אני חושב שזה התחיל בשלי יחימוביץ’, אבל יתכן שאף בשלמה ארצי מעט קודם לכן. בשעה זו עומד מניינם של "הכוכבים" שירדו מהיכלות-התהילה לטבול אצבע במדמנת הפוליטיקה על עשרות רבות – מדמנה שמאז שנות ה-60 והאופוריה והשובע התרבותיים שהביאו, נתפסת כלא-קשורה ואף מזיקה לחייהם המקצועיים.
היו יוצאים מן הכלל במהלך שנות הדור המזוין החשוּך הזה. זכורים לכולנו "חד-גדיא" של חווה אלברשטיין ו"אחרי המבול" של נורית גלרון, שהצליחו בסמיכות לעורר פולמוס והוּרדו מה-playlist של גלי צה"ל בתחילת שנות ה-90, עשור שלם לפני שיפה ירקוני התגייסה לתמיכה פומבית בטייסים הסרבנים. מעבר לכך, אזדקק כנראה לנבור בארכיונים כדי להיזכר ביציאה "מזוהה" של נציג מיין סטרים כלשהו שאינה בשירות תעמולה משולמת (בועז שרעבי, דנה ברגר את זהבה בן).
בשל כך נהדר ומחמם לי את הלב כל פעם מחדש לשמוע על עוד אדם שזכה בשלב כלשהו בחייו האזרחיים להערכה ציבורית – ולא משנה באיזה תחום עיסוק, יהא מהאקדמיה, מהבמה או מהעיתונות – שמבין עתה את מה שהבינו כל האמנים בתקופות המהפכות השונות לאורך ההיסטוריה – שכחלק ישיר מתפקידו כשותף בהנחת יסודות השיח התרבותי של מדינתו עליו "להוריד את הכפפות" ולהתייצב בצד פוליטי כלשהו, או אף להתגייס למפלגה כזו או אחרת, שלצד משימת העיצוב הרוחני של האומה יש בימים אלה משמעות ניכרת – ואף כפולה – לתרומה לעיצובה של החברה גם ברבדים ותדרים שחורגים מאלה שבאולפן, לסימוּן דרך מוּארת לגישוש בעבור אותם אנשים שבימות החול רואים ושומעים אותם ואינם מקשרים את מסריהם לשום נתיב רחב יותר. כרגע אלה חנה אזולאי-הספרי וחמי רודנר, לצד שחקנים מהטלוויזיה החינוכית, זמרים פופולריים וידוענים אחרים. המגמה הזאת, שלא זכורים לי ביטויים שלה במערכות בחירות קודמות, נראית לי בשורה טובה מאוד.
אנשים אלה הם החלוצים שהפנימו שמדובר בצו השעה מבחינתה של הדמוקרטיה שלנו, ואני יכול לנחש ולקוות שעד 28 במארס יצטרפו אליהם עוד רבים בראש המחנה הזה, לאקט שהמשמעות שלו היא אחת, והיא אינה נוגעת ספציפית לזמרים או פוליטיקאים, אלא לכולנו – כל עוד לא יהיו כאן, כמו בימי המהפכות, שני מחנות ברורים ונבדלים של שמאל מול ימין, אנשי מוסר ורוחב מחשבה מול חזירים תאבי שררה ובצע או סתם אפסים מכוּנסי-בינוניוּת, עבודה מול "קדימה", מרצ מול שינוי, ירוקים מול ליברמן, חד"ש מול ש"ס – לא תיכון כאן דמוקרטיה אמיתית. שכן תמיד יפעל כוחם של ה"מרכז" המזויף וּלשונות המאזניים מזילות הריר כמנגנון שיחריב את הסיכוי לקואליציה יציבה בעלת תו אידיאולוגי ברור. תמיד נחיה תוך טשטוש מובנה של מה הם קודים עדיפים ואילו הם דפוסים הרסניים (שמביא בין היתר לבילבול המערכות השורר ברשויות אכיפת החוק, במערכת החינוך וממילא בכנסת).
אותם אנשים שחיים כאן ומרשים לעצמם בתקופה זו להתנהל ללא דעה; לצאת פטורים מאמירה, לנהוג בלי שום סטיקר שאינו "תנו לפיות לחיות" על הפגוש, לא יוכלו מאוחר יותר לבוא בטענה כלפי איש על הרס הדברים היקרים להם ביותר. ולפיכך אותם מפורסמים שהיום יוצאים מהארון ומתחילים לסמן את האלטרנטיבה, עושים בכך שירות ענקי לאותה דמוקרטיה שבירה ומחזקים אותה, ולצד העובדה שזהו פרק ראוי באזרחות ראוי גם לקוות שההמונים מקרב הקהל של אותם אנשים יחקה אותם, פחות משנֵה כעת לאיזה צד של המתרס, המשנה הוא שיהיה כאן מתרס. אין מקום להתנדנד, ופרס, רמון ואיציק לדוגמא כבר הבינו את זה ועברו יחד למחנה אליו הם בעצם היו שייכים מעצם טבעם מאז ומעולם.
צאו כולכן/ם לרחוב, עוד היום – וב"רחוב" הכוונה למחוזות המוחשיים ביותר, הנתפסים ע"י הציבור הגדול ביותר האפשרי (נכון, למצער אין אתר הגדה השמאלית עונה על הגדרה זו) – ושכנעו אנשים בצדקת דרככן/ם, תהא אשר תהא. דעו באיזה עבר של הנהר הערכּי אתם ניצבים, ושאו את הידיעה הזאת בגאון. זו השעה ללמוד מהמתנחלים הכתומים ומהחב"דניקים. זו השעה ולא תהיה לה שנייה.
