בוליביה, יחד עם האיטי, היא אחת המדינות העניות באמריקה הלטינית. לאחר רצח העם שבוצע בעת כיבוש אדמות בוליביה על ידי ספרד, בוליביה היתה לקורבן בשתי מלחמות ובהן היא הפסידה שטחים נרחבים לטובת שכנותיה צ’ילה ופראגואי: מלחמת האוקיאנוס השקט (1879) ומלחמת צ’אקו (בשנות ה-30 של המאה שעברה).

מלחמת צ’אקו מהווה נקודת מפנה בתולדות בוליביה, המשטר הליברלי איבד מקסמו והאוליגרכיה של בעלי המכרות החלה לאבד את ההגמוניה על החברה והכלכלה. במקביל העמיקה התודעה הלאומית שביטויה הבולט: מהפכת 1954 במהלכה הולאמו המכרות, החלה הרפורמה האגררית והצבא פוזר והוקמו תחתיו מיליציות עממיות. אך זו לא היתה מהפכה חברתית של ממש ודווקא אותם הכוחות שהנהיגו את השינויים בתחילת שנות ה-50 הם אלה אשר דחפו לאימוץ מדיניות כלכלית וחברתית ניאו-ליברלית בשנות ה-80. הממשלה ששלטה ב-1985 אימצה מדיניות זו בעזרתו הפעילה של ג’פרי זאקס תוך חיסול ענף הפעילות הכלכלית מספר אחת: המכרות. כמו במקרים רבים, הניתוח של המומחה האמריקאי הצליח, אבל החולה מת. עם סגירת המכרות הונחתה מכת מוות לאיגודים החזקים והמיליטנטיים של עובדי המכרות, שהיו לב ליבם של תנועת הפועלים והארגונים החברתיים המקומיים.

התנועות חברתיות התאוששו רק לקראת שנות ה-90, עם סיכולה של התוכנית האמריקאית לחיסול גידולי הקוקה. תנועות האיכרים באזור קוצ’אבמבה גם סיכלו באפריל 2000 את הפרטת המים לטובת חברה רב-לאומית צרפתית, והיו היסוד להקמת "המערך למען המים והחיים". הקואליציה פעילה עד היום והיא זו ששהשיבה את הביטחון העצמי לארגוני העובדים והאיכרים שספגו מכה אחר מכה במשך שנים רבות.

מאבקי האיכרים לא תמו עם סיכול הפרטת המים. עוד באותה שנה רבבות איכרים צרו על הערים והקימו מתרסים על הכבישים. ביולי 2001, גל חדש של מאבקי איכרים סחף אחריו ארגונים חברתיים נוספים בייחוד באזור המערבי של בוליביה, בעל התודעה הפוליטית הגבוהה יותר.

יחד עם התגברות המאבקים, אחת אחר השנייה – כל התוכניות הכלכליות הניאו-ליברלות נחלו כישלון חרוץ. לאחר כל "תוכנית כלכלית חדשה" מספר העניים גדל והפערים החברתיים הלכו והעמיקו. מספר הפועלים החקלאיים ירד בהדרגה וגדל מספר משפחות שנאלצו לגדל גידולים חקלאיים על מנת לשרוד. בערים, המגזר "הבלתי-פורמלי" מקיף כ-68% ממשקי הבית. רק כשליש מעובדי בוליביה מועסקים באמצעות הסכמים קיבוציים או חוזים אישיים.

בוליביה, יחד עם ברזיל, צועדת בראש טבלת חוסר השוויון החברתי. הכנסותיהם של 20% מן האוכלוסייה גבוהה פי-30 מההכנסות של 20% העניים ביותר. 60% מן האוכלוסייה מתחת לקו העוני ובאזורי הספר, 90% מן האוכלוסייה מתחת לקו העוני. האבטלה, לפחות על פי הנתונים הרשמיים, גדלה בכ-300% ב-17 השנים האחרונות.

לכן, אין פלא שההמונים הדיחו את הנשיא בעל המבטא האמריקאי סאנצ’ס דה לוסאדה באוקטובר 2003. המרד נגד הנשיא שסימל יותר מכל את המדיניות הניאו-ליברלית, גבה קורבנות רבים: 50 הרוגים. מרד נוסף, ביוני השנה, הדיח את יורשו של סנאצ’ס דה לוסאדה, קרלוס מסה. התנועות העממיות שעמדו מאחורי ההפגנות שהביאו להדחת שני נשיאים הן אלה העומדות מאחורי נצחונו השבוע של אבו מוראלס. מוראלס זכה לכ-57% מקולות הבוחרים, שיא ללא תקדים בתולדות בוליביה. אגב, נצחונו של מוראלס אמור היה להיות מרשים יותר, וזאת כי קרוב למיליון אזרחים נמחקו מפנקס הבוחרים – רובם איכרים.

עם נצחונו של מוראלס נפתח פרק חדש ומרתק בתולדותיה של בוליביה. לראשונה מזה 513 שנה (מועד תחילת הפלישה הספרדית לאמריקה הלטינית) אינדיאני יהיה מופקד על ענייני המדינה. נצחונו של מוראלס הוא ללא ספק תחילתה של מהפכה דמוקרטית, זהו ניצחונה של אומה רב-תרבותית ומעורבת.

Share on Facebook