רק מטען דל וקל משקל ילווה אותי לאי הבודד, שכן לא אוכל לשרוד בו יותר משבוע ימים, וגם זה בספק גדול. נכון שאני סוציאליסט גדול בראש, אבל היכולות שלי בעבודת כפיים הן מזעריות, בלשון המעטה קיצונית. אבי, אחד מראשי ההסתדרות, לא היה מסוגל לתקוע מסמר בקיר, אבל נהג לזרוק בי מרה על בטלנותי היתרה ועל ההתמכרות המוחלטת שלי לספרים. "אנחנו זקוקים לאנשי מעשה", כך אמר, ובמונח "אנחנו" התכוון לקולקטיב ציוני-סוציאליסטי ענק ותובעני, שאליו השתייכתי באורח אורגני, משחר ילדותי. ואז בא לעזרתי רובינזון קרוזו, הראשון שהציג בפני את החיים על אי בודד עוד לפני שקראתי את "אי הילדים" ואת "בעל זבוב". דניאל דפו, המחבר האגדי של הספר, שלח לקרוזו את ששת, היליד השחור, ששירת אותו באמונה. במאה הי"ח התקבלה הצייתנות העיוורת של ששת לרובינזון קרוזו כדבר מובן מאליו והאדון הלבן גמל למשרתו כשהציל אותו מקניבלים שחורים כמוהו.

יצירת המופת של דפו, שבמונחי התקינות הפוליטית של ימינו היא התגלמות הגזענות וההתנשאות הקולוניאליסטית, היא הנדבך היסודי, החשוב ביותר, בכל עולם המחשבות המגרה שהניב האתגר של האי הבודד. אבל לאדם כמוני לא יאה להישען על ששת, שלא לדבר על העובדים הפלסטינים או הזרים המתחזקים את האיש הישראלי מינקות ועד שיבה. אין לי אלא לחשוב על יתדות אוהל שיחזיקו מעמד בקושי לילה אחד, על קיסמי עץ שלא אצליח להדליק, על עצי קוקוס שמהם אחליק בתוך דקה, על חיות שלא ארהיב עוז לשחוט, שלא לדבר על פשיטת עורן. לכן אשאיר את רובינזון קרוזו, ואפילו את גוליבר של ג’ונתן סוויפט בבית. את קרוזו תמיד אהבתי, אבל ההישרדות שלו היא חלום בלתי-אפשרי בעבורי. בעצמי לא אצליח להסתדר, וששת יקבל ממני שוויון אבל לא עבודה וכך נגווע שנינו די מהר.

אני דווקא חולם על אי בודד אולטרא-מודרני, מופעל על ידי רובוטים מיומנים ומצויד בכל הנוחיות האפשרית. וידאו, אולם קולנוע קטן, אוכל מתוחכם מוגש בכלים נאים, יין לבן בדלי קרח, ספרייה ענקית בנוסח אנגלי, אלפי ספרים בכריכות עור מהודרות. בדידות מלווה בנוחות אופטימלית איננה ארץ גזרה אלא מחוז חפץ קסום. הטבע הוא טוב למורים לידיעת הארץ, או למדריכים שזופים, המעדיפים את החיים על פסגות הרים או גרוע יותר, בלב המדבר הצהוב. אשר לי, החיים המודרניים אינם אלא מבצע ענק של הגנה מפגעי הטבע. הבדידות היא לא רק נסבלת, אלא גם מענגת; אבל הרוחות, האבק, השירותים הפרימיטיביים בחצר, גללי העזים, הזבובים, היתושים, העקרבים והעכברושים אינם אלא תופת אמיתית. הצבא, בסדיר ובמילואים, סיפק לי את כל אלה לאורך שנים ארוכות. אז תנו לי אי בודד מודרני ותקבלו לקוח ממש מרוצה, ילד טוב ירושלים.

אבל האלים שגזרו עלי אי בודד הם בהכרח קמצנים ורעי לב. ייתכן שיסכימו להגלות אותי בתנאים האידיאליים שאותם שטחתי כאן, אבל הם יאלצו אותי להסתפק במנה קצובה של ספרים וסרטים. "ייתכן שאתה גולה מפונק", רעם קול מסתורי וחסר-פרצוף באוזני, "אבל יש גבול לכל תעלול. תקבל חמישה ספרים, סרט אחד ותצטרך לבחור. אנחנו לא כאלה רשעים. אתה זוכר את ‘הבחירה של סופי’? היא נאלצה לבחור בין שני ילדיה. אתה בסך הכול חייב לבחור בין ספרים".

