שני מוקדים של קביעת מדיניות
לדאבון הלב קיים כיום מתח, אפילו מתח רציני, בין המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) ובין החזית הדמוקרטית לשלום ושוויון (חד"ש). בשנים האחרונות התהוו שני מוקדים של עיצוב מדיניות וקבלת החלטות ואפשר לומר היום שמק"י-חד"ש נמצאים כמעט על סף עידן המחנאות. ברור שהחלוקה בקרב החברים, במצב כזה, אינה חדה ויש גוונים רבים בתוך השורות, אך לשם ניתוח הדברים צריכים לדבר על המחנה של מק"י בראש המזכ"ל עיסאם מחול ועל מחנה חד"ש, שבראשו עומד מוחמד ברכה.
אם יתברר שתיאור זה הוא מוגזם וכולם ישתכנעו כי המדובר בצל הרים, כותב שורות אלו ישמח על הדבר ויתנצל על הניסוחים החריפים.
מתח זה עולה לקראת קביעת רשימת המועמדים והאסטרטגיה האלקטוראלית לקראת הבחירות הקרובות שייערכו בסוף מרץ 2006. מועצת חד"ש היא הגוף הבוחר המוסכם והמוסמך, ובתוך שורות המועצה מתגוששים הצדדים השונים. הקווים אמנם אינם חדים וקיימת מידה גדולה של חפיפה (או טשטוש) בכל הנוגע לקווי המדיניות, אך הניואנסים הקיימים העומדים להכרעה הם מאוד חשובים ואף קריטיים.
חוששני שכדי להבין את המבנה המסובך של חד"ש, יש להסביר כמה עובדות רקע חיוניות. קיימת הערכה צנועה כי 70% מחברי מועצת חד"ש הם חברי המפלגה הקומוניסטית הישראלית. אך למרות עובדה זו, הנהגת מק"י נכשלה, לפני שלוש שנים, בהתמודדות על עיצוב הרשימה לקראת הבחירות שנערכו אז. מוחמד ברכה הצליח אז לשכנע כ-60% מהמועצה לאמץ את הברית עם אחמד טיבי (ברית שהיתה כרוכה בהענקת המקום השלישי ברשימה לטיבי) בעוד הנהגת מק"י ביקשה להעניק את המקום הריאלי הזה לעו"ד דב חנין, חבר הלשכה הפוליטית של מק"י. מכאן אנו לומדים עובדה פוליטית מאוד מעניינת. רוב גדול של חברי מק"י שהם חברים של מועצת חד"ש, אינם מקבלים באופן אוטומטי את החלטות המפלגה. תופעה זו היא מסימני הזמן. התקופה שבה מוסדות המפלגה הקומוניסטית, זו או אחרת, יוכלו לכפות את עמדותיהן על חבריה כשעמדות אלו לא נראות לחברים, עברה מן העולם. כך גם לגבי המפלגה הקומוניסטית הישראלית.
בעוד שני הצדדים מצהירים על רצונם לקדם ברית עם מפלגות אחרות לקראת הבחירות, מדגישה מק"י תנאים וקווים אדומים לגבי ברית כזו. מק"י מבקשת להבטיח "אי הליכה לאיבוד" בכל ברית ושתוכל לממש את עקרון הייצוג היהודי-ערבי שלה בכל חיבור שהוא. מק"י משדרת זהירות מופלגת ודאגה חמורה שברית עם מפלגה אחרת יכול לפגוע במרכזיותה. אפשר גם לשער שמספר גדול של פעילים מרכזיים בהנהגת מק"י, ובמיוחד בקרב החברים היהודים, שוללים למעשה הליכה בברית עם אחת מהמפלגות הערביות. בקרב קבוצה זו קיימת תחושה שברית עם בל"ד (וזאת האפשרות הריאלית ביותר) תפגע בסיכויי חד"ש לקרב את מעמד הפועלים אל המפלגה.
מועקה בחד"ש
בקרב צמרת חד"ש קיימת מועקה בכל הנוגע למה שנראה להם ולרבים מחברי חד"ש, ניסיון מעליב של מק"י לכפות את עמדת המפלגה על מועצת חד"ש. המצב החריף כאשר כונסה מועצת מק"י בשבת, 17 בנובמבר, והתקבלה החלטה המדגישה שעמדותיה הן אולטימטיביות.
