ספר חדש על מאו, די מביך למעריציו:
    ‘Mao,’ by Jung Chang and Jon Halliday
    אפשר לשמוע קטעי אודיו מהניו יורק טיימס בוק ריוויו (הביקורת עצמה כבר לא נגישה באתר)
    — קישור —

  12. גדעון ספירו הגיב:

    כותרת ב"הארץ" מיום 21 באוקטובר 2005:

    "קפיטליזם, הגירסה האדומה: אי השוויון בסין גדול יותר כיום מאשר לפני תחילתו של השלטון הקומויסטי".

    ראוי לכל מי שמתענין בנושא לקרוא אותה.

  13. ישראל פוטרמן הגיב:

    ההישג הגדול של הרפורמיזם-הסוציאל דמוקרטיה הוא מדינת הרווחה.הישג שנבע קודם כל מהצורך של הבורגנות בחיזוק האחדות הלאומית בארצות הקפיטליזם המפותח (האימפריאליסטי) אל מול המלחמות האימפריאליסטיות והמלחמה הקרה. בעידן הגלובליזציה הצורך הזה איבד הרבה מחשיבותו והרפורמיסטים למינהם אינם מסוגלים לעצור את התפרקות מדינת הרווחה והם נחלשים ומאבדים את השפעתם.
    לא פחות בעייתי הוא המצב של השמאל הרדיקלי דווקא משום שמזוהה עם הסוציאליזם של ברה"מ.
    בבואו לתאר את התהליכים בשיטה הקפיטליסטית מסתמך דני פתר על מרכס ומציג ניתוח משכנע אבל בביקורת על "השיטה הסוציאליסטית" של ברה"מ, כבר לא חשוב לדעת איך השיטה פועלת, מה המבנה המעמדי, ומה האינטרסים של המעמד המנצל בקיום השיטה (הנצלנית) ואיך הוא עושה שימוש באידיאולוגיה המרכסיסטית והלאומית. כאן יש רק "כוונות טובות" ו"טעויות" ולכן בסין יש "הפקת לקחים".

  14. שמואל אמיר הגיב:

    עופרה היי,
    אני קראתי את הביקורת על הספר בניו יורק רביו אוף בוקס. זה ממש גיבוב רכילותו ולא יותר.אפילו מבקר הספר מודה בסוף סקירתו שהמוקות "מפוקפקים".זה בערך מה שרוב המחברים בארה"ב כתבו וכותבים על קסטרו או מה שאצלנו כתבו וכותבים על על יאסר ערפאת.

  15. אשר פרוליך הגיב:

    לגדעון ולדני:

    מה זה"שמאל רפורמיסטי"? ומה זה "שמאל
    מהפכני"?

    אני מציע הגדרות כדלקמן(כמובן שאפשר להציע
    הגדרות אחרות)=
    "שמאל רפורמיסטי הוא זה המנסה לקדם שינויים חיוביים בחברה(שוויון,ביטחון סוציאלי,צדק חברתי וכ"ד)במסגרת פרלמנטרית,דהיינו במסגרת הכלליים והחוקיים
    הקיימים בחברה במצב נתון.
    "שמאל מהפכני"הוא זה שרוצה(פחות או יותר)
    אותם הדברים,אבל תוך הבנה שבמסגרות הקיימות
    בחברה(השיטה הפוליטית-פרלמנטרית,מערכת החוקים וכ"ד)הדבר לא ניתן להשגה.
    מכאן,ניתן לציין מספר עובדות=
    1)אם המטרות זהות,המחלוקת בין שתי הגישות
    אמורה להתמקד בתנאים האוביקטיבים המאפשרים (או לא)גישה זו או אחרת
    2)כוון שבנוסף לשמאל,קיים גם הימין,וכהנחת
    יסד ימין זה לא מעוניין במטרות השמאל ולא
    חשוב אם בדרך של רפורמות או בדרך מהפכני,
    סביר להניח שימין זה יעשה הכל שביכולתו
    בכל דרך שהיא("רפורמיסטי או מהפכני"=הרי יש
    גם מהפכות מצד הימין !!)כדי שהשמאל לא
    יצליח,לא בדרך זו ולא בדרך אחרת.
    3)אין לשכוח שהמערכת הפרלמנטרית והחוקים
    הקיימים נוצרו בעקר כדי לשמור על הקיים ולא
    כדי לשנות אותו.על כן,נוצרת סתירה פנימית
    עקרונית ב"שמאל הרפורמיסטי"שמצד אחד,משתתפת
    במערכת המכוונת לשמירה על הקיים,ומצד שני
    מנסה לשנות אותה מערכת.

    ובעבר לצד התיאורטי,נביט על המציאות=
    הסוצאליזם הרפורמיסטי נמצא בנסיגה מתמדת.
    חוקי העבודה והחוקים הסוציאלים היום גרועים
    יותר מאשר היו לפני 50 שנה.
    הגבלת שעות עבודה ל 8 שעות ביום נמחקה,
    תאני פנסיה,קרנות השתלמות,הודעת פיטורין
    מוקדמת,ימי מחלה,ימי הבראה,ימי לידה,
    ועוד ועוד תנאים שהעובדים והפועלים השיגו
    אחרי מאבקים ארוכים וקשים של ה"שמאל הרפורמיסטי" נמחקו כלא היו מעולם.
    שמאל זה הצליח להשיג השגים גדולים אלה
    בתקופה בה שיעורי הרווח של הקפיטליסטים
    אפשרו זאת,ולא מתוך נדיבות נפש שלהם.
    אבל היום,כשמלחמת הקיום(הרווח)של הקפיטליסטים לא מאפשרת זאת,ה"חגיגה" נגמרה.
    הבחירה בין שמאל רפורמיסטי לשמאל מהפכני
    לא תלויה בהעדפות אישיות ל"סגנון" זה או
    אחר,וגם לא משקולים מוסריים או אחרים,אלה
    רק מהתנאים האוביקטיים שמאפשרים(או לא)
    מימוש המטרות האמיתיות והצודקות של השמאל

  16. עמי הגיב:

    אני באופן טבעי מסכים לחלוטין עם העמדה שהציג מיכה רחמן ולא היה לי צורך להגיב אלמלא נמסרו פה נתונים ביחס לארצות סקנדינביה, שלקרוא להם מופרכים יהיה שיא העדינות מצדי. לא אתווכח עם מר פרויליך על הולנד שאינה בתחום ממוחיותי. אבל בארצות סקנדינביה לא חל כל שינוי מהותי בתנאי מדינת הרווחה ורמת השוויוניות בארצות אלו גבוה היום יותר מרמת השוויניות ששררה בהן בשנות ה 50 וה 60 ובוודאי יותר גבוה מרמת השוויוניות ששרה בהן בראשית המאה ה 20. כמו כן רמת השיויוניות בארצות סקנדינביה לא פחות גבוה מרמת השיויוניות שהתקימה במזרח גרמניה וצכוסלובקיה שתי המדינות השיויוניות ביותר בגוש הקומוניסטי.

  17. גיל אהרנסון הגיב:

    לא אתיחס כרגע להגדרות הסוציאליזם, שזוכות כאן לדיון ותגובות מעמיקות. ארצה להתיחס לניתוח שמבצע הכותב בסיבות לאי אימוץ השיטה הסוציאליסטית ע"י מרבית עמי העולם המערבי.
    ארצה להדגיש עוד יותר את חשיבות תפקידם של שניים בהכשלת המהפיכה: מעמד הביניים, והמדיה.

    כמו שכתבתי במכתבי באתר זה, וממש כפי שנטען לעיל, מעמד הביניים מסתכל בקנאה כלפי מעלה ואין לו שום רצון לברית עם המעמדות הנמוכים. למעשה, הוא זקוק למעמד נמוך ממנו כדי להיות מעמד ביניים! גודלו והתבססותו של מעמד הביניים כשכבה הגדולה ביותר במדינות המערב, וכשכבה לא קטנה בארצות אחרות, והשענותו של מעמד כזה (מעצם הגדרתו) על הון עצמי(קפיטל), אפילו אם קטן, חיסל למעשה את הסיכויים לרוב סוציאלי. ביום דין, תמיד יחבור מעמד הביניים למעמדות מעליו, כדי להנות מן השלל האופציונלי, ויתנער מן המעמד הנמוך כשרך עודף. לא צריך, האמת, לחכות ליום הדין לצורך זה, זה קורה כל יום.

