אנו קרבים לתאריך עגול, 10 שנים לרצח ראש הממשלה יצחק רבין, ופסטיבל רבין השנתי תופס השנה תאוצה מיוחדת. עצרות, ארוחות חגיגיות, ראשי ממשלות ואישי ציבור אחרים מרחבי העולם יכבדו בנוכחותם את פתיחת מרכז יצחק רבין (מוסד מיותר שעלה לנו עד כה מאות מיליוני שקלים). אי אפשר באירועים כאלה בלי ה"דינרים" החגיגיים, סוחטי ממון מוכרים, בהם ישלם כל מוזמן 5,000 שקל (או דולר?) כדי להתחכך עם שועי עולם.
במסגרת הפסטיבל רואיינו גם אימו ואחיו של הרוצח, שאמרו את מה שהיה צפוי כי יאמרו: "יגאל הרג פושע" אמר אחיו, ולכן יש לשחררו. 10 שנות כלא בהחלט מספיקות לדעתו על הפרת החוק הפורמלית. אימו אמרה כי תשמח לחזור לימי הביניים ולחזות בתלייתם בכיכר העיר של כל תומכי הנסיגה מגוש קטיף, אבל הגברת סייגה את דבריה ואמרה כי תלייתם של מאות ואלפי האנשים שלקחו חלק בפינוי המתנחלים מרצועת עזה מן הדין שתעשה לאחר שיועמדו לדין. בכל זאת, משהו מעקרונות הדמוקרטיה הצליח להתיישב גם אצל "הביג מאמא" של משפחת עמיר.
ח"כ רן כהן ממרצ אץ רץ למשטרה להגיש תלונה נגד אמו ואחיו של יגאל עמיר בגין דבריהם בתקשורת. וגם היועץ המשפטי הודיע כי "יבדוק את ההתבטאויות". יש משהו מאוס בסוג הזה של פטריוטיזם כאילו שמאלי נוסח רן כהן, שמבקש לגייס את המערכת הדורסנית של המשפט הפלילי בכדי לסתום פיות של מי שמגונים בעיניו.
דבריהם של בני משפחת עמיר, כמו גם העצומה שהם מארגנים למען שחרורו של הרוצח מהכלא, אינם עילה למשפט פלילי. אין כאן כל עבירה. הם מממשים את זכותם לחופש ביטוי.
מה שצריך היה לדעתי להדאיג את רן כהן וחבריו הוא ההטייה הפוליטית שמשפחת רבין עשתה בכל הקשור לרצח. מאות המיליונים שממשלת הליכוד הסכימה להקציב לבניית מרכז רבין, קשורים למסמוס הלקחים ולצעידת משפחת רבין וההולכים עימה ומתפרנסים ממנה לעבר הקונסנזוס הימני. בשפת המופקדים על "מורשת יצחק רבין" זה קרוי קידום הסובלנות. תמורת השלמונים מגויס הרצח לקידום ההידברות עם אלה שעמדו מאחורי הרצח.
רן כהן נוטה לשכוח, כי גישה לא מצונזרת להערכת פועלו של יצחק רבין, אין לה דבר עם האירועים הרשמיים ועם המרכז על שמו שיחנך בימים הקרובים. היו זמנים שאנשי שמאל ראו ברבין פושע מלחמה או לפחות מי שאשם בביצוע פשעי מלחמה. כך בימי מלחמת לבנון כאשר יעץ לשרון "לסגור את השיבר" לביירות; כך בימי האינתיפאדה הראשונה כאשר פקד לשבור ידיים ורגליים והיה אחראי ללא מעט פעולות דיכוי אכזריות ביותר שכללו הרג ילדים, הריסת בתים; כך באשר לסלחנות שגילה כלפיי מתנחלי חברון לאחר הטבח של ברוך גולדשטיין שרצח במערת המכפלה עשרות מתפללים מוסלמים בשעת תפילתם. במקום לפנות את המתחלים, הטיל רבין עוצר על הפלסטינים, וצבא הכיבוש המשיך את פועלו של גולדשטיין והרג ופצע עוד פלסטינים שהתקוממו נגד הטבח.
רבין זה לא רק התמונה עם ערפאת על מדשאות הבית הלבן או הסכם השלום עם ירדן שלא דרש מישראל כל ויתור של ממש.
המתנחלים הולכים היום על חולצות הנושאות את הסיסמא "לא נשכח ולא נסלח". אם כן גם לנו יש סיבות לא לסלוח ולא לשכוח לכל אלו שנתנו ידם ועדיין נותנים ידם למארת הכיבוש, להוצאות להורג של אלפי פלסטינים, להתנחלויות ולמשטר האפרטהייד בשטחים הכבושים. רבין נמצא ברשימה הזו.
