התהליך הפוליטי והכלכלי-חברתי שהחל בפילוג מפא"י בשנת 1965 והגיע להבשלה כאשר שמעון פרס הקים את ממשלת האחדות הלאומית עם הליכוד בשנת 1984 ושיקם את המטבע על חשבון השכירים, מצא עתה את ביטויו הארגוני בשטח. המרכז הלאומני הערטילאי קורם עתה עור וגידים, ומלכד את הבורגנות המתונה, את מעמד המנהלים ואת כל החפצים בהישרדותו של הסטאטוס קוו. ההכרעות בפני הבוחר הן יותר חדות, למרות שמנקודת ראות שמאלית עדיין קיים מכנה משותף ברור בין שלוש המפלגות המתחרות ביניהן על השלטון.

מפלגת בנימין נתניהו, מפלגת אריאל שרון ומפלגת עמיר פרץ דומות מאוד בכמה קווים עיקריים, שמונעים שינוי אמיתי בהתנהלותה של המדינה: לשלושתן אין שום בעיה מוסרית עם אסון 1948 לעם הפלסטיני, ולכן אינן מסוגלות להתפייסות אמיתית עם השכנים; שלושתן עדיין נשבעות בירושלים המאוחדת; שלושתן מאמינות בשוק החופשי הפרוע, ונחלקות רק בכמה הצעות לרפורמות לטובת החלשים; שלושתן דוגלות במשטר של חיסולים ומלחמה טרוריסטית בטרור; שלושתן (חרף השינויים הרטוריים בהדגשים) אינן מבינות את הצורך הלאומי, הפטריוטי, בגישור הפערים עם האזרחים הערבים ובשוויון מלא בין כל העדות במדינה.

עם זאת, יש גם הבדלים חשובים, המעוגנים עתה גם בעצם קיומן של רשימות שונות לכנסת. מפלגת העבודה וסיעת שרון מחויבות לציות כמעט מלא לתכתיבים אמריקאיים. זה ייאלץ אותן להימנע מכמה צעדים חד-צדדיים בשטחים ולהסכמה לקיומו של דיאלוג מוגבל עם הרשות הפלסטינית. הליכוד, לעומת זאת, יתבצר, עד גבול מסוים, בעמדתו השוללת פירוק התנחלויות. קואליציה בין המחנה הכחול (פרץ ושרון) והבסת המחנה הכתום (נתניהו ואנשיו) תאפשר לממשלה שתקום אחרי הבחירות במרץ 2006 חופש תימרון נגד המתנחלים ותומכיהם, אם ואשינגטון תדרוש מישראל צעדים משמעותיים נוספים שיכללו גם פירוק התנחלויות בגדה. היוקרה של פרץ, גם אם יהיה שותף זוטר בקואליציה בראשות שרון, תגרום לו לדרוש ויתורים נוספים מהאוצר לטובת השכירים והחלשים, ואולי לשיפור בנושאים חשובים כמו קצבאות, בריאות וגמלאות.

אם נתניהו יובס (זה בכלל לא בטוח למרות הסקרים) הוא יאלץ לפרוש ויורשיו יבחנו מחדש את עיקרי המדיניות הכלכלית-חברתית של הליכוד. טומי לפיד ותנועתו, אם לא יצטרפו לשרון בעוד מועד ועוד לפני הבחירות, לא יוכלו לתת את הטון בוויכוח הלאומי על חלוקת המשאבים.

חשוב לזכור שכל ממשלה עתידית תתפקד לאור האילוצים שנוצרו על ידי קודמותיה, שלא לדבר על הקונסטלציה הבינלאומית והאקלים של הפרטות וגלובליזציה. לא רק עמיר פרץ, אלא אפילו רן כהן ממרצ אינם שייכים כלל לתנועה העולמית שקמה כדי לרסן את הגלובליזציה, ללחום למען שיפורים מרחיקי-לכת באיכות הסביבה, נגד הפיתוח הגרעיני ובעד מדינת הרווחה כפי שהיכרנו אותה עד קריסת הגוש הסובייטי. ישראל כמדינה היא יישות ימנית, המפלה את אזרחיה לפי מוצאם באורח שיטתי, מקיימת מדיניות של עימות עם שכנותיה ותומכת נלהבת בהגמוניה של הימין האמריקאי בכלכלה ובפוליטיקה העולמית. עוד לפני הצהרותיו האחרונות של פרץ (שהתיישרו קצת לימין) היה ברור, שהוא לא קורא תיגר על עמדות היסוד האלה של ישראל.