    הדוגמא הטובה לכך היא תפקוד המדיה- העתונות, הרדיו והטלויזיה. והרי מי הם הכתבים, השדרנים והעורכים במדיה המערבית, אם לא נושאי לפיד הבורגנות המשכילה, מעמד הביניים הלבן וה"נאור"? האם באמת, אפילו במבט שטחי, יכולים אנו לצפות לדיון מעמיק ורציני בטיב השיטה הקפיטליסטית, כאשר ספקטרום הדעות נע בין ביבי לאולמרט ובייגה?
    אהיה בוטה עוד יותר. בפעם האחרונה בה הייתה הזדמנות לתחילת מהלך חברתי המוני, סיפור עלייתה של קנפו לירושלים, מה עשתה המדיה? חיסלה את הסיפור על ידי הפיכתה של קנפו לקוריוז צבעוני – ממש כמו כלב מדבר או בחורה בביקיני שיודעת לשיר. העתונות הרגישה מאוימת ע"י המהלך, ממש כמו כל מי ששייך למעמד בינוני ומעלה, ועשתה יד אחת עם בעלי ההון לחסלו. הרי מי ינזק מהפיכה חברתית – בעלי האחוזות, והאריסים. והעיתונות ברובה המוחלט היא בסך הכל אריס המחזיק בשופר.

  18. אשר פרוליך הגיב:

    לעמי(כמה נתונים מעניינים)=

    שוודיה(נתונים ממקורות רשמיים)

    בשנות ה50,התוצר הלאומי גדל בשוודיה ב3.3%לשנה בממוצע.בשנות 60, ב4.6% בממוצע ובין
    1980 עד 2003,רק ב2.2% בממוצע לשנה.
    ב1970 היה התוצר לנפש,גבוה מהממוצע של 15
    מדינות אירופה ב25%,אבל יתרון זה ירד ב2001
    ל 6% בלבד.
    לא נדון כאן לסיבות של תהליכים אלה,אך נציין רק ששיעור האוכלוסיה מעל גיל 65
    (היוצאים ממעגל העבודה וזקוקים לחסדי מדינת
    הרווחה)עולה בהתמדה ועד שנת 2015 צפוי לגדול
    עוד יותר ב25% משיעורו היום.
    לא קשה להבין מה המשמעות של נתונים אלה
    לגבי מדינת הרווחה.
    וכך גם היה בשנים האחרונות.בגלל גרעונות
    הולכים וגדלים בקרנות הפנסיה ומקורות הפנסיה,
    ב1998 הוחלט על שינויים מרחיקי לכת בחוקי
    הפנסיה(בדומה לשינויים שחלו בארץ וב"מדינות
    רווחה" נוספות בשנים האחרונות).
    ביולי השנה(2005), 9% מכח העבודה בשוודיה
    דרשו פיצוי על העדרות מעבודה,מתוכם 4.5%
    בגין מחלה.
    לפני מספר שנים אושרה תוכנית להקטנת שיעורים אלה(התוכנית,הקטנת שיעור זה ב50% עד
    2008)
    מבחינת אי-שוויון,נכון ששוודיה במצב יותר טוב מבמדינות רבות,כולל ישראל,אבל עדיין האי-
    שוויון גדול באופן אבסולוטי(אם כי לא יחסי)=
    העשירון התחתון בשוודיה מקבל 3.7% מסך
    הכנסות המשפחות,בזמן שהעשירון העליון מקבל
    20.1% מסך ההכנסות (פי יותר מ5).

    כפי שכתבתי קודם,שנות ה60 ה"עליזות"אפשרו
    (בשוודיה ומדינות רווחה אחרות)ויתורים גדולים
    לעובדים ותנאי רווחה נאותים,אך התהליך היום
    שונה,ובכל מדינות הרווחה(בקצב שונה אבל בטוח)
    מכרסמים בתנאים אלה,(והסיבות רבות,כולל
    הזדקנות האוכלוסיה).
    אני מציע לעמי ולאחרים,לראות את התהליכים
    בקנטקסט ההיסטורי-התפתחותי,ובמסגרת הגלובליזציה המהירה בה אנו חיים.

  19. עמי הגיב:

    אשר לפי נתוני הלמ"ס השוודי כלולים בעשירון התחתון השוודי בעיקר צעירים בני 18 ו 19 המוגדרים כבית אב נפרד לרוב ללא הכנסות למרות שבפועל הם עדיין חיים עם הוריהם שימצאו דווקא בעשירונים העליונים
    מאחר והם מחושבים כשני מפרנסים ללא ילדים. לכן ההגרה הנכונה להכנסת מינימום בסקנדינביה היא הכנסתם של מי שזכאים להשלמת הכנסה. היחס בין הכנסתם של אלו ובין הכנסתם של בתי אב בעשירון העליון הוא יחס של 1 ל 2 לאחר הבאה בחשבון של שירותים ציבוריים (חישוב מפורט תוכל למצוא במאמר שלי ב"העוקץ"). כמו כן גם אם נתעלם מהטיות סטטיסטיות אלו שוויוניות חלוקת ההכנסות בשוודיה היא נכון לשנת 2001 0.21 לפי מדד גיני (83% ע"פ אטקינסון הפוך) ביחס להכנסה הפנויה וכ 0.15 ע"פ גיני (שהם 90% ע"פ אטקינסון הפוך) לאחר הבאה בחשבון של השירותים הציבוריים.
    אין ספק שהגלובליזציה וכוחות עולמיים שאין לאיגודים המקצועיים הסקנדינביים שליטה עליהם מהווים בעיה. אולם זו אינה סיבה לזלזל בהשגיהם האדירים ובשליטה העצומה שיש להם בכלכלה השבדית הן באמצעות כוחם האירגוני והן באמצעות העובדה שקרנות הפנסיה הציבוריות של הממשלה והאיגודים המקצועיים הן הבעלים של רוב ההון הסקנדינבי ולכן גם הרווחים הולכים ברובם לטובת הפנסיות של אוכלוסיתה המתבגרת של ארצות סקנדינביה. לגבי פירוט נוסף אשמח לספק לך נתונים עם תיהיה מעונין בכך.
    בקונטקסט היסטורי ניתן לראות ארצות אלו כמדינות שבהן התחוללה מהפכה סוציאליסטית-דמוקרטית-רפורמיסטית מוצלחת. מהפכה שצריכה להוות מודל למדינות מתועשות אחרות. ברור שמה שנכון לשבדיה אינו נכון לדרום אמריקה שבה דרושים כניראה אמצעים רדיקלים בהרבה וברור שהדבר יהיה בעיתי מאוד בלא ריסון כוחה ובעיקר השפעתה הכלכלית של ארצות הברית.

  20. אשר פרוליך הגיב:

    לעמי:

    לפחות אנו מסכימים על כמה דברים:
    א)קיימות סטיות ו"תרגילים" סטטיסטיים שונים
    ב)הגלובליזציה מהווה "בעייה"
    ג)הישגי העובדים והאירגונים שלהם בעבר
    בשוודיה היו מרשימים.
    ד)הפתרון השוודי כנראה שלא מתאים לדרום
    אמריקה(כנראה גם לא לאפריקה,לאסיה,לישראל
    ולמרבית המדינות בעולם.

    אבל אנחנו לא מסכימים בראייה ההסטורית.כפי
    שכתבתי ו(אתה אשרתה),ההשיגים בשוודיה הושגו
    בעבר ולא בתקופה האחרונה.עובדה היא שהישגים
    אלה נמצאים בנסיגה,וזה החשוב.
    אם תצרף עובדה זו ל"בעייה" של הגלובליזציה,ותוסיף עוד כמה מגמות ברורות כמו
    הזדקנות האוכלוסייה,הגדלת גרעונות תקציביים
    ואקטוארים של השירותים החברתיים,תוכל גם
    להגיע לתחזית לא כל כך אופטימית לגבי שוודיה.
    שוב,הדיון אינו נסב על שוודיה בלבד,אלא על
    "מדינות הרווחה" בכלל,והשפעת התפוררות
    ה"שיטה" של מדינת הרווחה על הוויכוח לגבי
    סוציאליזם רפורמיסטי או מהפכני.
    אינני טוען שהתהליכים בכל המדינות זהה,
    אבל תוכל להסכים אתי,שבטווח הארוך,
    "כל הדרכים מובילות לרומה",ולמדינת הרווחה
    ולשמאל הרפורמיסטי,עתיד מסופק.
    לטעון אחרת,זו סתם אחיזת עיניים של אלה
    שרוצים לאכול את העוגה,אבל להשאיר אותה שלמה(להיות בשמאל מבחינה מוסרית ואינטלקטואלית,אבל לשמור על הקפיטליזם כשיטה
    כלכלית)

