רבים שמחו עם נצחונו של עמיר פרץ בהתמודדות הפנימית על ראשות מפלגת העבודה. ולא מדובר רק על חברי מפלגת העבודה ומצביעיה. רבים הופתעו לטובה מניצחונו של פרץ ומתבוסתו ההיסטורית של שמעון פרס, אחד מאבות אבותיו של משטר הניצול הקפיטליסטי בישראל וכיבוש השטחים הפלסטינים. נצחונו של יו"ר ההסתדרות מהווה מהפך לא רק בתוך מפלגת העבודה, לניצחון דחוק זה גם השלכות על כל המפה הפוליטית בישראל ועל האפשרות למפנה בהיערכות הכוחות הפוליטיים והחברתיים.
פרץ, המרבה לדבר בשם "העניין המעמדי", מסוגל לחולל שינוי לעומק במציאות הפוליטית הישראלית במידה ויתמיד בעמדותיו בשאלות השלום והצדק החברתי. יו"ר ההסתדרות שב והדגיש שהוא "הגנרל החברתי", להבדיל מהגנרלים הצבאיים הרבים המצטופפים בהנהגת מפלגת העבודה מזה שנות דור. פרץ גם דיבר בזכות נסיגה מכל השטחים הכבושים והשינוי לעומק של המדיניות החברתית-הכלכלית. הוא אף קרא ליציאה המיידית של מפלגתו מהממשלה הימינית שבראשות אריאל שרון. היחס המזלזל כלפי המועמד פרץ, שלא היה נעדר נימות גזעניות ("האם הוא מוכן להנהיג את המפלגה?", "האם הוא מוכן להנהגת המדינה?") והתגובות הבוטות לאחר בחירתו באגף הימני של המפה הפוליטית, רק מוכיחים שעמיר פרץ הוא "הסדין האדום" בפני הפוליטיקאים הבכירים של המפלגות הגדולות.
פרץ, צ’אבס ולולה
השאלה הנשאלת היא האם עמיר פרץ מסוגל לפרוע את השטר? האם הוא מסוגל לעמוד מאחורי הכרזותיו? בפני עמיר פרץ עומדות שתי דוגמאות מהעולם הגדול: נשיא ברזיל אינסיו "לולה" דה סילבה, מנהיג מפלגת העובדים; ונשיא ונצואלה, הוגו צ’אבס, לשעבר איש צבא העומד בראש מערך כוחות רחב – הכולל את כל השמאל העקבי. סיפורו האישי של לולה הברזילאי מזכיר את סיפורו של פרץ. אנו תקווה שעתידו הפוליטי של פרץ אינו דומה לביצועיו של הנשיא הברזילאי. אותו נשיא, לשעבר פועל ייצור בתעשיית הרכב, שלא חולל אף לא אחד מהשינויים עליהם התחייב במהלך מערכת הבחירות. לולה אף לא היה מסוגל לבצע שינויים זעירים בתקציב המדינה בשנים האחרונות. שלא לדבר על הבטחותיו בדבר רפורמה אגררית, רפורמות חברתיות ומתן שלוש ארוחות מדי יום לעשרות מיליוני בני ארצו העניים. הוא אף הסתבך ב"קומבינות" שאינן נעדרות שוחד אישי, עם שורה ארוכה של פוליטיקאים בורגנים.
צ’אבס, לעומת לולה, הבטיח וקיים. יתר על כן, אותו צ’אבס שהחל את כהונתו לפני כשבע שנים בדברו על הצורך בשינוי חברתי במסגרת המשטר הקפיטליסטי ומבלי לפגוע ב"כוחות השוק" (בדומה לעמדותיו של עמיר פרץ), הפך עם השנים ליסודי יותר ולמהפכני יותר. עתה צ’אבס, הלמוד ניסיון מהתקפותיהם הבלתי פוסקות של בעלי ההון בארצו ובארה"ב, סבור ששורש בעיותיה של ונצואלה (ושל אמריקה הלטינית כולה) הוא הקפיטליזם, והפתרון לבעיות אלה הוא הסוציאליזם. צ’אבס, בניגוד ללולה, אף דאג להקים מערך של כוחות שמחוץ לפרלמנט, מערך כוחות חברתי המעניק לו לגיטימציה פוליטית וכוח לחולל שינויים לעומק – שינויים שאין הרוב לו הוא זוכה בפרלמנט מסוגל להעניק לו.
