כל חקלאי דרום-קוריאני פיקח, יודע שמחאה שלא הולכת בכוח, הולכת ביותר כוח. זהו הרושם שנוצר בעקבות שורת ההפגנות שנערכו בתחילת השבוע בהונג קונג במסגרת המחאה הקולנית נגד ועידת ארגון הסחר העולמי (WTO). ככל שנמשכו הדיונים וככל שנציגי המדינות השונות לא הגיעו לסיכומים – כך גברה המחאה בקרבת אולם הקונגרסים הענק בו נערכו השיחות. במוצ"ש, שעות ספורות לפני ישיבת הנעילה המתוכננת, הפגנות האיכרים הגיעו אל פתחו של האולם. קולות האיכרים המפגינים והתופים שלהם נשמעו למרחקים. בעיצומה של ההפגנה נכנסתי לאולם הדיונים לכמה רגעים כדי לחוש את האווירה שם, לבדוק אם נעשה דבר מול "האיום המתקרב". באולם הקונגרסים הפאניקה גברה ככל שהמפגינים התקרבו אל "קו ההגנה האחרון" לפני האולם: גדרות מתכת בגובה שלושה מטרים. מההפגנות הקודמות שערכו אותם האיכרים או חבריהם בוועידה הקודמת שנערכה בקנקון שבמקסיקו לפני שנתיים, ידעתי שאין גדר העומדת בפני הפלאחים הדרום-קוריאנים. בתוך הבניין שאלתי בתמימות את אחד ממפקדי המשטרה שבמקום "מהן התוכניות במידה ו…" הוא השיב לי בכל הרצינות: "אין לנו תוכניות מגירה. לא חשבנו שהם מסוגלים להגיע לפתח האולם. ממילא לא ניתן לתכנן דבר מול הנחשול הקוריאני. הונג קונג למודה הפגנות, אבל בעשרות השנים האחרונות לא נתקלנו במפגינים כה נחושים ושאין להם פחד".
לבסוף המפגינים לא הגיעו אל הבניין. הם נהדפו בפתחו וכמעט 1,000 מהם נעצרו – רובם דרום-קוריאנים, חלקם אינדונזים ופיליפינים. עשרות נפגעו ממכות ובין העצורים: קומץ איכרים מאמריקה הלטינית, אירופה ואמריקה הצפונית. רוב מנהיגי "ויה קמפסינה" (דרך האיכרים) נעצרו אף הם. ויה קמפסינה היא תנועת איכרים שכמעט ואינה מוכרת במזרח התיכון, אך בשנים האחרונות הפכה לאחד הארגונים הפעילים במאבק נגד הגלובלזיציה. לתנועה הבינלאומית המאגדת מאות ארגונים של איכרים באסיה, אפריקה, אמריקה הלטינית, צפון אמריקה ואירופה עמדות פוליטיות ברורות למדי והיא נוהגת להפגין את עוצמתו בהזדמנויות רבות. אחד ממנהיגיה הבולטים, הצרפתי ז’וסה בובה אמר מפורשות למפגינים כי "השרים ונציגי המדינות הרשמיים המשתתפים בדיוני ארגון הסחר העולמי אינם מייצגים את העמים. הם מייצגים קומץ של בעלי הון וחברות רב-לאומיות. כל תכלית הדיונים הנערכים בהונג קונג היא להוציא עוד רווחים על חשבון האיכרים והעובדים. העם הפשוט הוא שמשלם את מחיר הגלובליזציה".
