העובדה המרשימה ביותר מן המפגש עם ג’ו ברי ופט מגי היא שפת הגוף שלהם. אין חיבוקים והתגפפויות; אין חיוכים מיותרים והתייפייפות; יש הרבה איפוק ועצבות ויש המון תמיכה ופרגון הדדי. Jo Berry ו-Patrick Mgee באים משני עולמות שונים – היא בת ל-Sir Anthony Berry, חבר פרלמנט בריטי מטעם השמרנים שנרצח בשנת 1984, בוועידת השמרנים בברייטון, בעקבות הטמנת פצצה ע"י ארגון המחתרת האירי ה-IRA. הוא, חבר המחתרת, שנתפס ונידון למאסר עולם על חלקו ברצח אביה של ג’ו ושוחרר מן הכלא, בעקבות הסכם השלום של "יום השישי הטוב" משנת 1999. היא, אשה תמירה לקראת ראשית שנות הארבעים עם קול עמוק המשרה רוגע על הסביבה ועיניים ערניות, אך כמעט תמיד כאילו על סף דמעות ועם דעות נחרצות על אנושיות, פיוס ועל אסטרטגיה של מאבק לאומי. הוא, נמוך מעט ממנה, נראה צעיר מכפי גילו (הוא בראשית שנות החמישים) ש-14 שנים בכלא אינם ניכרים עליו, עם זקן מעוצב וקול עמוק, עוד יותר מקולה – קול שקט וברור, מאופק ויוצר אמון, ללא התלהמות וללא התבטאות של הכאה על חטא, למרות הצער על אובדן החיים אשר נגרם על ידו.
שניהם אמיתיים; שניהם יוצרים תחושה של אמינות, ללא זיוף; אין זו הצגה – זו תוכנית ריאליטי בלתי מבוימת של מסע בלתי אפשרי של קורבן ומקרבן; של מפגש שנועד לגעת בשארית כוחותיהם ובשארית שנותיהם, באנושיותם; בשפיותם; ולבחון את יכולתם להסתכל אחד בעיני השני. הם מנסים, בדרכם שלהם, למצוא משמעות לחייהם שכה הושפעו מהמפגש האנונימי, הבלתי ישיר לפני 20 שנה ומהמפגש הנוכחי, החזיתי, מלפני 4 שנים, ולהחליף את הנקמה והאשמה; את הטרור ותגובת הנגד – במסרים של פיוס, תקווה והכרה הדדית בכאב האובדן ובכאב שלטון הכוחניות, ובהזדהות עם המאבקים להישרדות אישית שלה ולהישרדות לאומית שלו.
נפגשתי איתם בכנס באוסטריה של אנשים וארגונים הפועלים על מנת "להיטיב עם העולם" – חסידי שלום; פעילי שמירת סביבה ושימור אנרגיה; ארגונים המטיפים לאי אלימות; כאלו שמכים על חטא השתלטות הנאציזם בארצם; פעילים למען צדק חברתי; קבוצות המנסות להחיות את רעיון הקיבוץ והחיים השיתופיים – הכול בכפיפות לכותרת הסימפוזיון – "העתיד של עוצמה ואנושיות". הוזמנתי לכנס יחד עם מוחמד אבו טארק, אח שכול, פלסטיני מצוריף עמיתי ב"חוג ההורים – פורום המשפחות השכולות הישראליות והפלסטיניות למען שלום, דמוקרטיה וסובלנות". כבר בראשית הכרותינו נוצרה בינינו, כלומר ביני ומוחמד לבין ג’ו ופט, כימיה מיידית בתוקף הפנמה הדדית שהתהליכים ששניהם עוברים הם גם התהליכים שעוברים חברים יקרים בפורום שלנו – רמי וכאלד; רובי ונדואה; צביקה וג’מיל; שרה ודניאלה וחברים אחרים בפורום המשותף שלנו, פורום של משפחות שכולות שנפגעו מהסכסוך הישראלי-פלסטיני. מצאנו שפה משותפת אשר נותנת מקום למשפטים כמו "לבנות עולם שבו אלימות אינה משמשת כאמצעי לפתרון סכסוכים"; ו"עדיפים כאבי השלום על ייסורי המלחמה"…
פט, הטרוריסט, דיבר בעקבות דבריה של ג’ו. בסוף שנות ה-20 ובראשית שנות ה-30 שלו הוא הטמיע עקרון אחד – התגובה היחידה לכוחנות צבאית היא מאבק אלים. עם אמונה בעקרון זה הוא לא היסס לפעול באמצעות פיגוע קטלני ובגיל 34 הוא נתפש ונידון למאסר עולם על חלקו בפיגוע בוועידת השמרנים ורציחתו של אביה של ג’ו. השהות בבית הסוהר היתה לדבריו, חזית נוספת במאבק הלאומי המוצדק. רק כאשר השתחרר לאחר 14 שנה בכלא, בעקבות החנינה הכללית, ופגישתו עם ג’ו, הוא עבר תהליך של שינוי בתפישת העולם. שינוי שכלל את ההכרה שכאשר אין פתרון פוליטי באופק וזכויות האדם הבסיסיות מופרות חדשות לבקרים, הדרך לאלימות נראית כה טבעית, כה בלעדית, שהיא התחלפה בהכרה שאלימות מקורה בחולשה – חולשת הדעת; חולשת היצר; חולשת הבחירה. לכן, כעת, לאחר הפגישות עם ג’ו "לא הפכתי להיות פציפיסט אבל אני מסוגל לזהות את עצמי כלוחם חירות המתנגד לאלימות והבוחר במסלול של דו-שיח במקום דו-קרב. הדרך לפתרון סכסוך, בתנאים של שלום, קשה הרבה יותר, היות ומושגי השחור והלבן הברורים כל כך כביכול, היטשטשו וצריך לגייס את כל העוצמות והכוחות על מנת להסכים לוויתורים ולפשרות".
