והנה, כאילו לא די לנו בשמחת חג האורות השנתית, באה ומתדפקת על דלתנו שמחה נוספת ומיוחדת במינה. לא, אין מדובר בהילולה דתית של אחינו הגוים אשר מצאה את דרכה לתרבות חגינו וגם לא עסקינן בהפקת ענק נוספת של קולבים וקולבות בסינרמה. עם ישראל גאה בימים אלו לברך על שובו של המפעל המופלא העונה לשם שירותרום (שייערך בסוף דצמבר).
ואכן, תשעה קבין של טעמים וסיבות לדיצה וגילה זו, והשנה עוצמתה עזה מאי-פעם, כי אם הפסוודו-חברתיות שנחתה עלינו בחודשים האחרונים הצליחה להוליך אותנו שולל. הנה באה לה המציאות, ושגרירה השירותרום, לסטור בפנינו: סדר היום אכן לא השתנה. כל דבר שארומה קלילה ביותר של חאקי נידפת ממנו אכן גורם לנו לשעבד את שיקול דעתנו ולוותר ברצון על שרידי הרציונל האחרונים שנותרו בנו. אנחנו – ציבור משלמי המסים – מוכנים בהשלמה מלאה ובלב חפץ לתחוב יד עמוקה אל כיסינו ולהוסיף עוד כמה מעות להררי הכסף הנשפכים על ביטחון המדינה.
בהקבלה לאימרתו של קייזר סוזה: "התכסיס המוצלח ביותר של השטן הוא לגרום לאנשים לא להאמין בקיומו", כך מפעל השירותרום הוא התכסיס המושלם ביותר של תקציב הביטחון, בבחינת ללכת עם ולהרגיש בלי. כידוע – את פרצופו האמיתי חושף תקציב הביטחון בואכה הדיונים על אישור התקציב השנתי. באותם ימים נוראים זוכה הציבור בישראל לשמוע סוללת איומים אפוקליפטיים (קונבנציונליים או בלתי קונבנציונליים) טבולים בפלאפלים ובחרבות על אודות האיום ההולך ומתממש מצפון (או שמא זה ממזרח?).
עם שוך הרוחות ולאחר שבצה"ל רשמו לעצמם שנה נוספת בה תקציב הביטחון הוא חלק הארי של תקציב המדינה, מתכוננים שרי צבאנו לסבב השני, והפעם התחמושת שונה והטקטיקה מחוכמת בהרבה: במקום לגרום לציבור לעודד הזרמת הון לצה"ל כארגון – כאותו מוסד-על שמדינה-בצדו, מוסד שבו הפרצופים מתחלפים אך המסרים עומדים במקומם, מוסד אשר עיקר פועלו הוא הטלת אימה (פסיכולוגית בקרב יהודים, פסיכולוגית ופיזית בקרב ערבים), מוסד נוקשה, קר ומנוכר – במקום כל אלו מתבקש הציבור להזרים את מעותיו לנציגיו של צה"ל, לאינדיבידואל בקולקטיב, לאדם שבמכונה. בשירותרום אין יותר צה"ל: יש לפתע אנשים, פתאום פרצופים מובלטים להם מתוך האפלה, פרצופים אשר איתרע מזלם ובימים אלו הם כלואים בתוך צה"ל. כאשר פונה מערכת הביטחון לטוב לבם של תושבי המדינה ומבקשת מהם לבצע אקט וולנטרי – אשר בא בנוסף לפעולה הכפויה – היא כולה נופת צופים. צעירים יפים ובשיא אונם פונים אל אותה נקודה רגישה בלבותינו. כאשר לוחצים לנו על הנקודה הזו לבנו נכמר למשמע סיפורים על בדידותו של החייל, על געגועי החיילת לאימה, על הצינה העוטפת את מיטב בחורינו במדבריות ובכיפות ההרים המושלגות. איך אפשר לומר לא לסיפורים אנושיים מרגשים כאלו? הכיצד זה נאטום לבנו למלח הארץ, לבן של השכנה, לילדה שלנו?
ההצלחה ההיסטרית של פסיכולוגיית ההמונים הזו מצליחה להשכיח מאתנו את העובדה שמה שקורה כאן הלכה למעשה הוא תעודת עניות למדינה. תעודה עניות משתי סיבות. הראשונה היא עזות המצח והיהירות של ממשלות ישראל לדורותיהן אשר שנים על גבי שנים מאפשרות סחיטה המונית של אזרחים. לא די שבכל חודש אנחנו משלמים למדינה, הרי עלינו פעם בשנה להשיל מעל חשבון העו"ש שלנו (שאך זה הרגע קוצץ בכ-40% אחרי מסים) עוד אי אלו שקלים – כרוחב הלב ועומק הכיס.
תעודת העניות השנייה – והמשמעותית יותר – מוענקת בשל הודאה פומבית ומהדהדת של הממשלה: אכן כלום לא מעניין אותנו חוץ מביטחון ואכן אין בנו טיפת בושה לפנות לאזרחים בשביל שישלמו עוד כסף למדינה. הרי כל אגורה שמגיעה מהשירותרום היא אגורה שצה"ל לא צריך להוציא בעצמו על אותן משימות. אז נכון, השירותרום לא מממן צוללות ותחמושת, אבל צה"ל מעביר בכך מסר לקוני: תנאי שירות נקנים בכסף של האחר. אנחנו נשתמש בחיילים שלנו כמנוף לגיוס תרומות אבל אנחנו בעצמנו לא נדאג לרווחתם. מועדונים לחיילים זו הוצאה שעדיף שהאזרח ישלם, כי גם ככה אין שום דבר מבצעי בהם. למדינה הולך פה קלף משוגע ולא ינוח ולא ינום אוצר ישראל עד שכל שקל אפשרי ישאב לחור השחור של הביטחון. מערכת החינוך קורסת? מצוין. מערכת הבריאות שובקת – מעולה. מערכת הרווחה נחנקת – הידד. האם ניתן ידינו למסע התרמה – ולו חד-פעמי – להציל את המערכות הללו? חלילה וחס.
לכל השירותים האחרים אותם מחויבת המדינה לספק לאזרחים אין פנים יפים שאפשר לשים בטלוויזיה. אין שגרירים מצודדים שסיפורם האישי יחמם לבב אנוש. ויותר מכל – אין "מפורסתמים" שאפשר לגייס בתור יום מילואים. כי הרי כל אחד פוטר אם חד-הורית מובטלת מהדרום באמירה "היא פשוט לא מוכנה ללכת לעבוד". כל אחד מעדיף להסתכל הצידה כאשר מספרים לו על צפיפות במסדרונות בתי החולים כי אז יהיה עליו להסתכל על אנשים בשעתם המכוערת. ותמיד – אבל תמיד – כולנו נעדיף לראות זוכי פרס נובל (שבינם לבין מערכת החינוך היום אין דבר וחצי דבר) מאשר לראות את הנתונים אודות הישגיהם של ילדינו.
השירותרום הוא מניפסטציה גסה של הקונסנזוס הישראלי על מרכזיותו – ובלעדיותו במרכז – של מולך הביטחון. אין ספק שביטחון הוא אחד מתנאי הקיום הבסיסיים אותם מחויבת מדינה לספק לאזרחיה אבל המרחק שמדינת ישראל לקחה את המחויבות הזו עבר מזמן את גבולות הטעם הטוב. ביטחון אינו בא על חשבון שירותים אחרים והוא לבטח אינו נותן לגיטימציה למניפולציה רגשית זולה של הורים לילדים המסכנים את חייהם.
למחויבות של הישראלים לצבאם אין אח ורע במדינות דמוקרטיות: שלוש שנות שירות חובה, סטיגמה על אלו שלא שירתו, הערצה עיוורת של כל גנרל, פוליטיקה משופעת באלופים בדימוס, כניעה שנה אחר שנה לדרישות של תקציב הביטחון ועוד ועוד. צה"ל הוא הארגון היחיד בארץ שיש לו מנגנוני גיוס כספים חוץ-ממסדיים (לב"י, האגודה למען החייל, השירותרום). גם אם נניח שהיה נערך פה מבצע התרמה למוסדות הרווחה בארץ או היה מוקם גוף שמרכז תרומות למשרד הבריאות – האם הכסף שהיה מגיע דרכם היה מספיק בכדי לממן ולו את עלות הפקת האירוע? מסופקני.
אי אפשר להתעלם מהמסקנה המתבקשת והיא שהמדינה ששה לנצל תמימות, פטריוטיות ודאגה הורית באופן ציני וזול. המנגנון המאפשר ניצול זה הוא כמובן מנגנון אידיאולוגי, אבל זו כבר אמירה מרקסיסטית / אלתוסריאנית שהס מלהזכיר.
לגועל הנפש הטלוויזיוני הנקרא שירותרום אספקטים נוספים המעידים על מצבה העגום של חברתנו, אך די אם נזכיר אחד קטן. למרות העובדה שרוב התרומות נעשות על ידי אזרחים אלמונים, מי הם אלו הזוכים בתהילת עולם של אזכור פומבי על נפלאות תרומתם? האם אלו אותם אזרחים תמימים אשר באמת מאמינים בחשיבות תרומתם או שמא יהיה זה שוב בנק הפועלים שהרעיף על ילדינו בירוק 100 אלף שקלים? "רף הידוענות" נקנה בכסף גדול. חמישים שקלים ממשפחה שמרוויחה פחות משכר מינימום הם עדיין רק חמישים שקלים – אז למה לפרסם אותם ולא את 50 אלף השקלים של דנקנר, אריסון, בורוביץ’ או עופר? בכך משלים השירותרום מעגל ומנציח את עמדת החזקים: החלשים ממשיכים להיות מנוצלים והחזקים ממשיכים להיות מפורסמים. כמו שכל רני רהב יודע להגיד – 50 אלף שקלים בתרומה הם רווח עתידי של לפחות פי עשרה. גם ככה הם ירשמו את זה על החברה בתור הוצאה מוכרת וירוויחו רצועת פרסום בטלוויזיה בסכום מגוחך.
בעולם העסקים ישנם מדדים פופולריים רבים למדידת חוסנה של כלכלה, כאשר אחד מהם הוא מדד הביג-מק. את תקופת המצעדים הצבאיים כבר עברנו, אז אולי הגיע הזמן להנהיג בארץ את מדד השירותרום: שנה שבה האירוע המביך הזה לא יחגג תהיה כנראה שנה טובה מאוד "לעם היושב בציון".
