1. כישלון חינוכי
בכל יום, בשעה שמונה וחצי בערב, אני מתנתק מהעולם ל"שעת סיפור" ארוכה. בני הצעיר הוא כמעט בן 8 אבל עדיין שומר בקפדנות רבה על זכויותיו בבית. בעוד כמה שנים כבר יסתגר ליד המחשב עם חבריו, ואני אצטרך לשאוג את שמו עשרות פעמים עד שיואיל בטובו להופיע לארוחת הערב, אבל בינתיים הוא שומר על מכסת הסיפורים שלו כמו יו"ר חרוץ של ועד עובדים. הוא דורש ומקבל שלושה סיפורים בכל ערב. אחד מהספר, אחד מהדמיון ולשלישי, שהוא כרגע האהוב ביותר, קוראים "מה שהיה פעם". סיפור על הילדות, או על הצבא, או על בני משפחה אחרים.
כך אנחנו מקיימים מסורת עתיקה שקיימת בביתי בהרכבים שונים כבר יותר מ-35 שנים. גיבורים מהילדות מועלים באוב, ואנחנו חוזרים עשרות שנים אחורנית. כמה מחברי מנוער כבר נפטרו או נהרגו, אחרים מפוזרים בכל רחבי הארץ. אבל בסיפורים שלי הם שבים למריבות של פעם, להלשנות ולעונשן, למאבקים עם מורים ועם מנהלים, לבית חינוך ארלוזורוב בירושלים, לבית הספר בית-הכרם, לבית חינוך תיכון, לקן של התנועה המאוחדת ברחוב נרקיס, לבתים של ימי ילדותי בנחלת אחים וברחוב המלך ג’ורג’. גם קרובי משפחה שרובם כבר מתו מגיחים לרגע משני הצדדים במשפחה. דודה זריפה, בוליסה ומסעודה מצד המזרחי, דודה רוניה, אסתר ומלכה-דינה מהצד האשכנזי. אני מקפיד על מינון נמוך מאוד של נוסטלגיה ועל כנות עובדתית ופרשנית רבה. עבודה קשה, אבל שכר רב בצדה. בסופו של דבר הילדים שוכחים את המפלצות, הדרקונים, את לוחמי הפאואר ריינג’רס ואת לוחמות הפאואר-פאף, וזוכרים דווקא את הסיפורים האמיתיים.
השבוע החלטתי לספר לילד על שריפה גדולה בספרית הפועלים בעיר שכילתה אלפי ספרים שאין להם תחליף, ושברה את לבם של ירושלמים רבים. סופו של הסיפור היה חינוכי, כמיטב המסורת של הריאליזם הסוציאליסטי. הוא גם היה אמיתי. ההסתדרות הכריזה על מגבית לשיקום הספרייה, ואבי, שהיה אז מזכיר מועצת הפועלים, ביקש ממני לתרום חלק ניכר מהספרייה הענקית שלי. נאלצתי להיפרד מטובי ידידי, החל ב"ילדי הקפטן גרנט" של ז’ול ורן וכלה ב"קול קדומים" של ג’ק לונדון. אבל זה היה למען הכלל. כך באמת גידלו אותי, לטוב או לרע.
הילד לא כל כך אהב את החלק הזה של הסיפור, והעיף מבט עצוב אל ארון הספרים הגדול ליד מיטתו. כדי לסבר את אוזנו אמרתי לו שאותי חינכו שכל מה שיש לי שייך גם לכלל, ושעלי לתרום לטובת החברה. הוא הציץ בי לרגע, ונראה שכאילו רווח לו במקצת. לבסוף אמר: "איזה מזל שאצלנו לא מקבלים חינוך כזה".
2. חיים הנגבי
רשימתו של ידידי חיים הנגבי במוסף "הארץ" בשבוע שעבר היכתה גלים וזה היה צפוי ("למה אצביע לשרון", 16/12/05). בי היא עוררה בעיקר צער ואולי גם יותר משמץ של ייאוש שקט. הנגבי הסביר מדוע החליט לתמוך באריאל שרון בבחירות הבאות. הוא כתב את הדברים לפני שראש הממשלה לקה באירוע מוחי קל, אבל עקרונית כרת ברית, לפחות זמנית, עם המרכז הלאומני. רגשית, קשה לי מאוד לעכל את המאמר הזה. לא מדובר כאן בסתם החלטה ספונטנית של איש שמאל ותיק ומיואש, אלא בקריאה לאחרים לעשות כמוהו, אחרת לא היה טעם לשלוח את המאמר לעיתון ולייחל לפרסומו. כמו רחבעם התנ"כי הוא חוטא ומנסה להחטיא את הרבים. לא איכפת לי שאילנה דיין נשבעה גם היא באותו שבוע עצמו בשמו של שרון, ושבחה אותו בכל פה. תמיד חשתי שדיין נוטה למרכז הלאומני, אולי עוד לפני שהיא היתה מודעת לכך בעצמה. אבל חיים הנגבי?