תחילה הערמתי על הרשויות שמגלות אותי לאי, ובחרתי את "הר הקסמים" של תומאס מאן, בתרגומו האלמותי של מרדכי אבי-שאול. את הספר הזה קראתי לראשונה בכיתה י’, ומיד נשביתי בקסמו המוזר. אתם רשאים כמובן לתהות מה לנער ישראלי בירושלים החצויה, החשוכה למחצה, העלובה למראה של שנת 1956, לבין הגרמני הנס קסטרופ שנסע, שנים אחדות לפני מלחמת העולם הראשונה, לבקר את דודנו יואכים צימסן בבית החלמה לחולי שחפת בהרי האלפים? אין לי תשובה מלאה לשאלה הזאת, וגם לא רצון אמיתי להתוודות בפני הקוראים על ההשפעה המהממת של הר הקסמים על מהלך חיי, על דרך המחשבה שלי, ועל מורכבות סינון הרגשות בדרך להבעתם בפני קהל זר ולעתים עוין. קסטורפ התכונן לשהות באכסניה לשחפנים שלושה שבועות ונשאר שם שבע שנים. מלכודת הדבש של מאן הילכה עלי קסם מהרגע הראשון. כמו בספרו "מוות בוונציה", גם בהר הקסמים גוועים בני אדם בהמוניהם בסביבה נוחה ומהודרת, מוקפים בחדרי אוכל מצוידים היטב, שותים קפה נהדר אחר הצהריים ומשוחחים עם אורחים מרתקים אחרים על הוויות העולם. הארוטיקה המאופקת והאנינה של מאן מגרה יותר מסרטים פורנוגראפיים מוחצנים, אבל משאירה את היצרים ואת הרגשות במסגרת התרבותית וההומאנית שלהם, מרחיבה את הדעת ומלמדת אותנו המון על מותר האדם מן הבהמה.

בעצם, גם בית ההחלמה באלפים הוא מעין אי בודד, ומאן מנחיל לנו את התחושה, שקסטורפ מאבד בהדרגה את החופש לעצב את גורלו או אפילו להחליט אם להישאר או לעזוב את המקום. הרשעים ששולחים אותי לאי אינם מודעים כלל לעובדה, שקראתי את הר הקסמים עשרות פעמים ושלא מדובר סתם בספר, אלא בעבודת קודש חילונית שאני עושה עם עצמי. בשבילי, זה כאילו אני לוקח איתי עשרה ספרים, בעצם מאה ואולי אפילו אלף. מעולם לא מיציתי את הקריאה בספר למרות שסופו לא ברור. אחרי כל השנים הארוכות הוא מחלים דיו כדי להשתתף במלחמה הגדולה הנוראה, ואף להיעלם אי-שם בתוך היורה הקולחת של העשן, האבק והפגזים. כאשר חזרתי ארצה אחרי 4.5 שנים מופלאות בלונדון ומצאתי את עצמי, מקץ כמה חודשים, בעזה המאובקת והחרוכה של יוני 1967, נזכרתי שוב בהנס קסטורפ וחיפשתי את הספר בקדחתנות בביתי. כל סופר גדול הוא גם נביא, חשבתי אז לעצמי בדרך לתלאות נוספות במדים, שבשנות שהותי הארוכות בלונדון השליתי את עצמי שלא אלבש אותם עוד לעולם.

הצבא מזכיר לי, מטבע הדברים, גם את "התגנבות יחידים" של יהושע קנז. רק לאחרונה התגברתי על הטינה הידועה שטיפחתי כלפי קנז וספרו המושלם, שכן הוא מנע ממני לכתוב בעצמי ספר על הצבא. קנז מבוגר ממני בכמה שנים, אבל המציאות שהוא מתאר בספרו זהה לגמרי לכל מה שאני מכיר וזוכר. אבל במשך השנים התברר לי שאני מפתח עולם זיכרונות מדומיין אחר, וזה מאפשר לי לעבוד כעת על הספר שלי. קנז מקבל רהביליטציה, וספרו מונח בתיקי, לצד "הר הקסמים". הצלחתי לשכנע את הרשויות לראות בשני ספריו של יעקב שבתאי, "סוף דבר" ו"זיכרון דברים" משום יחידה אחת. הם הופרדו באורח שרירותי, כך טענתי, ושניהם מנציחים את ההוויה הישראלית המוכרת לי, השנואה והאהובה עלי בעת ובעונה אחת. הדיון היה ארוך ומורט עצבים. הם קלטו שהמיכסה שלהם היא בלתי-נסבלת בעיני, ובסופו של דבר נעתרו. אחרי הכול, בתוך כמה שעות אצא לדרכי והם ישמחו לראות את גבי המתרחק לעולם. במשך השנים היו הספרים של שבתאי שנויים במחלוקת, והוויכוח נסוב בעיקר על האותנטיות שלהם. האם הם נערכו מחדש אחרי מותו של הסופר? האם הגרסה שהתפרסמה שימרה היטב את הלוך רוחו ואת חוויית הדעיכה שעברה עליו? אבל זה עניין למומחים. לקורא אוהב-ספרים כמוני, די ביצירות הראויות כל כך למסירותו של הנידון לבדידות נצחית.

