הרכבת, מלבד היותה אמצעי תחבורה מעיר לעיר וממדינה למדינה, מהווה סימבול כלשהו לחיים. אנו עולים לרכבת מלידתנו, ועוצרים בתחנות שונות בחיינו.
השבוע הרכבת לא עצרה, באותה נסיעה שגרתית שלי מתל אביב לחיפה. התלבטתי אם לרוץ על מנת להספיק את הרכבת של 16:30, אך בשבריר שנייה החלטתי להמתין. משתדלת להאט את קצב חיי ולא לחיות במרוץ רכבתי מתמיד. בבוא הרכבת לבנימינה, נשמעה ההודעה: "עקב דריסה, הרכבת תתעכב לזמן בלתי ידוע". עייפותי התערבבה עם דאגה, לאחר כשעה הגעתי ליעדי. היו שמועות שונות ומשונות לגבי פשר התאונה.
והיום התפרסמה כתבה, שקצת יותר האירה על הבעייתיות והמציאות החברתית שלנו.
סיפור של משפחה, שחלומה היה להתאקלם ולהשתקם פה בארץ. ברקע בודקים חשדות למצב בריאותי לקוי של חברי המשפחה. יחד עם זאת, אין ספק שמדובר במחדל שלנו. תארו לעצמכם שאנשים מארה"ב, מדינת האפשרויות הבלתי מוגבלות, מנסים לשקם את חייהם פה. חושבים שבזעיר אנפין יצליחו להתאושש כלכלית, והמציאות טופחת על פניהם. האנשים לא יצרו קשרים משמעותיים עם סביבתם, ומלבד רופא המשפחה אף אחד אינו יודע דבר על אותם אנשים.
הנושא מחזיר אותי לתחושת הניכור הקיימת בארץ, ונעזוב את הארץ, ניתן לראות זאת במקום מגוריי. אנשים לכאורה נאורים, אך די אטומים ומרוכזים בעצמם, ללא יכולת לראות את זולתם. המדינה שלנו הפכה למדינה "הישרדותית". מדינה המעודדת תחרותיות ולא שוויון; מדינה המתקשה להכיר באזרחיה ורחוקה עשרות מונים מהחזון של מדינה דמוקרטית לכולם, המעודדת שוויון הזדמנויות.
במגילת העצמאות נחרטו ערכים. ערכים אלה נכחדים עם הזמן, הדיו דהתה, ונותרו חריטות מעטות. חריטות החורטות על ליבי.
רכבת החלומות מדגישה כיצד אנשים שעלו לארץ, בין אם מניצולי רכבות אירופה ובין אם אנשים מגלויות אחרות, לא הצליחו להגשים את חלומותיהם.
מוצאים אנו סביבנו אנשים מתוסכלים, אנשים שבורים, אנשים עניים, ודור רודף דור והארץ לעולם זועקת.
עד מתי?!