  21. עמי הגיב:

    הרעיון של הסוציאליזם הרפורמיסטי מבוסס לא רק על כוחה של העבודה המאורגנת אלא גם על הרעיון של בעלות ציבורית על ההון. בארצות סקנדינביה מתבצעת מזה 40 שנה "הלאמה שקטה" של ההון ע"י קרנות הפנסיה. חלקן של קרנות אלו גדל מ כ 10% מסך ההון בבעלות סקנדינבית בראשית שנות ה 60 לקרוב ל 60% כיום ומגמת הגידול נמשכת. גם שיעור החברות באיגודים המקצועיים לא ירד בארצות סקנדינביה והוא עומד כיום על כ 80% מכח העבודה (60% בנורבגיה).
    כאשר העובדים אוחזים באופן קיבוצי ב 80% מגורם היצור עבודה, וב 60% מגורם היצור הון ניתן לדבר על מבנה אחר של שליטה בכלכלה. מדינת הרווחה הסקנדינבית מתאפשרת בגלל גורמים אלו ולא בגלל רצונם הטוב של בעלי הון פרטיים שלא משחקים כיום תפקיד משמעותי בכלכלה הסקנדינבית.
    רוב ארצות סקנדינביה חברות באיחוד האירופאי ובכל מקרה אוטורקיה כלכלית אינה אפשרות ריאלית לכן חשוב שלא יהיו אי בודד באיחוד אירופאי ללא איגודים מקצועיים חזקים וללא ריכוז של רוב ההון בידים ציבוריות. כתוצאה מכך חיוני שמדינות מרכזיות באיחוד האירופאי כמו למשל גרמניה ילכו בדרכן של שבדיה דנמרק נורבגיה ופינלנד ולא להפך. התפתחות מעין זו תיצור גוש סוציאליסטי-דמוקרטי של ממש שיהיה משקל נגד לארה"ב. מפלגת השמאל בגרמניה שדעתי עליה אוהדת מאוד תומכת בדיוק בעמדה זו בניגוד לSPD הפשרני יותר. המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות הסקנדינביות קרובות מאוד בעמדותיהן למפלגות השמאל הרדיקלי האירופאי ורחוקות למדי מעמדות הSPD (את הליבור הבריטי עדיף בכלל לא להזכיר בהקשר זה) והן גם משתפות פעולה עם מפלגות אלו. למעשה קואליצת השמאל הקלאסית בארצות סקנדינביה מורכבת מהסוציאל-דמוקרטים ושני כלבי השמירה שלהם (מפלגות השמאל הרדיקלי בתחום הכלכלי חברתי, ומפלגות הירוקים בתחום האקולוגי). בדרום אמריקה המצב שונה מאחר והנכונות של המעמדות השליטים להפעיל אלימות והיכולת של ארה"ב להפיל משטרים סוציאליסטים גדולה יותר. ישראל היא שוב סיפור שונה משום שצריך קודם ליצור שמאל אמיתי (ו"מזרחי")דוגמאת זה שעליו מדבר מיכה רחמן ואז ניתן לדון אם הדרך המתאימה יותר בישראל היא הדרגתיות כמו בארצות סקנדינביה או שינוי סידרי החברה באופן מהיר יותר.

  22. אשר פרוליך הגיב:

    לעמי שלום:

    קודם כל לא מובן לי למה צריך בישראל "שמאל מזרחי",כאילו שקיים "שמאל אשכנזי" לתפארת !!אהי הייתי אומר שצריך בישראל שמאל(מזרחי,אזכנזי,אטיופי,ערבי,פלסטינאי ואפילו
    פולני).אבל לעצם הוויכוח ביננו=
    1)הרעיון של השמאל הרפורמיסטי אינו מבוסס כלל על בעלות "ציבורית" על ההון(מה זה "ציבורית"?=הלאמת כל אמצעי הייצור במדינה?)שמאל זה מחפס פשרה בין "סוציאליזם"
    ל"קפיטליזם",פשרה בלתי אפשרית(כי פשוט כל אחת מבוססת על דבר אחר=אחת על סולידריות וסדרי עדיפות שונים מעקרון הרווח,השנייה על
    תחרות בלתי מתפשרת ועל עקרון הרווח.
    2)תסביר בבקשה לכולנו,מה הפרוש ש100% העובדים בשוודיה אוחזים רק ב80% "מגורם ייצור עבודה(לאן הלכו 20%?).ותסביר לנו בבקשה
    מה הפרוש ש100% העובדים בשוודיה אוחזים רק
    ב60% מ"גורם ייצור הון" ??
    מה זה "גורם ייצור הון"?.האם אתה סוציאליסט,(אפילו "רפורמיסט"),לא יודע ש"גורם
    ייצור הון" זה למעשה עבודה אנושית שהצטברה ולא שולמה חזרה לעובדים?האים אתה לא יודע ש"הון" מוגדר כ"גורם ייצור" רק על פי הכלכלנים הקפיטליסטים והניאוקלאסים?האים אתה
    לא יודע ש"הון" הוא בסך הכל "ערך עודף" של עבודה שנשארה בידיים של הקפיטליסטים??.
    3)גרמניה,כפי שאתה אמור לדעת,לא הולכת שמאלה אלא ימינה,עם הקואליציה החדשה.בגרמניה
    "מדינת הרווחה"נמצאת בנסיגה מהירה יותר אפילו
    מזו שבהולנד.לאחרונה קוצצה תקופת תשלום דמי
    אבטלה ותנאים סוציאלים רבים אחרים.
    4)למה כל כך קשה להבין שהעולם הופך במהירות
    לכפר אחד קטן,ו"האי הבודד"והמבודד של סקנדינביה לא ישאר מבודד לאורך זמן.

    אני הייתי מגדיר את תומכי ה"שמאל הרפורמיסטי" היום,כתומכי "הימין הרפורמיסטי",דהיינו כל אלה שמתנגדים ל"קפיטליזם ברוטאלי ו"בלי נשמה",ותומכים בקפיטליזם "אומני",מתון,מאולף,צייתן וממושמע.
    מספיק לעבור על העיתונות היומית בארץ ובחו"ל ונגלה שהקפיטליזם העכשווי הנו יותר ויותר דורסני,תוקפני,אנטי-אנושי,כוחני,אנטי
    ליברלי,אנטי תחרותי,הגורם להרס הטבע,לעוני,
    לאסונות,למלחמות,ונראה כחיית טרף שלעולם מגיעה לסיפוקה.
    שוב,השאילה היא לגבי המטרות של השמאל(מדינה
    סוצאליסטית בה העובדים יהיו בעלי 100% אמצעי
    הייצור,או מדינה "חצי קפיטליסטית"בה העובדים
    יהיו בעלי 80% או 60% מאמצעי הייצור,או מדינה
    קפיטליסטית שתתנהל כ"מדינת רווחה" מתי שהדבר
    אפשרי או הכרחי כדי לשמור על "שקט תעשיתי",
    ולא לגבי השאילה אם הדרך היא דרך של מהפכה
    או דרך של רפורמות.
    בסופו של דבר,כמו בכדורגל,משקובע הוא
    מבחן התוצאה,ולא רק נצחון במשחק אחד,
    אלא בכל משחקי ה"ליגה",ועד לאליפות.