צמרת חד"ש נראית מוכנה לשקול את הבריתות עם המפלגות הערביות כשהדבר נראה נחוץ על פי ההיגיון הפוליטי והמתמטי. הרף החדש של אחוז החסימה (80 אלף קולות) מאיים במיוחד על הייצוג של האוכלוסייה הערבית. אמנם על פי כוחה של חד"ש בבחירות הקודמות (93 אלף קולות) אמורה היא להצליח לעבור את אחוז החסימה החדש – אם כי יקשה למצוא חברת ביטוח שתמכור לה פוליסת ביטוח על כך, במיוחד בנוף הפוליטי הסוער של הארץ לאחרונה. לעומת חד"ש, בל"ד עלולה להיכשל מלצלוח את אחוז החסימה והדבר נכון גם לגבי הקואליציה ברע"ם. נראה שהנהגת חד"ש רואה בברית כזו דרך נאותה לסכל את המזימה לפגיעה בייצוג של האוכלוסייה הערבית, בעוד הדאגה העיקרית בחוגי מק"י היא מטשטוש הפרוגרמה שלה ודרכה המיוחדת.
אפשר וצריך להתגבר על חילוקי הדעות. ברית בין חד"ש ובין בל"ד היא הגיונית וניתנת להשגה. ברית זו תעבור בוודאות את אחוז החסימה ואמורה להניב עד שמונה חברי כנסת. במסגרת שיבוץ המועמדים הריאליים, ניתן לתת ביטוי הולם לאופי היהודי-ערבי ולייצוג הולם לנשים. בעיניי, דב חנין הוא מועמד מתאים וראוי לייצג באופן נאמן את האופי היהודי-ערבי של הרשימה. אמת שנשמעו הסתייגויות אצל מספר מחברי חד"ש לגבי מועמדותו של חנין, אך לי נראה שמעמדו נפגע שלא בצדק כתוצאה מהמתיחות בין צמרת מק"י לצמרת חד"ש.
הפרשה העצובה ביותר
הפרשה העצובה ביותר היא העדר הייצוג ההולם לנשים. כל מה שייאמר לגנות חד"ש ולגנות מק"י על המחדל של אי קידום הייצוג הנשי בשורותיהם, אינו די בתיאור חומרת המצב. אני חייב לשקף את המציאות הפוליטית בהתייחסות לנושא כאוב זה: אין לדידי סיכוי ממשי לכך שאשה ערביה תוכל לזכות במקום ריאלי ברשימה המתארגנת (עד למקום השלישי ועד בכלל). זוהי אמת כואבת ומאכזבת. אך את חטאי העבר לא נחסל במחי יד. גרוע מכל הוא להפוך את נושא ייצוג האשה לתרגיל נוסף ומיותר במאבקים הפנימיים הקיימים במק"י ובחד"ש.
על פי מגבלות המציאות הקשה והחמורה הזו, נראה לי שמועצת חד"ש תנהג באחריות ובתבונה אם תחליט כבסיס לדיונים במועצה הקרובה שבמידה ואשה לא תיבחר לאחד משלושת המקומות הראשונים הריאליים, יש לשריין את המקום הרביעי ברשימת המועמדים של חד"ש לאשה. יתר על זאת, יחד עם החלטה זו, יקבע כי אם לא תיבחר המועמדת הרביעית, לאחר 18 חודשים של כהונת הכנסת החדשה יתפטר אחד משלושת החברים המכהנים בכנסת ויפנה את מקומו לחברה שבמקום הרביעי (אם הדבר אינו פוגע בייצוג חד"ש כתוצאה מהסכם רוטציה עם מפלגות אחרות).
קיים צער וכאב על כך שזהו צעד כל כך קטן בתיקון עוולות העבר, אך נראה שיש הגיון להתחיל באיזשהו מקום תהליכים של שינוי בהתייחסות לנושא כאוב זה.
