לאחרונה אני חשוף לטיעונים רבים, בסביבה האקדמית בה אני נמצא ואף באתרים אחרים, אשר טוענים כי הפתרון המדיני שהוצע בעבר לסכסוך הישראלי-פלסטיני – "שתי מדינות לשני עמים", פתרון אשר תמכתי בו בנלהבות בהפגנות בצמתים כבר מגיל 14 – אינו מספק ומהווה בעצמו עוולה היסטורית. הרי עזה, יריחו וחברון אינן הערים היחידות שנכבשו בעבר מהפלסטינים, וגם בתל אביב וכפר סבא היו בעבר יישובים פלסטיניים. הפתרון היחיד, לטענת אנשים אלו, הוא עשיית הצדק ההיסטורי – החלת זכות השיבה על כל הפליטים הפלסטיניים, הקמת מדינה דו-לאומית בשטחים שמהווים היום את פלסטין ואת מדינת ישראל, וחיים בצוותא לצד הפלסטינים אשר ישובו לבתיהם בחבלי הארץ השונים. בשמיעה ראשונה של אותם טיעונים חשבתי לעצמי – "איך לא עליתי על זה עד עכשיו?", והפכתי לכמה רגעים לתומך הנלהב ביותר של מדינת ישראל-פלסטין החדשה. הרי איך אפשר לסרב להזדמנות החד-פעמית להשתתף בעשייתו של צדק היסטורי?
אך אותה תחושה של התעלות מוסרית חלפה בקצרה. ודווקא לא מהסיבות הברורות. אני לא תומך גדול של המפעל הציוני, אני לא מזדהה עם זהות "יהודית" או "ישראלית", פרט לכך שמשפחתי וחברי חיים כאן. אני לא רואה חשיבות רבה בהגשמה הלאומית של העם היהודי, ומתוך כך לא רואה חשיבות גדולה בהמשך קיומה של ישראל כמדינה יהודית, ובמידה וזו תבחר להפוך למדינת כל-אזרחיה, או לפרובינציה בריטית, אשמח להשתתף בתהליך. יחד עם זאת, אני רואה חשיבות גדולה, אולי הכרחית, בהמשך קיומה של מדינת ישראל כמדינה מערבית.
חזון המדינה הדו-לאומית הוא חזון ראוי, ואכן עשוי לתקן את אי-הצדק ההיסטורי אשר בוצע לעם הפלסטיני במאה האחרונה. ייתכן כי רובה של האוכלוסייה היהודית והאוכלוסייה הפלסטינית תוכל לחיות בשלום תחת עינה של אותה מדינה חדשה. אך האם אני, כמישהו שמעדיף את בני מינו כפרטנרים לזוגיות ולסקס, אוכל לחיות תחת אותה מדינה? האם אוכל להמשיך וליהנות מזכויות בסיסיות הניתנות לכל אזרח באשר הוא? האם אזכה לחיים חופשיים, לבחירה חופשית בכל אשר אעשה? הזכות שלא להסתתר, להעצר, להרדף, על יסוד העדפותי המיניות?
חלקים רחבים באוכלוסייה במדינות הרואות עצמן שייכות לאומה הערבית לא מעניקות זכויות בסיסיות אלו לאזרחיהן בעלי ההעדפות המיניות האלטרנטיביות. מספיק לי לחשוב על המעצרים של השוהים על ספינת הבילויים במצרים או את התמונות הקשות של ההוצאה להורג של שני צעירים שהואשמו ב"יחסים אסורים" באיראן. אני מודע לכך שחוקרים רבים ניסו להציג את ההתנגדות העצומה להתנהגות חד-מינית במדינות הערביות כתגובה לקולוניאליזם המערבי הפרוע באותן מדינות, התנגדות שמונחית מתוך תפיסת זהותו של "ההומוסקסואל" ושל "הלסבית" כזהויות מערביות אשר יש להילחם בהן. בין אם זו הסיבה, או אם התנגדות זו מובנית בתרבות עתיקה יותר, אינני צופה לעצמי עתיד ורוד במיוחד במדינה בה סביר כי חלק גדול מהאוכלוסייה מזדהה עם מנטאליות זו. הישגים של שנים ארוכות בישראל עלולים להתבטל ברגע, במידה וחזון זה יגשים עצמו.
חלק מדעות התומכים בגישת המדינה הדו-לאומית מציבות ביסודה חוקה המתבססת על זכויות אדם יסודיות, ביניהן גם זכותם של בעלי העדפות מיניות או מגדריות אלטרנטיביות. התומכים בגישה זו מתעלמים מהעובדות הקיימות בשטח – סביר להניח כי במדינה דו-לאומית ישתפו המתנגדים לזכויות אלו פעולה – האחים המוסלמים עם ש"ס, חמאס עם אגודת ישראל – וייצרו רוב משמעותי בתוך המדינה. ייתכן כי התומכים במדינה הדו-לאומית רואים לנכון כפייה של אותה חוקה על האוכלוסייה, אשר תלווה באכיפה מוגברת ושימוש באמצעים כוחניים כנגד הרוב במדינה. מעבר לבעייתיות המוסרית אשר קיימת לכפייה של דעת מיעוט על הרוב הכולל, היעילות של כפייה מסוג זה היא מוטלת בספק, כאשר מרבית מנגנוני השלטון והחוק יתנגדו לזכויות האדם הניתנות לבעלי העדפות מיניות אלטרנטיביות. ניתן לדמיין מה תהיה רמת האכיפה של זכויות אלה כאשר הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת והמשטרה יכללו רוב אשר רואה לנכון את רדיפתו של כל אדם אשר ביצע מעשים "נפשעים" עם בני מינו. סביר יותר להניח כי בהזדמנות הראשונה שתקרה בדרכה של המדינה החדשה, תבחר זו לערוך את החוקה (וספק אם יחסר רוב לכך בבית הנבחרים), ולבטל את הסעיף העומד בניגוד לתרבותה ואמונתה של מרבית אוכלוסיית המדינה.
האם התומכים במדינה דו-לאומית רואים עצמם מחנכים את האוכלוסייה הפלסטינית, כופים עליהם את העמדה המערבית, עד שאלו ילמדו להעריך אותה? מאחר שאני מעדיף שלא לטעון כי התרבות בה אני חי עדיפה על התרבות הערבית, אינני רוצה להיות שותף במאמץ מסוג זה, מעבר לכך שסביר כי יתמשך לאורך שנים ארוכות בהן רדיפת המיעוט תהפוך לשגרה. אני מעדיף שתינתן לי האפשרות לבחור לחיות במקום בו אוכל לחיות בהתאם לתרבות שלי, עם הבחירות שלי ועם הפרטנרים שלי – בעוד תרבויות אחרות יוכלו להמשיך ולהתפתח בהתאם לרצונן שלהן. מאחר שאין לי אזרחות אירופית שמאפשרת לי מסלול בריחה פשוט, אני לא חש שאני יכול לתמוך בהקמת מדינה דו-לאומית אשר תבטל את קיומי ברמה בסיסית ביותר. מתוך האינטרס האישי והפרטי שלי, זהו מהלך שמאלני אחד אשר איתו קשה לי להזדהות.
הרגשתי שמחובתי, כאדם שמזהה עצמו עם השמאל הרדיקלי, להעלות את הנושא הזה כאן. האם אלו מכם אשר רואים את פתרון המדינה הדו-לאומית בשטחים בהן קיימת בהם כיום ישראל ובשטחים הכבושים מוכן לשאת באחריות לגורל המיעוטים המיניים לאחר החלה של פתרון מסוג זה? האם פגיעה בזכויותיהם של חלק מהאזרחים על יסוד העדפותיהם המיניות היא "מחיר ראוי" לתיקון העוולה ההיסטורית שבוצעה על ידי הציונות? האם זהו לא מחיר גבוה מדי, אשר מחייב הסתכלות חדשה על האפשרויות לסיום הכיבוש? ייתכן שבעיני חלקים מכם זהו נושא מינורי ולא ראוי להתייחסות, אך בעיניי, ובעיני רבים אחרים, מדובר בבסיס הקיומי לחיינו.
אשמח לכל התייחסות.
למגיבים שענו לי,
תודה על התגובות. אנסה שוב והפעם בסגנון צבאי, אולי זה יהיה יותר מובן:
1. אני שמחה לחיות במדינה שיש בה יותר זכויות אדם מאשר בישראל.
2. האפשרויות שיש לאנשים בחיים הן בדרך כלל לא שתיים. לא כל דבר הוא כמו הריון.
3. אשמח לשתף פעולה עם כל פמיניסטית ופמיניסט באשר הם , ללא הבדל דת, גזע ומין.
4. אני מבינה את דאגתו של מתן והדיון נראה לי כן ואמיתי.
5. כמו שמתן חושש שלו יחיה במדינה בה לא יכובדו זכויותיו, גם אני חוששת. אישה שנאנסת בלילה בתל אביב לא עסוקה באותו רגע בלשמוח על זה שהיא נאנסת עם תואר שני במנהל עסקים. זה שבמקומות אחרים מצבה היה יכול להיות יותר רע זה נכון ואין על זה ויכוח, אבל אם זו רמת הטיעון אז אפשר לסגור את אתר הגדה השמאלית.
לגדעון ספירו,
תודה על המידע. אשקול את ההחלטה שוב…
כרגע הילדים שלי לומדים בבית ספר שבו לא מונף דגל בכניסה, אין מאבטחים ושוטרים ויש ילדים ומורים מכל הצבעים וכל המינים ועם מגוון ההעדפות המיניות שאפשר להעלות על הדעת…
חשוב לזכור שהעובדה שאני יכולה להרשות את זה לעצמי ולילדי, כמו גם העובדה שאתה יכולת להרשות את זה לילדיך היא לוקסוס של המעמד אליו אנחנו שייכים.
רוב האזרחים בישראל לא יכולים לעשות את זה. לא לכולם יש בית ספר דמוקרטי ליד הבית, ואלו שיש להם לא תמיד עומדים בתנאי הקבלה (האם ידוע לך מהו אחוז התלמידים הערבים בבית הספר הדמוקרטי ביפו, למשל?)
אני עוד לא שמעתי על אף בית ספר בישראל, מלבד בתי ספר וולדורף, שלא מחנכים ללאומנות ברמות שונות. הילדים שלי, שלמדו בבית ספר בשיטת גארדנר בישראל, זכו לקבלת פנים מדי בוקר עם תמונת נשיא המדינה, מפה על הקיר (ולא, לא היה שם שום קו ירוק) ומילות ההמנון. זה עוד היה לאומנות לייט. בביקור האחרון שלי בארץ בגן ילדים ביפו היתה תלויה כבר תמונה של אריק שרון על הקיר.
בקיצור,
יש לא מעט אזרחים שזו לא אופציה בשבילם…
לאיריס,
אני לא מציג דיכוטומיה מזרח-מערב אני מציג דיכוטומיה יש חופש פרט – אין חופש פרט והיא דיכוטומית בהגדרה.
העובדה שנשים נאנסות גם בחברה המערבית מלמדת על האופי החלאתי של חלק מבני חווה. בחברות בהן חופש הפרט מעוגן בחוק לפחות נמנע מנשים אונס ממוסד במסגרת "נישואים מוסדרים" או במסגרת מקח וממכר "לגיטימי" למשל, ארבע עיזים ופרה תמורת בתך בת ה13.
אלו שנרצחו באירופה המערבית נרצחו משום שחופש הפרט לא היה מעוגן בחוק גם בחברה המערבית לפני חמישים שנה, למרות רצונך העז לראות בעניין מזרח מול מערב אין זה כך. המערב פשוט הקדים(עקב נסיבות הסטוריות די טריוויאליות וידועות לכל) לממש את עקרונות חופש הפרט.
ממי שמעידה על עצמה כאחת מאלו "שעולמם יותר רחב מ"טובים" נגד "רעים"." הצהרה רדודה כמו "בינתיים בתי הספר היוקרתיים של חיפה מספקים רוצחים במדים בשירות הכיבוש הישראלי" מאד מפתיעה. מאנשים שרואים תמונת עולם מרוכבת הייתי מצפה למעט יותר עומק.
והאופציות של מתן אינם באמת מגוונות, או שהוא חי במדינה המכירה בזכותו לבחור את בני זוגו לפי טעמו מבלי להסתתר או לשקר או לחיות בכחש או שלא.
Most people, if given an informed choice, would not choose a Jewish state, a Hindu state, or an Islamic state.
Most would choose a secular and democratic republic that upholds human rights.
That is why world immigration patterns today are what they are.
It is remarkable that Jewish Israeli dissidents, who are against oppression, and in favour of human decency, etc., find it so difficult to raise the banner of a democratic republic, and to demand recognition of the rights of the Palestine refugees.
קיומה של מדינה אחת בארץ ישראל המערבית שבין הים לירדן אינו מחייב מדינה "דו לאומית". זו יכולה להיות מדינה חד לאומית פשוטה, שתממש באופן הבסיסי ביותר את עקרון ההגדרה העצמית, קרי: מדינה המושתתת על רצונם של כל אזרחיה החל מנקודת זמן מסוימת. כמובן שמצב זה אינו אהוד, בלשון המעטה, על מי שרואים במדינה ביטוי לרצון על-אנושי או לקיום על-זמני ואל-זמני כלשהו. אך זהו מודל שעובד במקומות רבים על פני הגלובוס.