ג’ו מגיבה-ממשיכה ומצהירה "אני מסוגלת לבנות גשר שיביא את פט ואותי למקום משותף. אינני סולחת, אבל אני מטפחת את הצורך בדיאלוג; אני מודעת לצורך בהכלה (Inclusion) של האחד עם השני. שבוע לפני הפגישה המתוכננת עם פט, שהיתי במשך סוף השבוע עם חבריו מן ה-IRA. לא ציפיתי לתשובות אבל הייתי חייבת לחוות אותם וחשתי את תחושת השייכות והמחויבות שלהם; קלטתי את ההזדהות המשפחתית השבטית והבינותי שבפגישה שלי עם פט, אני שוברת טאבו של משפחתי, של סביבתי, של עמי. הייתי חייבת לצלול אל ה"בגידה" בנאמנות השבטית כדי לצוף בצד השני. במהלך הזה של פגישה עם רוצחו של אבי, מתלווים אלי קולות של שומרי מסורת וחסידי הזהות הלאומנית. קולות אלו עדיין חוזרים ונשמעים, אבל אין הם מאיימים עלי יותר".
פט מגדירה את המציאות שבה נהרג אביה במונחים של "אסטרטגיית פצצות". היא מסוגלת להבין אסטרטגיה זו; ממשלות חייבות לאמץ אסטרטגיה; "אבי היה חלק מן האסטרטגיה הזו! אבל עבורי אבי לא היה חלק מאסטרטגיה, הוא היה אדם יקר ונפלא…; איני יכולה לשכוח את כאבה של אחותי, את פציעתה של אמי, את חסרונו של אבי… לכן זה ממש טרוף שמקיימים ומטפחים אסטרטגיה הגורסת הרג והשמדה. מלחמה זו אסטרטגיה של הפסד בכל מקרה (Loose-Loose Situation).
פט מפעילה אתר אינטרנט (Building Bridges for Peace) בו היא מספרת את קורותיה ומסבירה את עמדותיה ומפרסמת את שירה "אפשר להקים גשרים", המתחיל ב"סערת להבות בלבבי; החום מרגיע את הכאב; גשרים אפשר להקים" ומסתיים ב: "וכעת אני עומדת לבד, איתך, אתה אשר הרגת את אבי; יש מקום בתוכי היודע שפעלת בתוקף האמת שלך; כנגד אי צדק ודיכוי; אבי נקלע בדרך; גשרים אפשר להקים – I MISS MY DAD".
בימים אלו, בין כסה לעשור, כאשר אנו מתכוננים לקראת יום הכיפורים בו אנו מבקשים סליחה ומחילה על חטאינו; בו אנו מבקשים להתיר את נדרינו; לבטל את האיסורים ולוותר על החרמות – בימים אלו ראוי שנדע גם אנחנו וגם הם, אויבנו מעבר לחומה; שכנינו מעבר לגדר, שאפשר גם אחרת – ללא נקמות; ללא מלחמות; ללא הרג וללא אמהות שכולות; ללא השפלות וללא דמעות. אפשר לדבר; אפשר להתפייס; לא צריך לסלוח אבל חייבים לעצור את מה שהיה ולבנות גשרים – כמו ג’ו ופט.
בתור קורא "פסיבי" קבוע באתר,
הפעם החלטתי להגיב ולאמר שהמאמר מאוד מרגש,
ממש מחמם את הלב