  23. עמי הגיב:

    פירמה זקוקה לגיוס הון כספי (פיננסי)המשמש לרכישת ציוד וחידושו לתחזוקת מבנים ולרכישתם וכיוצא באלן. הון זה (המכונות והמבנים) הוא גם להשקפתי "עבודה מתה צבורה". סך ההון הפיננסי שווה לערך הכולל של כלל הפירמות וכלל הרכוש שאינו במסגרת הפירמות בתוספת בעלות על נכסים ופירמות בחו"ל והלוואות לחו"ל ובניכוי בעלות זרה על כל סוגי הנכסים בארץ עצמה והלוואות מחו"ל(בשבדיה שני המרכבים האחרונים מאזנים אחד את השני עם יתרון קל לאחרון). הפירמה זקוקה גם לעבודה בפועל הלא היא העבודה "הלא מתה".
    אותם 80% בשבדיה שהינם מאוגדים מכתיבים את חלקם בעוגה מתוקף כוחם כאיגוד מקצועי. מהיתרה לאחר ניכוי שכר שכבת הניהול 60% חוזר עליהם משום שזהוא חלקן של קרנות הפנסיה הציבוריות בהון הפיננסי וברווחים.
    אותם 20% שאינם מאוגדים כוללים בשבדיה בעיקר את העצמאיים (שהם בו זמנית בעלים גם של "עבודה חיה" וגם של "עבודה מתה") או שכירים הנהנים מהשגי האיגוד המקצועי מתוקף צווי הרחבה בלא שיטרחו להיות חברים בפועל (החברות באיגוד המקצועי היא וולונטרית כיאה לארגון פוליטי דמוקרטי). 40% של ההון הפיננסי שאינו בידי קרנות פנסיה ומלכ"רים מצוי בחלקו הגדול בידי בעלים בסדר גודל בינוני וקטן.בעלי ההון הפיננסי הפרטיים משלמים חלק גדול מרווחיהם כמס כלומר גם רווחיהם מחולקים ברובם באופן ציבורי (שיעור המס האפקטיווי על רווחיו של בעל הון שבדי הינו כ 55% ללא כל חורים או מקלטי מס). השמאל הרפורמיסטי הסקנדינבי סבור שאין צורך בבעלות של 100% על ההון כי הוא מאמין בקבלת החלטות מבוזרת ככל האפשר ביחס להיקף היצור וסוג המוצרים והשירותים שייצרו ברוב השווקים (לא בתחומי החינוך והבריאות). הדבר המהותי מבחינתו הוא שליטה מלאה על חלוקת פירות היצור. אולם הדבר לא יתכן לדעת הסוציאל-דמוקרטים הסקנדינביים ללא בעלות ציבורית על רוב ההון הפיננסי! וכח עבודה שיהיה כולו מאוגד למעט מי שהינו עצמאי או מצוי בעמדת ניהול. כוחם של האיגודים וההון הפיננסי הצבור בקרנות הפנסיה מבטיח שגם ממשלות מרכז ימין לא יוכלו לסטות באופן מהותי מהמודל הסקנדינבי (מה גם שמפלגות המרכז מחויבות לחלקים גדולים מאוד של המודל הסקנדינבי).
    גרמניה זזה שמאלה מבחינת עמדותיו הפוליטיות של הציבור הגרמני (התחזקות של גוש השמאל הכללי ובתוכו התחזקות לגוש הסוציאל-דמוקרטי רדיקלי). כיצד יתרגם שינוי זה בפועל אין לי יכולת לנבא אך לדעתי ממשלה שתמשיך במגמות שהינהיג שרדר רק תביא לפניה עוד יותר חזקה שמאלה בגרמניה.
    באשר לכוונה במושג "שמאל המזרחי" זהוא דיון בפני עצמו ואתה מוזמן לקרוא ולהשתתף בדיונים בנושא זה באתר "העוקץ".

  24. אבי הגיב:

    עפ"י דו"ח ההתפתחות האנושית של האו"ם תקציב החינוך בשבדיה (כאחוז מהתמ"ג) היה גדול יותר

    ב-2003 מב-1990. ב"מדד העוני למדינות המתועשות" של האו"ם שבודק שיעור עוני יחסי, סיכויים להגיע לגיל שישים, אבטלה ארוכת טווח ושיעורי קריאה וכתיבה פונקציונלית (כלומר, ידיעת קרוא וכתוב בצורה ראוייה והולמת מעבר לרמה בסיסית) מדורגת שבדיה ראשונה בעולם, כלומר בעלת שיעור העוני הקטן בעולם (מתוך הנחה שעוני לא קשור רק לכסף, אלא גם למצב בריאותי, השכלתי וקשור לאיכות החיים).

    בקשר ל"התמוטטות" השבדית. ב"מדד התחרותיות" של "הפורום הכלכלי העולמי" (WEF), שבודק אילו מדינות הן הרווחיות ביותר, כלומר באילו מדינות הכי כדאי לפתוח עסקים, מדורגת שבדיה במקום השלישי בעולם (פינלנד ראשונה, דנמרק רביעית ונורבגיה שביעית). שבדיה היא בין המדינות הבודדות בעולם שאין להן כלל גרעון אלא עודף תקציבי, באופן מדהים לאף מדינה סקנדינבית אין גרעון ולכולן עודף. החוב הממשלתי שם נמוך יחסית למדינות אחרות בעולם (כמו בכל מדינות סקנדינביה). לא מזמן פורסם "מדד העושר הלאומי לנפש" ע"י "הבנק העולמי" שבודק את סך כל הנכסים במדינה (כולל נכסים לא חומריים כגון השכלה), שבדיה דורגה במקום השלישי בעולם (דנמרק שנייה ושווייץ ראשונה). השבוע המדען הראשי בישראל פירסם מדד להון אנושי בה שבדיה דורגה ראשונה בעולם.

    אם אתה רוצה הישגים נוספים של מדינות סקנדינביה אז בבקשה: נורבגיה מדורגת ראשונה ב"מדד ההתפתחות האנושית" של האו"ם שבודק איכות חיים, שבדיה מדורגת ראשונה ב"מדד הרווחה" (wellbeing index) שבודק בצורה שונה איכות חיים (יותר מדדים), דנמרק מדורגת ראשונה ב"מדד הקידמה החברתית" (בודק איכות חיים- יותר מדדים אפילו ממדד הרווחה), פינלנד מדורגת ראשונה במבחן פיזה שבודק את רמת בתי הספר במדינות השונות, פינלנד היא המדינה הכי פחות מושחתת בעולם עפ"י "מדד השחיתות", פינלנד מדורגת ראשונה ב"מדד ההישגים הטכנולוגיים" של האו"ם, דנמרק ראשונה ב"מדד המוכנות לעסקים האלקטרוניים ולעידן הטכנולוגי" של ה-economist, לנורבגיה הפיריון (תפוקת עובדים) לשעת עבודה הגבוה בעולם (עפ" ה-oecd), לנורבגיה העודף התקציבי הגבוה בעולם, נורבגיה דורגה ראשונה בדירוג סיכוני האשראי (סיכון הכי נמוך) ע"י המגזין הנחשב institutional investor לשנת 2005, שבדיה דורגה ראשונה ב"מדד איכות הסביבה" שבודק את מצב איכות הסביבה כיום, פינלנד דורגה ראשונה ב"מדד בר קיימא לאיכות הסביבה" שבודק מגמות עתידיות באיכות הסביבה, נורבגיה דורגה ראשונה גם ב"מדד ההתפתחות המגדרית" וגם ב"מדד ההעצמה המגדרי" (שניהם של האו"ם) שבדקו שוויון מגדרי (כלומר פמיניזם), שבדיה דורגה ראשונה ב"פער המגדרי" של "הפורום הכלכלי העולמי" שבדק גם הוא שוויון מגדרי, שבדיה דורגה ראשונה ב"מדד היצירתיות" שבדק יצירתיות בתחום הכלכלי והטכנולוגי, לפי ארגון "בית החופש" חופש העיתונות הגבוה בעולם הוא בדנמרק ובשבדיה במשותף. למעשה בכל מדד אפשרי(ובדקתי עשרות) מדינה סקנדינבית מובילה (או במקרה "הרע" באחד משלושת המקומות הראשונים). ההנחה שסקנדינביה היא מיתוס והיא מתמוטטת היא מגוחכת, אין איזור בעולם שמצליח כמו סקנדינביה. ערכתי בדיקה בנוגע למספר רב של מדדים (כלכלה, בריאות, חינוך, איכות סביבה, פמיניזם, שחיתות, רמת דמוקרטיה וכו’) בה השוותי בין שלושה איזורים- סקנדינביה, המדינות האנגלו-סקסיות ומדינות המזרח הרחוק (המצליחות שבהן) ומצאתי שבכל מדידה שעשיתי תמיד מדינות סקנדינביה מובילות.
    הייתי מציע לך לקרוא את מאמריו של עמי וטורי באתר "העוקץ" או את מאמרי באתר e-mago.co.il(שישה מאמרים- תיכנס דרך "רשימת כותבים" לאבי קליין או דרך "ביקורת חברתית").

  25. אבי הגיב:

    גם אני מרקסיסט וסבור שסוציאל דמוקרטיה היא לא מספיקה, אולם בכדי להשיג חברה מרקסיסטית עלינו להתקדם קודם לחברה סוציאל דמוקרטית שתשנה את הלך הרוח ותפיסות האנשים ותהפוך את השיח לחברתי וסוציאלי יותר. ההתקדמות לחברה הרצויה (חברה מרקסיסטית) תושג שלב, שלב.