כאמור, קשה לי עם זה. הנגבי חביב עלי מאוד, ואין לי יומרה כלשהי להתחרות ברקורד שלו בשמאל העקבי. הוא הגיע למסקנות חשובות וביסס הנחות יסוד מרתקות עוד בשנים שהאמנתי בחינוך הבן-גוריוניסטי שקיבלתי. הצטערתי בעיקר על רדידותו של המאמר ועל ההנמקות החלולות והמוזרות. בעצם, היו לו שלושה טיעונים, כולם מופרכים באותה מידה. ראשית, הנגבי טוען ששרון הולך בעקבות שרל דה-גול, שנשבע שצרפת לא תסתלק לעולם מאלג’יריה ומקץ שנתיים כבר דאג לנסיגה צרפתית ולעצמאות אלג’ירית. אבל אין להקבלה מרחיקת הלכת הזאת שום הוכחה. שרון רק נסוג מרצועת חוף שנויה במחלוקת ושנואה על רוב הישראלים, ופירק כמה התנחלויות שאינן שייכות להסכמה הלאומית הרחבה. בינתיים הוא דאג לביצור ההיאחזות הממאירה של המתנחלים בגדה ולמניעת השתרשותה של יישות פלסטינית שעימה ניתן לשאת ולתת, וכל זאת, תוך מיסוד מדיניות של חיסולים ודיכוי. כלומר, הוא ממשיך להיות אחראי לפשעי מלחמה ולהנגבי ההומניסט אין שום הצדקה לתמוך בו. שנית, השורשיות הארץ-ישראלית של שרון שכל כך קוסמת להנגבי משותפת גם לרפול ואפילו לרחבעם זאבי. כמו אצל רוב בני דורו, דווקא הזיכרון ההיסטורי של נישול העם הפלסטיני מעריו ומכפריו מגביר את חשדנותו כלפי כל הערבים. הנגבי מבקש לזהות בשרון חרטה על עוולות 1948, שאין בו.
ההנמקה השלישית היא הגרועה מכולן. כיוון שכל שותפיו של שרון לפשעי שנות החמישים הם בעיניו רוצחים ושקרנים, הנגבי סבור שאין להפלות את שרון לרעה ולייחס דווקא לו את כל הזוועות. אבל הוא שוכח שדוד בן-גוריון וכל אנשיו כבר נפטרו או פרשו ולכן בהצבעה ל"קדימה" הוא יתמוך בשני השרידים האחרונים של הבן-גוריוניזם, שהיה תמיד בעיניו שורש פורה ראש ולענה: שרון ושמעון פרס.
לכן המפנה המתוקשר של הנגבי הוא עמוק מאוד, אידיאולוגי ולא רק פרגמטי. בהצבעתו בעד שרון שנשאר בן-גוריוניסט, הנגבי מאמץ את דרכו ההיסטורית של ראש הממשלה הראשון של ישראל.
לפני שנים רבות כיכבנו (הנגבי ואני) בכתבתו של אורי אבנרי על ה"אשכרדים", ישראלים ממוצא מעורב, אשכנזי-מזרחי. המרכיב המזרחי הוא דומיננטי מאוד אצל שנינו, גם מבחינה רגשית-משפחתית וגם מבחינה רעיונית. לכן קשה לי להבין מדוע הנגבי זונח דווקא עכשיו את האופציה של עמיר פרץ, מזרחי שאינו נגוע בפשעי הגירוש והנישול, ונותן ידו לאנשים שיצרו וטיפחו את חברת העוני הישראלית. ממתי ליברל מתקדם כמו הנגבי מצביע בעד ניאו-תאצ’ריסטים כמו שרון, אהוד אולמרט ופרס? ואם הוא מאמין באומץ לבו של שרון (בהנחה שיחלים), מדוע אינו מעדיף שאנשים כמוהו יחזקו את הסיעות שמשמאלו של שרון? אם אנשי ליכוד מעדיפים את "קדימה" זהו צעד בכיוון הנכון; אבל אם אנשי שמאל הולכים ימינה, זהו צעד שגוי. אז לטובת הנגבי, אחזור בפעם האלף על סדר העדיפות הנכון והמעודכן. מנקודת ראות שמאלית חד"ש עדיפה על מרצ/פרץ, מרצ/פרץ עדיפים על "קדימה", "קדימה" עדיפה על הליכוד והליכוד עדיף על הימין המטורף.