הסכנה לישראל לא נובעת ממשפחת עמיר, אלא ממאות אלפי הישראלים שנותנים ידם לרעיונות בשמם רצח יגאל עמיר.
עולם ללא ציונות
דבריו של נשיא איראן מחמוד אחמדינג’אד בכנס "עולם ללא ציונות" כי יש למחוק את ישראל מהמפה, בנוסף לתוכנם הנפשע, חיבל גם בנושא של הכנס, שלכשעצמו היה יכול להיות בעל עניין רב, אילו כמובן היה מתקיים במקום בו שוררים חופש דיון וביטוי.
דיון בנושא עולם ללא ציונות, אם יתקיים באחת מארצות המערב, או אפילו בישראל, בו ייקחו חלק תומכי ומתנגדי הציונות, הוא נושא מרתק מאין כמוהו.
תחשבו לרגע, איזו הקלה זו תהיה לאנושות, אם תופעות של קנאות לאומנית ודתית יפסיקו להתקיים. עולם ללא ציונות, זה גם עולם ללא מתנחלים, ללא מפד"ל, ללא איחוד לאומי, ללא ליכוד, ללא ממשלות שרון פרס, בגין שרון, שמיר שרון, ברק לוי או גולדה דיין, אם להזכיר כמה מממשלות ישראל ב-40 השנים האחרונות, שנים של ציונות, מלחמה דם ואדמה.
עולם ללא ציונות יכול להיות בהחלט עולם יותר טוב, כמו עולם ללא קנאות דתית, עולם ללא אל קאעידה, עולם ללא חומייניזם, עולם לא בוש ובכלל עולם ללא מלחמות וללא משטרי עריצות ודיכוי. בהחלט יכול להיות נחמד.
כאשר נשיא איראן מדבר על מחיקת ישראל מהמפה, הוא לא מתכוון לכל הדברים היפים שעולים בדעתי כאשר מדובר בעולם לא ציונות. הוא מבקש להמיר את ישראל בעוד רפובליקה איסלאמית קנאית, עם משטרת מחשבות והשלכת "הכופרים" לבתי הסוהר, עולם של דיכוי אכזרי של האשה. כאשר כל הדברים האלה מתקשרים עם החימוש האיראני, הטילים והשאיפה לנשק גרעיני, זה בהחלט מפחיד.
באותה מידה אני מפחד ממדינת ישראל הציונית ימנית, מדינה שמבקשת מזה עשרות שנים למחוק מהמפה את הישות הלאומית הפלסטינית בדרכי טרור ממלכתי ושיטות אלימות אחרות לרוב. מדינה שוחרת מלחמות, מדינה בעל חימוש גרעיני מפחיד יותר מהאיום האיראני, כי כאן הנשק הגרעיני כבר קיים ומוכן לשימוש, ושם זה רק תוכנית.
עולם ללא ציונות, בעיקר בגירסתה הימנית דתית פונדמנטליסטית, יתרום לשיפורו, ממש כמו עולם ללא רפובליקה איסלאמית חומייניסטית.
כמו בישראל
השופט הגרמני דטלף מהלס שמונה מטעם האו"ם לחקור את רצח ראש ממשלת לבנון לשעבר רפיק אל חרירי, כתב דו"ח מאוד לא מחמיא, בלשון המעטה, על מעורבותה של סוריה ברצח.
הדו"ח מתאר את שליטתו המעשית של צבא הכיבוש הסורי בלבנון ואת חדירתם של שלטונות הכיבוש הסורים לכל מערכות השלטון והמודיעין הלבנוניים.
אם ישונו בדו"ח מספר מלים, במקום סוריה ישראל, במקום לבנון השטחים הכבושים, אפשר יהיה להגיש את הדו"ח לאו"ם גם על פשעי הכיבוש של ישראל. השיטות מאד דומות: דיכוי, עינוים, פיתויים, שרירות, שחיתות והתנקשות באישים פוליטיים.
כאשר הפושעים מקורבים לנשיא ארה"ב בוש (רוצח – כפי שכינה אותו שחקן הכדורגל האגדי מארגנטינה, מרדונה) וזוכים לחסותו, אין שליח של האו"ם, אין דין חשבון והמאפיונרים יכולים להמשיך במרחץ הדמים.
הנקודה שהצבעת על המקדות אור הזרקורים ביגאל עמיר כבר הועלתה ע"י גדעון לוי. לחלק מהשמאל שמתחנף לימין במיוחד אנשי מפלגת העבודה והימין נוח מאוד.
