הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-11 בנובמבר, 2005 5 תגובות

סקירת ספר: "הופעתה של אליטה פלסטינית מכוח הגלובליזציה – תורמים, ארגונים בינלאומיים וארגונים לא-ממשלתיים מקומיים" – מאת סרי הנאפי ולינדה טבר, הוצאת מואטין, ירושלים 2005 – אנגלית (The Emergence of a Palestinian Globalized Elite Donors, International Organizations and Local NGO’s, By Sari Hanafi and Linda Tabar).

דברי מבוא


שאלת היחסים שבין הארגונים הלא-ממשלתיים ובין השמאל ראויה לעיון. קוראי הגדה השמאלית יזכרו אולי שפירסמנו ב-5 באוקטובר 2004 את מאמרה של הפעילה המוכרת נגד הגלובליזציה, ארונדהטי רוי בנושא זה "ארגונים לא ממשלתיים – לטובת מי?". לאחר שביקשה להבהיר שאיננה מתכוונת לדון לכף חובה את כל הארגונים הלא-ממשלתיים ("יש ארגונים לא-ממשלתיים שעושים עבודה חשובה; קיימים גם ארגונים לא-ממשלתיים מזוייפים, שהוקמו כדי למשוך מענקים או לשמש מקלטי מס"), קובעת רוי בעיקרו של דבר כי "יש צורך להעריך את תופעת הארגונים הלא-ממשלתיים בהקשר פוליטי רחב יותר".


רוי מציינת שלוש מגרעות של תופעת הארגונים הלא-ממשלתיים. (1) הם בנויים על כך שהמדינה מוותרת על תפקידיה המקובלים. מגמה זו של הפרטה ושל אי-התערבות מצד המדינה מתאימה לתורה הניאו-ליברלית, הדורשת (ב"דרום" הבלתי מפותח!) שהמדינה תהיה בעלת היקף מצומצם על מנת להבטיח שוק חופשי ללא הפרעה ופיקוח. (2) הארגונים הלא-ממשלתיים משפיעים לרעה על הפסיכולוגיה של השכבות העממיות. הם מנטרלים את הזעם העממי ומחלקים כנדבה את מה שמגיע לאנשים על פי זכות. הם הופכים אנשים לקורבנות תלויים ומקהים את חוש ההתנגדות הפוליטית האקטיבית. (3) הארגונים הלא-ממשלתיים חייבים, מעצם טיבם, לתת דין וחשבון לא לעם ולציבור שבתוכו הם פעילים אלא למי שמממנים אותם.


הארגונים הלא-ממשלתיים בפלסטין


ברצוני לדווח לקוראי הגדה על הופעתו של ספר חשוב מאוד בנושא הארגונים הלא-ממשלתיים בפלסטין, שפורסם לאחרונה על ידי שני סוציולוגים פלסטיניים, סרי הנאפי ולינדה טבר. השניים מציינים שהספר הוא פרי של מאמץ קולקטיבי, ועל כן מבקשים בהקדמה להודות לשורה שלמה של אינטלקטואלים פלסטיניים, כגון רימה חממי, סלים תמרי, ג’ורג’ ג’יאקמן ואחרים, על עצותיהם והצעותיהם לגבי הספר.


הספר מאורגן כמחקר סוציולוגי ומרעיף על הקורא שפע של נתונים וניתוחים חשובים. יחד עם זאת, אין המחברים מצליחים תמיד להתמודד עם האתגר האנליטי והשיפוטי המוטל עליהם. על כך – בסיום הסקירה.