לכן, פרץ צריך להחליט אם דרכו היא דרך ההבטחות ללא כיסוי, או אם סדר היום הפוליטי שהוא הציע לחברי מפלגתו הוא מצע לפעולה. אנו תקווה שמדובר על מצע לפעולה ולא רק בהכרזות ריקות מתוכן. וכאן נשאלת השאלה האם ניתן לבצע שינויים אלה על הבסיס המפלגתי הצר או האם יש לשאוף להקמת מערך כוחות פוליטיים וחברתיים שיעמדו לצידו כדי לחולל את השינוי? האם פרץ יממש את החזון של הקמת חזית איתנה של עובדים ואיגודים, תושבי הפריפריה והאוכלוסייה הערבית – למען השלום והצדק החברתי?
לא ברורה התרוממות הרוח , הרי המצב דומה לאחר יאוש.
בערך עשרים אלף הצביעו לעמיר , פחות ממנדט , איפה הוא ואיפה השלטון?
חוכמה גדולה לנצח את שמעון פרס.
I’d like to hear about the relationships between Hadash and Peretz. Will Gonen’s years of service alongside Peretz bring about anything? Does Hadash gain from this, or perhaps lose – because it now has a more credible and powerful rival in the ‘near left’?
כנראה שלדוד כואב על תמר גוז’נסקי יותר מגוז’נסקי עצמה, שנמצאת בהנהגת מק"י וחד"ש.
ירון שפירא בדעה שברק צריך לעוף לעזאזל, ואילו לדעתי הנוכל הזה, שרימה את ערפאת ורימה אותנו ובדה מליבו את האגדה ש"אין פרטנר", אגדה שגרמה לשפיכות דמים נוראה שטרם נסתיימה, צריך לעוף ל"איחוד לאומי" או "מולדת"או אחת מהתנועות הגזעניות של הימין היודופשיסטי הישראלי. שם מקומם הטבעי של מי שמחוץ לעצמם, מעניינת אותם רק צלחתם.
ועוד: כבר באביב נעוריו ברק התחפש לאשה כדי לשחוט בני אדם במיטותיהם (וזה ממש לא משנה מי היו הנרצחים). כלומר מדובר באיש טריקים ומסכות וכדאי לשים לב שתחילתו העידה על אחריתו.
גם אני שמחתי על בחירתו של פרץ.
לדעתי יש צורך לארדגן הפגנות תמיכה המוניות לפרץ, ולהציג לו דרישות ממשיות לשיפור המצב. הפגנות תמיכה אלו יחזקו את פרץ בעמידתו מול בעלי ההון.
שבתאי
משפט אחד אולי זועק בדיוק את העיוות המחשבתי כאן "וזה לא ממש משנה מי היו הנרצחים". אינני צריך אפילו להסביר מה היה פשעם של אנשים אלו . ו-כן! זה משנה מי היו הנרצחים ולדעתי הדין לא ממש מוצה עימם בהוצאתם להורג…
אישית יש לי נסיון רע עם הפרץ הזה עוד מזמן שהתמודד מול הברפלד במפלגת העבודה כמועמדה לראשות ההסתדרות. הוא הבטיח להנהיג רפורמה דמוקרטית בארגוני העובדים מול הדיקטטורה של ראשי הוועדים הגדולים. אבל, כשנכנס לתפקיד חבר מיד אל בעלי השררה אותם ראשי הוועדים ופעל בשרותם נגד העובדים באותם שיטות של קודמיו בהסתדרות.
