בין חד"ש למק"י שוררת כיום מתיחות בעיקר סביב מקומה של השותפות היהודית-ערבית ברשימת חד"ש לקראת הבחירות לכנסת ה-17. בסופו של דבר, לקו שיוכרע יהיו השפעות שחורגות מעבר לגבולות הוויכוח הזה, שכן אם חד"ש תשתתף בבחירות הקרובות ללא נוכחות מובהקת יהודית-ערבית בהנהגתה, כי אז לפרק הזמן הקרוב נסתם הגולל על האפשרות להציג שיתוף-פעולה פוליטי ערבי-יהודי כאלטרנטיבה בפוליטיקה. במצב עניינים זה, יצטרכו בוחרים המאמינים בשותפות זו לבחור בין שתי אופציות חד-לאומיות: או להצביע למפלגה ציונית שמקשטת עצמה בנוכחות ערבית, או להצביע לרשימה ערבית שהשותפות בגרונה אך לא במעשיה. לשתי חלופות אלה, יש להוסיף את אופציית ההימנעות.
במה אמורה השותפות היהודית-ערבית להתבטא בישראל בת-ימינו? כפי שהיא באה לידי ביטוי בפעילותה של החברה האזרחית, השמיים הם הגבול: ארגונים יהודיים-ערביים שונים מצליחים בשנים האחרונות לעצב סדר יום פוליטי-חברתי חדש. יש היוזמים חינוך יהודי-ערבי, חינוך דו-לשוני וחינוך בין-תרבותי. אלה יוצרים קהילות הורים, תלמידים ומורים המפיקים יחד פרקטיקות חברתיות חדשות. ישנם ארגונים המקדמים שיח של זכויות, אם זכויות אזרח או זכויות קיבוציות. אחרים חותרים לעיצוב מרחבים משותפים בתחום המגורים, הסביבה, התעסוקה ובעיקר בתרבות. ניצנים של חברה אזרחית יהודית-ערבית מבצבצים במקומות שונים בישראל, בעיקר בגליל. פעילות זו משקפת חזון בין-תרבותי של שותפות, כרצון לעיצוב חיים משותפים בכל תחומי החיים בין יהודים לערבים, ומעבר למחסומי ההפרדה. פעילות משותפת מעין זו נותנת ביטוי לפוליטיקה שלא עוסקת רק במחאה ובהצפת ליקוייה של מציאות הרוויה באפליה ובדיכוי. היא מגייסת את היבטיה היצרניים של העוצמה החברתית ומייצרת מציאויות חלופיות למציאות האתנית המפרידה, עליה שקדה המדינה היהודית במשך עשורים רבים. זו פוליטיקה שחורגת מעבר לגבולות הנקבעים על-ידי הכלתן של קהילות מוחלשות לתוך ההגמוניה, או על-ידי הדרתן ממנה. פוליטיקה מעין זו – הפוליטיקה של ההיכרות הבן-תרבותית – מבקשת להמציא עבורנו מרחבי-קיום אלטרנטיביים, בהם השותפות אפשרית תוך כדי מאבק בסימני וייצוגי הדיכוי.
עד כה, פוליטיקה זו היא עניינה של החברה האזרחית. בהקשר זה, דומה כי הפוליטיקה המפלגתית מפגרת בהרבה אחר ההתפתחויות בחברה האזרחית. במה תרמה חד"ש לקידום חברה אזרחית יהודית-ערבית? בשנים האחרונות חד"ש לא בנתה שום מסגרת חברתית יהודית-ערבית המשפיעה על חיי היום-יום של האזרחים בשתי הקהילות. את זאת, כאמור, עשו ועושים ארגוני החברה האזרחית. האם חד"ש – דרך פעילותה בכנסת או דרך מוסדותיה – קִדמה את הקמתם של אזורי תעשייה משותפים למועצות יהודיות וערביות כמרחב של תעסוקה והפגשה בין-תרבותית שגרתית? האם חד"ש קִדמה בפועל כמעשה של בנייה ולא רק של ביקורת, מגורים משותפים בין יהודים לערבים? מה חלקה של חד"ש בקידומו של חינוך דו-לשוני כגשר לבין-תרבותיות בין הקהילות בישראל?
