ציוני הגיב:

אתה לא מגזים?????זה מה שאתה רואה תחת כנפי השכינה העברית???

ענת הגיב:

בניגוד להקטור אני מוצאת טיפול עדין בתיאור השלבים של רחובות ילדות רחוקה של הכותב עליהן נסקו כנפי השכינה העברית עם מלוא חופניים של מלות חיים.
התיאור הוא מאד רך ,כאשר הכותב מתאר את המעבר לשלב, בו הוא חש את כאב מריטת הנוצה הראשונה מכנפי השפה העברית ועד שהוא מגיע אל רחובות נכדיו, בהן כבר השכינה העברית נאספת נכלמת ומתעטפת בקורי עלטה מבהילה.
רק בסיום אחרי התיאור הרך והעדין באה ההתפרצןת המפגישה אותנו עם ביטויים קשים: טרנספר, מניאקים, ערבים בני זונות ועוד.
להערתך, כי לא ברור למה הוציא הכותב שיר ישן, אולי אפשר להפנות לכותב.

איתן קלינסקי הגיב:

תשובה לקנטור ולענת

קנטור שואל – "לא ברור למה הוצאת אותו (את השיר) מהיכן שהוצאת ….".
ענת מסימת את דברי הערכה לשיר בשאלה "למה הוציא הכותב שיר ישן".
נכון שהשיר נכתב בשנת 1988, לפני 17 שנה.
למרות שב-1988 הייתי בן 52 התנדבתי יחד עם קבוצת תושבים בני גילי מקרית שמונה -בה גרתי באותה תקופה – לשרות מילואים פעיל של שלושים יום.
את חויותי מהשירות במילואים העליתי על הכתב באותם הימים במספר שירים והם פורסמו ב"שדמות" ובמוסף הספרותי של "על המשמר" בעריכת יעל לוטן ואילן שינפלד, וכן יצאו בספר "מורה ללשון עברית מובסת" בעריכת נתן יהונתן בהוצאת ספרית הפועלים.
היום מדי פעם אני מתנדב יחד עם רעיתי לעמידה במחסומים. וכאשר אני עומד במחסום ושומע מפי חיילים ,ילדים בני שמונה עשרה ,את המלים : מניאקים, בני זונות ועוד חופן של פניני לשון אני חוזר אל אותן חוויות של שירות המילואים האחרון שלי כמתנדב לפני שנים רבות.
אני חוזר למה שמטריד אותי, מה קרה לקרני שמש שחרית של השפה העברית .מדוע שפת הכיבוש מרטה את נוצותיה.

הקטור הגיב:

לנטע:
שפה היא אמצעי ולא תכלית. האם ישנו קרטריון מוסרי בשימוש בשפה בכלל ובשפה העברית בפרט?
האם בשיחות נאהבים ובמרתפי השב"כ צריכים לעשות שימוש בשתי שפות שונות, ‘תכליתיות’?
השיר של קלינסקי ממחיש איזושהי התדרדרות מוסרית המתבטאת בשפה, אבל לדעתי לא קיימת כלל וכלל. נהפוך הוא. ערכים מוסריים והכרה באחר באשר הוא רק תפסו יותר מקום עם התפתחות מדינת ישראל ועד לזמן זה, ולא להפך.