3. עבאס סואן
קשר נבחרת ישראל בכדורגל, עבאס סואן, הוא ערבי גאה, אבל גם הישראלי הכי מתון שיש. הוא לא מוכן להתכופף בפני אויביו וגם לא להתחנף לגזען המצוי אבל הוא גדל במדינת ישראל ומתייחס אליה כאל דבר מובן מאליו. זוהי בעצם ההגדרה הליברלית-דמוקרטית של המדינה הריבונית: היא מסגרת שאמורה לגונן על האזרחים ולספק להם שירותים ציבוריים שונים: חינוך, רווחה ובריאות, וכל זה תמורת מסים וכספים אחרים שהיא מגייסת. אם אינך פאשיסט, המדינה איננה ערך בפני עצמו. היא ארגון מדיני של אזרחים שאמורים להיות בני-חורין. למרבה הצער, דווקא בירושלים התגבש ציבור פאשיסטי וגזעני נאלח, שמדבר על סואן ואל סואן בסגנון נאצי מובהק.
סואן הבקיע שער שוויון יפהפה וחשוב נגד נבחרת אירלנד. הייתי באיצטדיון וראיתי ישראלים מהמגזר היהודי חוגגים בשמחה את השער. אבל כמה מהם היו אמביוולנטים. ההצלחה של סואן היא נושא משני בסיפור הזה. גם אם סואן היה השחקן הכי גרוע במגרש ומבקיע שני שערים עצמיים, הרי זכותו לחיים בכבוד ובשוויון היא טבעית. סואן ואבות אבותיו נולדו בגליל, והוא לא זקוק לרשיון משום גזען ביציע המזרחי באיצטדיון "טדי" כדי לחיות כאן, להתפתח כאן כפלסטיני, כאדם וכמקצוען ולהגשים את עצמו בחברה בהתאם לכישוריו ולאישיותו.
אוהדי בית"ר ירושלים הצליחו לגרש אותו מהאולפן של דודו טופז בשבוע שעבר. חבל שסואן ניאות להשתתף בתוכנית הירודה של הבדרן הזה, אבל כיוון שהופיע, טופז היה חייב להגן על נוכחותו בכל מחיר, או לבטל את התוכנית. התקרית הזאת היא אות אזהרה. כל מי שמצוי בספרות המתארת את שלוש השנים האחרונות של רפובליקת ויימאר בגרמניה נתקל בסיפורים דומים. גם שם התייחסו לפורעים בביטול אבל אחר-כך שילמו מחיר כבד מנשוא. די ברור לי שטופז ביקש לתרגם את הקונפליקט האמיתי בין דמוקרט כמו סואן, לבין הפורעים שמכפישים את שמו מטעמים גזעניים, לפרוטות של בידור זול. אבל סילוקו של סואן גרם נזק עצום לחברה הישראלית, ולאוהדי בית"ר שהחרימו אותו יש אחריות עצומה על הסלמת היחסים בין יהודים וערבים במדינה. כיוון שהחינוך נכשל, יש צורך באמצעים אחרים כדי להגן על הדמוקרטיה מפני הקמים עליה.
יפה השיב חיים ברעם לחיים הנגבי על התגייסותו לאריק שרון. אוסיף רק הערה אחת: ההשוואה עם דה-גול מופרכת מיסודה, כי דה-גול היה גיבור המאבק נגד הכיבוש הנאצי, ולא דבק בו שמץ ליכלוך. קופת השרצים של שרון כוללת – מן הקל אל הכבד – אחיזה בשטח גדול של אדמת מדינה למרות הפרת הוראה מפורשת של ועדה ממלכתית (ועדת אשר) לפנות אותה מייד; צל כבד של עיסקאות פיננסיות שונות שהבן עומרי קיבל עליו את האחריות עליהן; ואחריות מוסרית לטבח הנורא שביצעו שותפי ישראל בחסות צה"ל במחנות הפליטים סברה ושתילה בביירות, במהלך הפלישה הישראלית ללבנון.