דומני שהמאבק המשותף של חברים וחברות ערבים ויהודים נגד הכיבוש על היבטיו השונים של מאבק זה הוא מעשה שאין בו די כדי לתרום למאבק נגד האפרטהייד המאפיין את הקיום האזרחי של יהודים וערבים בתוך ישראל. כמובן שהמאבקים קשורים, אך לא ניתן לפתור את חוסר המעש בתחום האחד על בסיס העשייה בתחום השני. זהו מצע הנידון לכישלון.
על רקע דברים אלה, שתי מגמות בולטות כיום במאבק הפוליטי הגלוי שבין חד"ש למק"י: בין אלה המעדיפים את חיזוקו של הייצוג הערבי בכנסת כביטוי ללכידות ההולכת וגוברת בקהילה הפלסטינית בישראל, לבין אלה המצדדים בייצוגה של השותפות היהודית-ערבית, הערבית-יהודית, כביטוי פוליטי ממשי לחזון חלופי לזה המוחזק בידי החד-לאומיים – יהיו אלה ציוניים או פלסטינים.
הראשונים – אלה שאינם מרוממים בעשייתם את השותפות היהודית-ערבית – מתאימים עצמם לתהליכי ההתגבשות של הקהילה הפלסטינית כקהילה פוליטית-תרבותית העושה את צעדיה לקראת בידול הולך וגובר מן ההגמוניה הציונית, וזאת על רקע המשכה של אפליה וההדרה כלפי קהילה זו. זאת התכנסות כברירת מחדל, לנוכח היעדר תקווה לעתיד אחר, מצדה של המדינה. מתוך מצב עניינים זה, נובעות ונגזרות התביעות לזכויות קיבוציות. מבלי להיכנס לדיון בדבר תמיכה או הסתייגות מזכויות מסוג זה, הן ללא ספק לא עוסקות בעיצוב תהליכים של שיתוף בין הקהילה היהודית לערבית. מנגד, הקו שמובילה מק"י, בהקשר הציר היהודי-ערבי, יש בו שמירה על השותפות כעיקרון מכונן של הרשימה ושל החברה בכלל.
יכולים אלה התומכים בשותפות לומר, "אנחנו מוותרים על שיקופה המעשי של השותפות, כיוון שכעת שותפות זו תקבל את ביטוייה דרך תמיכה בהגברת הייצוג הערבי בכנסת, לנוכח הניסיונות להדרת המיעוט הערבי מן הכנסת והמשך אפלייתו". זו בהחלט יכולה להיות עמדה לגיטימית שניתן לשקול. יתרה מזאת: נחמיר ונאמר שלמעשה העקשנות לבטא בפועל את השותפות הערבית-יהודית ברשימה לכנסת היא התעקשות לאומית כשלעצמה, שהרי אלה המצדדים בשותפות כדרך-חיים, צריכה להיות אצלם הזדהות מלאה עם הרכבה של הרשימה גם כאשר כל החברים/ות בה הם ערביים. אז מדוע בכל זאת להתעקש?
הקהל הרחב, שאיננו שקוע בהבנה מעמקיה של העניינים והמורכבות של כל התמונה, רואה רק את השורה התחתונה והיא שחד"ש עומדת לצאת לשוק הפוליטי בלבוש חד-לאומי, חד-קהילתי. לא ניתן לשכנע מצביעים יהודים וערבים – שאינם מחויבים ופעילים באורח שוטף – בדבר נחיצותה של השותפות בפוליטיקה וכעיקרון מכונן לחברה בישראל, אם הרשימה לא משקפת אותה בפועל. האזרח מן השורה יסיק כי רשימה שמתיימרת לשותפות יהודית-ערבית אך איננה מקדמת באופן חד-משמעי שותפות זו בציבוריותה הפוליטית, מוותרת עליה למעשה. כל הסבר אלקטוראלי אפילו על בסיס הדרתו הנמשכת של הציבור הערבי דרך אחוז החסימה, לא רלבנטיים עבור כל אלה הרוצים לראות חלופה לפרדיגמות לאומיות או קהילתיות סגורות, יהיו אלה ציוניות או פלסטיניות. רשימה משותפת יהודית-ערבית היא קודם כל מחנכת, מצביעה על דרך. אין סיוט גדול עבור ההגמוניה הציונית מאשר שותפות יהודית-ערבית. לכן שבירתה, מצביעה בהקשר זה על ניצחון מסוים של ההגמוניה.