נסיגה חמורה ומשמעותית


לזכותם של המחברים, הם פותחים את הדיון בקביעה נוקבת בדבר הנסיגה המשמעותית של הארגונים הלא-ממשלתיים בחברה הפלסטינית. מסתבר שלארגונים הלא-ממשלתיים היה תפקיד חשוב ואפילו מרכזי בארגון תשתיות ההתנגדות במרוצת האינתיפאדה הראשונה. ככלל, הארגונים הלא-ממשלתיים השתלבו יפה במאבק העממי הציבורי וזכו על כך להערכה רבה. לא כן המצב במהלך האינתיפאדה השנייה: נפתח פער של ניכור בין הארגונים הלא-ממשלתיים למיניהם לבין תנועת ההתנגדות על כל אגפיה. אמנם היו קשיים אובייקטיביים, ובראשם המיליטריזציה של האינתיפאדה, שהקשו על תרומתם ועל השתלבותם של הארגונים הלא-ממשלתיים. אך היה כשל חמור ביותר גם מצדם. עם כל האבסורד שבדבר, הארגונים הלא-ממשלתיים היססו למלא את התפקידים הלאומיים שלהם כארגונים פלסטיניים. נראה שנמנעו מכך, פן ייחשבו הללו לפעולות פוליטיות, שאותן הגורמים המממנים אוסרים עליהם. כידוע, אסור לארגונים הלא-ממשלתיים, מעצם טיבם, לעסוק בפוליטיקה.


אפילו אם נקבע שהפוליטיקה היא מחוץ לתחום, ברור שבמציאות הפלסטינית הפנמת ההגבלה הזאת קשה לראשי הארגונים הלא-ממשלתיים באופן מיוחד. כאשר במשך מבצע "חומת מגן" פלש צה"ל לשטח, תוך הרג והרס שהטביעו את עבודת הארגונים הלא-ממשלתיים תחת מפולת של אלימות, הארגונים המממנים סירבו לפעול תוך סולידריות אנושית, בטענה שבעיות אלה הן פוליטיות בעיקרן. והתורמים צודקים, כביכול. שהרי הם אינם עוסקים בסולידריות אנושית או פוליטית, חס ושלום. כשנדרשו המוסדות הבין-לאומיים המממנים להרים קול זעקה נגד פלישת צה"ל והפגיעה במפעלי הארגונים הלא-ממשלתיים, הם ענו בנכונות לספק משלוחי חירום של מזון. מסתבר שהארגונים הלא-ממשלתיים קיבלו למעשה את כללי המשחק לפיהם אסור להם להתייצב במלוא כוחם לימין המאבק הלאומי הפלסטיני.


המסגרת המושגית


יפה עשו המחברים כשהתחילו את מלאכתם המורכבת בניתוח תיאורטי מרתק, המבוסס על מיטב הביקורת של התנועה נגד הגלובליזציה. ככלות הכל, הופעתם של הארגונים הלא-ממשלתיים בפלסטין היא חלק מתופעה עולמית. התפקיד של הבנק העולמי והמוסדות הקשורים אליו הוא עובדה מרכזית שאין להתעלם ממנה בשום אופן. המחברים מצטטים את הכלכלנית האנגלייה סוזן ג’ורג’, המסבירה שלבנק העולמי קריטריונים משלו לממשל תקין ומוצלח. הסיוע ניתן, כידוע, בכפוף לטיפוח מה שהוא בעיני הבנק ‘ממשל תקין וטוב’. הדגש הוא, כמובן, על ניהול תקין. אך יש בעיה מהותית בניסוח זה, והיא: "אף שמדובר בזירה שהיא פוליטית במהותה, עניין הממשל מופיע כעניין לא-פוליטי, כדבר-מה טכני-מנהלי". כך יוצא שההנמקה הטכנית-מנהלית היא למעשה מסך עשן, שמאחוריו גורמי-הון שונים ב"צפון" הופכים לאפוטרופסים של תחומי חיים רבים ומגוונים במדינות "הדרום" באמצעות הארגונים הלא-ממשלתיים למיניהם.