איך אפשר לתמוך באיש הזה?
"שרון רק נסוג מרצועת חוף…"
גם בגין נסוג רק ממדבר וציה. נכון לרגע זה היחידים שנסוגו מאדמות כבושות(כאלה שהריבונות הישראלית חלה עליהם) הם הרוויזיוניסטים ויורשיהם, ה"שמאל" הישראלי כבש ה"ימין" הישראלי פינה. למען האמת, ההקטנה והזלזול בנסיגה מעזה די מבאסת כשהיא באה מאדם שלא האמין(וטעה) ששרון יסוג כלל. בכל מקרה אני לא בטוח שהפלסטינים חשים כך לגבי עזה שלהם ופינוייה.
טיעוני הנגבי קצת יותר עמוקים מהאופן בו מציג אותם ברעם, אולי כי נח לברעם יותר להתמודד עם דחליל בדמותו של הנגבי מאשר עם טיעוני הנגבי עצמו. שרון הוא לא דה-גול והנגבי לא כתב את זה, הוא כתב שיש דוגמאות הסטוריות למנהיג שפינה קולוניה למרות שנבחר על מצע אחר, שרון עשה בדיוק את מעשה דה-גול בפינוי עזה כשפעל בניגוד מוחלט וטוטלי לאידיאולוגיה עליה נבחר. בגיו זו דוגמה נוספת למנהיג שפינה קולוניות בניגוד לאידיאולוגיה שלו. לדעתי הצנועה אם שרון צועד בעקבות מישהו זה בעקבות בגין ולא בעקבות בן-גוריון יש בכך משום אירוניה שכן שרון עמד מול בגין כאשר זה פינה את סיני ובסופו של דבר הוביל את בגין להתאבדות פוליטית.
ברעם ואתו רב השמאל האשכנזי בישראל מעולם לא הצליחו להגמל מההתניה להאשים מנהיגים "ממלכתייים" בבן-גוריוניזם, כנראה שזה קשור לכך שהם מעולם מעולם לא קיבלו את בגין בתור מנהיג(ברעם עד שונא אותו מהימים שבגין זעק בכיכר סמוך לביתו). אמור מעתה בגיניזם ולא בנגוריוניזם. אגב דם, בגין להזכיר היה מפקד של ארגון טרור שלא בחל ברצח אזרחים, לא פחות חמור ומדמם משרון שהיה חייל בצה"ל.
ובקשר להצבעה העדתית שמבקש ברעם, גם אני מזרחי ולא אשכרדי או עיראקי אלא בן עדתו של פרץ ממש. אם זו הייתה הסיבה לפיה אני בוחר בפרץ הייתי מתבייש בעצמי. בסולם שלי לפחות "קדימה" עדיפה על "העבודה" ולו בזכות העדר הדמגוגיה הפופוליסטית א-לה-זאפאטה שאנו מקבלים כל יום מהמשופם. ברוורמן לא שונה מביבי או אולמרט במאום למעשה ביבי או אולמרט עדיפים כי אתם לפחות אתה יודע מה אתה מקבל.
Yael Lotan has mentioned only a fraction of Sharon’s crimes. Given his history, I wouldn’t vote for Sharon to be my representative in the
!! "va’ad bayit"
But, the real reason not to support Sharon is not his past role, but his role in the present and future .
Sharon is the leader of the forces who are asserting Zionist colonialist domination over all of Palestine:
· Maintaining the siege of Gaza using airpower and artillery
· Denying the right of return of the refugees.
· Denying the right of self-determination to the Palestinian people as a whole.
· Promoting the formation of a disconnected series of cantons — disarmed, economically unviable — under anti-democratic Israeli domination, and calling it a
"Palestinian state"
This is the "2 state solution" of Bush-Sharon-Peres-Beilin.
Sharon has positioned himself at the head of the forces working for the "2 state solution".
All those who support the so-called "2 state solution" should follow Peres, and Hanegbi, and support Sharon.
Those leftists who cannot bring themselves to support Sharon have to re-think the strategy of de-colonization of Palestine, and the path to reconciliation between Arabs and Jews.