הקו הפוליטי המקודם על-ידי אלה המבקשים לחזק את הייצוג הערבי בכנסת – דרך הרשימה של חד"ש לכנסת הבאה, קורא לבריתות עם מפלגות ערביות או עם אישים פוליטיים בולטים בקהילה הערבית. לעניות דעתי יש לקדם בריתות אלה בברכה. השאלה היא צורתה של הברית ולא עצם קיומה. ברית עם מפלגות ערביות איננה פסולה. השאלה היא כיצד היא נבנית. אם היא נבנית תוך ויתור על עיקרון השותפות היהודי-ערבי, אז היא פסולה. הלא כיצד ניתן להצדיק את הדבר? אם בריתות אלה מטרתן למנף את האלקטורט הערבי והיהודי-ערבי לכדי רשימה של כעשרה מנדטים, והגוף המניע מערך מעין זה הוא חד"ש – כגוף הפוליטי המרכזי והמבוסס ביותר בשמאל הלא-ציוני – אזי מדוע יש לדחוק את עמוד התווך הערכי של הגוף היוזם, והיא השותפות היהודית-ערבית, לתחתית הרשימה כזנב לאריות?
במילים אחרות, ניתן גם ניתן לשלב בין הרצון הלגיטימי לחזק את הייצוג הערבי בכנסת לבין שמירתו של עיקרון השותפות כעיקרון מכונן. את זאת ניתן לעשות דרך בנייתה של ברית פוליטית המציבה את השותפות בראש מעייניה – ובראש רשימתה – ומתחברת לכוחות פוליטיים שמאליים, בקהילה הערבית וגם בקהילה היהודית. הלא אלה המבקשים מקלט פוליטי היום חוששים מאי-כניסתם לכנסת. כלומר, יש כאן עמדת מיקוח לטובת החזית שאיננה מנוצלת כראוי על-ידי ההנהגה.
יתרה מזאת, אין להסתפק בבריתות פוליטיות כשלעצמן. יש להציב סדר יום פוליטי ברור הכולל, בנוסף למאבק נגש המשכו של הכיבוש, את בנייתה של חברה אזרחית יהודית-ערבית בכל תחום חברתי אפשרי, את הנושא הסביבתי, את המאבק לחברה שוויונית ואת החינוך. הגיע העת לרענן את המצע הפוליטי, כפי שהגיע העת להשקיע הרבה יותר משאבים בתדמיתה של חד"ש ושל השותפות היהודית-ערבית.
אם מתעקשים על ברית שדוחקת לתחתיתה את השותפות היהודית-ערבית, פירושו של דבר כי אין עניין בה. פשוטו כמשמעו. אינני רואה נימוק אחר בעל משקל. גם העמדה כי אין מאמינים בשותפות יהודית-ערבית כדרך היא עמדה לגיטימית. אך אם כך פני הדברים, ואין זה משנה אם עמדה זו נובעת מאופנה לאומית חולפת או מאובדן הדרך, כי אז יועילו ויאמרו זאת מפורשות. בנמצא, ישנם קהלים של אזרחים המעוניינים בחיים משותפים, לא זה לצד זה כקהילות גאות סגורות ומופרדות, אלא יחד, בכל תחומי החיים. זהו קהל שמשוע לישועה פוליטית גם במישור המפלגתי.
כותב המאמר לא נגע,לצערי, בנקודה המרכזית
שיכולה לתת תשובה לשאילות הרבות שהועלו במאמר
והיא ראייה מארקסיסיטת של הבעייה.=מאבקים
פוליטיים כחלק ממלחמת מעמדות,כבעייה מעמדית.
אני יודע שהמילה"מקרסיסטי" ו"מלחמת מעמדות"
נשמעות מיושנות,לא באופנה,שייכות לעולם רחוק
ונשכח.
אבל אין למילים האלה יותר רלוונטיות מהיום
ומהתקופה בה אנו חיים,תקופת התפוררות סדר
היום החברתי,הכלכלי,התרבותי והפוליטי.
ה"פוליטי" היום הוא בעקר התעסקות במאבקים
אישיים על מקומות ריאליים ברשימות לכנסת,יותר מאשר ייצוג של עמדות עקרוניות
ואידאולוגיות,.ה"חברתי"
הוא לא יותר מדאגה ש"פצצת הזמן" של העוני לא
תתפוצץ.ה"כלכלי" הוא לא יותר מאשר להמשיך
לייצר ולצרוך כמו מטורפים,וה"תרבותי" הוא לא
יותר מבידור קל ודקדנטי.
הבסיס המשותף של שותפות פלסטינאית-יהודית
יכול לבוא רק מנקודת ראות מרקסיסטית ומעמדית משותפת.