המחברים מנסים להביא דעות שונות על התפתחות היחסים בין ה"צפון" וה"דרום" ועל ההשפעות השונות הכרוכות בתופעה. יש גם מובאה מאנטוני גידנס, הוגה הדעות של "הדרך השלישית" והחסיד הגדול של הגלובלזציה. אך הם מגלים את נטיית לבם כשהם מקדימים את הדיון העיוני המרתק שלהם בציטטה מפוקו: "התפקיד הפוליטי הדחוף בחברה כמו שלנו הוא לבקר את פועלם של מוסדות המבקשים להיראות כעצמאיים וניטרליים, לבקרם בצורה שתחשוף ברבים את האלימות הפוליטית שתמיד פעלה בתוכם בהסתר". אך נשאלת שאלה. לאחר שבחרו בהוגה דעות סופר-רדיקלי כמישל פוקו כרלבנטי ביותר למציאות זו, האם יגיעו לסיכומים ולמסקנות בהתאם לגישה זו. האם אין כאן מקרה של "נאה דרשו אך לא נאה קיימו"? נראה שכך הדבר.


מן הנעשה בשטח


הנה כמה נתונים. סטטיסטיקה מדוייקת בקשר לארגונים הלא-ממשלתיים בשטחי הרשות הפלסטינית אינה בנמצא. על פי הערכות, פועלים כיום כ-300 ארגונים לא-ממשלתיים בשטח. בשנים 1995-1998 הם קיבלו כ-100 מיליון דולר לשנה למימון כתרומות. יש בערך 150 גורמים מממנים חשובים שתורמים לארגונים הלא-ממשלתיים. התחומים המרכזיים להם חולקו התקציבים הם חינוך (25%) ובריאות (20%). יתר הסכומים כוונו לחקלאות, תרבות ורווחה, זכויות אדם, אקולוגיה ומחקרים. מסתמנת כמובן ירידה בתרומות לארגונים הלא-ממשלתיים ככל שהרשות הפלסטינית הולכת ומתבססת.


לאחר הניתוח הראשוני של ירידת השפעתם של הארגונים הלא-ממשלתיים בעקבות האינתיפאדה השנייה, ולאחר בניית מבנה תיאורטי לשם ניתוח המציאות, עורכים המחברים בדיקה כמעט-אמפירית לגבי ה"נעשה בשטח". הם מבקשים, תוך בחינת דוגמאות מרכזיות, כגון פעולת הארגונים הלא-ממשלתיים בנושא הנשים, בנושא הבריאות ובנושא זכויות האדם, לבדוק את היחסים המורכבים שבין התורמים לבין הארגונים. לצורך זה, הם שואלים מי קובע את סדר היום ומי אומד את מידת ההצלחה של הפרוייקטים השונים בעבודת הארגונים.


ברור שהיחסים בין הארגונים לבין המממנים דומים בכל רגע נתון לשניים המושכים בחבל. המחקר מציין קיומן של רמות שונות של תושייה בקרב ארגונים. מסתבר שגם בתחום הזה המקצועיות אינה מזיקה. נראה שהקביעה בדבר היווצרותה של אליטה חדשה – זו שקיומה הוזכר בשם הספר – מבוססת על התהוות שכבה מתרחבת של עובדים בארגונים לא-ממשלתיים הזוכים למשכורות ראויות ויודעים להתחכך בפורומים בין-לאומיים בבירות העולם, כולל מסיבות הקוקטייל הנלוות. אין בכך הפתעה גדולה. מושגים שוויוניים השייכים לשמאל, כגון צניעות והסתפקות במועט, כבר אינם במודה, והדרישה ל"מקצועיות" מניבה…. מקצוענים.


בשטח: בתחום של ארגוני נשים


ממצאי החוקרים לגבי תנועת הנשים מפתיעים מאד. תנועת הנשים המסורתית בפלסטין התבססה על מספר לא-קטן של ארגוני צדקה חזקים בעלי שורשים עמוקים בציבור בכלל ובכפרים בפרט. הארגונים הלא-ממשלתיים שקמו בתחום זה שיקפו את הגישות ואת ההדגשים של תנועת הנשים המודרנית במערב. הגישה המודרנית התרכזה בשאלות של מגדר, כגון תכנון המשפחה והשגת ייצוג הולם במעגל הציבורי. החוקרים מצביעים על ירידה מובהקת בכוחם של ארגוני הצדקה בעידן הארגונים הלא-ממשלתיים. ארגוני הצדקה מתרכזים בשאלות יסוד רבות כגון מזון, חינוך הילדים ובריאות בסיסית. הם פעלו בקרב ה"עמך" וקיימו מסגרות דמוקרטיות כגון אסיפות כלליות וכדו’. הארגונים הלא-ממשלתיים, לעומת זאת, לא עסקו בפתרון בעיות של צרכים בסיסיים. הם גם לא הכו שורש בקרב הנשים ולא ניהלו מסגרות דמוקרטיות כלשהן. מסתבר שסדר היום שנקבע על ידי התורמים מתאים לצרכים של נשים מהמעמד הבינוני. מובן שאין לזלזל במאבקים של נשים לשוויון מגדרי ופוליטי, אך חבל שהתקדמות בתחום זה תבוא על חשבון הקשרים עם נשי ה"עמך".


בשטח: הנחת היסודות של רפואה ממלכתית באמצעות הארגונים הלא-ממשלתיים ומה הלאה?


הארגונים הלא-ממשלתיים בתחום הרפואה הם מודלים של יוזמה ומסירות נפש. בעמל קשה ומפרך בנו הארגונים הלא-ממשלתיים רשתות של מרפאות ושרותי בריאות אחרים שהתבססו על הרבה מאד עבודה בהתנדבות. לא מקרה הוא שדווקא בתחום זה קיימים חיכוכים ומתחים בין הארגונים הלא-ממשלתיים ובין הרשות. שהרי איש לא ציפה מהארגונים הלא-ממשלתיים להתמודד עם שאלת ביטוח בריאות כללית. תפקיד זה נופל כמובן בחלקו על הרשות. אך הפיצול הנוצר בין נותני השרות בפועל ובין מבטח השרות הממלכתי מועד לפורענות. יש לרכוש הערכה וכבוד להישגי הארגונים הלא-ממשלתיים, אך בסופו של דבר הדאגה לבריאות כללית היא עניין של הרשות הממלכתית. הטיפול בסתירה זו אינו פשוט כלל וכלל.


בשטח: המחברים רוכשים הערכה לארגונים הלא-ממשלתיים בתחום העדין: זכויות האדם


החוקרים משבחים את העמידה העצמאית של הארגונים הלא-ממשלתיים הפלסטיניים בתחום המורכב של התמודדות עם התורמים שלהם. התורמים ביקשו לצמצם את העיסוק בנושא הזכויות לזכויות אינדיבידואליות, כלומר זכויות "השייכות" לפרט. זכויות מסוג זה הן חשובות ולא הוזנחו על ידי הארגונים הלא-ממשלתיים הפלסטיניים לזכויות האדם. אך היה צורך לנקוט עמדה מקצועית ועיונית שמשקפת את המציאות של שלילת זכויות אדם קולקטיביות דוגמת העם הפלסטיני. לא היה קל לעמוד מול התורמים הגדולים כמו ‘אמנסטי’ ואחרים בדרישה שלא יתחמקו מנקיטת עמדה בנוגע לפגיעות הישראליות החוזרות ונשנות בזכויות הפלסטינים כקולקטיב וכפרטים. הארגונים הלא-ממשלתיים זכו להערכה גם כשנקטו עמדה ברורה נגד ההוצאות להורג של משת"פים, שאלה שהיא מן הקשות ביותר במציאות הכיבוש.


ברור שאני יכול להתייחס כאן רק לבעיות בודדות הנראות לי מעניינות עבור הקורא הישראלי. הדיונים בספר מקיפים רשימה ארוכה של בעיות והתמודדות של הארגונים הלא-ממשלתיים עמן, שלא ניתן להתייחס אליהן במסגרת סקירה כזו.