The touchstone of political differentiation is now recognition of, or opposition to, the right of return
See:
— קישור — and
— קישור —
תמיד ידעתי בליבי שמספר לא קטן של אוהדי בית"ר הם גזענים. אני ירושלמי ובית"ר היא חלק מנוף ילדותי. הייתי, ואולי עודני, קשור לקבוצה רגשית. עדיין קשה לי לראות אותם מפסידים. הסתירה הזו כך חיה לה בתוכי בסיוע דיסוננס קוגניטיבי נצחי מאז שאני זוכר את עצמי – אף אחד לא מושלם.
אני יודע שרבים הדומים לי מרגישים בליבם פנימה את אותו הדבר. אני, כן אני, "המרכז הפוליטי" שחיים מתריע מפניו חדשות לבקרים כאילו היו אלא כבשים בחווה של שרון. כבר זמן מה שאני מהרהר בנושא ופרשת עבאס סואן דחפה אותי להפסיק להדחיק. אני שמח על הפרשה. אני חושב ששחקני סכנין תרמו לחברה בישראל לא מעט וליבי טוב עלי. אני מקווה בכול לב שלא ירדו ליגה.
לחיים אני רוצה לומר, שאני רואה סכנה גדולה יותר באנשים דעתניים שלא יודעים להסתגל, אולי כמוהו. אנשים עם "אידיאולוגיה", מה"שמאל העקבי", כמו שחיים קורא לחלק מהם. אפילו שאין אני מחסידיו, אני מרגיש שזה נכון בהקשר זה לצטט את צ’רלס דארווין שאמר (בתרגום חופשי): "לא המינים החזקים ביותר ישרדו, גם לא האינטליגנטים ביותר, אלא אלו שיותר מאחרים יענו לשינוי".
בנוסף, אם להודות על האמת, קצת נמאס מהצדקנות החינוכית והרומנטית שלך. בעיני אתה כותב מעולה, עקבי וגם ערכי, אבל לא ישר. אני מציע לך בדק בית. אומנם זה לא נהוג במחוזותינו, אולם אני מרים לך להנחתה בקשה אישית, אולי אתגר: כתבה אחת שבה אתה מכה על חטא – ולא, לא חטא צדקני. (ואם אתה תוהה אם מדובר בהקרנה אישיותית אז תחשוב שוב).
.
ציינת את "בית החינוך תיכון "אולי כסמל של סוציאל דמוקרט
להזכירך את מי שעמד בראשו ד"ר קירשנבאום, ואת ספרו הרדוד "קיצור תולדות עם ישראל",שבו בקושי היה אזכור לתרבותם של יהודי המזרח.
אהבתי מאוד את הסיפור על הכישלון החינוכי. מתי נזכה לספר שלם?
הענין הוא לא האישיות של המנהיגים, דה גול, בן גוריון, בגין או שרון:
בן גוריון פינה את כל סיני ורצועת עזה לאחר מלחמת 1956 עקב האיומים של ברה"מ, חוסר הנכונות של ארה"ב לתמוך בכיבוש ובניגוד לעמדתו האידיאולוגית (מלכות ישראל השלישית). אלמלא מלחמת אוקטובר 1973 שהעלתה בסופו של דבר את בגין לשלטון, לא היה זה אפילו חולם לפנות את סיני. הוא עשה זאת מאותה סיבה ששרון פינה את ההתנחלויות ברצועת עזה, כדי לעמוד בלחצים ו"לשמור על העיקר" על ארץ ישראל השלמה בגרסא של "אוטונומיה" או בגרסת שרון קנטונים לפלסטינים.
נסיגות עושה רק מי שנמצא בשלטון. עפ"י הגיון זה צריך תמיד לתמוך בשלטון ובפרט בשלטון ימני שיש לו יותר כוח פוליטי מבפנים לבצע נסיגות (גם זה לא בדיוק נכון, שוכחים כי רבין עשה את הצעד המשמעותי ביותר לגבי נסיגה מהשטחים והוא הכרה באש"ף). שוכחים רק שאלמלא הלחצים על השלטון – ההתנגדדות הפלסטינית שגוררת התנגדות בינלאומית, לא היו כלל נסיגות.
המקום של השמאל נמצא בדיוק על כף המאזניים הזאת, העמידה העקרונית נגד הכיבוש והאפרטהייד ולחץ בכל כובד המשקל (הקל אבל החשוב, אולי הקש ששובר את גב הגמל), בכיוון שמשנה את המציאות לכיוון הרצוי. השלטון של שרון או אחרים רק נותנים ביטוי למציאות לאחר שהשתנתה, תמיכה בהם היא תמיכה בהמשך המצב הקיים.
הנה לינק למקלדת וירטואלית, ותוכל לכתוב עברית.