הזמן דוחק והמלאכה מרובה. בנוסף לשאלות הפוליטיות הרגילות, קו ההסברה במערכת הבחירות הקרובה יהיה חייב לכלול את ההנמקות הקשורות בעיצוב הרשימה. חד"ש היא המתאימה ביותר להעלות את דגל האחדות. אחדות פעולה של האוכלוסייה הערבית ביחד עם מק"י, על כל חבריה, הוא נדבך חשוב ביותר של הדמוקרטיה הישראלית. אחדות המאבק הדמוקרטי באוכלוסייה הערבית אינו מופנה בשום פנים ואופן נגד הציבור היהודי או נגד גורמים נאורים ומתקדמים בציבור זה. ברור שברית בין המפלגות הערביות לבין חד"ש, תעורר גלי שנאה גזענית בקרב הימין הישראלי. שנאה זו קיימת בלאו הכי והדרך הטובה ביותר להדוף אותה היא באמצעות אחדות ושיתוף פעולה של כל הגורמים הדמוקרטים בארץ. יש לזכור שכל מנדט שהשמאל וכוחות השלום והדמוקרטיה יאבדו, עובר לפי השיטה הקיימת למפלגה הגדולה ביותר. אנו זקוקים לאסטרטגיה שתחליש את הימין ולא תחזק אותו. יש לכבד את ההבנה ואת הרגישות של כל המגמות בחד"ש ובמק"י. יש להתגבר בתבונה ובאחריות על חילוקי הדעות. התפקידים העומדים על סדר היום מחייבים אחדות ואחריות.
בתגובה למאמרו של שלמה סבירסקי הסברתי את עמדתי בעד רשימה משותפת של חד"ש ובל"ד. לא כגוש טכני, אלא כברית אנטי ציונית ואנטי אימפריאליסטית. בעולם השלישי המעמד השליט לא מצוי בתוך כל ארץ וארץ, אלא מחוץ לאומה, ומיוצג על ידי מעצמה אימפריאליסטית (או מעצמות).
לכן הסוציאליסטים הרדיקלים (כולל הקומוניסטים) והפטריוטים המתקדמים חותרים למעשה לאותו הכיוון. לא מפלגה קומוניסטית הלאימה את תעלת סואץ. פידל קאסטרו החל כפטריוט אנטי-אימפריאליסטי רק לאחר המהפכה חבר למפלגה הקומוניסטית.
אבל יש לשים לב לססמה "תנועה יהודית ערבית". אני בהחלט רואה חשיבות בעיקרון זה. אינני שותף לשעתו של ידידי דן תמיר, הסבור שיש להסתפק ב"ישראלית". אני גם חושב שקיימת חשיבות בכך שבסיעת חד"ש יהיו חברי כנסת ממוצא ערבי וממוצא יהודי (אם כי לא בכל מחיר. אישה ערבייה, למשל, זה חשוב לא פחות). אבל מדוע אלו המוכנים לעלות על בריקדות למען חבר כנסת יהודי מטעם חד"ש, מזכרים בעיקרון היהודי-ערבי רק בעת בחירות, ורק בנוגע לייצוג בכנסת?
את מספר המצביעים ומספר החברים לא ניתן לשנות במחי יד. אבל כדי לחתור לשינויו בעתיד אין די ב"כסת"ח" בנוסח חבר כנסת יהודי. אינני זוכר איש מאלו המנופפים כעת בדגל היהודי-ערבי שמחה על כך שהסניף המשמעותי של חד"ש במגזר היהודי הוא בתל אביב. האם כל היהודים בישראל הם תל אביבים? למה מעולם לא דרשתם ליזום קמפיין לחלוקת חומר הסברה ולהקמת סניפים חדשים ביישובים יהודיים?
הרשימה לכנסת תלויה באי אלו אילוצים אובייקטיביים. אבל לקחת שולחן, כרוזים ומצעים לאור יהודה, למשל, מרחק 20 דקות נסיעה מהגדה השמאלית, או להרצליה או לראשון-לציון וכו’, תלוי רק במוטיבציה, ולמי שהעניין היהודי ערבי כה חשוב לו, אמורה להיות מוטיבציה לכך.
הדברים מכוונים גם אליי (אם כי הצעתי לפעול ברוח זו ולא זכיתי להיענות שלה קיוויתי), אז בואו נעשה קצת חשבון נפש ועל פיו נתכנן את מערכת הבחירות ואת הפעילות אחריה.