נקודת האור בבחירתו היא לא בגלל האיש עצמו (שמדבר הרבה ועושה מעט) אלא שבחירתו מסמלת את המיאוס של הציבור בהנהגות הישנות שפרס מסמל יותר מכל אחד אחר, את המכובדות הצבועה (שמתאימה לאנשים זקנים במשטרים זקנים). את האוטיזם החברתי ואת שטיפת המוח "הרכה" של "איש השלום".
ככלל אני לא מאמין "באישים" שעושים את השינוי אלא בציבור בעל תודעה פוליטית שמכריח את האישים לעשות מה שהם לא אוהבים.
האם זה נכון שאתה מאואיסט במקורך? יש לי ידידה שמוכנה להישבע בזה, אבל לא נראה לי הגיוני.
אני חשוב שאפרים דוידי (שאגב הוא חבר הנהגת ההסתדרות והדבר לא צויין בכתבה) צודק בהערכות שלו. אם כי לדעתי דוידי אופטימי מדי. כבר ביום הראשון לכהונתו כיו"ר העבודה, הצטרפו לפרץ כל הפוליטיקאים הרקובים והתומכים בשלטון ההון – ובראשם: שמעון פרס. עמיר פרץ צריך לבחור: האם הוא רוצה לשרת את העובדים או את בעלי ההון. לא ניתן לרקוד בשתי החתונות.
מה היה פשעה של הילדה לאמיס כנפאני שנרצחה יחדה עם דודה, הסופר ע’סאן כנפאני, בידי אהוד ברק אישית ?
ואם כבר מדברים על כך, , האם "פשעם" של מי מנרצחי ברק הוא חמור יותר מפשעיו הרבים של יצחק רבין נגד העם הפלסטיני, אותו רבין שהשמאל הולך לבכות לו בכיכר ? האם לדעתך הגיע לרבין להירצח בגלל פשעיו ? ובמה בנוגע לזאבי ?
להבדיל מכם, חד"ש, עמיר באמת יכול להוביל שינוי. אתם, שהנחתם להדיח את גוז’נסקי, לא יכולים להיות חלופה.
שאלות מצויינות. פרץ הוכיח לנו במהלך הזמן כמו בהקרנה אתמול בערוץ 2 בתוכניתו של הבולדוג מעלה בהתנהגותו בשנים הארונות בהסתדרות שטובת העובדים והמנוצלים אינם עומדים בראש מעייניו. לא עובדי הקבלן, לא המלצרים ובוודאי לא עובדי כימיקלים לישראל. פרץ מעוניין יותר בכסא השלטון ומנעמיו מאשר בטובת הפועלים והעובדים בישראל. אני מקווה שיכסה 5 אחוז מהצהרותיו – בכל אופן כל דבר שהוא יהיה הרבה יותר טוב מנתניהו…
הכול תלוי ב ‘כוורת’.
חשוב לראות עכשיו מי האנשים שישים פרץ
לצידו. אם יילך אם הנבחרת שהלך איתה עד
עכשיו- ברעם, תמיר, בהשראת לובה אליאב,
אז יכול להיות בסדר. אבל אם, מצרכים
של ‘אחדות פנימית’, במפלגת העבודה
הוא ישים בעמדות בכירות אנשים כמו אהוד ברק
מתן וילנאי או דני יתום, הלך עליו.
הם יסרסו אותו.
אגב, לדעתי אהוד ברק צריך לעוף קיבינימאט
ממפלגת העבודה היישר לשינוי, אל חברו הזחוח
לפיד. בשבועות האחרונים הרבה ברק להתבטא
בצורה שערורייתית וגזענית נגד פרץ, ומשום מה לונדון וקירשנבאום (עלק נאורים’), נתנו לו במה.