  26. עמי הגיב:

    השמאל הסקנדינבי אינו מחפש דו-קיום עם "בורגנות של בעלי הון" מאחר ומטרתו היא חברה ללא הבדלי מעמדות (תוכנית המפלגה של הסוציאל-דמוקרטים השוודים משנת 2001 שהיא תוכנית המפלגה התקפה נכון להיום). כפי שצינתי אם יצליחו הסוציאל-דמוקרטים הסקנדינבים להמשיך בכיוון הנוכחי יגדל הונן של קרנות הפנסיה הציבוריות והמלכ"רים מ 60% מההון הפיננסי ל 90% בעוד 20 שנה.
    כמובן שאין לי יכולת לנבא מה יקרה בארצות סקנדינביה בעוד 50 שנה אני רק יכול לחזור על אימרתו של קיינס "שהדבר היחידי שוודאי בטווח הארוך הוא שכולנו נהיה מתים".

  27. אשר פרוליך הגיב:

    לעמי ולאבי=

    כפי שאתם יודעים,המאמר לא נידון בשוודיה.
    כמובן שאפשר לצטט את שוודי ומדינות סקנדינביה
    "כדוגמה" או מודל לעולם כולו,אבל רק מנותקים
    מהמציאות בעולם יכולים לחשוב ש"דוגמה" זו
    מתאימה לרוב מדינות העולם.
    חבל שאני צריך לחזור על דברים שאמרתי די
    ברורות=
    ידוע שהעובדים במדינות סקנבינביה השיגו הישגים גדולים בעבר,אבל אין ספק שהישגים אלה
    נמצאים בנסיגה,אומנם בקצב אחר מאשר במדינות
    רווחה אחרות.ההסטוריה האנושית אינה נמדדת
    בתקופות של כמה עשרות שנים.
    עמי מדבר על כך "ש"פירמה" זקוקה לגיוס הון
    כספי.במשטר סוציאליסטי עדיין הכלכלה תהיה
    זקוקה לשימוש בכסף ובהון פיננסי,אבל הון פיננסי זה אמור להיות בשליטה מלאה של העובדים
    ולא לשרת קפיטליסטים.
    בשוודיה,כמו ביתר מדינות סקנדינביה,קיים
    מעמד בורגני-קפיטליסטי(אומנם בשיעור נמוך יותר מאשר במדינות אחרות)המרוויח משליטתו בהון הפיננסי,על חשבון העובדים.אם אתה מציע
    "דו-קיום"בין הבורגנות לעובדים,אתה אינך סוציאליסט,כוון ש"דו-קיום"זה אינו צודק לא מבחינה כלכלית ומוסרית,ואינו אפשרי לאורך זמן מבחינה מעשית.
    ה"דו-קיום" הזה בסקנדינביה הנו שברירי
    וזמני,וההסטוריה האנושית,כמו התהליכים הגלובלים לא ישאירו את סקנדינביה מחוץ ל"משחק".
    לגבי גרמניה,ההמונים המאוכזבים מהתפוררות
    מדינת הרווחה עוברים לשמאל,אבל השלטון עובר
    לימין.
    תהליך זה הנו אופיני לתקופות של מיתון
    או משבר כלכלי ומוכיח עד כמה "דו-קיום"
    בין הבורגנות לעובדים הנו זמני ושברירי
    וכהוכחה לכך אפשר להזכיר מדינות רבות שבתקופות שונות עברו מ"דו-קיום" כזה למאבק
    ומלחמה ללא פשרות.
    וארצות סקנדינביה אינן יוצאי מן הכלל,הרי
    הן עדיין בכדור הארץ הזה.

  28. אשר פרוליך הגיב:

    לעמי=

    בוא נדייק= אתה מדבר על חברה "ללא הבדלי
    מעמדות".
    זה אומר שימשיכו להיות מעמדות אבל לא יהיה "הבדל" בינהן?
    אלי תסביר לי זאת כי אני,פשוט,לא מבין.
    אם הכוונה היא חברה ללא מעמדות(ועל כן,לא
    יהיו הבדלים),זה דבר אחר.אנא תסביר זאת.
    לא צריך להמתין 50 שנה.כפי שאמרתי,מספר
    ההולך וגדל של זקנים בחברה הסקנדינבית,
    ובנוסף,ההתפתחות המהירה של הגולובליזציה,
    יביאו להתפוררות חברות הרווחה תוך דור אחד.
    ומהן הסיבות לכך?
    איך נתן להסביר את נפילת "מדינת הרווחה"
    כמודל לפתרון לטווח ארוך לחברה האנושית?
    הסיבה הינה ירידת שיעור הרווח או הנטייה
    השולית של הרווח לרדת.
    לא סכומי הרווח,לא ריכוז הרווח בידיים מעטות,לא הצטברות של סכומי רווח עצומים אצל
    מעטים,אלא=שיעור הרווח(% הרווח על כל יחידת הון משוקע).כוון ששיעור הרווח יורד,קיים בסיס
    יותר צר למיסוי.כך קרן המטבע העולמי והבנק
    העולמי לוחצים על הקטנת מיסים(שיעור המיסים).
    ואם שיעורי המיסים יורדים,מדינת הרווחה מתפוררת.
    אבל למה שיעור הרווח יורד?=
    ככל שמשתמשים יותר מכונות,ציוד,מבנים,וטכנולוגיה(הוצאות קבועות)על כל שעת עבודה(הוצאות משתנות)החלק של ההון הקבוע הולך ועולה,וכתוצאה מכך,שיעור(%)הרווח מתוך הון זה הולך וקטן.
    החידושים הטכנולוגים והתיעוש אומנם מעלים
    את הפיריון של העובדים ופחות עובדים יכולים לייצר יותר בפחות זמן,ו"זול יותר",אבל למעשה,ייצור זה "יקר" יותר במונחי השקעה.
    מסיבה זו ,נדרשים סכומים הולכים וגדלים של
    כסף כדי לשמור על רמת הרווח שהופקה בעבר כמעט ללא השקעות ורק על בסיס עבודה אנושית.
    מלכודת זו,הגוררת יותר ויותר צורך בהשקעות
    הון תוך חידושים טכנולוגיים גורמת לתופעות
    נוספות=כמות הסחורות המציפות את השווקים
    (צד ההיצע)גדלה ללא כל פרופורציה להתפתחות
    הביקושים,האבטלה הופכת לתופעה קבע ואפילו
    עולה ב"גלים",המוצרים והסחורות נעשות זולות יותר(ומכאן שבסיס הרווח על ההון המושקע יורד
    עוד יותר וכדי לשמור על אותה רמת רווח צריך
    לייצר פי כמה מקודם)ועוד ועוד.
    שוב,הדיון לא מסב על סקנדינביה,אבל סקנדינביה אינה על הירח,והחוקים של הכלכלה
    הקפיטליסטית והעולמית חלים גם עליה.
    ואנא,תסביר לי בבקשה מה הכוונה במשפט
    "ללא הבדלי מעמדות".

  29. עמי הגיב:

    הסוציאל-דמוקרטים השבדים משתמשים בצירופים הבאים בתדירות גבוה: "חברה ללא עשירים וללא עניים" (פר אלבין הנסון בנאום ה Folkhem).
    "מטרתנו היא חברה ללא מנצלים וללא מנוצלים וללא הבדלי מעמדות" (תוכנית המפלגה שלהם מ 2001 והצהרת הסיום של קונגרס המפלגה מ השלישי בנובמבר השנה).
    "חברה שבה כלל האנשים חיים על בסיס כלכלי משתוף ושווה" (תוכניות המפלגה מ 1944 1960 1975 1990 2001.)
    כך שהמשמעות נראית לי לפחות ברורה למדי.