מאמר חשוב שמשקף את המצב במפלגה. מעבר לכך אני מסכים עם קמינר לגבי נושא ייצוג הנשים, אבל אני בספק רציני אם זו הבעיה העיקרית של חד"ש. חד"ש זוכה להתייחסות מצד הקונצנזוס אך גם מגורמים בשמאל אשר היו יכולים וצריכים להיות מזוהים איתה כמפלגה שהולכת לכיוון הלאומנות הערבית. הבחירות הקרובות הן קריטיות לגבי מעמדה של חד"ש כחזית יהודית-ערבית, והיעדר נציגות יהודית מטעם חד"ש בכנסת הקרובה יסכן את הלגיטמציה שלה ברחוב היהודי לשנים רבות. לכן חשוב לכלול בשלישיה או מקסימום ברביעיה הן נציג יהודי והן אישה (או אחת שהיא שני הדברים), כי בריתות עם תע"ל ובל"ד יכולות לסכן את עתיד המפלגה ואת ייחודה האידיאולוגי.
הצבת עביר קובטי במקום השלישי ברשימת חד"ש לכנסת עשויה להגדיל את סיכויי המפלגה לזכות במנדט רביעי,ולסיים באופטימיות זהירה את "הפרשה העצובה ביותר".
(מבלי להתיחס לכל רעיונות ה"יהודית-ערבית" למיניהם): מדוע לא לשריין לאשה את המקום השני או – ר"ל – הראשון?
אם זכרוני אינו מטעה אותי, תמך כותב המאמר בהכנסתו של טיבי למקום השלישי ברשימה, לבחירות הקודמות.
כבר אז טיעון מרכזי היה כי כך נשיג יותר מנדטים, ויובטח הייצוג היהודי ערבי. טיעון שהתגלה לצער כולנו כטעות מרה.
לצערי חוזר מר קמינר על אותה טעות, ומנפנף באפשרות לקבל שמונה מנדטים, אם רק נקים רשימה, שאומנם יהייה בה יצוג יהודי, ויצוג ערבי, אך לכולם יהייה ברור כי נושא האחווה היהודית ערבית רחוק ממרכז מעיינה.
ברצוני להדגיש כי העיקר אינו "יצוג ליהודים" או "יצוג לערבים". העיקר הוא המסר של שיתוף הפעולה בין יהודים לערבים, כאשר הם נאבקים יחד למען האינטרסים של רוב אזרחי המדינה: שלום, שיוויון וזכויות העובדים.
It is important to note that Maki was not against a breit with Teebi. In the Hadash council meeting Makhoul, speaking on behalf of Maki’s central committee, suggested that Tibi will be put as 4th.
Also, it is important to note that Baraki is a member of the communist party.
מספר תהיות שעולות במוחי מקריאת המאמר:
1. איך מסתדרת הליכה משותפת עם התנועה האיסלמית באותו מאמר עם הקריאה לייצוג נשים?
2. האם ההצלחה בבחירות היא חזות הכל? מה עדיף לאוכלוסיה הערבית- עוד שני ח"כים של התנועה האיסלמית (שתמכו בשרון בכנסת היוצאת) או חזית יהודית-ערבית שמאלית חזקה?
3. האם כותב המאמר סבור שדחיקת המועמד היהודי למקום ה-4 בבחירות הקודמות לא פגעה בחזית? האם אפשר לפנות לציבור היהודי על התוית של חזית שמל רדיקלי עם גורמים איסלמיסטים ולאומנים?
4. האם ברית של חד"ש-טיבי-בל"ד-רע"מ-דהאמשה היא מפלגה סקטוריאלית או מפלגת שמאל רדיקלית?
אין שום בעיה במידה וטיבי ירוץ איתנו ויוצב במקום הרביעי שהשלישיה הפותחת שומרת על הרכב יהודי-ערבי, אז נתפלל בשבילו שיכנס גם הוא, בכל מקרה הפעילות החברתית והפוליטית של חד"ש לא תוכל לסבול הרכב כמו זה שהיה בכנסת האחרונה.
1. יש בעיה מסוימת עם טיבי במקום הרביעי בגלל שאפשר לאפשר למועמד או למועמדת מחד"ש לרוץ.
2. אנחנו לא מתפללים שמישהו יכנס לכנסת (אלא אם נתאחד עם התנועה האיסלמית עניין שיש לו תומכים מסוימים באתר כאן ובחזית) אלא עובדים בכל הכח לקראת הבחירות בשביל שזה יקרה.
אם החבר’ה במפלגות הערביות חוששים ליצוגם של הערבים בכנסת, שיועילו להתאחד האחד עם השני.
שאלת תם:
מה למק"י (מפלגה קומוניסטית) ולבל"ד שהיא מפלגה שמדגישה את הלאומיות הערבית? ולמיטב דעתי עזמי בשארה נוטה לעמדות כלכליות ימניות או מטשטש אותן.
אשמח אם תענו לי…
דברים שיש להביאם בחשבון!!
הקמת ברית אלקטורלית בין חד"ש ובין הרשימות המייצגות את האוכלוסייה הערבית היא מחויבת המציאות מהטעמים הבאים:
תוכנית הממסד הפוליטי הישראלי-ציוני, שהיא אמורה להתבצע בשלבים, היא לבטל את שיטת הייצוג הפרלמנטרי היחסי בכללה ולהחליפה בשיטה נשיאותית-רובנית. מתנהל מסע תעמולה יומיומי בכל ענפי התקשורת "חוקה לישראל"- "שחיתות" "הרמה הנמוכה של הכנסת" המטפטף תחושה שכאילו סדרי השלטון ולא המדיניות של הממשלה הם אשמים למצבה העגום של המדינה.
בבחירות הקודמות:
חד"ש 93,819 קולות שהיו 3.0%
בל"ד 71,299 " " 2.3%
רע"מ 65,551 " " 2.1%
מעריכים שנחוצים 80,000 קולות לעבור את אחוז החסימה בבחירות הקרובות.
לפי המצב הקיים יש סיכוי טוב מאד (אך לא וודאות) שחד"ש תעבור את אה"ח אך קיימת סכנה מוחשית שייאבדו 5 מושבים שיעברו כולם או כמעט כולם לשרון.
כמו כן קיימת הערכה ש"עבודה" בראש פרץ עלול לסחוב קולות באוכלוסייה הערבית.
חוסר אחדות בקרב השמאל והכוחות הדמוקרטיים עלול לפלס דרך לדיקטטורה של שרון. אחדות הכוחות הוא רעיון מקובל בקרב האוכלוסייה הערבית והוא עשוי לעורר התלהבות. כמו כן, הצורך לחסום את שרון יובן בחלקים רחבים של השמאל היהודי. צריכים לפתוח במו"מ גלוי מיד למצות את אפשרויות של הליכה בגוש טכני דמוקרטי רחב וחזק ככל האפשר. השעה דוחקת והמלאכה רבה!!!
האם תיאות להבהיר לי, מר קמינר, או כל אדם אחר, מדוע לא תתכן ברית בין חד"ש לשאר המפלגות כאשר 3 החברים בראש הרשימה יהיו אלה שיבחרו על ידי המועצה? אם אמנם צפויים לרשימה כזו 8 מנדטים, הלו יש מקום לכולם…
נדמה לי שכל הנסיונות לעקר את הוויכוח על ידי העמדתו על עניינים טקטיים בלבד לא יכולים לתת הסבר לקושי להגיע לפשרה ולאמוציות הקשות שהוא מעורר. יש גם היבטים אחרים, כנראה, חלקם עקרוניים וחלקם פרסונליים ויש לברר אותם באומץ. אני מסכים עם מר קמינר בעניין אחד – סכנת המחנאות. סכנה זו, להשקפתי, תגדל עוד יותר אם לא יהיה בירור רציני של המפריד בין ה"מחנות", שאיננו רק "אפשרות ההליכה בגוש טכני" ואיננו טכני כלל ועיקר.
יובל הלפרין, שלום. שאלה לי אליך: "האם חילקת פעם, פליירים של חד"ש. מחוץ ל"בועה השמאלנית" בתל-אביב?
האם עשית זאת? האם אתה יודע, מה זה להפגין למען מפלגה שמאלנית-רדיקלית, בסביבה ימנית?
אלו אמנם, עוד שתי שאלות. אך זה לא משנה את העובדה. ש"אור-יהודה", היא סביבה ימנית.
אם אני טועה, בהערכתי זו. בבקשה תקן אותי. אבל יש משהו שמטריד אותי בתהיותייך הכתובות, מתגובתך הנ"ל.
האם באמת ובכנות, אתה חושב? שאם תסביר לפועלים קשי-היום ב"אור-יהודה". שכדאי להם להצביע ל-חד"ש. משום שלמרות שיש בה מיעוט של יהודים, והיא תומכת במדינה פלסטינית. על כל השטחים הכבושים משנת 1967. כולל ירושלים המזרחית. היא, לעומת זאת- תומכת בהעלאת שכר- המינימום. אז הם, שהם, פועלים קשי-יום. כדאי להם להצביע בשבילה, בגלל זה. האם אתה באמת, חושב שהאנשים ב"אור-יהודה". יקנו את זה?
בבקשה, תקן אותי אם אני טועה. ב"אור-יהודה" יש אוכלוסייה של: יהודים, ממוצא מזרחי- אסייתי. דתי-מסורתי. מן המעמד-הנמוך-בינוני.
האם אתה חושב, שאנשים אלו. יוותרו על השליטה- בירושלים העתיקה וההתנחלויות. רק בשביל העלאת שכר-המינימום?
אשמח מאד. אם תענה לי, על שאלות אלו.
בברכה.
יניב.
——-
ליניב,
מחוץ לאזור ת"א לא כל כך, בשביל זה אני זקוק לקצת סיוע ארגוני, אבל בסביבות תל אביב, מחוץ ל"בועה השמאלנית" -בהחלט כן. יד אליהו בבחירות האחרונות הייתה השכונה הימנית ביותר בעיר, אז גם גרתי שם והדלת הייתה מלאה מדבקות פוליטיות. מדי יום שישי ערכתי קניות בשוק התקווה, עם חולצה של "נשים בשחור נגד הכיבוש" בשוק התקווה מדי יום שישי (כי מיד אחר כך הלכתי למשמרת השבועית).
במשך כמה שנים פעלתי במסגרת סיעת חד"ש במועצת פועלי ת"א-יפו, וחילקנו כרוזים כמעט מדי שבוע במקומות עבודה שחלקם היו "מעוזים ימניים". התגובות נעו בין "צריך לרצוח אתכם אחד אחד" עד "הייתי מצביע בכם אם… ואם… ואם…" אבל אני בעיקר הייתי מתוסכל מהתגובה "מה זה חד"ש?!"
אני לא מתרברב בזה ואני לא היחיד, אבל אם כבר שאלת, אז כדאי שיידעו שאפשר לעשות את זה ולהישאר בחיים וזו לא גבורה כזאת גדולה.
אם אתה חושב שהזיקה בין מוצא מזרחי לדעות ימניות היא חוק טבע, אתה טועה. הרגלי הצבעה זה דבר שעשוי להשתנות. במשך דורות היה הדרום בארצות הברית מעוז מוחלט של המפלגה הדמוקרטית. נהגו לומר "אין כניסה לשחורים ולרפובליקנים". כיום ג’ורג’ בוש היה מושל טקסס, שנחשבת "מדינה חד מפלגתית" (הפעם הרפובליקנית).
וזה לא רק בטקסס. אור-יהודה (לא לבלבל עם אור עקיבא!), למשל, יושבה בשנות ה-50 בעיקר על ידי יוצאי עיראק. חלק ניכר מהם היו קומוניסטים, וביישוב היה אז אחד המעוזים החשובים של מק"י במרכז הארץ. נותרו עוד שרידים ניכרים מהתקופה ההיא. כיום ברור שההצבעה שם נוטה ימינה, אבל אם אתה מאמין שיכולים לקלקל תאמין שיכולים לתקן.
קטונתי מלנתח איך עושים את זה. ההסבר הקלישאתי, על השמאל המתנשא והשחצני והבועתי וכו’, יש בו מן האמת, אבל הוא פשטני מדי ורחוק מלספק. חלק מהעניין הוא גם חוסר הנכונות מראש להשקיע בזה ורגשי האשמה המשתקים ("אני מתנשא", "אני בועה", "אם יורקים עליי יש לזה סיבה").
אני לא יודע מי מוכן ומי לא לוותר על מזרח ירושלים תמורת שכר מינימום.האנשים עליהם אתה מדבר הכירו בעיקר את ה"שמאל" שהתנגד רוב הזמן גם לזה וגם לזה…
ולסיום, לא דיברתי רק על מעוזים ימניים. גם ביישובים יהודים מעורבים מבחינה פוליטית, כמו מודיעין או הרצליה (ראש עירייה ממרצ), שעל פי נתוני משרד הפנים רואים שיש שם גם מצביעים לחד"ש, לא מחלקים חומר ורבים אינם יודעים שיש בכלל חד"ש.
אני הייתי בהפגנה בשוק מחנה יהודה לפני כשנה וחצי בערך ולפני ההפגנה חילקנו חומר של חד"ש ושל ברית הנוער הקומוניסטית ודווקא היתה התעניינות (למרות שהובהר שכולם בעד ביבי אף אחד לא היה עוין יותר מדי).
במאמר של מרסלו סבירסקי התייחסתי לקרע,לדעתי,לכל ה"מלחמות האלקטוראליות" שהן,
למעשה,ביטוי של חוסר כוון אידאולוגי ופרוגרמטי של המפלגות שאמורות להיות בחזית
מעמד הפועלים,המתעסקות בכסאות בפרלמנט
הבורגני ובאולימפיאדת רשימות לכנסת.
אינני טוען שמאבק במסגרת ה"דמוקרטיה"
והפרלמנט הבורגני אינו חשוב,אבל הוא לא העקר.
רק מפלגות רפורמיסטיות וסוציאל דמוקרטיות
(ןימינה מהן)רואות בכך את העקר,בדרך כלל על
בסיס אינטרסים פרסונליים.
כל הוויכוח מתנהל על סוג והכמות של כל ייצוג סקטוריאלי,אם על בסיס לאומי או על בסיס
מין?אולי צריך לשמור מקום ריאלי ויצוגי לנציגי הפנסיונרים,או למובטלים,או לאתיופים,או לרוסים,או לחקלאים,או לנכים,או לאומו-לסביות?
האם הגורם המאחד הוא שותפות לאומית ערבית-יהודית ללא גוון מעמדי?האים הסיסמה המרכזית,
המאחדת היא "שלום ודמוקרטיה"? כפי שנאמר כאן?
ללא פרוגרמה סוציאליסטי-מעמדי ואינטרנציונליסטי,כאלטרנטיבה ברורה ושונה באופן מהותי מעמדות
רפורמיסטיות וסוציאל דמוקרטיות,כל המאבקים
והוויכוחים האלה נראים כמו כלב הרוצה לנשוך את זנבו,בזמן שמסביב הצופים מן הצד צוחקים
ונהנים.
תודה רבה, על התשובות הכנות והענייניות. אני שמח מאד לקרוא, שיש גם אנשי-ימין, המכבדים אנשים עם דעות מנוגדות לשלהם. זה נותן לי תקווה. שיש לי סיכוי לדבר, אם אנשים כאלה. בלי לפחד ממכות.
יובל הלפרין, למדתי דברים חדשים. על העיר אור-יהודה, מתגובתך אליי. אני שמח על כך. תודה.
אני התוודעתי למפלגת חד"ש. כאשר רציתי ללמוד על סוציאליזם. באופן פרטי ולא רישמי. אז באחת העצרות לזיכרו של יצחק רבין המנוח. חיפשתי דוכן עם עיתונים בנושא. מצאתי את הדוכן של חד"ש. הם נתנו לי את עיתון- "ערכים". תמורת תשלום סימלי, כמובן. מאד נהנתי לקרוא את העיתון הזה. אחר-כך, כאשר שאלתי עליו. בהפגנות-שמאל אחרות. התברר לי, שקיבלתי את הגיליון האחרון, שלו. מה שרק, העצים את חווית הקריאה בו.
אחר כך גם המשכתי עם העיתון, "זו-הדרך". במשך שנה וחצי. תמורת- 400 שקל, בשני תשלומים. 150′- בתחילת השנה-וחצי. את השני, שילמתי בסוף השנה-וחצי. על-סך, 250′. גם הוא, היה עיתון מצויין. קיבלתי אותו כל שבוע, ומאד נהנתי מקריאתו.
בזכות כך, היום אני יודע, שחד"ש- היא מפלגה דו-לאומית. בניגוד למה שאומרים כל הזמן, בערוץ 2.
בברכה.
יניב.
——-
ההצלחה בבחירות לכנסת היא כלי לקידום המאבק ולא מטרה. יש לקרוא את המפה הפוליטית ןהתקשורתית בצורה ריאלית ולעבוד על-פי זה. קשה מאוד להגיע לציבור היהודי ולפעול בתוכו בסיעה ערבית, חברי כנסת ערבים לא מרואיינים אף פעם בעניינים כלכליים וחברתיים באמצעי התקשורת. אם רוצים להשפיע בציבור הישראלי צריך שהסיעה בכנסת תהיה מעורבת.
אני עוקב אחרי מאמריו של ראובן קמינר מאז שהחל לפעול אתר "הגדה השמאלית", אבל בשני מאמריו האחרונים (על מק"י-חד"ש ועל סוריה) התאכזבתי קשות. נראה לי שמר קמינר איבד כל תקווה במאבק המעמדי ומה שנותר בעיניו הוא להפוך לזנב הלאומנות הערבית.
לגיא=
אינני מבין את תגובתך.הנקודה שאני העלתי
היא שהמשותף חייב להיות על בסיס מעמדי ולא,
כל "שותפות" על בסיס לאומי נועדת לכשלון.
מה אתה מצפה מהתקשורת?,שחברי כנסת ערביים
ירואיינו על נושאים כלכליים?.אבל חברים
במפלגה על בסיס מעמדי,ולא חשוב מוצאם הלאומי,חייבים לדבר על נושאים כלכליים ולא
לרקוד לפי מנגינת התקשורת.
כמובן שהצלחה בבחירות היא אמצעי ולא מטרה.
השאילה האם זה האמצעי העקרי?,היחידי?,המרכזי?
ואם כן,מה ההבדל בין "אמצעי" זה למטרה?
ומה היא המטרה האמיתית ?
עושה הרושם,שהאמצעי,הפך למטרה או,שהאמצעי
כל כך חשוב,שהמטרה נשכחה באיזו פינה אפלה.
אני אבהיר את דברי:
במציאות הקיימת, על-מנת שחד"ש תהווה אלטרנטיבה מעמדית שמאלית-ראדיקלית ברורה בחברה הישראלית, היא צריכה לפנות אל הציבור היהודי ובמצב הפוליטי והחברתי הקיים איני רואה אופציה לעשות זאת ללא ייצוג יהודי-ערבי בכנסת.
לגיא
כדי שחד"ש תהווה אלטרנטיבה מעמדית היא צריכה
קודם כל להיות אלטרנטיבה מעמדית.
הבעייה היא טשטוש האלטרנטיבה המעמדית ולא
לאיזה ציבור היא פונה,יהודי או ערבי.
אלטרנטיבה מעמדית של מעמד העובדים,המובטלים
הפנסיונרים והעניים היא תמיד רב לאומית,על
לאומית,אינטרנציונליסטית וסולידרית,ועל כן,
הנושא לאיזה ציבור היא פונה(מבחינה לאומית)
אינו רלוונטי כלל.
שוב,כל הבעייה היא בחוסר אלטרנטיבה מעמדית
ברורה ונקייה מכל גוון לאומי או לאומני.
בתיאוריה- צודק
במציאות- קצת יותר מורכב
לגיא=
מבלי לגלוש לוויכוח פילוסופי,הסיפור הזה
ש"בתיאוריה צודקים אבל במציאות יותר מורכב"
הנו אופויני למחשבה דואליסטית ואידאליסטית,
כאילו ה"תיאוריות" מנותקות מהמציאות.
ה"תיאוריות" והאידאולוגיות,משקפות את המציאות בצורה מעוותת או שקופה,לפי המקרה,
ולא להיפך.
אני מדבר על תיאוריה המשקפת את המציאות
בצורה שקופה ועל כן,הפרדיגמה שאתה מנסה
לצייר זו דרך נוספת להתחמק מהתשובות האמיתיות,ואולי גם כואבות .
צר לי להגיד לך: אפשר לברוח מ"תיאוריות",
אבל אי-אפשר לברוח מהמציאות!!
אני מסכימה עם הנחות היסוד והניתוח אך לא עם המסקנות ודרכי הפעולה המתבקשות…
ומענין לקרא את זה עכשיו, אחרי אתמול.
ניתוח יפה! כבר אמרתי?