— קישור —
למכלוף היקר,
האיזכור של בית חינוך היה אוטוביוגראפי ולא ערכי, על אף שיש לי סנטימנטים לדגל האדום באחד במאי.
אשר לד"ר קירשנבוים (נקודה כואבת מיוחדת גם בתולדות חיי..) אני דווקא מסכים איתך.
דברי חיים הנגבי בהארץ הם חידה. אם הייתי קורא מאמר של, נגיד, חיים ברעם במעריב, בו הוא ממליץ להצביע לטומי לפיד – לא הייתי מופתע פחות. אבל אי אפשר לפסול אותו סתם. זהות הכותב היא כמעט הוכחה לנכונות הטענה. רק אחרי שיקלול האשראי האוטומטי של הנגבי זכותי – ואפילו וחובתי – להתייחס לעמדותיו לגופן, וכמובן – הרי גם לי יש דעה – להתנגד להן בכל התוקף.
אני יכול לחשוב רק על הסבר אחד לאירוע ההנגבי: חיזוק שרון יפורר עוד יותר את המדינה הציונית ולבסוף, אולי אחרי לכתו של גנרל סברה ושתילה בדרך שנועדה לכולנו, תתפנה הזירה הגועשת לאומים ואלימות להקמת מדינה דמוקרטית חילונית סוציאליסטית השייכת לכל תושביה, יהודים וערבים ואחרים.
אם אכן זה הרעיון, אני מתנגד לו בכל תוקף. זהו רעיון של יאוש. המטרה אינה מקדשת את האמצעים. אמצעי פסול לעולם יגרום רע ושפיכות דמים. שרון הוא איש דמים. יתכן שהוא איש משפחה נעים וסבא אוהב, אבל כלפי העולם החיצוני, החל מביבי ועד יאסר ערפאת, מדובר באיש אלים שידיו דמים מלאו. לתת לו שלטון משמע לשפוך עוד דם. חיים הנגבי, וותר על מחשבת העיוועים שפקדה אותך והודיענו במהרה על שיבתך הברוכה הביתה.
אני לא מתפעל ממגיבים שמחלקים לי ציונים וכנראה שכדאי להשאיר להם את הזירה. אבל אני אוהב אתגרים, ואענה לחיים על הכל, דבר דבור על אופניו.
ראשית, שרון איננו יורש של הרוויזיניסטים, אלא בן-גוריוניסט קלאסי שפעל בתור שכזה. את הדברים האלה כתבתי פעמים רבות לפני הנסיגה. אז מה אם לא האמנתי ששרון יסוג מעזה? היו עליו לחצים ופעמים רבות טענתי שגם אם תהיה נסיגה, לא מגיע לו אשראי מיוחד על כך. אין, ולא היה לי גם בעבר, אמון כלשהו בשרון. אז הפעם שיקר את בוחריו עוד יותר מאשר שיקר אותי? אז מה בכך? אל תשכחו שהאיש הזה מושחת עד היסוד וגם לזה יש משקל ענק בעיני.
זכותו של חיים לחשוב שכתב הפלסתר של חברי הנגבי היה "עמוק". לדעתי, הפרכתי את כל טעוניו אחד לאחד. גם הפסיכולוגיה בגרוש בקשר לבגין היא מגוחכת, ואיננה עומדת בקנה אחד עם טיעוניו האחרים של חיים. נמאס לי כבר להתמודד עם הקינות על השמאל האשכנזי. אני שייך לשמאל העקבי ומעולם לא ראיתי את עצמי כאשכנזי. לא דרשתי מהנגבי לתמוך בפרץ מסיבות עדתיות, אלא תמהתי מדוע העדיף תאצ’ריסט כמו שרון על פני פרץ, ומדוע זנח את האופציה של העבודה שבה השתעשע בעבר דווקא אחרי שפרץ נבחר.. בעיני, גם מוחמד ברכה הוא מזרחי, ובו אתמוך בבחירות הקרובות. ברוורמן הוא באמת בלייריסט, כלומר, תאצ’ריסט לייט. אבל מפלגתו של שרון מלאה באנשים שאשמים במדיניות הכלכלית וההתקפה עליהם איננה פופוליסטית אלא שמאל נטו.
מדוע אינך עונה לשאלותיו הנכונות ולהערותיו של "חיים"? מעניינת אותי תשובתך. תודה.