לפיכך, לכנונה של מדינה אחת אין שום קשר ל"שיבה", שבות", החזרה" או "חזרה" מכל סוג שהוא. בואו נרד לרגע אחד מאולימפוס הדיון בזכאותם או אי-זכאותם של אחרים, וננסה לראות כיצד אנו משפרים את חיינו וחיי ילדינו בפיסת האדמה הקטנה הזו. זה יהיה צעד ראשון. מתן זכויות אזרח לכל נתיני מדינת ישראל ברגע זה לא סותר ואפילו הולך בד בבד עם מתן זכויות לכל בעלי ההעדפות המיניות באשר הם. בל נשכח שברגע זה ממש, בעוד אנו מנהלים פה ויכוחים על זכויות כאלה ואחרות, באתרי אינטרנט אחרים אנשים דנים ברצינות בשאלה כיצד להפוך את המקום הזה למקום שיקיא מתוכו (במקרה הטוב) גם את ההומואים, גם את הלאומנים הערבים וגם את הציונים.
"הורים שלא רוצים כי ילדיהם יקבלו חינוך מיליטריסטי, שוביניסטי, גזעני,יש להם עדיין זכות בחירה."
רק אם יש להם כסף
לחיים,
לפי מה שאתה כותב, אז ישראל שייכת למדינות בהן יש חופש פרט. יופי. אז עכשיו אני מבינה מזה מיהו בעיניך "פרט".
אתה לא צריך לשכנע אותי שיש מדינות בהן יש מגבלות של זכויות אדם. אבל זה לא עובד ככה שיש או אין זכויות פרט. בארצות הברית, שנחשבת לדמוקרטיה יש חופש ביטוי אבל לתינוק שחור יש פחות סיכויים לשרוד מאשר לתינוק בהודו. באיטליה, עוד דמוקרטיה, יש לברלוסקוני כמה עיתונים. אין נישואי הומואים אבל הם יכולים לחיות במקומות מסויימים בשקט ושלווה וגאוה.
לו יום רחוק אחד תהיה מדינת כל אזרחיה, אני מניחה שבתל אביב עדיין יוכלו הומואים לחיות טוב יותר מאשר בירושלים. כמו היום. זה נראה לי שהדיון בענין הזה מעניין יותר כדי להבין חששות של אנשים. אני לא מבינה מה הקשר של זכות השיבה לזה.
נישואים מאורגנים למיניהם הם לא המצאה חדשה והם לא פסו מהעולם גם בחברות מערביות. כשגברים חוזרים ממסע תיירות מין בתאילנד עם אישה משם, זה גם סוג של נישואים מאורגנים וכפויים. הזנות במערב מאורגנת מאוד (וכן אני יודעת שמדובר בסטודנטיות שנתקעו בלי מימון לסמסטר האחרון ביחב"ל). פגשתי לא מעט נשים שלא רואות את הנישואים שאותם הגדרת כנישואים כפויים, יש כאלו שכן, בעיקר נשים שלא חיות בחברה המסורתית שלהן. זו בהחלט בעיה כאובה ואני לא מתכוונת להמעיט בחשיבותה. אני כן חשדנית בשימוש שעושים בתופעה הזו כדי להרגיש נאורים וטובים מול האחרים (מה הקשר של מומים מולדים לענין? ואם היו נולדים ילדים נהדרים אז זה בסדר?). זה בעיני ניצול של הנשים פעמיים: פעם אחת מאלצים אותן להתחתן עם מי שלא רצו ואחר כך עושים קופה על הסבל שלהן כדי להרגיש אבירי זכויות האדם.
אני לא מכירה אותך ולא יודעת איך אתה מתנהג עם החברה במילואים, במידה ואתה עושה מילואים. מההיכרות שלי עם לא מעט גברים ישראלים פמיניסטיים, זה עובר להם מהר מאוד כשהם בקבוצה, במדי ב’ ורחוק מהבית. אחר כך בשיחות סלון, עם החברות, הם חזקים בתיאוריה.
לאיריס,
ככלל, אין לי כל ענין להגן על מערכת החינוך הישראלית. הביקורת שלך צודקת ואני שותף לה והדברים נמצאים בכתובים שנים רבות.
כל שרציתי לאמר, הוא שלפני שאת שולחת את הילדים לחינוך החרדי או החרד"לי או המפד"לי בבני ברק, כדאי לבדוק אופציות נוספות, משום שיש בישראל אי פה אי שם, איים שפויים ופתוחים שלא תמצאי שם את דגל ישראל ואת תמונת הנשיא.
וחוץ מזה אני שמח בשמחתך שמצאת בגרמניה בית ספר לילדיך שמספק אותך.
למגיב תחת השם "מענין".
נראה שיש לך איזה חסם בראש אם אינך מסוגל לדמיין לעצמך כי כאשר אני בוחר במדינת כל אזרחיה דמוקרטית, זו יכולה להיות גם מדינה ערבית.
למגיב "רק אם יש להם כסף",
הקביעה הפסקנית של המגיב/ה הנ"ל לפיה אופציות שפויות ופתוחות בחינוך עומדת רק למי שיש כסף, היא נכונה בחלקה אבל לא מוחלטת. מניסיוני בבית הספר הניסויי בירושלים ב-14 השנים בהן למדו שם ילדיי (מטרום חובה עד סוף י"ב), היו לא מעט תלמידים משכבות מעוטות הכנסה. הורי תלמידים אלו קיבלו פטור ממה שקרוי "דמי שכלול" (בהם מומנו שעות העשרה, חוגים וטיולים) וכך נמנעה מהתלמידים תחושות עלבון. במלים אחרות, הורים משכבות מעוטות הכנסה שהיו מודעים לקיומו של בית הספר הצליחו לרשום שם את ילדיהם.
גם ההגדרה של "יש להם כסף" יכולה להטעות. מרבית המשפחות ששלחו לשם את ילדיהם לא נימנו עם העשירונים העליונים אלא עם בני המעמד הבינוני מינוס שלא קטפו את הכסף על העצים וחיו מ"אוברדרפט" (משיכות יתר בעברית צחה) אחד למשנהו.
לגדעון,
תודה על התגובה. כמו שהבנת מדובר בפרובוקציה לצורך הדיון, כתגובת נגד לשפיכת התינוק עם האמבטיה. החברה החרדית נהייתה לצערי יותר ויותר לאומנית עם הזמן וקשה למצוא שם כבר היום מודל לחיים אחרים שלא במסגרת הציונות. בין האנטי ציוניים שביניהם יש בהחלט כאלו שכן מציעים מודל כזה, וגם זו דוגמא להתנשאות של ישראלים רבים מעליהם, ששוכחים שרבים מהחרדים עניים אולי בחומר, אבל לא מעטים עשירים ברוח. שהם מפסידים את הזדמנות הפז ללכת עם החברה למילואים, אבל לא מסתובבים עם המטען הכבד של קרקפות על החגורה. מאז שהיהודים נהיו קשורים לאדמה, הגיעו לא מעט צרות לעולם. לפני שזורקים את מה שיש לחרדים להציע, שווה להסתכל על מה שיש להם בסל ולראות מה מזה היה יכול לעשות לחברה הישראלית טוב. זו לא עיסקת חבילה.
לאיריס,
בענין החרדים יש לי ניסיון לא קטן. דומני שתתקשי למצוא בישראל איש שמאל שעשה מאמצים לקשור קשרים ולבנות גשרים, כפי שאני עשיתי בשעתו, עם אותם חלקים במחנה החרדי שגילו מעת לעת השקפות יוניות בנושא השטחים הכבושים.
נפגשתי עם מנהיג דגל התורה הרב אליעזר שך, עם מנהיג ש"ס הרב עובדיה יוסף, עם אריה דרעי (כשהיה שר הפנים), היה לי במשך שנה טור בשבועון חרדי תחת הכותרת "חילוני לא חרד" וכן תקופת מה גם טור בעיתונה היומי של ש"ס. עידוד רב שאבתי מאמירתו של הרב שך בשעתו כי "עם ישרואל היה לפני השטוחים וישאר גם אחריהם".
הרעיון שהדריך אותי היה, שאולי ניתן למצוא שפה משותפת עם החלק היותר שפוי מבחינה מדינית של המחנה החרדי שלא שותף לפולחן הצבא והאלימות של החברה הישראלית. המחיר החילוני תמורת שיתוף הפעולה יהיה מיתון הטרמינולוגיה האנטי דתית ודחיית המאבקים בכמה מהמחלוקות בתחום דת ומדינה לימים שלאחר הכיבוש.