הגדיל לעשות זאת כרמי גיילון שנכשל בתפקידו להגן על רצח רבין, והטיף את משנתו האנטי דמוקרטית שיש להרוג אנשים ללא משפט(הרי האירגון אחראי בין השאר על רצח אדם כפות, ועלילת שווא על איציק מורדכי).
אני עצמי עדיין דוגל בדרכו של וולטר: אני חלוק עליך לחלוטין, אך אמות למען זכותך להגיד את דעתך. לכן משפחת עמיר יכולה לפלוט כמה שטויות שהם רוצים הרי סופם של אנשי הימין הקיצוני להפוך לליצנים: אריה אלדד, גאולה כהן, אליקים העצני, הרב באגד ועוד…
המתקפה על רבין מנסה לטהר את הימין מההסתה הפרועה שלו, וגרוע מזה להעלים עין הפשעים האמיתים של הכיבוש: חיסול ממוקד, סגר, פגיעה בניידות של חולים, מעצרים מנהלים ועוד…
לגבי רבין עצמו, אני חושב שאינך יכול להתעלם מן העובדה שלראשונה ראש ממשלה ישראלי מכיר בעובדה שכאשר באו הציונים לארץ היא לא הייתה ריקה והיה בה עם נוסף, ועימה כמובן ההכרה באשף כגורם ליגטימי שמייצג את העם הפלשתנאי משמוחק את דברי ההבל של גולדה מאיר לפני 20 שנה.
רבין בסוף ימיו היה על סף הכרעה, והתחיל להימאס לו כבר מהתנהגות המתנחלים שאמר להם שהם יכולים להסתובב כמו פרופרות, וזה בניגוד לפרס שלאחר הרצח מיהר להתחנף למתנחלים ולפייסם.
ולגבי החקירה נגד סוריה, גם את קיסנג’ר שעדיין בחיים אפשר להעמיד לדין על פשעיו בצ’ילה, ומוערבות שלו ברצח הנשיא הנבחר סלבדור איינדה.
ממש אין צורך להוסיף או לגרוע מלה מהקטע על רבין במדור של גדעון ספירו. הכל נכון, צודק ואפילו מידתי.
אהבתי את הדברים על זכר רבין ולגבי הדוח על סוריה. בעניין עולם ללא ציונות, אני חושב שמציאותי יותר לנסות לראות כיצד מבריאים את הציונות, גם למי שהוא כבר פוסט ציוני, משום שמדינת ישראל הוקמה מכוח החזון הציוני ועדיין יושב בה רוב ציוני שכזה שלא יוותר על מורשתו בקלות, וגם (ובעיקר!) פוסט ציונים צריכים להילחם בחלקים החשוכים שלה, המאמרים של גדעון ספירו עצמו לאורך השנים הם חלק מהמלחמה הזאת.
לשמאל ישנו ובצדק חשבון ארוך עם רבין על מדיניותו ארוכת השנים, אבל אני באופן אישי איני יכולה לשכוח את רבין מתראיין ימים ספורים לפני הירצחו לטלויזיה ובתשובה לשאלה עומד בתוקף על עקרון הדמוקרטיה המחייב התייחסות שווה לאזרחים ערבים ויהודים ולזכותם להשתתף בקבלת החלטות. תשובה דומה לזו לא אמר שום ראש-ממשלה לפניו או אחריו, ודבר זה יעמוד לזכותו לעולם. אני בהחלט מאמינה שרבין עבר סוג של מהפך אישי שהביא לתפנית בעמדותיו.
לעדי,
לרבין היו כמה התבטאויות יפות, כאלו היו גם בשפע לשמעון פרס, אבל מה הם עשו בפועל? שום כלום לפתרון אמיתי של הסכסוך.
מיד לאחר הסכם אוסלו שררה זמן מה התרוממות רוח. הנה, אוטוטו הולכים לגמור ענין ולחתום הסכם שלום. אולם מהר מאד התברר שרבין ופרס לא התכוונו ממש ברצינות. אוסלו עקף את ליבת הסכסוך (התנחלויות, פליטים, ירושלים).
דומה כי הם יעדו לרשות תפקיד של מעין גירסה פלסטינית לצד"ל, שיעשו עבור ישראל את העבודה השחורה.
אחד הפרשנים הפוליטיים בידיעות אחרונות (ואולי היה זה במעריב) אמר שאילו רבין המשיך לחיות ולעמוד בראש הממשלה בפרוץ האיתיפאדה השניה, הוא היה מגלה לא פחות אכזריות משרון בדיכויה. זו סברה הגיונית בהתבסס על התנהגותו באינתיפאדה הראשונה. (קראי ב"הארץ ספרים" מהיום סקירה על ספר תעודות רשמיות מפרקי חייו של יצחק רבין בהוצאת גנזך המדינה, שם מצוטט האלוף רבין כמי שרואה בטרנספר פלסטינים מהגדה פתרון, בניסוחו:"את מרביתם אפשר להרחיק").
כמובן שאי אפשר לדעת מה היה עושה אילמלא נרצח, אולם ממה שעשה שותפו פרס שהחליף אותו כראש ממשלה, ניתן בהחלט להאציל גם על רבין.
ואל נשכח, בתו דליה רבין, שהפכה ממשיכת דרכו והפרשנית הרשמית של אביה, כיהנה לאחר הירצחו כסגנית שר הביטחון פואד בן אליעזר והיתה שותפה לכמה מהצעדים הקשים והאכזריים של צבא הכיבוש. היא בוודאי לא היתה עושה זאת אילו סברה שזה לא עולה בקנה אחד עם מה שקרוי היום "מורשת רבין".
לגדעון ספירו ישר כוח על המאמר.
היושרה {אינטגריטי} של גידעון ספירו נותנת דוידנדים והפעם כלפי השמאל:
ראשית אני חייב לציין כי אני די רחוק מדעותיו של ספירו ברוב תחומי החיים.
בנושא הנצחת יצחק רבין ז"ל, אני שמח למצוא עצמי ממש מסכים עם דבריו .
יצחק רבין היה איש צנוע וענוו בכל נפשו.
אני בטוח שאם היה בחיים, היה בוחל ודוחה את כל המאמץ המושקע להנצחתו ואת אופיה, הנעשים כיום ע"י מוקירי זכרו ובראשם משפחתו.
אופי ההנצחה מדיף ריח המתאים למנהיגים במישטרים שלא היינו רוצים אפילו להידמות להם. אופי ההנצחה הנעשה היום גורם להרחקת זיכרון יצחק רבין ולניכור מדמותו במקום לקרבה לעם.
הייתי מציע לחשוב על כל הקונצפט מחדש ויפה שעה אחת קודם.
ובעניני הפרימאריס המתקיים היום:
פרס -גסיסה איטית. פרץ – תנופה לחיים
פרץ הוא אדם בעל חיוניות מדינית-פוליטית עצומה והיחיד בעל מסרים שהחברה הישראלית זקוקה להם כאויר לנשימה.
מנהיג פועלים ובונים שצמח מן העם, המבין את רחשי לב האדם הפשוט, זה שמהווה את שדרות האוכלוסיה העמלה והיוצרת, זו הנעשקת על ידי המדינה בכל אתר ואתר. תחת גבהות לב, תכופות גזענית ומתנשאת, שאין אתה, אלא שמנוניות משתקת בשרות האוליגארכים – הוא מציע בכל הוויתו דבר פשוט ובסיסי, והיחיד שאומר זאת בין ראשי מפלגתו: קדימה, הלאה, למען מדינה אנושית שטוב לחיות בה, שזקנים לא נעשקים, שפועלים ובונים ויוצרים לא ניבזזים ומופשטים עירומים מכל.
אדם הנאבק את מלחמתו של האיש הפשוט, זה שמיליונים כמוהו, אנשים הגונים ולא מושחתים, מנסים עדיין לבנות כאן משהו, אף שכוחותיהם אוזלים, ונשמתם נעשקת ומבוזה.
אדם הגון ולא מלוקק, איש הדיבור הישיר והצלול.
פרס – המשך הגסיסה האיטית של העבודה, הסאוב, הטיסות הזוהרות לחו"ל להתגודדות עם שועי עולם, בעוד הארץ הזאת נמקה ומתייסרת, הלב נאטם והאדם מושבק מרוחו.
אדם שפעם תרם, אדם חד לשון, אך שאין לו מה לאמר עוד, והוא מייצג כיום את הסאוב האוחז בנו, יותר מכל דבר אחר.
אני אומר זאת כאיש ימין, ולמען דמוקרטייה אמיתית ויוצרת בישראל: חפצי החיים במפלגת העבודה – הצביעו פרץ. אימרו לא לחנק ולעושק.
פולחן רבין – קולקטיביזם והתגודדות כשלב אנדמי (ממאיר, סופני)
מדובר כאן על שלב אנדמי (סופני, ממאיר) בגישה הקולקטיביסטית (הממעטת ממשקל האינדיבידואל ותכונותיו היוצרות, והרואה בו את רכוש הקולקטיב, עבד לכוחות השררה) והוא שלב ההתגודדות. בשלב זה בולטת ההרמטיות הנוראה של מתגודדי השררה, שאינם פתוחים עוד לשיח של תבונה חיה ואמת, אלא הפכו למעין מאובנים, בדומה למפלצת מרובת הראשים "מדוזה" המתוארת במיתולוגיה היוונית. פעולותיהם מכוונות לנכוס וביזה, ודומה שהם בוערים באש זרה של תשוקת קירבון. קירבון המעולים והיוצרים. כל מי שיש בו חיות בונה – מסומן על ידם אוטומטית כאויבם הטיבעי, שיש לשתקו, לנטרל את חיוניותו תחת דיכוי מצמית, או להכחידו באופן איטי (ולעיתים – מהיר יותר).
הדבר יוצר התרסה איומה בפני תחושות הצדק הטיבעי הספונטניות ביותר – לפיו יש לתגמל על תרומה משמעותית ועל מצויינות בונה ויוצרת, ולא לרמוס, לדרוך, להעניש, לבלום, להכחיד, לנטרל, להכפיש ולהפשיט עירום מקניין ומשאבים. כך, תחושה כללית המלווה מצד ההמונים את שלב ההתגודדות היא תחושה נוראה של שרירות וגחמה פרועה וכוחנית מצד גורמי השררה, אליטות האקדמייה, התקשורת, הכלכלה, תחושת הפקר של לית דין ולית דיין, אי אחריות בוטה, ובעיקר, חוסר לב חי ותבונה צלולה ורגישה, עד לזרא.
זו תחושת חוסר אונים המובילה את רוב הציבור לאפאתייה ושיתוק רצון החיים והיצירה שלהם. וכך, התרבות והמילה הכתובה הופכות לשמנוניות כהה במיקרה הטוב, ולמסכת רמייה והונאת הציבור במקרה השכיח.
במידה שיש תנופה הנראית כעשייה כלשהיא בשלב זה, הרי שהיא פועלת בשרות דחפי המוות, ההכחדה והקירבון תוך פולחן מועצם של המוות. כזו היתה העקירה והחורבן בגוש קטיף. כזה היה שחרור מאות מחבלים עם דם על הידיים (שכמה מהם כבר ביצעו מאז פיגועים בישראל) עבור כמה שלדים וסוחר סמים אחד (אלחנן טננבאום). כזה היה הספקטקל הקמאי (קדמוני, נחשל) באיזור פתחת רפיח לפני כ-7 חודשים, בו מאות חיילים ניראו זוחלים על ארבעתם בשרב על שבילי חול, בשביל לאתר כמה רצועות עור של חיילים שהתרסקו בפיגוע. כאן אנו רואים אגב, את הנטייה הפרעונית חדורת הסגידה לעולם המתים להשתמש באנשים כעבדים בשרות משימה סיזיפית המאדירה את המוות.
פולחן המוות בחברה הישראלית, בשרות שררה הרמטית, מתבטא למשל בהקמת מאות המונומנטים לרבין לאחר הרצחו. שוב, הדבר נועד להקפיא את כוחות החיים ואת התבונה הערה בפני השגב הנורא של המוות ובפני אנשי השררה הסוגדים לו ומזרים אימים על האוכלוסיה (בשמו של המנוח, כמובן…).
קולקטיביזם והתגודדות – השלב האנדמי
— קישור —
מה על מסע ההסתה?
איך שכחנו את נתן אופיר, רב האוניברסיטה העברית בירושלים, אשר ניסה לתקוף את יצחק רבין במכון וינגייט?
חיים היקר,
מה יש לך נגדי?
מדוע אתה מוציא דיבה רעה?
לא תקפתי את ראש הממשלה.
אני מזמין אותך לשוחח ישירות עמי ולא לשוטט באינטרנט לעורר ריב ומדון.
אנא ממך, תפסיק לרדוף אותי
אם תרצה לשוחח עמי אתה יודע איך לעשות זאת.
בכבוד רב,
ד"ר נתן אופיר
לנתן אופיר
מה שיש לך להגיד אמרת בבית המשפט ובית המשפט הרשיע אותך. מה יש לך להגיד על זאת?
בית המשפט פסק שלא היה שום ניסיון לתקיפה.
מלכת שבא, את מוזמנת ליצור קשר ישיר עמי ואתן לך את כל החומר המוכיח כיצד נפלתי קרבן לעלילה שקרית.
ד"ר אופיר ניסה להגיע אל בנו דוד, בן ה-7, שנבלע בתוך הקהל כשהתחילה המהומה בכניסה הפתאומית והמפתיעה של ראש הממשלה בתוך הקהל. כל מי שנכח באירוע ראה את הדחיפות הרבות במקום צר מאוד.