ניצחונם של עובדי התחבורה הציבורית בניו-יורק הפתיע רבים. יש ששאלו "האם בארץ הקפיטליזם קיימים איגודים מקצועיים? האם גם שם העובדים מאורגנים?". האיגודים המקצועיים בארה"ב קיימים מזה יותר ממאה שנה. אמנם בסוף המאה ה-19 רק 2% מן העובדים היו מאורגנים ועשירית מעובדי התעשייה, אבל עם הקמת הפדרציה האמריקאית של העבודה (AFL) ב-1881 חל מפנה ועובדים נוספים התארגנו במסגרת האיגודים מקצועיים. הנשיא הראשון של הפדרציה, סמואל גומפרס, היה יהודי שכיהן בתפקיד עד מותו. הוא היה שמרן בהשקפותיו ולא חתר לשינוי המשטר הכלכלי והחברתי. הפדרציה התרכזה במשאים ומתנים לחתימת הסכמים קיבוציים וניסיונות לקדם חקיקה בנושאי עבודה. שש שנים לאחר יסוד הפדרציה מספר חבריה עבר את המיליון. לעומת גישה גומפרס, שבירת השביתה במפעלים לייצור קרונות – "פולמן" בסיוע החוק, גרמה ליו"ר ארגון עובדי הרכבת יוג’ין דבס לנקוט בגישה סוציאליסטית. ב-1905 הקים דבס את ארגון העובדים הרדיקלי "עובדי התעשייה של העולם" (IWWW). דבס היה מועמד המפלגה הסוציאליסטית לנשיאות ארה"ב במספר מערכות בחירות, ולמרות שלא לנבחר לנשיא ונכלא מספר פעמים, זכה להצלחה יחסית שאף מועמד שמאלי לא זכה בה בתולדות ארה"ב.
ב-1935 שמונה איגודים מקצועיים ובראשם איגוד הכורים, הקימו פדרציית איגודים מקצועיים חדשה "הקונגרס למען העובדים המאורגנים" (CIO). הנשיא הראשון של הפדרציה היה ג’ון לואיס, המנהיג האגדי של איגוד הכורים. הפדרציה החדשה החלה בארגון עובדים במקומות העבודה הגדולים וראתה ברכה בעמלה. שנתיים לאחר יסודה מספר חבריה עלה על מספר חברי הפדרציה המתחרה. איגוד פועלי הפחם ולואיס עצמו פרשו מהארגון שהקימו ושבו לפדרציה האמריקאית הוותיקה באמצע שנות הארבעים. כעבור שנים שתי הפדרציות התאחדות ושמה החדש של הפדרציה היה CIO-AFL ובשנות החמישים מספר חבריה עלה על 15 מיליון עובדות ועובדים.
אבל באחרונה חל פילוג בתנועת העובדים האמריקאית שמספר חבריה הלך וירד בשני העשורים האחרונים. בעשור האחרון חל שינוי בהנהגת הפדרציה הוותיקה המאוחדת. כמה מראשיה השמרנים (שצידדו במדיניות החוץ של ארה"ב בכל תנאי ובכל מקום והיו לעזר לקידום מדיניות זו בעולם) פינו את מקומם לשכבה חדשה ורעננה של מנהיגים תפסה את הפיקוד. למרות השינוי, או בעקבות השינוי, שלדעת רבים לא היה מפנה של ממש במדיניות האיגודים, לפני מספר חודשים החליטו שני איגודים מקצועיים לפרוש מן הפדרציה המאוחדת ומספר איגודים נוספים מהרהרים בפרישה. עיקר חברי האיגודים הפורשים הם עובדים בענפי השירותים. רמת הארגון בענפים אלה נמוכה, ולכן סלע המחלוקת בינם לבין הנהגת הפדרציה היה סביב סוגיית התארגנות העובדים. האיגודים הפורשים ביקשו יותר משאבים לארגן מקומות עבודה ולגייס חברים נוספים. זו גישה הגורסת התארגנות על מנת לקדם מאבקי עובדים, לעומת גישה שונה של האיגודים הגדולים בייצור, בייחוד אלה שנפגעו מהגלובליזציה כגון איגודי עובדי הטקסטיל וההלבשה, הדוגלים בשתדלנות למען מדיניות פרוטקציוניסטית, לסגירת שערי הסחר הפתוחים לרווחה. גם האיגודים הפורשים דוגלים בפעילות פוליטית. בשתי מדינות בהן נבחרו מושלים רפובליקאים נעשה ניסיון לבטל הסכמים קיבוציים בשירות הציבורי. לפדרציה הוותיקה בראשות ג’ון סוויני תקציב שנתי של 125 מיליון דולר, 40 מיליון מכך מוקדשים לשתדלנות. סוויני הציע בוועידת הפדרציה האחרונה, ועידת הפילוג, להעלות את משאבים המוקדשים לשתדלנות בכ-50%. האיגודים הפורשים סירבו ודרשו להקדיש את אותם 20 מיליון דולר הנוספים לארגון מקומות עבודה ולהרחבת שורות האיגודים.