  30. אשר פרוליך הגיב:

    לעמי שלום:

    קודם כל תודה על תגובותך המהירות,אם כי לצערי,עדיין לא התייחסתה למספר נקודות שהעלתי,כגון ההסבר הכלכלי להמשך התפוררות
    "מדינת הרווחה" בעולם,כולל בסקנדינביה(אם כי
    בקצב שונה בכל מקום).נראה לי שהדיון בנקודות
    אלה יותר חשוב מאשר ההצהרות של המפלגות
    הסוציאל דמוקרטיות.
    ובכל זאת,עדיין לא כל כך ברור תוכן ומשמעות ההצהרות של מפלגות אלה שהזכרתה כאן=
    1)"חברה ללא עניים וללא עשירים"=
    מה עושים עם העשירים?מלאימים את רכושם?מבטלים חוקי הירושה?,מבטלים את הבעלות הפרטית על מפעלים,בנקים ותאגידים?
    2)חברה "ללא הבדלי מעמדות"=האים הכוונה
    לחברה עם מעמדות,אבל ללא "הבדלים"(???),או
    חברה ללא מעמדות?
    3)"חברה שכלל האנשים חיים על בסיס כלכלי
    משותף"=זו המסגרת של המדינה?(בסיס כלכלי
    משותף)? או זו בעלות ציבורית וקולקטיבית על גורמי הייצור?.מה הפרוש "בסיס כלכלי משותף"?
    כל האימרות הנ"ל הנן מעורפלות ולא ברורות ולא במקרה=
    מאחורי מילים אלה מסתתר הרצון של הסוציאל-
    דמוקרטים ל"דו-קיום"עם הקפיטליסטים והבורגנות,כי הסוציאל דמוקרטים רוצים סוציאליזם אבל מפחדים ממנו.בהסטוריה יש מספיק
    דוגמאות שבתקופות של משבר,מיתון או מלחמה,הסוציאל דמוקרטים הפנו עורף לעובדים וחברו לבורגנות הלאומנית ולקפיטליסטים.

    אבל עוד פעם,הנושא אינו סקנדינביה ואשמח
    אם תוכל להתייחס לנקודות המשמעותיות שהעלתי
    קודם,כמו למשל,הנטייה השולית של הרווח לרדת
    לאורך זמן והשפעתה על מדינת הרווחה.

  31. עמי הגיב:

    אשר שלום
    אכן ע"פ התאוריה הכלכלית הקלאסית ולא רק על-פיה אם גורם יצור אחד (כח העבודה) קבוע וגורם יצור שני (ציוד ומכונות) משתנה, תוספת של ציוד תיתן תפוקה שולית הולכת ופוחתת. בעיקרון אין בכך כל רע מישום שהמשמעות של עיקרון זה היא שבמדינות מתועשות שבהן כבר כיום כח העבודה אינו יכול לגדול וצבר ההון הפיסי פר עובד גדול מאוד הצמיחה תהייה איטית. צמיחה איטית במדינות אלו היא אפילו חיובית כי ארצות כמו שבדיה או להבדיל ארה"ב לא זקוקות לעוד מכוניות אלא אולי דווקא ליותר אוויר נקי והתחשבות גדולה יותר באקולוגיה העדינה של כדור הארץ (מה שקורה בשבדיה ולא בארה"ב). במדינות כמו הודו וסין שבהן צבר ההון הפיסי פר עובד נמוך יש לכן ע"פ תאוריה זו הצמיחה מהירה יותר. מה גם שבארצות התושביהם להבדיל מתושבי המדינות המתועשות זקוקים לעוד מאותם מוצרים שבמערב יש מהם כבר יותר מידי.
    אולם כפי שאני מניח שאתה יודע התמונה מורכבת יותר. מנהלי הפירמה אינם מודדים את תוספת התפוקה ע"פ הגידול ביצור מוצרים פיסים אלה ע"י גידול בהכנסות כספיות. כלומר יתכן שפועל גרמני כיום מיצר עם פי שלוש יותר ציוד רק פי שתיים יותר מכוניות אבל ערכה של כל מכונית עלה בפעם וחצי. מאחר שהמכונית החדשה שונה במספר גדול של מאפינים עיצוביים מהמכונית הישנה היא נחשבת למוצר חדש והעליה במחירה אינה מחושבת כאינפלציה אלה כצמיחה. כמו כן יתכן שמספר העובדים במפעל קטן כך שבפועל הפועל גרמני כן מיצר פי שלוש מכוניות עם פי שלוש ציוד אולם מישהוא מוכן לשלם לעובדים שניפלטו שכר עבור עבודות שירותים שבעבר בוצעו בחינם או שכמעט שלא היה צורך בביצועם למשל סיעוד של זקנים ונכים.
    מכאן נובע שמה שקובע את הצמיחה כאשר היא נמדדת במונחים כספיים הינו היכולת להגדיל את כמות הכסף ותוך כדי כך לגבות תשלום עבור שירותים חדשים או עבור מאפינים חדשים של המוצר. האם צמיחה כזו מעידה על שיפור ממשי באיכות החיים? לא תמיד. אבל מבחינת המשקיע המודד את תשואתו במונחים פיננסים אין הרגשה של תפוקה שולית הפוחתת באופן מהותי מאחר שהתפוקה במונחים כספיים כמעט שלא חוותה תפוקה שולית פוחתת.
    באשר להזדקנות האוכלוסיה בארצות סקנדינביה אם האוכלוסיה מזדקנת כלומר יש פחות צעירים וסך האוכלוסיה אינו גדל יכולים עובדים מבוגרים לעבוד יותר שנים (בין השאר הודות לבריאותם המשופרת) בלא שהדבר יביא לגידול באבטלה בקרב צעירים.
    אם האוכלוסיה אינה מזדקנת למשל כתוצאה מהגירה אין בעיה כי אחוז המבוגרים באוכלוסיה אינו משתנה והנטל על האוכלוסיה הצעירה אינו גדל. שני הפיתרונות מבוצעים הן בארצות סקנדינביה שהן כיום ארצות הגירה מובהקות (במיוחד שבדיה) והן בגרמניה שהקלה את תהליכי התאזרחות תחת ממשלת ה SPD והירוקים.
    ולסיום כפי שכבר ציינתי קשה לי לנבא מה יהיה בעוד 50 שנה בארצות סקנדינביה אך אני יכול לומר באחריות שנטל המס כאחוז מהתוצר בארצות סקנדינביה גבוה כיום כמו בשנות ה 70. כנ"ל שוויוניות חלוקת ההכנסות וכנ"ל היקף מדינת הרווחה. באשר להון הפיננסי חלקו המצוי בידיים ציבוריות רק הולך וגדל בהתמדה בין השאר משום זהוא פתרון אלגנטי יותר משליטה בהון דרך הגבלה חוקית על תנועתו (השיטה שהיתה נקוטה בשבדיה בשנות ה 50 וה60).

  32. אשר פרוליך הגיב:

    למנהלי האתר=אני מקווה שהמשך הדיאלוג בין עמי
    ולי בעל עניין כללי והייתי שמח בהתערבות
    קוראים נוספים.בכל מקרה אני מודה לאתר זה על האפשרות שנתנה לנו להמשך הדיון.