ומילה אישית קטנה – אני באופן אישי מאוד מתרגש היום. גדלתי במושב בשנות השמונים והתשעים, ובמו עיני ראיתי איך ערכים נעלים סל סוציליזם ואחווה נהפכים למרדף אחר נדל"ן, בורגנות שבעה, וחמדנות. ובהמשך – באינתפאדה כולם נהפכו לימנים, מעריציו המושבעים של שרון. היום אני מרגיש שהמפלגה חזרה, לפחות על הנייר, לערכים שלה. כאילו הבית הרעיוני שבו גדלתי חזר קצת לעצמו. הלוואי
אני גם מרוצה מהבחירה של עמיר פרץ, אבל לא שוכח איך הוא פעם אחרי פעם בלם שביתות צודקות במיוחד מאחורי הגב של העובדים ותוך עשיית יד אחת עם נתניהו. אחת הפעמים, כמה סמלי, הייתה בליל ה-1 במאי 2003.הוא פשוט עשה אז צחוק מראשי הוועדים.
אז מבחינת המפלגות הגדולות זה הרע במיעוטו, אבל רק כוח פוליטי שמאלי עקבי, מחוץ לסקאלה הציונית, שום שינוי מדיני או חברתי לא יתרחש.
מי שרוצה שעמיר פרץ יזוז שמאלה חייו לחזק את חד"ש.
ויש לי שאלה נוספת לדוידי, חבר הנהגת ההסתדרות:
מה יהיה כעת עם ההסתדרות? איש לא מדבר על כך. מי צפוי להיות יו"ר ההסתדרות הבא? כיצד הוא אמור להיבחר? הרי עמיר פרץ היה כל כך בולט, ששום מנהיג משני לא התפתח בצלו. האם ההסתדרות עומדת בפני תקופת שיתוק?
אפריים, מי שישב על הגדר ויחכה שעמיר פרץ יוכיח לנו שהוא שווה משהו – בהכרח יתאכזב. נדמה לי שבמקום להציב לפרץ מבחנים (ואז לעמוד מן הצד ולראות איך הוא נכשל בהם), עליך לקרוא לאנשי המחנה שלך להתגייסות אקטיבית לצידו של פרץ, ולצידה של המהפכה החברתית שהוא יוביל, אולי, אם יהיו לו "חיילים". התגיסות כזאת, מחייבת, כמובן, בליעה של אי אילו צפרדעים אידאולוגיות (בל נזכיר את המלה הגסה "ציונות"), אבל רק מריה הקדושה הצליחה ללדת בבתוליה. מי שיתעקש להשאר נקי וטהור ישאר גם בתול – לעולם לא יוביל שינוי של ממש ולעולם גם לא יהיה שותף לשינוי כזה.
יש כאן הזדמנות. לא רק פרץ צריך להשיב על השאלה "איכה". גם אתם.
התגובה שלי פותחת ב"יש לי עוד שאלה", כי לפניה הייתה עוד תגובה, שלא נקלטה:
גם אני שמח על בחירתו של עמיר פרץ, אבל לא שוכח שפרץ כיו"ר ההסתדרות התגלה לא פעם כבולם שביתות ומאבקים צודקים. כשנתניהו נפנף בכוונתו לחסל את העבודה המאורגנת ואת מדינת הרווחה, רצו העובדים לצאת בשביתה כללית, הכלי היחיד שעומד לרשותם, אבל עמיר פרץ אכזב אותם פעם אחר פעם, וסגר מאחורי גבם "דילים" מגוחכים עם נתניהו, שהיו בבחינת הכרה בקו הכללי של מדיניותו.
אחת הפעמים האלה, כמה סמלי, הייתה ב-1 במאי 2003. הוא פשוט עשה אז צחוק מראשי הוועדים.
במפלגות הגדולות פרץ הוא אולי הרע במיעוטו כעת, אבל שום ראש ממשלה ממפלגת העבודה לא יביא לשינוי מהותי בשום תחום אלמלא יהיה שלטונו תלוי בסיעה שמאלית עקבית, יהודית-ערבית, המצויה מחוץ לספקטרום הציוני. רבין נפגש עם ערפאת והכיר למעשה בזכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית בעיקר בשל תלותו הפרלמנטרית בסיעות חד"ש והמפלגה הדמוקרטית הערבית, ולא התקדם הלאה מזה כי הן לא היו גדולות יותר.