יש לציין שפעילים אסיאתים עמדו במרכז המחאה בהונג קונג במשך השבוע שעבר. פרט לוויה קמפסינה ולאיכרים הקוריאנים (שקיבלו תגבורת חשובה מהאיגודים המקצועיים), הצטיינו באירועי המחאה התנועות החברתיות של הפיליפינים. רחבת ההפגנות והעצרות בכיכר ויקטוריה שבקרבת אולם הדיונים התמלאה יום-יום באלפים שבאו לשמוע וגם להשמיע. מאחורי העצרות הגדולות והממושכות (ויש עצרות שנמשכו חמש ושש שעות, בשלל שפות: פיליפינית, אינדונזית, סינית בגרסאות קנטוזית ומנדרינית, וייטנאמית ואנגלית) עמדו האיכרים הקוריאנים והארגונים הפיליפינים. למרות שמדובר על מספר רב של תנועות חברתיות פיליפיניות: נוער, חזית פוליטית, נשים, איגודים מקצועיים, איכרים, תנועות אזוריות או של מיעוטים, תנועה לסולידריות בינלאומית, מכוני מחקר, מהגרי עבודה, סטודנטים, עובדים זרים – לכולן מכנה פוליטי משותף אחד: המפלגה הקומוניסטית של פיליפינים. לא מדובר על המפלגה הוותיקה, אלא על המפלגה החדשה שהתפלגה בשנות ה-70 מהוותיקה והקימה תנועת גרילה. אותה גרילה, שלדברי הפעילים שהגיעו להונג קונג פועלת ב-62 מתוך 70 מחוזות הפיליפינים ולה כ-15 אלף לוחמים. אגב, לחזית שבהנהגת המפלגה מספר חברי פרלמנט. מנהיגי התנועה, פרופ’ חוסה סיסון, יושב מזה שנים בגלות בהולנד. נדמה שהארגונים המקומיים בהונג קונג שפעלו במשך השנה האחרונה להקמת "הברית המקומית נגד ארגון הסחר העולמי והגלובליזציה" אף קיבלו את הדין ועשו יד אחת עם הפעילים הפיליפינים הרבים.
אז מה קרה שם…?
מועד טקס נעילת ועידת ארגון הסחר העולמי הלך ונדחה מספר פעמים במשך ימיה האחרונים. חילוקי הדעות לא איפשרו להגיע להסכמה אף על מועד המקובל על כל הצדדים. המארגנים החליטו לבטל את הזמנת הארגונים הלא ממשלתיים הרבים לטקס הנעילה כי חששו מקיום הפגנות בתוך האולם – כפי שקרה בתחילת הדיונים בשבוע שעבר. אבל חילוקי הדעות היו עמוקים יותר. קבוצת המדינות של העולם השלישי בהנהגת ברזיל, הודו, סין ואינדונזיה הביעו שוב ושוב התנגדות קולנית לרצון מנהיגי המדינות הקפיטליסטיות הגדולות להכתיב את תוכן הסיכום ומועדי ביצועו. מה רצו שני הגושים הקפיטליסטים הגדולים? קודם כל פתיחת "השירותים המקומיים והממלכתיים לתחרות" במדינות הדרום (או בשפת יום-יום: הפרטת השירותים הממלכתיים לטובת החברות הרב-לאומיות) ושמירה על הסובסידיות לחקלאות (כ-350 מיליארד דולר בשנה). מדינות הדרום סירבו לקבל את שתי "הההצעות הידידותיות" (כפי שכינה אותן נציג הסחר של ארה"ב). בסופו של דבר הוחלט לבטל את הסובסידיות "בהדרגה" עד לסוף 2013 כאשר חלק לא מבוטל מהן יצומצם באופן "משמעותי" עד 2010. לגבי שאלת פתיחת השירותים "הממלכתיים והמקומיים לתחרות" סוכם כי יבוטלו מכסי הדרום בכל כנוגע ליבוא מוצרי תעשייה מהצפון – אבל בלי לקבוע תאריך. בכל הנוגע לשירותים, סוכם כי יש להמשיך במו"מ. במלים אחרות: סוכם שאין הסכמה.