סוף דבר


הנושא החשוב ביותר בשבילנו הוא שאלת ההשפעה – חיובית או שלילית – של הארגונים הלא-ממשלתיים בכללם על השמאל ועל מאבקיו. הניסיון הפלסטיני, ככל שמעמיקים בו, הוא גורם לדאגה. אפשר ללמוד הרבה מהערת שוליים זעירה (מס’ 11) המופיעה בתחתית עמוד 27: "חשוב לציין שעליית הניאו-ליברליזם הופיעה בד בבד עם התמוטטות של מה שהיווה את התחום הפוליטי, והדבר השתקף בהיעלמות מושגים כגון "שמאל", "סוציאליזם" ו"מהפכה". באותה עת חלה הדגשה מוגברת על התפקיד של הארגונים הלא-ממשלתיים ובניית "חברה אזרחית" בארצות מתפתחות במסגרת שיתוף פעולה לסיוע ופיתוח".


מעניינת ביותר העובדה שהארגונים הלא-ממשלתיים שהצליחו ביותר בכל הנוגע לעבודה "מלמטה" הוקמו בשעתם על ידי מפלגות השמאל הפלסטיניות: המפלגה הקומוניסטית הפלסטינית, החזית העממית לשחרור פלסטין, והחזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין. אין ספק שהניסיון הפוליטי, הערכים המוסריים והחשיבות של פילוסופיה של קולקטיביזם תרמו תרומה סגולית להצלחת הארגונים הלא-ממשלתיים הראשונים.

תגובות
נושאים: מאמרים

5 תגובות

  1. יוסי ונטורה הגיב:

    זהו מאמר חשוב אם כי קשה לקריאה – לפחות בתחילתו. הייתי רוצה לקרוא מחקר דומה בנוגע לחברה הישראלית. פרשת פיטוריו המכוערים של אפרים דוידי בראשות המכללה החברתית-כלכלית רק מוכיחה עד כמה תהליך הפיכת התנועות החברתיות ל"ארגונים לא ממשלתיים" הוא בעיצומו – כאן; ולאו דווקא בשטחים. אגב, דוידי פוטר בעזרת חבריו במפלגה. עם ידידים כאלה, לא צריך אוייבים מעמדיים.

  2. יגאל הגיב:

    האם יש אפשרות לפרסם את שם הספר באנגלית? או לפחות את שם הכותבים? תודה מראש

  3. ראובן קמינר הגיב:

    The Emergence of a Palestinian Globalized
    Elite
    Donors, International Organizations and Local NGO’s,
    By Sari Hanafi and Linda Tabar, Institue of Jerusalem Studies – Muwatin, Palestinian Institute for the Study of Democracy
    Jerusalem 2005

  4. אבי גדעוני הגיב:

    יוסי ונטורה, ההתבטאות בנושאים שלא בדקת ולא בררת היא מעליבה ושטחית, כסטודנט במכללה החברתית כלכלית התפלאתי גם אני על השינוי, בררתי, וקיבלתי הסברים משכנעים ביותר.
    מדהים אמנם לגלות שהשמאל החברתי בישראל חורג מגבולותיה של מפלגה אחת, ורחב יותר מפעילות של גופי חזית שלא מצליחים לפרוץ לקהל הרחב, בדיוק בשל אותה נאמנות לחברי מפלגה שאתה מבקש.
    מדהים לא פחות למצוא אנשים בעלי שיעור קומה שמבינים כל זאת דווקא בשורות אותה מפלגה, כמו אלו שרמזת לגביהם

  5. נעה היינה הגיב:

    שלום,
    אני מחפשת מחקרים מפורטים יותר שנעשו על ארגוני נשים בחברה הפלסטינית. מישהו מכיר?
    תודה,
    נעה.
    n_heyne99@yahoo.co.uk

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים