אחרי דיון סוער במערכת "הארץ" על אופן התנהלותו של מנהיג העבודה עמיר פרץ, פירסם היומון מאמר ראשי די מתנשא, שדרש בעצם מהיו"ר החדש לשתף את אהוד ברק בהנהגה ובמערכת קבלת ההחלטות במפלגה. אני מקווה שיהיה לו כוח נפשי לדחות את עצת אחיתופל הזאת בעוד-מועד. מסקרן מאוד שהמאמר שיקף בצורה די מדויקת את יחסם האמביוולנטי של אנשי "הארץ" לפרץ. אפשר לסכם אותו במשפט פשוט אחד: אנחנו נתמוך בך ואתה מצדך פשוט תפסיק להיות פרץ.

אנחנו מכירים היטב את התסמונת הזאת מארצות אחרות. בבריטניה הסכים אפילו איל העיתונות שונא העובדים רופרט מרדוק לתמוך במועמד הלייבור (המקבילה לעבודה) טוני בלייר, אחרי שהשתכנע שהוא מתעתד להכניס שינוים קוסמטיים בלבד בכלכלה של מרגרט תאצ’ר. כזו היתה גם גישתם של העיתונים הבורגניים, הפופולריים והאיכותיים כאחד, לכל המדינאים הסוציאליסטים בבריטניה. הם לא רצו לחסל אותם אישית, כיוון שמערכה כזו תחסל את הדמוקרטיה הליברלית, שתמיד היתה נוחה לבורגנות. הם פשוט רצו לעקר אותם מן האידיאלים שלהם.

בלייר נטול רעיונות שוויוניים ופרו-אמריקאי עדיף אפילו על שמרן הדוגל באותה אידיאולוגיה. ב"הארץ" הבינו היטב שלא ניתן להמשיך במשחק הדמוקרטי אם מפלגת העבודה תמשיך להיות משת"פית של הליכוד. מכאן התמיכה הדי מפתיעה בעמיר פרץ, תוך הבעת תקווה חסודה ש"צרכי המציאות הכלכלית" (שם קוד לאינטרס הבורגני) ייאלצו את היו"ר להיות נאמן לכללי השוק החופשי. תהליך אילוף הסורר היה קצר. אחרי כמה הצהרות רבע-מהפכניות, הקיפו אותו יועציו באנשים כמו אבישי ברוורמן, הניאו-ליברל המתון. ברוורמן העניק מעטה מכובד, בליירי, למפלגת העבודה החדשה, שרק השם ניו-לייבור חסר לה עתה. אבל גם זה לא הרגיע את המבקרים. ב"הארץ" נוקטים כלפי פרץ בנימה מתונה ואבהית, כאילו היה ילד מאותגר-שכלית שקיבל הזדמנות ללמוד בבית ספר רגיל. אבל בסתר-ליבם הם חוששים שמא הוא באמת מתכוון לפעול למען ציבור היעד החדש שלו, מצביעי ליכוד וש"ס בעבר הלא-רחוק. צעדים כאלה יכתיבו חלוקה אחרת של העוגה הלאומית, ופגיעה בזכויות היתר המופרזות של העשירים ושל המתעשרים. האיום הזה מפחיד אותם מאוד.

לכן מעלה העיתון חדשות לבקרים את נושא "האג’נדה", כלומר, סדר היום הציבורי שאותו שוטח פרץ בפני הבוחרים לקראת יום ההכרעה במרץ 2006. הניסיונות לצנזר את פרץ הם מעורפלים ומרומזים, שכן בעלי המאמרים עצמם מבינים היטב שהפטרנליזם הבוטה שלהם פוגע בעקרונות היסוד של התקינות הפוליטית, שהפכה לתנ"ך של המעמד הבינוני החילוני בישראל ובמערב. "הארץ" וגם ורדרדים ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות" מרבים לשנן באוזני פרץ שהם בעצם שוחרי טובתו, ולכן גם מבקשים למנוע ממנו לעשות שגיאות קשות מדי. הפוליטיקאי משדרות נראה להם כפרי בוסר שטרם הבשיל דיו. רק אם יעבור דרך המסננות של הבורגנים, ילמד להבדיל בין עיקר לבין טפל ובעיקר יזוז למרכז במידה כזאת עד שלא יהיה ניתן להבחין בין המסר שלו לבין זה של אנשי "קדימה", אז אולי ניקח אותו ברצינות. הפרשנים הוותיקים, שכבר הפצירו בציבור לתמוך בכל התוכניות הפוליטיות שהביאו עלינו רק מלחמות, טרור, אבטלה וקיטוב חברתי, רואים בעצמם את הסמכות העליונה לבחור למעננו בין טוב לבין רע, בין מדיניות נבונה לבין מדיניות מתלהמת.

אחרי שתיקת תדהמה שנמשכה כמה ימים, התחילה החתירה נגד סמכותו של היו"ר הנבחר. שמעון פרס, דליה איציק, חיים רמון וחבריהם נקטו בדיוק באותן שיטות שאיפיינו את בעלי ההון הפטריוטים כביכול באירופה. כאשר נבחר פרנסואה מיטראן לנשיא צרפת בשנת 1981 הייתי במקרה בפאריס. כמובן שנסחפנו בחגיגות העממיות המרגשות של הנוער הסוציאליסטי בצרפת. העולם עמד לרשותנו: האוכל הכי טוב, היין הכי משכר, הנערות הכי חמודות, הסיסמאות הפוליטיות הכי נכונות. הרגשנו טוב עם עצמנו ועם עתידנו. מיטראן דיבר על שינויים מבניים ולא על "סוציאליזם קוסמטי", והכריז שהגיע הזמן להחזיר את אירופה לאירופים מבלי להפנות עורף למיליוני הרעבים באסיה, אפריקה ואמריקה הלטינית. הוא גם רמז על מדיניות יצירתית יותר של צרפת במזרח-התיכון. כמה מעוזריו החדשים היו גם לוחמים אינטרנציונליסטים למען השוויון בין בני אדם, ואפילו שותפיו למאבק של צ’ה גווארה. חודש שלם בעיר האורות חלף ביעף, וכיום, מקץ 25 שנים, אני רואה בעיני רוחי רק תמונות מרצדות של פאריס יפה ועולצת.

ניסיון העבר של רבים מאיתנו דווקא לימד אותנו שהאשליות סופן להתנפץ אל סלעי המציאות הקשה, המדיניות הצינית של בעלי הממון, וכוחה הגובר של ארצות-הברית מול שקיעתו של הגוש המזרחי. אבל איש לא שעה לאזהרות, והציניות הפכה פתאום לבלתי אופנתית. מיטראן היה ראש ממשלה שנבחר בבחירות דמוקרטיות, והוא פיצה אותנו על השבר הנורא של אובדנו של סאלבדור איינדה, נשיא צ’ילה שנרצח על ידי האמריקאים והפאשיסטים המקומיים בספטמבר 1973. צרפת איננה צ’ילה, טענו צעירים נלהבים ברובע הלטיני. מי שינסה לחסל את המהפכה האדומה אבל השלווה של מיטראן, ייתקל במיליוני הדמוקרטים בצרפת ובאירופה כולה.

הבורגנים שלנו לא נאלצו לפעול באלימות כלשהי. עריקי העבודה השתתפו בבחירות, היו מוכנים בהחלט לקצור את פרי ניצחונם, אבל ברגע שהובסו פנו עורף למפלגתם ועברו למחנהו של ראש הממשלה אריאל שרון. בצרפת שיחקו הבורגנים בבחירות דמוקרטיות, אבל ברגע שמיטראן ניסה להלאים כמה בנקים, או להעלות את תשלומי ההעברה לביטוח הלאומי כדי לשנות במשהו את חלוקת ההכנסות בצרפת, הם הבריחו את הונם לארצות אחרות. הנה לכם דוגמה קלאסית של הפטריוטיזם הבורגני: הם מוכנים להוקיע כל שביתה כחבלה במשק, אבל יבריחו את הונם לחו"ל כאשר היריבים המעמדיים מנסים לנקוט במדיניות חלופית, שזכתה לרוב דמוקרטי.

גורלו של פרץ ייקבע לכן בהתאם למידת נכונותו להתפשר עם מוקדי העוצמה האמיתיים במדינה: בעלי ההון, המנהלים הבכירים, הממסד הביטחוני ונציגיהם של כל אלה בתקשורת ובפוליטיקה. אם יילך בשקט לקנוסה בקואליציה הרמונית עם שרון, ויצליח בתמורה לקבל ממנו כמה ויתורים לעשירונים התחתונים, הוא ייחשב לשותף נסבל, אולי אפילו סביר. אבל אם יעמוד בתוקף על הזכויות של תומכיו הטבעיים, ויגן על המורים ועל עובדים אחרים גם באמצעות מאבק תעשייתי (כלומר, שביתות) יוקיעו אותו אל עמוד הקלון.

ב"הארץ" התעקשו שפרץ חייב לקלוט את ברק בתפקידים בכירים כדי לתת למפלגה פן ביטחוניסטי ראוי. מה ראו לשטות זו? אין לי מושג. מכל מקום, אלה שצעקו פעם לברק בכיכר רבין, "רק לא ש"ס" (1999) צריכים להתאסף שוב באותה כיכר ולזעוק כלפי פרץ, "רק לא ברק". לעומת השגיאה הפוליטית בפעם הקודמת, הפעם דווקא יקלעו למטרה.

ברק מייצג את הנהנתנות האנוכית שנגדה יצא פרץ. הוא אשם בהמאסת השלום על המחנה הדמוקרטי. תוך כדי המשא ומתן לשלום הוא בנה בהתנחלויות יותר מכל קודמיו, הוא הרס בשיטתיות את כל הישגי אוסלו והוביל לאינתיפאדה הנוראית באוקטובר 2000. הוא גם האחראי לשבר הגדול עם האזרחים הערבים שניטרל חלק ניכר מהציבור שהיה יכול להביא לנו שינוי חברתי ופוליטי. פרץ "נקי", בלי ברק, עדיף בהרבה על פרץ מסונדל על ידי ברק ואנשיו.

Share on Facebook