מזמן רציתי לפתוח בלוג של חדשות טובות – למה רק לסבול? מותר לנו גם ליהנות לפעמים. והיום יש חדשות טובות – בבוליביה זכה בבחירות הכלליות, בפעם הראשונה בהיסטוריה של המדינה, איש ממוצא אינדיאני, בן לעם האיימרה. בוליביה היא המדינה היחידה בשתי האמריקות בה האינדיאנים הם הרוב המכריע, אבל עד לפני שנים ספורות כמעט לא היה להם אפילו ייצוג בפרלמנט. ההיסטוריה של בוליביה היא סיפור ארוך של דם ודמעות – לא בדיוק מה שמספרים לתיירים שבאים להתפעם מן הערים העזובות-המדהימות של האינקה.

הספרדים שיעבדו את האינדיאנים. אבל גם אחרי שהספרדים עזבו, האינדיאנים נשארו אריסים וצמיתים של בעלי האחוזות והמכרות הלבנים, העשירים, חביבי ארה"ב. ארץ עשירה זאת – עשירה במחצבים ואוצרות טבע שונים – היא גם הענייה ביותר ביבשת (חוץ מהאיטי, שאף היא סיפור שיש ללמוד ולהכיר). יש בה כמובן שכבה עשירה מאוד, אנשים הלומדים בארה"ב, מנהלים עסקי ענק, מייצגים את התאגידים הגדולים ומשתלבים בחוגי הסילון הבינלאומיים. משכבה זאת באו עד היום כל נשיאי בוליביה ושאר הפוליטיקאים שלה. בשנת 1952 זכו האינדיאנים בזכות הצבעה חלקית, ובעקבותיה הגיעו לפרלמנט הבוליביאני קומץ של אנשים שלא ממוצא אירופאי, אבל רק עם הקמת המפלגה החדשה הסוציאליסטית "מאס" הגיע מספר משמעותי של אינדיאנים לפרלמנט. כיום יושבים הלבנים האמידים, המעונבים, בצד אחד, ומולם שורות של אינדיאנים בבגדיהם הצבעוניים, פונצ’ו לגברים וחצאיות רחבות לנשים.

השבוע, ב-18 בדצמבר 2005, זכה בבחירות אבו מוראלס (נא לא לקרוא לו איבו – כך מבטאים את שמו האמריקאים הבורים, אלה שקוראים לעירק אייראק, לאירן אייראן, וכשהם באים לתל אביב הם מחפשים את דייזנגוף אבניו). אבו מוראלס הוא קוקאלרו – כלומר מגדל קוקה, הוא הצמח ממנו מפיקים קוקאין. אבל הקוקאין והמתמכרים לו אינם הבעייה של הבוליביאנים – עבורם הקוקה הוא הדבר שמאפשר להם לחיות ולעבוד קשה בגבהים של הרי האנדים. בגבהים אלה, אדם שבא מבחוץ סובל מסחרחורת ונוטה להתעלף לעתים תכופות. לאינדיאנים המקומיים יש לב וריאות גדולים ורחבים במיוחד, המותאימים פיזית לחיים בגבהים בהם האוויר דליל ודל בחמצן. אבל גם להם קשה, ולעיסת עלי הקוקה עוזרת להם לתפקד. האמריקאים מנהלים מלחמת חורמה נגד מגדלי הקוקה ברחבי אמריקה הדרומית – בראש ובראשונה בקולומביה, בה המאבק הזה שימש להם אמתלה להכניס לשם צבא וחיל אוויר, ולתקוף את הקבוצות השמאליות הנלחמות זה עשרות שנים נגד השלטון המושחת בבוגוטה. גם בבוליביה הם התחילו את המאבק הזה, וכאן קמו הקוקלרוס – מגדלי הקוקה – ואמרו "עד כאן!".

אבו מוראלס היה אחד ממנהיגיהם, ובמהלך המאבק הזה הוא גילה שהקוקה היא רק חלק מתמונה רחבה הרבה יותר. השלטון הלבן הפרו-אמריקאי התחיל למכור לתאגידים בינלאומיים את המשאבים הטבעיים של בוליביה – את המים לחברת בכטל, ואת הגז והנפט לחברות אמריקאיות… מזה כמה שנים לא מצליחים השליטים הוותיקים להחזיק מעמד בשלטון, וממשלה אחר ממשלה נופלת, למגינת ליבם של האמריקאים. חברת בכטל היתה צריכה לקפל את הזנב ולהסתלק, כי הבוליביאנים דחו בזעם את מכירת המים לזרים. חורחה קירוגה, שהתמודד בבחירות האחרונות מול אבו מוראלס, הבטיח לאמריקאים שימשיך במדינות הידועה – קבלת תכתיבים מן הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית, דלת פתוחה להשקעות חמסניות בחלקים חשובים של הכלכלה המקומית וכן הלאה – כל אותן השיטות שכמעט ריסקו את כלכלת דרום אמריקה בשנות ה-90.

התגובה האמריקאית צפוייה, אבל היא תהיה שקטה יחסית, כי הניסיון הוכיח שהתערבות גסה מדי או התבטאויות חריפות נגד מוראלס משיגות את ההיפך. וואשינגטון תביע דאגה מפני "אי-יציבות" בבוליביה (בלשון הממשל האמריקאי אי-יציבות היא מלת קוד ל"ממשלה שאינה לרוחנו", או "ממשלה שמסרבת לקבל תכתיבים מאיתנו", ומשמשת גם אמתלה טובה להתערבות צבאית). אבו מוראלס, שאמר לא מזמן שאם ייבחר תהיה ממשלתו "סיוט לאמריקאים", הכריז ממטה הבחירות שלו בקוצ’באמבה כאשר נודעו תוצאות הבחירות: "כעת מתחילה היסטוריה חדשה של בוליביה, היסטוריה בה נחתור לשוויון, לצדק ולשלום – עם צדק חברתי!". עכשיו לא נותר אלא לקוות שהוא וממשלתו יחזיקו מעמד, כיוון שאין ספק שהשכבה האמידה תעשה הכל כדי להכשיל ולהפיל אותו.

ובינתיים, מותר לשמוח!

Share on Facebook