לפיכך, מי שמעוניין שפרץ יגשים לפחות חלק מהתקוות שתולים בו עכשיו, חייב לשאוף לחיזוקה של חד"ש.
אמנם, רובנו כאן – כולל אותי עצמי – מצויים הרבה יותר שמאלה, מכל הסקאלה הציונית-פרלמנטארית, לרבות רכיביה ה"אדומים" יחסית, אולם – בסופו של יום, עלינו לסקור, את האפשרויות הנתונות ולבחור ביניהן.
כל עוד השתרעו האופציות בין נתניהו לרמון, עם ש"ס האורבת בפתח לבקר-טוב-איראן – הרבה תקווה, לא היתה. עתה, לעומת-זאת, יש סיכוי טוב מאד, שאנשי "ליכוד" ו’ש"ס’ מרובים – שאחרת, לעולם לא היו חולמים להצביע "אמת", או "מרצ" – שלא לדבר כבר על "ו"… – יצביעו ל"עבודה" בכל-זאת, על-מנת לחזק, את עמיר פרץ. בהקשר הזה ראוי לציין, שכל התקרבות, בין שרון לביבי, היא מבחינתנו מתנה משמיים.
עמיר פרץ הוא האדם היחיד, שעלייתו לכס ראש-הממשלה, גם תבטא תקווה גדולה – ואת הסיכוי להתגשמותה – וגם יכולה לקרות, בפועל ממש.
אני מעז להמר כאן, ש – אם יימשכו המגמות הנוכחיות – נחזור למצב, של תיקו פוליטי; אם יהיה לנו מזל, ישיגו המפלגות, למן ה"עבודה" שמאלה, גוש חוסם בכנסת ישראל. כמובן, קשה לי לראות, מישהו מן ה"עבודה" כולל את עזמי בישארה – למשל – בממשלתו, אבל, חד"ש… ובכן, הגיע כבר הזמן, לא?
ייתכן, שיהא על כולנו לבלוע צפרדע גדולה, בשם ש"ס. נו, מה אפשר לעשות. נקווה, שהודות למהפך גדול זה, תשוב זו האחרונה, למספר חד-ספרתי של מנדטים. במקרה שכזה, תוכל ברית שמאלנית-חילונית, של מר"צ וחד"ש, למנוע העברת חוקים חרדיים נוספים. אבל – עוד חזון למועד.
את ברק צריך לזרוק קיבינימט, מומלץ אל ליברמן, ידיד-נפשו הקרוב. אולי גם ביבי יצטרף ויעשו יחד שלישיה. וילנאי יתאדה, מן-הסתם, "לעסקיו הפרטיים" (מסחר בנשק עם מיליציות במערב אפריקה? הכנת תכניות-לימודים, לתפארת מיליטאריזציית-ישראל ומשפחת לבנת? הקמת קרן, למימון הפיתוח האטומי בדימונה? Well, who gives a damn). ופרס ורמון – הם ייוותרו, מן-הסתם, על מכונם, שמים רגל ולוטשים עיניים.
האם אתה במקרה צ’אד לובש החליפה מפעולה ירוקה של לפני כמה שנים?
הגיוני שזה הוא… אתה מכיר עוד צ’אד?
בטח הוא… התגעגעתי אליו.
עמיר פרץ הוא נוכל שצריך להעמיד לדין פלילי
על עיסקת הקומבינה שלו מ20.2.06 עם אולמרט
בו הוא מינה את עצמו לשר הביטחון ביודעו מראש
שאין הוא ראוי ומוכשר לכך . הוא אחראי לכשלון
מלחמת לבנון השניה ואחראי ישירות לנפילת החללים במלחמה זאת.
הנוכל הזה מסתובב לו חופשי כי יש הפקרות בשלטון הנוכחי ואין דין ואין דיין.
כל השאאר איננו חשוב ואיננו רלוונטי.