אפשר לכתוב מסה ארוכה מדוע חיים הנגבי טועה, ומדוע אסור לאיש שמאל או סתם ליברל להצביע שרון. מספר מגיבים ניסו לעשות זאת.
אינני רואה בכך טעם, לא רק משום שמאמרו של הנגבי עמוס בכשלים פוליטיים ולוגיים, אלא משום שהעוגן למאמרו לא מצוי כלל במישור הפוליטי.
להנגבי קורה מה שקורה להרבה אנשים שמגיעים לאזור ה-70. הם חוזרים לילדותם. הנגבי, בג`איו בשמו המקורי לפני שאימץ לו שם יהודי אשכנזי, הוא נצר למשפחה שלא היתה ידועה בחיבתה לערבים. עתה, בקשישותו, הוא בסך הכל חוזר למקורות, ומצביע בעד האדם שיחסו לערבים מזכיר לו את ערש ילדותו.
זה הסיפור, והוא לא מצדיק את כל המהומה.
לי נראה גם, שהאמירות של הנגבי נובעות ממקום מיואש. לפני יותר משנה הוא התראיין עם מירון בנבנישתי ל"הארץ" ושניהם הסבירו מדוע הם בעד הפתרון היחידי האפשרי: מדינה אחת לפלסטינים ויהודים. הנגבי מחפש, ויש לו סיבות טובות להיות מיואש. הוא לא סתם מזדקן וחוזר לילדותו, אלא מחפש פתרון. אפשר להבין שאדם שלחם כל כך הרבה למען רעיון, לא מרפה ומחפש פתרון בכל פינה אפשרית. לי נראה, שאת הפינה של שרון הוא עוד לא ניסה, ואולי משם תבוא הגאולה. אז הוא מנסה. לו המוטיבציה שלו היתה לגרום ליותר רע, כדי שבעתיד הרחוק יהיה יותר טוב, הוא לא היה צריך לכתוב את המאמר הזה. שרון יבחר למרבה הצער גם בלי הנגבי. יתכן והוא באמת מאמין במה שהוא כותב. למי שעוקב אחרי דרכו הפוליטית קשה לראות את זה, אבל אנשים אינם תמיד יצורים עקביים רציונליים, או לפחות לא בצורה שהיינו רוצים לקרוא לה ככה.
כולם כאן עם העדתיות. בעל המאמר מזכיר את אגפו המזרחי בהקשר פוליטי, מקתרגיו נטפלים לעניין המזרחי, אחד טוען שבאג’יו היתה משפחה ששנאה ערבים (הייתם צריכים לראותני צוחק בקול רם) וכו’ וכו’. לך תוכיח שאין לך אחות. אז בפני כל אוהבי השדים רציתי להתוודות: אני אמנם ממוצא אשכנזי אבל זה ממש כלום בשבילי. אם פרץ היה ליטווק הייתי תומך בו (תעמולתית). אצביע בעד ברכה אבל לא בגלל שהוא מזרחי אלא מפני שהוא מוביל מפלגה שהיא לרוחי יותר מכל מפלגה אחרת עד כאן. העניין העדתי הוא אמנם חשוב מאוד, אבל רק בצלחת….
לרמי –
ציטוט מרמי -"העניין העדתי חשוב מאוד, אבל רק בצלחת …"
הדגמת בדיוק ובתמצות את הצביעות האשכנזית.
לעזרא מכרמיאל: תגיד לי עזרא, אם אני מעדיף געפילטע פיש על חריימה, או קוגול על קובה, או צ’ולנט על חומוס או הרינג על מופלטה – זה עושה אותי לצבוע אשכנזי? (אגב, אני אוהב גם חריימה אבל הרופא אסר עלי לאכול חריף, אולי בגלל שהוא רוסי הא הא הא).
הכל אישי, וברעם הוא הכותב האישי ביותר מכל כתבי הגדה, אני קורא את טורו מזה שנים ואני בטח לא מחלק לו ציונים, קטונתי.