    לעמי=
    אני חייב להודות שבלבלתה אותי לגמרה.
    ה"פתרונות" שאתה מציע,למשל בקשר לאוכלוסיה
    מזדקנת("יכולים לעבוד יותר שנים")הם "פתרונות" אנטי-סוציאליסטים(אפילו מקרב
    הסוציאליסטים הרפורמיסטים)ולמה?=
    "פתרון" כזה פירושו של דבר שהעובדים יעבדו יותר שנים,יחסכו יותר כסף לפנסיה אבל,
    בסופו של דבר לא יספיקו להינות ממנו."פתרון"
    זה באה להקל על הגרעון האקטוארי של קרנות וקופות פנסיה,כפי שנעשה בישראל ובמדינות רווחה אחרות=התוצאה=ישראל במקום ראשון בין מדינות "מפותחות" בעוני של קשישים.
    יש אנשים רבים שחוץ מלעבוד כל החיים,היו רוצים לעשות גם דברים אחרים,כמו למשל לטייל בעולם.האם העובדים אמורים לעבוד כל החיים עד שמתים ?אולי צריך להאריך את גיל
    הפרישה לגיל 80? או 90?
    אתה מסכים(מבלי להודות שהדבר נובע מהסתירות
    הפנימיות של הקפיטליזם)שבמדינות רווחה,כח העבודה המקומי לא יכול לגדול.אבל אתה שוכח שהאוכלוסיה גדלה,או לפחות הדור הצעיר אמור
    להכנס לשוק העבודה(שעל פי "הפתרון" שלך יהיה
    תפוס על ידי הזקנים)ולא יהיה להם מקומות עבודה.
    "פתרון" אחר שאתה מציע הוא בהגירה=האם אתה
    לא יודע שהגירה זו לארצות המתועשות(מהמדינות העניות) ממלא את
    מקומות התעסוקה הנחותים ביותר והמשולמים פחות ועל ידי כך הופכת לאסון של גזענות,אפלייה על רקע דתי,גזעי או לאומי,כפי שמתרחש ממש בימים אלה בצרפת ובמדינות אירופה אחרות?
    ועוד=
    איך אתה טוען ש"צמיחה איטית" יכולה להיות
    חיובית למדינת רווחה ובכלל??(טיעון כזה עוד לא שמעתי והנו מוזר ביותר!)
    ברור לכולם שבסיס מדינת הרווחה הנו ביכולת
    לגבות מיסים מהעשירים ולהעביר אותם לעניים(במונח טכני=תשלומי העברה,מדיניות פיסקלית) ,ועל כן,מדינת רווחה
    שגובה מרבית המיסים מהעניים או מהעובדים,(ומעבירה בחזרה לעובדים או לעניים הינה "עבודה בעיניים".בנוסף,תדע שהכסף שמצטבר בקופות פנסיה,פועל באמצעות המערכת הבנקאית למימון של בעלי ההון והקפיטליסטים.
    האם אתה לא יודע שמרבית ה"יוזמה" של הקפיטליסטים וה"השקעות" שלהם מבוססת על מימון
    בנקאי ולא על "הון עצמי"?אתה שמעתה על "מינוף
    פיננסי"?ומאיפא מגיע הכסף של הבנקים אם לא
    חסכון "משקי הבית"(ובעיקר מקרנות הפנסיה)?
    ועוד=
    מנהלי ובעלי פירמות לא מודדים "תוספת תפוקה
    על ידי רמת ההכנסות".הדבר היחידי שמעניין
    אותם הוא הרווח,שיעור הרווח,ולא תפוקה,לא הכנסות,ולא שום דבר אחר.
    ולא רק זה,אלא רווח אחרי מס!!(שיקול המיסוי
    חשוב וכבד יותר ככל שהמדינה "רווחת "יותר,
    קרי,רמת המסוי גבוהה יותר.
    האם אתה לא יודע מה הסיבות למה מפעלי התעשייה עוברים לסין ולהודו?
    שתי סיבות=א)כ"א זול ואפשרויות להתחמק ממסוי
    הטענות שמדינות הרווחה(בסקנדינביה)לא השתנו
    ב35 השנים האחרונות אינה תואמת את הנתונים,
    שניתן לבדוק בפרסומים הרישמיים,אבל אפילו כך,לטעון שכך גם יהיה בעתיד,זו הנחה המנוגדת
    כל ניתוח התפתחותי אוביקטיבי.שוב,אני לא
    מדבר על עוד 50 שנה,אלא על דור אחד בלבד.
    ב"קיצר"=
    הוויכוח בין ימין לשמאל הוא בין אלה שרוצים לשמור על הקיים,לבין אלה שרוצים לשנותו.וויכוח זה,כמובן,מסב סביב תפיסת המציאות
    אבל המציאות היא אחת ולא שתיים.
    וזו המציאות,עם הדינמיקה הפנימית שלה,עם הכוחות האדירים הפועלים בה,עם ההתנגשויות,הסתירות,מאבקי הכח והשליטה הנובעים מעצם השיטה הקפיטליסטית המבוססת על עקרון הרווח והתחרות ללא גבולות,זו היא שתתן את המילה האחרונה לגבי תפיסת המציאות.
    לנו,אנשי השמאל, רק נותר,לראות ולהבין את המציאות הזו בעיניים פקוחות ולפעול בתוכה
    לשינויה.

  33. עמי הגיב:

    אשר שלום אני מתנצל מראש על כך שהדיון ביננו תופס כל כך הרבה מקום אבל אני מקווה שיש לו איזשהוא ערך.
    מדינת הרווחה הסקנדינבית מבוססת על נתח גדול יחסית של הערך המוסף שהולך לטובת העובדים.
    התפוקה הממוצעת למשרה מלאה בשוודיה היא 675,000 כתר לשנה.
    השכר הממוצע לעובד צווארון כחול הוא 240,000 כתר לשנה. לכך צריך להוסיף תשלומים סוציאלים בערך כולל של 100,000 כתר לשנה ומע"מ שהוא מס של המעסיק לשלם כנגד שכר עובדיו ועלותם הסוציאלית בערך כולל של 85,000 כתר לשנה. סך הכל 425,000 כתר לשנה שהם 63% מהתפוקה הממוצעת למשרה מלאה.
    מ 37% הנותרים בממוצע 60% הולכים לקרנות פנסיה כלומר 22% ועל היתרה (15%)שהופכת להיות או תוספת לשכרם של עובדים בכירים ועובדי ניהול או רווחי הון של אנשים פרטיים מוטל מס אפקיטיווי ממוצע של 55% . כלומר 93% מהערך המוסף השוודי הכולל (השקול להכנסה הלאומית) הולך לטובת העובד מן השורה לטובת ביטוח סוציאלי לטובת שירותים ציבוריים ולטובת צבר הון בידיים ציבוריות.
    לשם השוואה הנתון המקביל בארה"ב הקפיטליסטית יהיה כ 55% כלומר מדובר אכן בשתי חברות שונות לחלוטין. השוויון בסקנדינביה נוצר קודם כל ע"י חלוקה שוויונית של הברוטו עוד לפני ההגדלה הנוספת של השוויון באמצעות מס ההכנסה האישי.
    בענין הזדקנות האוכלוסיה. האוכלוסיה מזדקנת בגלל עלית תוחלת החיים מ 70 שנה בממוצע בשנות ה60 ללמעלה מ 80 שנה כיום. משמעות הדבר שגם אם ידחה גיל הפרישה בפועל מספר שנות הפנסיה שמהן יהנה הפנסיונר לא יקטן. החברה הסקנדינבית היא חברה סולידרית ולכן ע"פ המדיניות הנהוגה חיבים להתקיים לצד קליטת מהגרים והשארת מבוגרים בשוק העבודה הכללים הבאים (כולם מדיניות מוצהרת וממומשת בפועל של האיגודים המקצועיים המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות ואפילו מפלגות המרכז).
    אחד- תעסוקה מלאה המוגדרת על-ידם כמצב שבו 80% מהאוכלוסיה בגיל העבודה עובדת וה 20% הנותרים נמצאים בלימודים גבוהים או בחופשות לצרכי גידול ילדים מחלה וכ"ד. כיום המצב בשוודיה הוא ש 72% מהאנשים בגיל העבודה מועסקים כ 20% בלימודים (שבהם המחייה היא על חשבון מלגה) חופשות לידה וכ"ד וכ 8% הם מקבלי דמי אבטלה אנשים בהכשרה מקצועית ו אנשים שיצאו לפנסיה מוקדמת. שוב מדובר בנתונים הגבוהים בהרבה ממקביליהם בארצות לא סקנדינביות.
    שתיים- העיקרון של שכר ראוי וגבוה במונחים יחסיים גם עבודות לא מקצועיות. שכר המינימום בפועל בשבדיה עומד על 66% מהשכר הממוצע לעובד במשרה מלאה לעומת 35% מהשכר הממוצע למשרה מלאה בישראל (השכר הממוצע בישראל למשרה מלאה הוא 9400 ש"ח בעוד שהשכר הממוצע שע"פ מחושב שכר המינימום הוא השכר הממוצע למשרות מלאות וחלקיות הקרוי השכר הממוצע למשרת שכיר) ו 30% בארה"ב.
    שלוש- מי שכבר פרש לפנסיה יהנה מפנסיה שתבטיח לו רמת מחייה הקרובה מאוד ואף עולה לפעמים על רמת החיים הממוצעת.
    ארבע- שילובם של עובדים מבוגרים מתבצע לו ע"י העלאה משמעותית בגיל הפרישה אלה בעיקר ע"י מניעת מצבים שבהם יוצאו עובדים לפנסיה מוקדמת בניגוד לרצונם. למשל חקיקה קשוחה ביותר האוסרת לפטר עובד או לסרב לקבלו לעבודה מטעמי גיל.
    באשר למדינת הרווחה הסקנדינבית. מצד אחד קצבת דמי האבטלה ירדה מ 90% מהברוטו ל 80% מהברוטו בשבדיה (בנורבגיה לא חל שינוי בפינלד גדלה קצבת דמי האבטלה מ 80%-63% ל 80%-65% ובדנמרק לא חל שינוי) מצד שני הוכפלה ריאלית קצבת הילדים החודשית (מ 70 אירו ל 120 אירו לילד הראשון והשני, מ 70 אירו ל 150 אירו לילד השלישי מ70 אירו ל 210 לילד הרביעי ואילך ומ 70 אירו ל210 אירו לילדים במשפחות חד הוריות). הסיבסוד למעונות יום עלה מ 75% מהעלות בממוצע פר ילד ל 90% מהעלות בממוצע פר ילד (התשלום המקסימאלי החודשי לילד במעון לו יעלה על 3% מהכנסתה החודשית של המשפחה לעומת תקרה כפולה לפני 1998). לקראת 2006 מבטיחים הסוציאל-דמוקרטים הקטנת ההשתתפות העצמית בטיפולי שינים אסטטים למבוגרים מ 45% במוצע ל 25% בממוצע(כבר כיום לילדים עד גיל 19 אין השתתפות עצמית, למקבלי השלמת הכנסה אין השתתפות עצמית ולמבוגרים מעל גיל 65 יש ההשתתפות עצמית של 25% בממוצע)
    הסוציאל-דמוקרטיה הסקנדינבית אינה סוג של פשרה עם ההון דוגמאת הסוציא-דמוקרטיה של הSPD או כניעה להון כמו אצל הליבור הבריטי ומפלגת העבודה של "הלוחם בקפיטליזם החזירי" שמעון פרס. זו היא גישה של סוציאליזם מתוחכם שדוגל בתיכנון מבוזר ובשימוש ברווח ככלי תיכוני תוך קיום מצב שבו "זכויות ההחלטה על חלוקת פירות היצור (שהם המשמעות האמיתית של בעלות על ההון) יהיו בידי הכלל". (נילס קרלבי האידאולוג המרכזי של הסוציאל-דמוקרטים השוודים הוא מנסחה של אידאה זו).

