בדיוק לפני חודשיים כתבתי כאן על סרטם הנהדר של אסף סודרי ואמיר טאוזינגר "שביתה" ("השקיעה", 15/9). בסוף המאמר הפניתי קריאה למפיקים להפיץ את הסרט בכל רחבי הארץ, והסתבר, שהם לא חיכו לי וכבר תיכננו מסע הקרנות גדול גם בערי הפיתוח, שהיה מוצלח ומרגש. היו גם שתי הקרנות בעירנו ירושלים שזכו להצלחה עצומה, לקהל גדול וגם לקבלת פנים מאוד אוהדת.

כמובן שרבים דיברו בהתרגשות רבה גם על שיאו של הסרט: התמונה שבה מופיע אריה גנגר, האיש שדיכא ביד ברזל את ההתארגנות של העובדים במפעל שלו, בחברת חברו וידידו אריאל שרון. יחד עם הטייקון הקשוח וראש הממשלה מופיע בתמונה גם סיריל קרן, אחד מממניו של ראש הממשלה המושחת ביותר בתולדות המדינה. לאיש מצופי הסרט לא היה ספק שהתמונה היא חלק אינטגראלי מהעלילה, שלא לדבר על הלקח שכולנו אמורים להסיק מהקשר המושחת שבין הון מדכא-עובדים לשלטון.

הסרט הזה הפך כבר לנכס צאן ברזל של התרבות הישראלית, והרלבנטיות שלו התעצמה עוד יותר אחרי ניצחונו הסנסציוני של עמיר פרץ בבחירות להנהגת מפלגת העבודה. אבל מסתבר ששומרי החומות של שרון בכלי התקשורת לא אמרו נואש, והם נחושים להגן על הפריבילגיות של הבורגנות באמצעותו בכל מחיר. בעיתונים בלטה השנאה לפרץ דווקא במאמרים של ידידי הקשר הממאיר שבין הנהגת העבודה הישנה לבין שרון. אפילו סימה קדמון הסופר-מערכניקית ב"ידיעות אחרונות" פתחה פה גדול על פרץ בתחילת השבוע, כאשר הסתבר שהוא מתכוון ברצינות לממש את המצע שלו ולשבור את הברית בין מפלגתו לבין הנהגת הליכוד. זוהי רק ההתחלה. ברור שכלי התקשורת יתקפו את פרץ עד הבחירות הכלליות בשצף קצף חסר תקדים, מאז שיהושע פרץ ניסה להנהיג מרד פועלים בנמל אשדוד. זה יחייב כותבים מהשמאל הרדיקלי ומהשמאל המתון להגן על פרץ מבלי להירתם לפולחן האישיות שלו. השילוב בין השקפה יונית לבין תמיכה בשוויון חברתי הוא טבעי ואורגני בעינינו, ופרץ כיום הוא המקדם העיקרי של הרעיונות האלה בזירה הפוליטית הישראלית.

אבל נחזור לסרט "שביתה". משרתיו של שרון בתקשורת מנסים לסתום פיות ובראש ובראשונה למנוע את הקרנת התמונה המפורסמת בסופו. מוטב לקרוא לילד בשמו. יאיר אלוני, המנהל הזמני הכי קבוע של הטלוויזיה הישראלית, הודיע לבמאים שהוא לא מאשר את הקרנת התמונה המרשיעה בסופו של הסרט. כיוון שאלוני הוא עיתונאי ולא סתם פקיד, ההתקרנפות שלו בפרשה הזאת היא חמורה במיוחד. הוא מנסה לבלום את המסר העיקרי של הסרט, ומגן במצח נחושה גם על ההון וגם על השלטון. זוהי התרחשות מפחידה, סיבה מספיק טובה לוועד העיתונאים בערוץ הראשון להשבית אותו עד שתעבור רוע הגזירה והסרט יוקרן במלואו.

אמיר טאוזינגר הודיע לי, שהוא וחברו אסף סודרי נחושים בדעתם להילחם בהחלטה הבזויה בכל מחיר, ולא להיענות לסחיטה המתנה את שידור הסרט בערוץ הראשון בצנזורה פוליטית בוטה על התמונה, שמבטאת אמת צרופה שעלייה אין ויכוח. משפחת שרון היא מסואבת, מעורבת עד צוואר במעשי שחיתות חמורים מאין כמוהם ושום מחווה צייתנית של אלוני לא תטהר את השרץ במקרה הזה. גנגר וקרן תרמו לא מעט כסף לשרון וראש הממשלה מאפשר להם, בעיקר לגנגר, לדכא את העובדים שלהם בעזרת המשטרה. את זה ראינו בסרט בצורה שאיננה משתמעת לשתי פנים. מי שלוחם נגד הסרט מנסה לדכא את האמת ואת הצדק בשם השקרנים ועושי העוולות. חד וחלק.

אם פרשת גנגר-שרון איננה רלבנטית, אז שום דבר לא רלבנטי, וכך הפך המאבק הסוציאל-דמוקרטי הזה גם לנושא ליברלי ראשון במעלה. ח"כ טומי לפיד מנסה לפגוע בעובדים ובזכויותיהם בשם ליברליזם מסולף, שאיננו אלא שם קוד לשמרנות קיצונית. גם שאר אויבי העובדים מסווים את השמרנות הקיצונית שלהם תחת המטרייה של ליברליזם. אותם אנשים עצמם ינסו מחר לסכור את פיותיהם של אלה שיעלו בתקשורת האלקטרונית את הברית המושחתת מעצם הגדרתה שבין טומי לפיד לבין רוברט מקסוול, שגנב את קופות הפנסיה של עובדיו. הצנזורה איננה אלא חלק בלתי נפרד ממלחמת המעמדות, וההיסטריה המעמדית השמרנית גברה עוד יותר אחרי ניצחונו של עמיר פרץ.

לא רק הבורגנות אלא גם הממסד הביטחוניסטי בעבר ובהווה מגלים סממנים ברורים של היסטריה שנובעת מתחושה, לא תמיד צודקת, שמישהו מערער את מעמדם בחברה הישראלית. לפני כמה שנים התפרץ חבר הכנסת לשעבר אורי אור בדברי בלע חמורים נגד העדה המרוקאית. השבוע הפתיע גנרל נוסף, חבר הכנסת דני יתום מהעבודה, בפליטת פה שכללה קללות זולות ומוזרות והזכיר במפורש את שמו של עמיר פרץ. תוך כדי שיחה התברר שהוא התכוון לרוצחו של יצחק רבין, יגאל עמיר. זו היתה פליטת פה מאלפת, שהעידה על הלוך רוחו האמיתי של יתום, שכבר השתולל בעבר והטיח צרחות איומות נגד עמיר פרץ. היו"ר החדש נאלץ להילחם בו-זמנית בשתי חזיתות: בקרב הקהילות שאותן הוא אמור לייצג עדיין רווחת התמיכה העיוורת בימין, בעיקר בליכוד; והאליטות במפלגתו מהווים את יריביו הקשים ביותר. עם זאת, ניצחונו גרם לכך שפוליטיקאים לא מעטים התלקטו עתה למחנהו, אלא שקשה לדעת אם יתמידו בתמיכתם אם פרץ יפסיד נקודות בסקרי דעת הקהל.

פרץ טעה כאשר פנה לשמעון פרס, שהוא נוקם ונוטר מטבע ברייתו. לא תעזור לפרץ שום מחווה כלפי פרס וכלפי אנשיו. לבם עם שרון ולא עם "המפלגה" ויש להניח שהם יבגדו בו בהזדמנות הראשונה. שרון חושש לפלג את מפלגתו, ובכך משחק לידיו של פרץ. פילוג בליכוד והתארגנות פוליטית של אנשי שרון בתנועה, תמשוך את פרס, חיים רמון ואולי גם דליה איציק למפלגה החדשה בהנהגת ראש הממשלה. אם יתממש חלומו הרטוב של רמון, אז גם טומי לפיד ואנשי שינוי יהיו חלק חשוב במפלגה של שרון.

עם זאת, המלחמה הגדולה בין רמון לבין אהוד אולמרט על הנהגת המרכז הלאומני היא רק עניין של זמן. בינתיים יש להם אינטרס משותף בהדיפת המתקפה "הפופוליסטית" של פרץ על הממסד שאליו הם שייכים. גם רמון וגם אולמרט מוכנים לוויתורים מרחיקי לכת כלפי השדולה החברתית בתנאי שלא יהיו שינויים מבניים בכלכלה הישראלית. גם תומכים ורדרדים של פרץ כמו ד"ר גדי טאוב למשל, מוכנים לשלם לו מס שפתיים "יוני" ובלבד שלא ירהיב עוז ללכת לקראת סוציאליזם כלשהו. לדעתי אין להם סיבה לחשוש. פרץ איננו סוציאליסט אלא סוציאל-דמוקרט ששואף לבצע שינויים חברתיים (חשובים כשלעצמם) במבנה הרכושני הקיים.

אויביו של פרץ באליטות הם כל כך אנוכיים, עד שגם הרפורמות הצנועות שהוא מציע מפחידות אותם פחד מוות. הסיסמה הלא כתובה של עשירי ומתעשרי ישראל היא: "הכל לנו, שום דבר לשאר חלקי החברה". לכן המאבק האמיתי של פרץ ושל תומכיו בתוך ומחוץ למפלגת העבודה נועד למגר את האנוכיות הזאת ולא לכונן משטר כלכלי-חברתי סוציאליסטי במדינת ישראל. זה אולי חבל, לפחות בעיני, אבל זוהי המציאות.

מבקריו של פרץ קיבלו פיק ברכיים כיוון שמנהיג העבודה הזכיר את האפשרות לשתף את האזרחים הערבים בשלטון. בכך העניקו גושפנקה ולגיטימציה לגזענות הבוטה שפשתה בשנים האחרונות בכל חלקי החברה הישראלית. האליטות, בעיקר עסקני העבודה ותומכיה בתקשורת, מבקשים לשמר את הישגו המפוקפק של אהוד ברק באוקטובר 2000. הם מבינים שברית בין פרץ לבין האזרחים הערבים עשויה למוטט את הקשר ההדוק שהם קשרו עם שרון ועם אנשיו. אני מקווה שפרץ מבין, שבלי מיליון אזרחים ערבים אין שום עתיד לכוח פוליטי משמאלם של המרכז הלאומני והימין הרדיקלי. קשה יהיה לתקן את הנזק ההיסטורי שברק גרם למדינה, לחברה ולעתיד ההתנגדות הליברלית והסוציאליסטית לממסד של שרון ופרס. קל להרוס וקשה לבנות ותידרש עבודת נמלים כדי לאחות את הקרע הנורא. אני מקווה שכל אדם הגון בארץ ייתן את ידו למשימה הזאת, שהיא בעיני היתה ונשארה החשובה ביותר בפוליטיקה הישראלית. אם פרץ ישכיל לעבוד עם המפלגות הערביות ועם חד"ש היהודית-ערבית וגם לשמור על הקשר החם והטבעי שלו עם השכבות המקופחות בקרב הציבור המזרחי, ניתן יהיה להפוך את הסדר הקיים על פניו ולהחזיר את המדינה לאזרחיה. זוהי לא רק משימה מוסרית וצודקת, אלא גם פטריוטית, וגיבוש חברתי חדש יבטיח את בניית הגשר בין ישראל לבין שכניה הפלסטינים. למען מימוש התקווה הזאת כדאי לכל אנשי השמאל במדינה לגלות גמישות בכל הנוגע לסיסמאות. אפשר לתמוך בפרץ גם מבלי להצטרף למפלגת העבודה ולשרת את עסקניה השרוניסטים.

Share on Facebook