לשני הארגונים הפורשים יותר משלושה מיליון חברים: האיגוד הבינלאומי של עובדי השירותים (SEIU) ואיגוד נהגי המשאיות ("טימסטרס"). איגוד עובדי השירותים הוא בין הבודדים שבשנים האחרונות הגדיל באופן משמעותי את מספר חבריו: מ-625 אלף בשנת 1980 ל-1.3 מיליון כעת – כולל חצי מיליון חברים בקנדה. מספר חברי ה"טימסטרס" נותר ללא שינוי, זו תופעה חריגה בארה"ב על רקע החלשת האיגודים בשני העשורים האחרונים. אל הסיבות לגידול במספר העובדים המאורגנים במגזר השירותים יש להוסיף את הגידול במספר המועסקים בשירותים. גם בעידן הגלובליזציה לא ניתן להעתיק את פעילותה של התחבורה הציבורית אל מעבר לגבולות המדינה או לשלוח את הילדים בבוקר לארץ רחוקה על מנת לחנכם ולהשיבם בערב הביתה. אמנם במגזר השירותים מועסקים מהגרים רבים, אך האיגוד הצליח לשלבם בשורותיהם – כולל עובדים ללא מעמד חוקי בארה"ב. הקבוצה הפורשת מן הפדרציה ששמה "שינוי לניצחון" פירסמה מנשר בו נכתב: "אין העובדים האמריקאים יכולים לזכות בחיים טובים יותר, אלא עם עובדים נוספים ישתייכו לאיגודים המקצועיים. תנאי נוסף הוא אסטרטגיה של מאבק האיגודים המקצועיים והפניית משאבים כדי לאחד את כל העובדים בענף למען תוספת שכר, טיפול רפואי, פנסיה ותנאי עבודה משופרים".
בכל האיגודים המקצועיים האמריקאים חברים כ-13 מיליון עובדים. חרף השינוי בהנהגת הפדרציה, ירד מספר החברים מאז בחירתו של סוויני לפני כעשור בכ-800 מאות אלף. מספר העובדים המאורגנים בארה"ב הוא עתה 12.5% מכלל העובדים, שיעור נמוך בכשליש לעומת מספר העובדים המאורגנים בשנות החמישים. חברות ותאגידים רבים מנהלים מלחמת חורמה נגד התארגנות העובדים, למשל חברת המסחר הגדולה בעולם (והמעסיק הפרטי מספר אחת בארה"ב): רשת המרכולים "וולמארט". "מיקוד החוץ" לעבר מדינות העולם השלישי, סגירת מפעלים והעסקת עובדים במשרות חלקיות פגעו קשות במספר העובדים המאורגנים.
הפילוג האחרון בפדרציה הביא לכך שתקציב הארגון הוכפל ונפתח מסע נמרץ לצירוף חברים חדשים, כולל ניסיון לארגן את הרשת וולמארט. שביתת עובדי התחבורה הציבורית היא אולי אחד הסימנים לכך שהעובדים המאורגנים בארה"ב עוד לא אמרו את המלה האחרונה.
מאמר מעניין, אם כי לא צויין תרומתם של הפעילים הקומוניסטים בחיזוקם של האיגודים המקצועיים בשנות השלושים והארבעים ודחיקתם מאיגודים אלה בשנות החמישים בעת הרדיפות והמלחמה הקרה.
ההסתדרות קשורה מאז ומתמיד עם כוחות הימין באיגודים המקצועיים בעולם, בייחוד עם התאחדות AFL-CIO שתמכה במדיניות האימפריאליסטית של ארה"ב בקוראה, וינטנאם, אמריקה הלטינית ועוד. האם ההסתדרות מתכוונת לשנות את המדיניות הבין-לאומית שלה וסוף כל סוף להצטרף לאיגודים הרבים בעולם הנלחמים בקפיטליזם ובאימפריאליזם?
השביתה בניו יורק מצד פגעה ב עבודה בארה"ב, מצד שני היא בהחלט הגנה על זכויות הנהגים ועובדי התחבורה הציבורית. אז מי אמר שרק אצלנו שובתים?