נשאר מקום לשני ספרי נעורים, שבלעדיהם אינני יכול לתאר את חיי, באי בודד או בעירי. "זקני בית הספר בווילבי" בתרגומו הישן העשיר את ימי החורף בירושלים של ימי הצנע. שנים רבות גמעתי שוב ושוב את סיפורם של נערי בית הספר הפרטי באנגליה, באתר הקסום שלהם ליד העיירה שלפורט. השתתפתי בכל המאבקים, התככים, הנאומים הרהוטים בפרלמנט של בית-הספר. בשנות החמישים "אלביון הנוכלת" לא היתה באופנה אצלנו, אבל אהבתי לאנגליה היתה ונשארה מוחלטת. גם "הלב" של דאמיצ’יס יקר ללבי בעיקר בשל סיפורו המרגש של "הלבלר הקטן", שקם בלילות לעשות את עבודתו של אביו היגע עד מוות מעמלו המפרך והמותש מחמת מזונו הדל.

זהו, נגמרה המיכסה הזעומה שהוקצתה לי, ואין לי אלא להבריח בתוך ציקלוני שני ספרים נוספים, בתקווה אולי חסרת-שחר שהחיפושים יהיו שטחיים. "הקומדיה האנושית" של ויליאם סארויאן האמריקאי-ארמני, סיפורה הנוגע ללב של משפחת מקוליי בעיירה איתאקה בקליפורניה במלחמת העולם השנייה. הבן המתבגר הומר לומד בבוקר ועובד בערב למחיית משפחתו הענייה (האב מת והאח הבכור בצבא) כנער שליח במברקה המקומית. אחיו הצעיר יוליסס, ילד מקסים בן חמש, עיצב בעבורי לנצח את דמות הילדים שתמיד רציתי, ולהם באמת זכיתי. האנושיות של סארויאן מחלחלת היטב לקוראים, ולברי המזל שבתוכם היא בונה תשתית רוחנית להשקפה הסוציאליסטית שלהם, עם או בלי בסיס תיאורטי במרקסיזם. לאותו תא אגניב את "שומרי הגבול" של א. אירסק הצ’כי שהופיע בהמשכים ב"דבר לילדים" בשנת 1948, ולימים יצא גם כספר. מאבקם של החודים, שומרי הגבול שירשו מאבותיהם מעמד עצמאי בשיאה של התקופה הפיאודלית, נגד האציל הגרמני לאמינגר שרכש את אדמותיהם, התעלם מזכויותיהם, תלה את מנהיגם יאן קוזינה ושיחד את הרשויות ואת השופטים נגדם, נחרת בתודעתי לעד. מי שהפנים את המסר של הספר בגיל תשע, סופו שהצטרף למאבקים בעד העצמאות לפלסטינים בבגרותו. קראתי את הספר כשנתיים אחרי שהופיע בחוברות של "דבר לילדים" וכשנתקלתי בו במקרה מקץ שנים רכשתי אותו בשביל בתי. היום אני חושב שהאנשים שפירסמו את הספר בזמנו טמנו לעצמם פצצת-זמן. הם סברו לתומם שמדובר במסר עמום על מאבק רחוק גיאוגרפית וכרונולוגית, אבל אנשים רבים הסיקו מסקנות אוניברסאליות. רציתם להזדהות עם הצ’כים המקופחים בעיצומו של גירוש העם הפלסטיני בשנת 1948? אז חבל שלא הבאתם בחשבון שיש אנשים שמסוגלים לקשר בין הדברים ולדרוש מכם לבחון מחדש גם את ההיסטוריה שלכם בפרט ושל עמנו בכלל.

הקצאת הספרים היתה נדיבה יחסית לסרטים. "רק סרט אחד" אמרו הקלגסים, ואיימו בבדיקה קפדנית במיוחד. הבחירה היתה קלה יחסית. "אנדריי רובלב" של הבמאי הרוסי טארקובסקי הוא סרט מהפנט בשחור לבן. ראיתי אותו בדיוק לפני שלושים שנה בבית הקולנוע האהוב עלי, "אקדמי" באוקספורד סטריט שבלונדון. המוסד התרבותי המפואר הזה נהרס מזמן, אבל אני עדיין זוכר את הצבע הירוק שאיפיין אותו, ואת המוסיקה הקלאסית שליוותה את ההפסקות. טארקובסקי קיבל מימון נדיב ממשרד התרבות הסובייטי עד שמישהו שם גילה את האירוניה הדקה ואת המסר האנטי טוטאליטארי של הבמאי. טארקובסקי תרם לאמנות הקולנוע את אחד הסרטים הטובים ביותר בכל הזמנים. אפילו המסר הדתי, הנוצרי, לא הפריע להנאה העצומה שחוו הצופים. את בדידותי המזהירה באי אמתיק בסצנות ההמונים הנפלאות, בסיפור המאבקים בין הנוצרים לבין השבטים הפאגניים בימי הביניים, ובעיקר בעזרת תמונות הסיום הארוכות, הבלתי נשכחות, שיש בהן גם איכות נדירה של חלום. כפר שלם בונה פעמון כנסייה ענקי. אנשיו פועלים במסירות נפש, בתיאום, ביכולת אמנותית, במקצוענות אמיתית המגמדת של כל הגימיקים הפשיסטיים של איין ראנד ב"כמעיין המתגבר". טארקובסקי כבר מת, הוא לא שותף אידיאולוגי של חבריי ושלי, אבל האי הבודד יחד איתו יהיה חוויה כמעט מענגת.

Share on Facebook