  34. אבי הגיב:

    עמי שלום
    רציתי לשאול לגבי רמות המיסוי בסקנדינביה? אני יודע שהן הגבוהות בעולם, אולם האם היו בהם שינוי בעשור האחרון?
    כמו כן, רציתי לשאול איך זה שהגדלת הרווחה לא גרמה לגרעונות או להגדלת החוב הממשלתי. הרי במדינות סקנדינביה אין בכלל גרעונות והחוב הממשלתי נמוך

  35. אשר פרוליך הגיב:

    לעמי,בקיצור נמרץ=

    1)שמעתה את הסיפור של אדם שטבע בנחל שעומקו הממוצע היה 1/2 מ.?

    2)למה העובדים מקבלים רק 93% מהערך המוסף
    הלאומי בשוודיה ולא 100%?.למי הולכים
    ה7% הנותרים? לאלה שלא עובדים?

    3)לא חשוב כמה שנים חי בן אדם אלא איכות
    החיים שלו.תסכים איתי שאיכות החיים והאפשרויות של אדם בן 65 הן יותר טובות מאשר
    אלה של בני 85,לא כן?

    4)הנתונים שאתה מציג אינם רב-שנתיים ולא
    משקפים מגמה לטווח ארוך.על פי הנתונים
    הרשמיים,מ1970 עד היום,בכל מדינות סקנדינביה חלה החלשה של מדינת הרווחה ומגמה
    זו צפויה להמשך.

    5)הזכרתה קודם שהזדקנות האוכלוסיה והגלובליזציה הן "בעיות",אבל עושה רושם,לדידך, ש"בעיות" אלה אפשר לפתור עם "אקמול" ולא עם ניתוח מעקפים.

    6)ושוב,הנושא של המאמר אינו סקנדינביה אלא
    שמאל רפורמיסטי מול שמאל מהפכני בכלל.
    האים אתה מציג את ה"מודל הסקנדינבי"כמודל
    כללי לחקוי?(קודם הסכמתה איתי שלא).

    7)ואם אתה גם חושב שלא,אתה בעד סוציאליזם
    רפורמיסטי או מהפכני(איפא שצריך)ולמה?

  36. עמי הגיב:

    אבי שלום
    נטל המס הכולל לא השתנה בארצות סקנדינביה ב 30 השנה האחרונות. בשוודיה המס השולי ירד מ 70% ל 51% ב 1990 ועלה בחזרה ל 56% ב 1994 .אבל במסגרת הרפורמה של 1990 נסגרו כל הפרצות שאיפשרו פטור ממס על רווחי הון כתוצאה מעלית ערך של מניות ונכסים אחרים מה שהביא לכך שהמס האפקטיווי המקסימאלי לא השתנה. החוב הממשלתי נמוך בגלל שמאז 1994מקפידות כל ארצות סקנדינביה על עודף תקציבי המושג ע"י הוצאות גבוהות ומיסים גבוהים עוד יותר.
    ההון הסקנדינבי אינו בורח כתוצאה מהמיסים הגבוהים מאחר ש א- חלק גדול ממנו בבעלות ציבורית ב- ההון בענפי השירותים אינו יכול לברוח כי לא קיימת אפשרות מעשית להעביר את היצור למקום אחר.
    אני איני מעונין להרחיב יותר כי אני חש שכבר הארכתי בתגובותי מעל ומעבר אבל תוכל למצוא עוד מידע במאמרים שפרסמתי בהעוקץ.

  37. אשר פרוליך הגיב:

    לעמי=
    מכבד החלטתך לא להמשיך בדיון זה ומקווה שנמשיך בהזדמנות אחרת,אבל אני חייב בהערה קצרה עבור
    הקוראים=
    1)עודף תקציבי של ממשלה,פירושו של דבר שההוצאה
    הציבורית(כולל של "מדינת הרווחה")קטנה מהכנסות
    הממשלה,דהיינו,תפקודה של הממשלה ב"מדינת
    הרווחה" לקוי.
    2)המישפט "ההון בענפי השירותים אינו יכול לברוח
    כי לא קיימת אפשרות מעשית להעביר את הייצור
    למקום אחר" לגמרה לא ברור.האים מדובר בענפי
    השרותים או בענפי ייצור ??.

    בכל אופן,עמי,לשאילות הכבדות והמכריעות,
    לצערי,לא קיבלתי כל תשובה.

  38. עמי הגיב:

    לאשר
    לא עניתי לך פשוט מקוצר זמן ועיסוקים נוספים אשמך להמשיך את הדיון כאשר יהיה לי קצת יותר זמן במסגרת מאמר אחר שתיהיה לו רלוונטיות לויכוח ביננו.

  39. גיא ברוקס הגיב:

    אבי , הזכרת מדד להון אנושי באחת מתגובתך האם אתה יודע כיצד הוא מחושב או היכן ניתן למצוא נתונים על אופן החישוב שלו ?

  40. שלומית הגיב:

    שלום דני פתר,
    האם תוכל בבקשה להפנות למראה מקום מדוייק של דברי מארקס אותם אתה מביא?
    (האינטרנציונל הראשון, 1870)
    תודה, דוקטורנטית שקוראת את פרסומיך בעקביות.

  41. שי נימצן הגיב:

    לטעמי בדיון זה פוספסה נקודה קריטית בתורתו של מרקס שהינה בעלת מאפיינים דתיים אך כאלו שיכולים להסביר את ה"פסיכו" האנושי.
    אם נסקור את ההיסטוריה האנושית נראה שהאדם תמיד חיפש תשובה לשאלה: למה אני כאן ומה מטרתי?
    נראה שהוא מצא לכך שתי תשובות- אלוהים מחד וייצרנות מאידך.
    אנשים מצאו דרך לזהות את עצמם בין אם הם עשו זאת באמצעות דתם או בין אם הם עשו זאת באמצעות יצרנותם.
    הקפיטליזם, אף כי נבע באופן מקרי מדת (שורשיו נטויים בפרוטסטנטיות), נישל מבני האדם את שתי השיטות הללו להגשמה עצמית.
    הדת נתפסת כגורם א-רציונלי וא-אזרחי (כי היא לא יעילה), והיצרנות נתפסת כלא רציונלית מבחינה כלכלית (למה לייצר דבר אחד נהדר בשעה כשאפשר לייצר 10 דברים סבירים באותו פרק זמן).
    הקפיטליזם דוחק בנו כל הזמן להיות יעילים ולהשיג רווח, אבל הוא לא אומר לנו למה להיות יעילים. הוא לא עונה על שאלת קיומו של האדם. היכן שהדת והיצרנות האמנותית (גם משחק מחשב זו אומנות וגם סנדל) מצליחות לספק לאדם תשובות מסוימות (אף שהן ניתנות לויכוח), הקפיטליזם נכשל בכך ושואב מהעולם את יכולת הביטוי הקונקרטי של "הנשמה" אם אפשר לומר, ביטוי באמצעות דת אלילית או ביטוי באמצעות יצירת מוצר.

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים