משתחררים
ביוני כמה מהסרבנים קיבלו החלטות חשובות. הראשונה היתה של יהל, שהחליט להשתחרר מהצבא דרך המסלול הרפואי, על ידי פנייה לפסיכיאטר צבאי. עורכת-דינו ניסתה לערער על החלטתה של ועדת המצפון והיתה צפויה לו תקופת המתנה נוספת במסדרונות פיקוד הנח"ל, אך יהל מאס במאסרים החוזרים, ולא ראה את סופם פרט למסלול הרפואי. ההפניה והשחרור שלו היו מהירים בצורה חריגה, מה שמלמד שכנראה היה זה "שחרור לצבא מיהל", כפי שטענו לאחר-מכן השמיניסטים.
ההחלטה השנייה היתה של מישה, ולאחר מכן גם של אייל, שהחליטו לנהוג בדרך של אי שיתוף פעולה מוחלט, כלומר סירוב בתוך הכלא ללבוש מדים ולציית לפקודות. מישה הסביר את עצמו בהודעה שכתב מראש ומסרה לנציגי הצבא: "אחר חודשיים שבהם אני מסרב להתגייס, תוך בקשה להופיע בפני ועדת מצפון, זכות שנשללת ממני, הגעתי למסקנה שכל דו-שיח עם הצבא מקבל במוקדם או במאוחר את ההיגיון הצבאי, היגיון שהוא חסר מצפון מעיקרו, היגיון כוחני, היגיון שאיפשר מאז 67′ התעמרות מתמדת בפלסטינים ובזכויותיהם. במקרה שלי, פניותיי החוזרות ונשנות להופיע בפני ועדת מצפון, או להשמיע את טיעוני בדרך אחרת, נדחו על הסף וללא כל הנמקה מצד הצבא.
"עקב כך אני מרגיש שכל פנייה מצדי נעשת מיותרת לחלוטין, ורק יוצרת דרכים משונות של שיתוף פעולה עם חוסר המצפון. לכן, מכאן ואילך, לא יהיה לי כל שיח עם נציגי הצבא בתור שכאלה, בו בזמן שכל פנייה אלי בתור פרט בעל זכויות יתקבלו בברכה, אף אם הוא לובש מדים. כמובן שהופעתי בפני ועדת מצפון תשנה מצב עניינים זה".
מישה ואייל הועברו בכלא לאגף הבידוד בו שהו בתאים קטנים, מכוערים וריקים, עם שומר מתחלף במשך כל שעות היממה. הם היו זכאים לצאת במשך שעה בכל יום לטיול בתוך מכלאה, ובוטלו להם ימי ההפחתה על התנהגות טובה. לאחר ביקור של עורכת-דין אצל מפקד הכלא הועברו הסרבנים לפלוגת חיילי המילואים, ומשם לתא מעצר בקבלה לכלא. מישה גם הועבר לאגף הבידוד של כלא 6, ובחזרה. המטרה היתה לשבור את חוסר שיתוף הפעולה שלהם, שערער על המסגרת של הכלא הצבאי עצמו. לאחר שמישה ואייל סיימו תקופת כליאה זו, הם השתחררו מהצבא במסלול הרפואי, בדומה ליהל.
הסרבן הדרוזי ויסאם קבלאן, שהמשיך להישפט שוב ושוב, והובטחה לו פגישה עם ועדת אי-התאמה שלאחר מכן נמנעה ממנו, החליט ביולי שלא להתייצב בחזרה ולערוק עד להודעה חדשה. בינתיים הוא עריק מזה כמה חודשים וכשיחזור או יילכד הוא צפוי להישפט בבית-דין צבאי לתקופה ממושכת.
מסרבים מימין ומשמאל
העניין הציבורי בסרבני המצפון פחת בקיץ כי תוכנית ההתנתקות וסרבני תוכנית ההתנתקות היו אלה שתפסו את כל הכותרות. הסירוב המפורסם ביותר היה של אבי ביבר שהשליך את קסדתו על האדמה, צעק שיהודי לא מגרש יהודי, נשפט לשמונה שבועות על סירוב פקודה והעלבת קצין ועתר לבג"ץ. בעת ההיא ניסו ארגוני הסירוב להסביר לציבור את ההבדלים בין הסירוב לדכא ולכבוש לבין הסירוב לפנות התנחלויות, אך המסר לא זכה לחשיפה מספקת.
עם זאת, סרבני מצפון חדשים התייצבו בבקו"ם, עורווה זיידאן ושאול מוגרבי-ברגר. עורווה הוא בן כפרו של ויסאם, בית-ג’אן, ושייך אף הוא לקהילת הסרבנים הדרוזים. שאול הוא פעיל בתנועת "האנרכיסטים נגד הגדר" שחבריה משתתפים בהפגנות הלא אלימות של הכפרים הפלסטינים הסמוכים לגדר ההפרדה נגד המשך בנייתה. הפגנות אלה מפוזרות כמעט תמיד באלימות נוראית, השלכת רימוני הלם, גז מדמיע, ירי כדורי גומי ולעיתים גם אש חיה. שאול ועורווה חתומים על מכתב השמיניסטים.
במכתב הבקשה לוועדת המצפון כתב שאול: "איזה אבסורד זה שלאזרח אין אפשרות לסרב לבצע מעשה שאינו מוסרי בעיניו? בסירובי אני נאמן לא לחוק הפורמלי שהוא החובה להתגייס ולשרת בצבא, אלא לחוק המהותי, שהוא, כפי שלמדתי בשיעור אזרחות וכפי שמשתמע משמו: הבסיס והמהות של הדמוקרטיה… הסירוב שלי מגיע גם ממקום מאוד אישי: הצבא הוא ארגון שמטרתו היא להילחם (להרוג ולהיהרג). כאשר אני נדרש להשתתף בארגון כזה, אני חושב שהמינימום הוא שאני אאמין בארגון ובצדקת דרכו. ברגע שאני לא מאמין שמה שהארגון הזה עושה הוא נכון וצודק, ברגע שאני מתנגד לפעולותיו, אני לא יכול להשתתף בו. האם ייתכן מצב שאני אהיה אחראי (במידה כזו או אחרת) לחיים ומוות של אנשים בלי להאמין במה שאני עושה?!".
עם כניסתו של שאול לכלא נערכה הפגנה גדולה שכללה גם רבים מהאנרכיסטים, ונערכה בה הצתת צווי גיוס המונית. בהזמנה להפגנה נכתב: "עזרו לסירוב המצפוני להישמע בתוך כל הרעש הכתום… בחסות תוכנית ההתנתקות ממשיכה ישראל ומעמיקה את הכיבוש בשטחים. מתנגדי ההתנתקות מצידם, מנפנפים בציניות בדגלי זכויות אדם ובסירוב מצפוני ‘לגרש יהודים’ – ובתוך המהומה הזו נשכחו המסרבים מן הסיבות הנכונות – אלה המסרבים להשתתף בדיכוי המתמשך של האוכלוסייה הפלסטינית".
ממשיכים לסרב
בסוף ספטמבר התייצב בבקו"ם פעיל מכתב השמיניסטים אורי נתן וסירב. גם את אורי ליוותה הפגנה גדולה, בה המפגינים התחפשו לחיילים ולפלסטינים וערכו מיצג מחאתי, וגם חילקו שי גיוס לצעירים המתגייסים, אזיקון מלווה בהוראות הפעלה.
אורי לא התעניין בבקשת פטור מטעמי מצפון מהצבא אך ניסח הצהרה בדבר סירובו. בהצהרה כתב: "למרות כל ההסברים והתירוצים שהשמיעו לי, אינני מבין מדוע מעשי האלימות שמבצע הצד הישראלי עדיפים על מעשי האלימות של הצד הפלסטיני. הנקיטה באמצעים אלימים, בהרג, בפגיעה ובהשפלה אינה מוצדקת בעיני ואינני מבין למה היא מוצגת כהכרחית. אינני רואה שום יתרון בהרתעה של אוכלוסייה, אני רואה רק סבל ועוד סבל – נקם המוביל לנקם המוביל לנקם… על שלטונות המדינה להבין שסירובי לשרת בצבא מדינת ישראל נובע מהתנגדותי לכיבוש המתמשך, ולפיכך אני אמשיך בסירובי כל עוד מדינת ישראל תשלוט בכוח בעם הפלסטיני – בתושבי השטחים הכבושים, שהם היום קבוצה גדולה שחבריה חסרים לחלוטין זכויות אזרחיות ואינם שווים בכלום למי שמוגדרים אזרחי מדינת ישראל".
באוקטובר אירגנה תנועת יש-גבול הפגנה גדולה מול הכלא בזמן ששהו בו אורי ושאול. המפגינים קראו לסרבנים "כל הכבוד" ו"שבת שלום" באמצעות המגאפון, הרימו שלטים על מקלות באורך כמה מטרים, והניפו עפיפונים. המטרה היתה להגיע אל הכלואים, שאכן שמעו וראו את ההפגנה. שאול אף עמד להתקשר אל המפגינים, אך אז הוא ואורי נלקחו לחקירת מודיעין. המפקדים בכלא התנקמו בשאול ואורי על ההפגנה. הם העבירו את שאול מפלוגה א’ לפלוגה ג’ הנחשבת קשה יותר, ועמדו להעביר לשם גם את אורי. בעקבות התערבותה של העיתונאית כרמלה מנשה, שביקשה את תגובת דובר הצבא לפרשה, הוחזר שאול לפלוגה המקורית.