בעיתונות הכלכלית בארצות הקפיטליסטיות הוצג ההסכם כ"הצלחה גדולה לנוכח סכנת התמוטטות הסכמי הסחר שהוגשו עד כה". העיתון הליברלי "לה מונד" אף כתב במאמר המערכת כי מדינות העולם השלישי שיפעלו שלא בהתאם לסיכומים, "יפגעו בעתידן". ועוד דרש העיתון "לרסן את הארגונים הלא-ממשלתיים, איגודי העובדים ותנועות החקלאים הדוחפים את מדינות הדרום לעמדות קיצוניות שלא לטובתן".
…ומהי עמדת ישראל הרשמית?
לוועידת ארגון הסחר העולמי שנערכה בהונג קונג הגיעה משלחת מכובדת של משרד התעשייה והמסחר ובראשה מ"מ ראש הממשלה, שר האוצר ושר התעשייה, המסחר והעבודה, אהוד אולמרט. כידוע, ישראל הרשמית מתנגדת למתן פומבי לעמדותיה בפורומים הבינלאומיים העוסקים בגלובליזציה. משרד התמ"ת אף מתנגד להצעת חוק של ח"כ עיסאם מח’ול בדבר אישור הכנסת להסכמים אלה וקביעת מנגנונים לפיקוח ציבוריים על אותם ההסכמים. כך שגם הפעם לא הופתענו שלא היתה כל אפשרות פורמלית להכיר מקרוב את עמדותיה של ישראל. יצויין שמדינות אחרות כללו במשלחותיהן הרשמיות נציגים של איגודים מקצועיים וארגונים לא ממשלתיים. ארה"ב ורוב מדינות אירופה נהגו לקיים מדי יום תדרוך פומבי עבור נציגי הארגונים הלא-ממשלתיים בנוגע לעמדותיהן הרשמיות ולעדכן על הנעשה במו"מ. מפגשים אלה היו פתוחים וגם פעילים במדינות אחרות השתתפו בהם. לא כך עם ישראל. ישראל מתעקשת שלא למסור כל פרט על עמדותיה בארגון הסחר העולמי.
ולכן, אין מנוס מלהתייחס לעמדותיה של ישראל כפי שבאו לידי ביטוי בעת נאומו של השר אולמרט בדברו בעת ישיבת המליאה. עמדות אלה מאכזבות. עמדותיו של השר אולמרט דומות עד מאוד לעמדותיה של ארה"ב כמעט בכל נושא. אבל יחד עם זאת, הדגיש אולמרט שמדינת ישראל מוכנה לפתוח את "שווקיה לתחרות זרה" אף בטרם יוגש הסכם בין כל חברות ארגון הסחר. במלים אחרות: ישראל מוכנה לצעוד בראש מחנה המפריטים עוד בטרם המחנה החל לצעוד. זו היתה גם עמדתו של השר אולמרט בוועידה הקודמת, שנכשלה, בקנקון. אגב, שני נאומיו של אולרמט דומים עד מאוד ואין זה מפתיע. לממשלת הליכוד-העבודה-קדימה (על גלגוליה הרבים בשנתיים האחרונות) יש מדיניות עקרונית ועקבית מאוד בכל הנוגע להעמקת שילובה של מדינת ישראל בגלובליזציה הקפיטליסטית. הדו"חות הרבים אודות העוני שפורסמו בשבועות האחרונים רק מוכיחים איזה מחיר כבד משלמים העובדים והמובטלים במדינת ישראל בעקבות מדיניות זו.
הייתי מציע לפרסם את מאמריו של החבר דוידי יחד עם המאמר של הגב’ ישכר במדור נפרד תחת הכותרת "נאבקים בגלובליזציה", כי הנושא חשוב וראוי שיקבל יותר תשומת לב!
אז מה היה שמה? כישלון לגבוליזציה הוא שבכל זאת הצליחו המדינות הקפיטליסטיות הגדולות להגיע לאיזו קומבינה כדי להציל את מה שניתן להציל? מהמאמר לא ברור האם באמת היה שם כישלון או שמדובר על חצי כישלון.