אלא שעלייתו של פרץ לשלטון בעבודה, והשתלטותו המהירה על כל יריביו בתוך המפלגה, היא בכל זאת תופעה מרנינה ומסקרנת. מתן וילנאי, אפרים סנה, דליה איציק ושאר חברי העסקונה שעמיר חייב לטאטא מהמפלגה במהירות האפשרית, שייכים מבחינה רעיונית ומנטאלית למפלגתו החדשה של אלילם שרון. בינתיים רק חיים רמון אזר אומץ להסיק את המסקנות מעמדותיו בשנים האחרונות, ואין טעם לנזוף בו על כך. איש מרכז-ימין הצטרף לסיעת מרכז-ימין, מה יכול להיות יותר טבעי ומובן מאליו?

כיוון שציפיתי כבר שנים לכל התהליכים המתרחשים עתה, לא הופתעתי כמעט משום דבר מלבד המהירות שבה כפה פרץ על שרי העבודה את נטישת הכסאות. לכל האידיוטים המזלזלים בפרץ מסיבות של מוצא ו"חיתוך דיבור" (גזענים, נמאסתם) כדאי לזכור שמדובר בפוליטיקאי מוכשר ביותר, נחוש, אמיץ, אכזר, סכינאי במקרה הצורך, בעל יכולות ארגוניות מזהירות וכריזמה שופעת. בתוך כמה ימים הפכה מפלגת פרס, על כל הרקב הרעיוני שפשה בה, למפלגת פרץ. גם מי שרגיל לתהפוכות החדות ולמנטאליות המיוחדת של הפוליטיקה הישראלית, נדהם מקצב האירועים. המהירות הופכת לאיכות בתחילת המאה ה-21, ודווקא פרץ, שאותו מאשימים בבולשביקיות מיושנת (הלוואי שההאשמות האלה היו צודקות), הוכיח שהוא יודע לפעול בנחישות ובמהירות של מנג’ר מושלם לפי המושגים הכי מודרניים השוררים כיום.

שמעון פרס נעלם ונאלם דום, וצורת הסתלקותו מהזירה היא בהחלט טראגית. שרון הציני והרשע-מרושע התקלס בו בדברים, ושלח אותו לטפל במי ים המלח, כמו יאסר ערפאת, ששלח את יריביו לשתות את מימי הים של עזה. הטרגדיה של פרס היא כפולה. אנשי שרון לא רוצים בו כיוון שקנה לו שם של "לוזר" והשתלבותו ברשימה לכנסת עלולה להרתיע בוחרי ליכוד לשעבר. אבל מבחינה רעיונית הרשימה החדשה היא בן-גוריוניסטית מינוס הסוציאל-דמוקרטיה, שמעולם לא עניינה את פרס או את שרון. כך מגרשים את פרס ממפלגה שהיא אומנם חדשה, אבל כולה פרי רוחו ותוצאה ישירה ממאמציו המדיניים ב-21 השנים האחרונות. יש להניח שהקואליציה הכחולה בראשות שרון, אם תקום, תפצה את פרס ותעניק לו מעמד כשר לנושאים בינלאומיים ידועים, אבל קשה להעריך בשלב הזה את השפעת המכה שפרס ספג ממפלגתו. פרס נמאס על כולם, וזה כולל גם את אלה המוקירים את סגולותיו כמדינאי. האיש מעולם לא היה אידיאולוג, אלא ביצועיסט, ואת תכונותיו התרומיות כהוגה דעות ומבקר ספרים המציאו אנשיו למען האדרת שמו. אבל אין לישראל אף דיפלומט ברמתו, ואת זה יש לזכור גם בימי דעיכתו הקשים מנשוא.

דווקא סיעת הליכוד מעוררת סקרנות. זה נכון שהיא נדחקה לנישה הימנית, אבל לפחות חלק מהאנשים שנשארו בליכוד חושבים בדיוק כמו שרון. כלומר, הם היו ונותרו נצים עם רגישות לצורך לתאם את המדיניות כלפי העולם הערבי והפלסטינים עם ארצות הברית. כאלה הם שאול מופז, מיקי איתן, ענבל גבריאלי, סילבן שלום ותחת אילוצים קשים אפילו ביבי נתניהו בכבודו ובעצמו. קיים גם הגרעין הקשה של לאומנים חילוניים ומסורתיים בהנהגת עוזי לנדאו. בסיעה בת 29 ח"כים (שתהיה, בעזרת השם, קטנה יותר אחרי הבחירות) יהיה לנדאו מאוד דומיננטי, וייתכן שכמה ליכודניקים שפויים עוד ייפלטו מהמערכת. אני לא שולל את התגשמותו של התרחיש הבא: אחרי הבחירות נתניהו יפרוש לעסקים, המתונים יותר בליכוד יצטרפו לשרון ואילו לנדאו ואנשיו יתאחדו עם הימין הקיצוני של אביגדור ליברמן, אולי בגוש פרלמנטרי עם המפד"ל וסיעות דתיות קיצונית אחרות.

אם העבודה בראשות פרץ לא תצליח במיוחד בבחירות, ולחילופין, אם פרץ יצליח לזרוק כמה עסקני ליכוד ב’ מהצמרת, ייתכן שכוחו של שרון יתוגבר מימין ומשמאל. לכן חייב פרץ לערוך "טיהור" עוד לפני הבחירות, ולמנוע מאנשי שרון מובהקים מקום בטוח ברשימה לכנסת. שרון פילג את הליכוד כי הוא לא רצה בסיעה לעומתית בכנסת הבאה, שתמרר את חייו ותסכל את מדיניות החוץ והביטחון שלו. גם פרץ צריך לדאוג שבעשרים המקומות הראשונים ברשימת העבודה יהיו אנשים שיסכימו לקווי מדיניותו וגם לניהול משא ומתן נוקשה עם שרון אחרי הבחירות, מבלי שיערקו לממשלה בהזדמנות הראשונה. רק כדי להדגים אומר במפורש: יולי תמיר כן, דליה איציק לא.

השמאל הציוני שרוי במצב קשה במיוחד. שני מנהיגיו נחלקים לא רק בדעות, אלא גם בהבנת ובקריאת המצב. יוסי ביילין הכין לפרץ קבלת פנים צייקנית, "אשכנזית", מבלי להבין את גודל הבשורה הטמונה בו לציבור המזרחי. יוסי שריד קיבל אותו בזרועות פתוחות, שכן הוא שימר את החינוך הסוציאל-דמוקרטי שקיבל, לעומת ביילין הליברל הבורגני. אבל גם בקבלת הפנים של שריד ונכונותו לאיחוד עם פרץ יש סכנה לטשטוש צביונו העצמאי של השמאל הציוני. מרצ תספוג מכה איומה בבחירות בגלל פרץ, בעיקר אם לא תחדד את חילוקי הדעות עימו, שהם קיימים בהחלט. התמיכה בו נגד המרכז הלאומני והימין חייבת להיות חד-משמעית, אבל בשיטת הבחירות לכנסת יש מקום לאנשי שמאל שישמרו על ייחודו של המסר שלהם.

כל הדברים האלה נכונים עוד יותר לגבי השמאל היהודי-ערבי והאזרחים הערבים. גם עבורם פרץ הוא בשורה טובה לעומת המצב ששרר לפני שהוא נבחר לתפקיד יו"ר העבודה, אבל איש מבחוץ לא יעשה את המלאכה למען האזרחים הערבים. בניגוד לטון הפטרנליסטי של פרץ השבוע, הח"כים הערבים חייבים להיאבק למען השלום, למען הפלסטינים בשטחים ולמען יחסים חדשים עם מדינות ערב. זוהי גם משימתו של השמאל העיקבי היהודי. לכן התמיכה בפרץ היא נלהבת, אבל גם ביקורתית ואין בה כדי להשפיע על דפוסי ההצבעה של אנשי שמאל אמיתיים. פרץ חש צורך להתבטא כמו מנהיג לאומי, כלומר, לשבור ימינה. זוהי זכותו וניתן להבין זאת ערב בחירות. אבל לשמאל יש סדר-יום משלו ועליו לפעול למענו בצורה אחראית ונבונה.

Share on Facebook