בנוסף לכך, פורום הורי הסרבנים החתימו יותר מ-1,000 בני-אדם על עצומה הקוראת לשר הביטחון ולרמטכ"ל "הניחו לסרבנים הכלואים להיענות לצו מצפונם – שחררו את סרבני הכיבוש", ופירסמו אותה במודעה גדולה בעיתון "הארץ". החתימות עדיין נאספות עבור פרסום מחודש.
הסרבנית הפמיניסטית
בתחילת נובמבר יצאתי מהכלא הצבאי ולקראת סוף החודש השתחררתי מהצבא סופית דרך המסלול הרפואי. כעת אני אזרח. גם שאול כנראה עומד ללכת באותה דרך. לאחרונה נכנסה לכלא סרבנית חדשה, ממניעים מצפוניים אחרים מהסרבנים הקודמים. הפעילה הפמיניסטית עידן חלילי, אשר חתומה על מכתב השמיניסטים, סירבה להתגייס לצבא, לכל צבא שהוא, כי היא רואה את הגיוס כסותר את אמונותיה כפמיניסטית המתנגדת להשפעתו ההרסנית של הצבא על הנשים בחברה. בקשתה לוועדת מצפון נדחתה מעט לפני מועד גיוסה.
במכתב הבקשה שלה לוועדת המצפון כתבה עידן: "צבא הוא ארגון שערכיו הבסיסיים לא עולים בקנה אחד עם ערכים פמיניסטיים. זהו ארגון פטריארכלי. פטריארכיה היא מבנה חברתי הירארכי, שביסודו ערכים המוכרים כ’גבריים’, בהם שליטה, כוחניות והדחקת רגשות. צבא מבוסס על הירארכיה שמעצם הגדרתה אינה מאפשרת שוויון. יתרה מכך, אופיו של הצבא, הדורש אחידות ועמידה בסטנדרטים זהים, אינו מאפשר לפרטים שונים לבטא זהויות וצרכים שונים. צורת ארגון כזאת גורמת בדרך כלל לפגיעה בקבוצות החלשות בתוך הארגון ומחוצה לו… לצבא, במיוחד כאשר הוא מרכזי במדינה, יש השפעה על הלכי רוח חברתיים. בהיותו ארגון פטריארכלי ביסודו, הצבא מאפשר את המשך שליטתם של גברים במוקדי הכוח בחברה… הצבא מעודד תפיסה מעוותת של ערך השוויון – אשר מודדת שוויון מגדרי על פי מידת ההשתלבות של נשים בתחומים הגבריים. תרבות ההטרדה המינית בצבא מחלחלת גם אל החברה האזרחית. כארגון אלים, הצבא מאפשר עלייה של רמת האלימות בחברה, וכנגזר מכך – אלימות כלפי נשים" (מכתב סירוב, 19/11/2005).
כשהתייצבה עידן בבקו"ם ליוו אותה מפגינות ומפגינים, הן פמיניסטיות רדיקליות והן פעילים מארגוני הסירוב, שקראו קריאות נגד המיליטריזם והסקסיזם. בבקו"ם חיכתה לה ראש מדור נשים, שניסתה לשכנע אותה שהדבר הפמיניסטי לעשות הוא דווקא להתגייס, אך עידן כמובן סירבה. היא נשפטה לשבועיים אותם היא מרצה כעת, ואם לא תשוחרר מהצבא היא עתידה להיאסר פעמים נוספות. בקריטריון המהותי אותו הגדיר המשפט הישראלי לסירוב מצפוני שיש להתחשב בו, דהיינו סירוב להתגייס לכל צבא באשר הוא צבא – בקרטריון זה עידן עומדת. לכן יש לה סיכוי טוב ליצור תקדים ולהכיל את הסירוב הפמיניסטי בתוך הסירוב המצפוני המוכר על ידי המדינה.
נמשיך לסרב
בעת כתיבת שורות אלה אורי נתן ועידן חלילי שוהים בכלא הצבאי. סרבני גיוס נוספים עתידים בשנה המתקרבת לשלם מחיר על עקרונותיהם המצפוניים ולהצטרף אליהם. גם על אלה מבין קוראי שורות אלה, אשר עתידים להיקרא להישבע אמונים לצבא, לשאול את עצמם כמה מהשאלות הקשות ששאלו את עצמם אורי ועידן. האם אתה מוכן לשרת את דיכוי העם הפלסטיני? האם את מוכנה להנציח את יחסי הכוחות בין גברים לנשים? מה הקו האדום שלכם, שאחריו תגידו לא?
מי שרוצה להרחיב את הדעת מעבר לכתוב פה מוזמן להיכנס לאתרי האינטרנט של מכתב השמיניסטים, יש גבול, פרופיל חדש, בית נשים פמיניסטי ופורום הורי הסרבנים, שם ניתן למצוא גם את מכתביהם המלאים של הסרבנים. מי שרוצה לעזור יכול לחתום על העצומה של פורום ההורים, לתרום כסף לאחד מהארגונים, או להצטרף לפעילות. אפשר לשלוח מכתבי תמיכה לסרבנים הכלואים עבור אורי נתן, מ.א. 6870739, כלא 4, ד.צ. 02507 צה"ל, או עבור עידן חלילי, מ.א. 6863705, כלא 400, ד.צ. 02337 צה"ל. ולבסוף, ברצוני לנצל את ההזדמנות להודות לכל אלה שפעלו, תמכו, נתנו יד או אפילו זרקו מלה טובה, לי ולסרבנים האחרים בשנה האחרונה – תודה.
הערה לסיום
ידוע לי שהשנה נשפטו גם כמה חיילי מילואים בגין סירובם לשרת מעבר לקו הירוק, אך אין לי מידע עליהם או קשר איתם. ישנו גם חייל סדיר שסירב לפקודה להשתתף במבצע במסגרתו היה עליו לפשוט על בתיהם של פלסטינים, אך גם עליו אין לי מידע. יכול להיות אפילו שישנם עוד סרבני וסרבניות גיוס שאיני יודע עליהם דבר. גם עם הסרבנים הדרוזים, כפי שאפשר להבחין, הקשר הוא מצומצם יחסית, לצערי, מהרבה בחינות.
מדהים כל פעם מחדש לגלות, כיצד מערכת השיפוט הצבאית מכניסה לכלא אנשים שלא עשו דבר (דהיינו, סירבו לשרת את שלטון הכיבוש), בעוד אנשים שפצעו והרגו חפים מפשע הולכים חופשיים, אפילו בלי נזיפה.
בזמן שסרבני מצפון המתנגדים לכיבוש יושבים בבית הסוהר, חיילים אחרים מתעללים באוכלוסיה הפלשתינאית, הורסים בתים, מפרקים משפחות, פוצעים נערים ומבוגרים, ולעתים אף הורגים את אלו המנסים להתנגד למשטר הדיכוי הצבאי. החיילים הללו, המפעילים אלימות קשה כדי לשמר את שלטון הכיבוש, ברובם הגדול לא ננזפים, לא נענשים, לא נשפטים ולא נשלחים למאסר.
זו המציאות העקומה של ימינו: אם הפעלת אלימות כנגד חפים מפשע, אתה פטריוט, וצפוייה לך קריירה פוליטית מבטיחה. אם סירבת לעשות זאת, אתה בוגד ודינך כלא. אם מנעת מנשים הרות לעבור במחסום – אתה בסדר גמור כי אתה מציית ל"חוק" (שהוא בלתי חוקי בעליל). אך אם סירבת להצטרף לדיכוי (מטעמים של שלום, דו-קיום, אי-אלימות ומחשבה עצמאית) – אתה לא בסדר וצריך ליישר אותך.
השגיאה הגדולה ביותר של הצבא היא העובדה שלא צפה מראש את האהדה הציבורית לה זכו הסרבנים בקרב השמאל הציוני ואף ימינה ממנו. כאשר יתחררו הסרבנים, ואולי אף קודם, הם יזכו לסדרת ראיונות בתקשורת שבה יחשפו את חקירות שעברו, ובכך ינקמו באלו שחשבו לשבור אותם עם סיסמאות.
כל הכבוד, ההערכה והאהבה לסרבני המצפון, גיבורי המאבק נגד הדיכוי והגזענות.
למופז – עם כל הכבוד לאהדב לה זכו סרבני השמאל לא שמעתי אף אחד יוצא מגדרו ומתפעל מפועלם לצערכם הרב אף אחד לא ממש מתרגש מפועלכם. אתם עדיין בקצה הקיצוני ביותר בחברה ומוכיחה את זה התלהבותו של המחבר מכך שנאספו 1000 חתימות של תומכים. נו באמת המתנחלים הביאו לגוש קטיף 70000 אנשים להפגנה בקצה הארץ משהו קצת יותר קשה מלחתום עם כל הכבוד במלחמה שלכם אתם די לבד.
אני חייב לתקן ולציין מספר דברים: ההפגנות שנערכות בבילעין ע"י האנרכיסטים הן אלימות וקשות מאוד ויעיד על כך אותו מקרה של חייל שאיבד את עינו מפגיעת אבן וכיום הוא עיוור (שלא נדבר על כך שהשם אנרכיסטים כבר מעיד על אלימות).
בנוסף אין כאן כל התייחסות ליחס בו זכו עצורי וסרבני ההתנתקות שהיה לא פחות קשה מהיחס לו זוכים סרבני השמאל.