הדברים הגיעו לידי כך, שהיו מי שסברו כי אני נימצא בתהליך של חזרה בתשובה. (כתבה גדולה ב-1990 ב"כל העיר", השבועון הירושלמי של רשת שוקן, "עכשיו גם ספירו"?).
הניסיון לא עלה יפה. הניציות הלאומנית דתית חרכה בסופו של דבר גם את אותו חלק במחנה החרדי שנחשב ליותר יוני. הרב שך, שהתנגד להתנחלויות מעבר לקו הירוק לא היה מסוגל לעצור את הנהירה של חסידיו להתנחלויות חרדיות. גם הרב עובדיה יוסף, שבתקופה מסויימת גילה נטיה יונית והיה לו עימות חריף עם גוש אמונים שהפגינו מול ביתו, "חזר בתשובה" וסגר שורות עם הימין הקיצוני נוסח המפד"ל והחרד"ל. לא גיליתי שם שאר רוח רב. המטען הרוחני שלהם, ככל שהדבר חורג מהתמצאות בענייני הלכתיים, הוא צר.
נשארנו עם החוגים היותר קיצונים של נטורי קרתא, שממילא לא מכירים במדינת ישראל, (נציגם הרב הירש, היה השר לענייני יהודים בממשלת ערפאת).
אין מקום להתפעלות.
אם נמשיך את אותו ההיגיון המנחה את הכותב, מי לידינו יתקע כי זכויות היהודים יישמרו במדינה הדו-לאומית? מה גורם לנו להניח שמה שלא הצליח באירופה ואפילו באירופה של המאה ה-20 (השמדת היהודים על ידי הנאצים)יצליח דווקא במידנה דו-לאומית במזרח התיכון שאין לו מסורת דמוקרטית כלל ועיקר? למה חושב הכותב שהרדיפות יתמקדו רק בהומואים ובלסביות? מה לגבי כל מיעוט? לגבי כל זכויות האזרח? גם אנחנו, מדינת ישראל הדמוקרטית, איננו מצטיינים בשוויון כלפי המיעוט הערבי החי בתוכנו. נראה לי שהרעיון ממש מצמרר ומפחיד. אני לא מוכנה לוותר על מדינה יהודית בשום מקרה – אין לי ארץ אחרת.
לא הבנתי את הערתך לגבי הנרי לוי "כיהודי חם ציוני ואוהב ישראל". דומני שזהותו הפוליטית הובהרה בעבר, ואף כי בפרסומים מסחריים ציין את קשרי העבודה שלו עם קונסוליות ישראליות, משנתו הפוליטית דומה למדי, במיוחד כאשר היא בשפה האנגלית, לדברי נשיא איראן בוועידת "עולם ללא ציונות" — "למחוק מהמפה", "כאן ועכשיו".
אולי גר פעם בארץ, אבל בהחלט משתייך לקבוצת האנטי-ציוניים שבחרו להגר לארצות מערביות "נוחות" ולהתרחק מהמזה"ת המתסכל והמעייף הזה… רצונו של אדם כבודו, אבל לא תמיד מבין איך עם הלהט המהפכני שלו (טרוצקיסט כמדומני, אם כי כאן מזדהה רק כ"דמוקרט"), לא מצא לנכון לחזור ולהיאבק כאן, או במדינות שכנות לפחות…
כל מילה חקוקה בסלע!!
כ’שמאלן’ גם אני איני יכול להתעלם מזכויות של מיעוטים מיניים, נשים ו’סוטים’ כביכול. אבסורד הוא לקדם זכויות של ‘פלסטינים’ באשר הם בצורה עיוורת תוך רמיסה כדי כך של זכויות קבוצות חברתיות שונות (שבתוכן ישנם גם פלסטינים רבים המתוייגים על ידי התרבות הפלסטינית הדומיננטית כ’סוטים’).
נראה שאתם נקרעים בין הרצון לעשות צדק, לבין הפחד להתערבב עם מי שכנראה עדיין נתפסים בעיניכם כפרימיטיביים.
לגיטימי, בהתחשב בסטטיסטיקה, ואפילו לא נופל לחלוטין תחת ההגדרה של "צביעות".
לדעתי הגדרה של ישראל כאחת ממדינות ערב, תוך שמירה על אופיה הדמוקרטי-מערבי-אירופאי, יכול לא רק להיטיב איתנו, הישראלים, כי אם גם לזרז את הדמוקרטיזציה במדינות ערב שכרגע אנו מסתכלים עליהם בזלזול מה, כ"נאורים".