עם זאת, הנגבי העלה טיעון מרתק שעליו לא השיב ברעם, הנגבי אומר "שרון יכול". כן, אני מבין את התיעוב האישי העמוק לשרון בחלקים נרחבים בציבור, ויש לשרון לא מעט אחריות לכך. לזאת הנגבי מעיר כי שרון ספג את האש גם בגלל אישיותו ה"בעיתית" ולא רק בשל אחריותו הבלעדית לפשעים, ומדגים בקיביה שהודבקה לו על ידי בן-גוריון וגמדיו. (כהערת אגב, לבן-גוריוניזם לכאורה של שרון, אני לא אופתע אם שרון ממש מתעב את בן-גוריון). אלא מה, אישיותו ה"בעייתית" של שרון היא בדיוק מה שהנגבי בונה עליו, אם החליט שרון שעל ישראל לפנות את השטחים(בין אם הסיבות אשר הובילו אותו לתובנה הזו הן לחץ אמריקאי או קרישנה) הוא יפנה אותם, ללא פחד או מורא וללא עיכובים מיותרים.
יתכן והשטח ששרון יפנה לא יהה בדיוק הקו הירוק, גם בגין לא נסוג מטאבא וגם ברק לא נסוג מחוות שבעא. בסוף היום תהיה לפלסטינים מדינה על 90 או 80 אחוז מהשטח. כן בעיית הפליטים לא תפתר לשביעות רצון הצדדים ותשאר פתוחה חלקית או לגמרי. אבל, פתרון חלקי שכזה ינקז לא מעט מהמורסה הקרוייה הסכסוך הישראלי-פלסטיני ויאפשר לפלסטינים ולנו לנשום מעט אויר. הנסיגה מעזה הוכיחה שנסיגה חד-צדדית היא לעולם לא חד-צדדית.
זה לא יהיה "סוף הסכסוך" אבל אפשר לקוות שאת השאר ניתן יהה לפתור באמצעות מוסדות בינלאומיים דוגמת טאבה או למצער דרך מצב הדומה למצב בלבנון או עזה בו קבוצות מיליטנטיות פועלות באופן מוגבל תחת שלטון מתהווה בו הן מבקשות חלק.
הדבר החשוב ביותר בשלב זה הוא לעצור את הדימום ואת הנמק, שיקום יבוא אחר כך. שרון הוא החובש בקרב, אולי אתה לא סובל אותו אישית כי הוא מסריח את האוהל, אבל הוא עלול להציל את חייך. זה הטיעון של הנגבי ועליו צריך להשיב. טהרנות היא באמת עניין נאצל וגם נעימה בבטן, הנגבי מסתבר לא טהרן.
למה פרץ לא יכול?
אולי בתגובה אחרת.
לרמי,
הבעיה אינה מה אתה מעדיף לאכול בביתך או במסעדה. האמירה שהענין העדתי רלוונטי רק בצלחת, היא מטפורה להסתכלות של השמאל האשכנזי על המאבק המזרחי.
אמנון לוי, פעם כשהיה עוד עיתונאי אמר באחד הראיונות שעשה, שהוא זוכר איך זה היה ב"ערב עדות" בכיתה בבית הספר. האשכנזים היו אחראיים לתוכנית והמזרחים הביאו את האוכל. עוד מטאפורה: הפינה המזרחית היא הפולקלור והאשכנזים הם "ועדת התרבות". האמירה שלך היא וריאציה על אותו נושא, והיא מוחקת באחת את התרבות המזרחית, של היהודים שחיו בארצות המוסלמיות (ברובן) השונות. זו הליבה של המאבק המזרחי ולא המופלטות של דוד לוי.
אני יכולה רק להמליץ לך מנסיוני האישי: הלמידה של המאבק המזרחי רק הרחיבה את עולמי. נסה ותהנה לראות שלא מדובר כאן בדרך השונה בה מזרחים ואשכנזים מכינים אורז.
לרמי –
סייג לחכמה שתיקה.
לחיים ולשאר הנוהרים אחרי שרון:
הטענה שרק שרון יכול משמעותה ויתור על התקווה לעולם טוב יותר. אם אנו נאלצים לפנות אל השטן על מנת שיוציא עבורנו את הערמונים מן האש, אולי נזכה לכמה ערמונים עוד בימינו, אבל מה יהיה אחר כך? גם ילדינו יחפשו להם איזה שטן שיעמוד לצידם מול עולם גולם? לא, אלא עלינו להאמין בטוב ובחכם ולבחור בהם ולשכנע אחרים שדרך השלום והכיבוד ההדדי היא הראויה והמבטיחה. התפיסה של הנגבי היא לא רק לא מוסרית, אלא גם שגויה ונאיבית. כיצד? כי מאדם כמו שרון – תכניס לך את זה לראש, חיים ידידי – לא יצא דבר כי אם דם ועוד דם.
אהבתי מאד, את הסיפור עם הילד שלך.
בברכה.
יניב.
——-