ללא בסיס מעמדי משותף זה,אין כל סכוי לשותפות ובמקומה נמשיך ונתעסק בבוץ הלאומני
ונמשיך לשחק את המשחק שאוייבי המעמד נהנים
ממנו ומרוויחים ממנו.
מאמר נכון.
יורשה לי להוסיף כי שותפות פוליטית יהודית-ערבית, אם היא נועדה לשינוי פוליטי מתקדם ולא למה שמכונה ‘דוקי’, חייבת לכלול מאבק חזיתי בשני עמודי הטבח האידאולוגים של הקפיטליזם בישראל: הציונות וההתבטלות בפני הממשל האמריקאי ומדיניותו. לכן תמנה שותפות כזאת מטבע הדברים את רוב רובו של הציבור הערבי, ומיעוט מתקדם בקרב הציבור היהודי. בדומה, למשל, לקונגרס הלאומי האפריקאי בעת האפרטהייד בדרום אפריקה.
כל מי שיוצא חוצץ נגד המתקפה האימפריאליסטית הבוטה על המזרח התיכון, נגד השלילה המוחלטת של זכות השיבה, נגד האפרטהייד בקרקעות ובתחומים אחרים הנהוג מתוקף הציונות, הוא בהכרח גורם מעמדי ובהכרח חותר בפועל לשותפות אמת יהודית-ערבית, גם אם ססמאותיו ופרסומיו נשמעים אחרת.
בל"ד וחד"ש הן שותפות טבעיות, והליכה משותפת לבחירות לא תהיה "גוש טכני", כפי שיש המציגים זאת, אלא חזית מעמדית ופטריוטית (גם מק"י מגדירה עצמה בתקנונה כמפלגה פטריוטית, בין השאר) למען שלום ושוויון.
הניתוח קולע, אך שני המגיבים הראשונים העלו את ההסתייגות המתבקשת: "התיתכן שותפות יהודית ערבית שלא על בסיס מרקסיסטי"?… התשובה ב"גדה השמאלית" היא ככל הנראה שלילית. לא בטוח שזו התשובה הנכונה.
בהמשך לדבריו של יובל ובתגובה לעפרה:
שותפות "יהודית"-"ערבית", אם היא רוצה לשנות את הסדר הקיים, צריכה לערער על עצם האפליה. התיחסות לכולם כ"ישראלים", בלי אפליה על רקע דתי (המכונה בארצנו גם "לאומי") יכולה להיות הצעד הראשון בנתיב זה.
באמת חבל. שהשותפות בין יהודים לערבים במפלגת חד"ש הולכת להיגמר. זה היה מן דבר כזה… שונה. מן דבר כזה… יוצא דופן. מן… "יוצא מן הכלל, שמעיד על הכלל". חד"ש היא המפלגה היחידה- שרוב חבריה בכנסת, הם ערבים, ואילו חבריה וחברותיה היהודים שם. הם מיעוט.
כנראה שהזמנים משתנים. שבאה אלינו תקופה חדשה. שערביי ישראל. עוברים התעצמות חברתית מסויימת. אשר מובילה אותם, לכדי התבדלות פוליטית. תופעה אשר באה לידי ביטוי, גם במפלגת חד"ש.
עניין זה. לא מפריע לי אישית. משום שאני כבר לא פעיל בתוך מסגרות פוליטיות, כמו מפלגה, או תנועה חוץ-פרלמנטרית. לכן, אני לא צריך לראות ולהיחשף. באופן קרוב וישיר. לאזרחים ואזרחיות, מן המגזר הערבי. שמבטאים ומבטאות. את הזהות הפלסטינית שלהם. מול הפרצוף שלי.
בשבילי, מדינת ישראל. תמיד, תהיה מדינת הלאום, של העם היהודי. למרות שרובו, מעדיף לחיות בחו"ל. כי טוב לו שם יותר. בתור יהודי, אני לא רוצה לראות ראש-ממשלה ערבי. במדינת ישראל. אבל, אני כן חושב- שצריך להיות שיוויון זכויות. בין ערבים ליהודים. בתחום האזרחי.
בברכה.
יניב.
——-
כאמור במקום אחר, או שיניב בן חנן הוא מתחזה שמסתלבט על אנשי השמאל הציוני או שאני לא בתיה.
יניב בן-חנן. הוא איש-שמאל. אשר "בושה עצמית". מניעה אותו. לבקר ולהעיר… לאנשי ונשיי… "השמאל-הרדיקלי". כגון מפלגת חד"ש.
בברכה.
יניב.
——-
ומה עם ייצוג נשי?
במשך תקופה ארוכה ה"יהודיה" של חד"ש (סליחה, של מק"י, תזכירו לי מתי נבחר מטעם חד"ש מישהו שאינו ממק"י) היתה גם ה"אשה". במקרה, היא היתה גם חברת הכנסת של חד"ש שזכתה למירב ההערכה, ושעבודתה היתה הפורה ביותר – היא הצליחה להעביר הצעות חוק.
בכנסת שעברה הונהג פיצול, ה"אשה" (ערביה) במקום החמישי, ה"יהודי" ברביעי. התוצאה: חד"ש בלי יהודים ובלי נשים.
עכשיו קמה מק"י ודורשת להכניס יהודים. חד"ש היא תנעוה יהודית-ערבית, וחשוב להראות את זה. ומה עם חד"ש כתנועה גברית-נשית? איפה הפמיניזם של חד"ש כשזה מגיע להרכב הרשימה לכנסת?
אם כל כך חשוב לתת ייצוג ליהודים של חד"ש (פחות מ10% מהמצביעים, לא יותר מחמישית מהפעילים), ולהיבדל בכך מהשמאל הציוני, לא פחות, ואולי יותר חשוב לתת ייצוג לנשים – 50% מהמצביעות ומהפעילות של חד"ש, אולי יותר.
רבות מהמצביעות היהודיות של חד"ש יעדיפו ללא ספק ייצוג לאשה ערביה מאשר לגבר יהודי. גם אני. אין לי שום כוונה להצביע שוב למפלגה שרוממות השויון המגדרי בגרונה, ורשימה כל-גברית בידה.
לעפרה=
הספק שלך לגבי הבסיס ה"מרקסיסטי"מתאר ומתמצת את הבילבול,חוסר הידע וחוסר אלטרנטיבה
של השמאל הישראלי,המקבל ביטוי גם ב"חדש" וב"מקי" והפילוג הברור על בסיס לאומי.
צר להגיד שמעטים אלה המדברים על "מרקסיזם"
ויודעים על מה הם מדברים.רק משלא מבין מרקסיזם בסיסי לא מבין מה הרקע ללאומניות וגם
ל"לאומית" או ל"פטריוטיות".מי שלא מבין מרקסיזם בסיסי לא מבין שהחברה האנושית היום
נמצאת בשלב המאוחר והריאקציוני של הקפיטליזם
המביא בהכרח לאימפריאליזם תוקפני וציני ולהחרפת הניגודים בין המעמדות.
כל הוויכוחים כמה נציגי נשים,או ערבים או
יהודים יהיו בכל רשימה,הם מתגמדים מול הוויכוח אם נציגים אלה יהיו של מעמד הפועלים
או של הבורגנות או הזעיר בורגנות.
רק ברית ואחדות של הפועלים,העובדים והמובטלים הערבים והיהודים יכול להיות בסיס
אמיתי לשמאל בישראל.
ולא רק בישראל=
רק ברית הפועלים,העובדים והמובטלים בכל העולם יכול להיות בסיס אמיתי לשמאל בכל מקום.
"פועלי כל העולם,יתאחדו !"
הקבוצה של החברים והחברות, היהודים, במפלגת חד"ש. היא מיעוט! חד"ש, היא מפלגה אשר, רוב חבריה וחברותיה הם ערבים. לכן, החברים והחברות, היהודים, במפלגת חד"ש. צריכים, להגיע להסכם עם קבוצת הרוב הערבי במפלגה. הסכם, אשר בו- יקבע ש: על כל שלושה מקומת של חברים ערבים. יהיה מקום של יהודי. זה לא משנה, אם זה יהיה גבר, או אישה. הבסיס לבניית הרשימה לכנסת הבאה הוא- בסיס ערבי-יהודי.
בברכה.
יניב.
——-
מאמר מצויין, מאמר נכון ומאמר נבון. חבל שעל המאמר הזה חתום פעיל חד"ש מן השורה השנייה. הייתי מצפה ממוחמד ברכה, עיסאם מח’ול או תמר גוז’נסקי מאמר דומה. נראה לי שחבל על הזמן.
כאמור, מאמר מצויין, אבל נעדר כל ניתוח מעמדי של החברה הישראלית. חד"ש אמורה להיות תנועה חברתית שמטרותיה חורגות מעבר לאחדות היהודית-ערבית.