הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-11 בינואר, 2006 18 תגובות

הוא היה הנפוליון הישראלי. מגיל צעיר היה חדור באמונה שלמה שהוא האדם היחיד בעולם המסוגל להציל את מדינת-ישראל. אמונה מוחלטת, בלי פיקפוק. הוא ידע שמוטל עליו להגיע לשלטון, כדי לבצע את המשימה ההיסטורית שהגורל יעד לו. אמונה זו היתה מיזוג גמור של אגוצנטריות אישית ואגוצנטריות לאומית. בשביל אדם המאמין בייעוד כזה, אין הבדל בין אינטרס אישי ואינטרס לאומי. מה שטוב לו היה אוטומטית טוב למדינה, וגם להפך. ממילא, אדם המפריע לו להגיע לשלטון מבצע, בעצם, פשע כלפי מדינת-ישראל. ואדם העוזר לו להגיע לשלטון, עושה מעשה פטריוטי ממדרגה ראשונה.

האמונה הזאת כיוונה את כל מעשיו במשך עשרות שנים. היא מסבירה את העקשנות, ההתמדה והדבקות במשימה חסרת-המעצורים, שהפכו לסימן-ההיכר שלו, ושזיכו אותו בתואר "בולדוזר". הן משכו אליו מעריצים, שהשתעבדו לו בלב ובנפש.


הן מסבירות גם את יחסו לענייני כספים. נאמר עליו שהוא "לא עוצר באדום", ש"החוקים אינם בשבילו". הוא הואשם לא אחת בקבלת מיליונים מידי עשירים יהודיים בחו"ל. ביום האחרון שלפני השבץ הקטלני פורסם שהמשטרה מחשידה אותו בקבלת שוחד של 3 מיליון דולר מידי בעל בתי-קזינו (לא מן הנמנע שהפרסום הזה העלה את לחץ הדם שלו ועזר לגרום לשבץ המאסיבי). אבל לא כל המיליונרים האלה ציפו לתמורה. היו ביניהם שהאמינו, כמוהו עצמו, כי התמיכה בו היא תמיכה במדינת ישראל. האם תיתכן חובה קדושה יותר למיליונר יהודי מאשר להבטיח את פרנסתו של נפוליון הישראלי, כדי שיוכל להקדיש את כל כוחו ומרצו למילוי משימתו ההיסטורית?


בדרכו הארוכה התגבר שרון בקלות על מטרדים כאלה. הם לא הסיחו אותו מדרכו. גם אסונות אישיים ותבוסות פוליטיות לא עצרו אותו לרגע. האסונות שקטלו את אשתו הראשונה ואת בנו בכורו, הדחתו מתפקיד בשל "אחריות עקיפה" לטבח סברה ושתילה, וכל המכות האחרות, הכישלונות והאכזבות שניתכו עליו במהלך השנים הארוכות לא הרתיעו אותו. הוא לא הירפה לרגע ממאמציו לעמדת השלטון העליונה.


ועכשיו הוא הגיע. ביום הרביעי בבוקר, 4 בינואר 2006, יכול היה להיות בטוח שתוך שלושה חודשים יהפוך לשליט בלעדי של מדינת-ישראל. הוא הקים מפלגה שהיתה כולה שייכת לו, ושעמדה לא רק לתפוס מקום מרכזי בכנסת הבאה, אלא גם לרסק את כל שאר המפלגות.


היה מנוי וגמור עימו לשנות את סדרי-השלטון במדינה ולכונן בה משטר נשיאותי, שיהפוך אותו לשליט יחיד, כל-יכול, דוגמת חואן פרון בארגנטינה בשעתו. הנה, סוף סוף, ניתנה לו ההזדמנות להגשים את משימתו ההיסטורית, לקבוע את הפסים שעליהם תתנהל המדינה בדורות הבאים, כפי שעשה בשעתו דוד בן-גוריון.


ואז, כשנראה היה שאין עוד מה שיעצור בעדו, בפתאומיות אכזרית, בגד בו גופו.


מה שקרה חזר על מוטיב מרכזי במיתוס היהודי: גורלו של משה רבנו, שאלוהים העניש אותו על גבהות לבו בכך שנתן לו לראות את הארץ המובטחת מרחוק, ואז הרג אותו לפני שהספיק לדרוך על אדמתה. על סף השלטון המוחלט במדינה פגע השבץ באריאל שרון.


ובעודו נאבק עם המוות בבית-החולים, כבר החל להירקם המיתוס של "מורשת שרון".


כפי שקרה למנהיגים רבים שלא השאירו אחריהם משנה כתובה וסדורה, יכול כל אדם לדמיין לעצמו שרון משלו. אנשי שמאל, שקיללו עד לא מכבר את הרוצח של קיבייה, יוזם הטבח של סברה ושתילה והאחראי לשוד ורצח בשטחים הפלסטיניים, התחילו להעריץ אותו כ"איש שלום". מתנחלים, שהכריזו עליו כעל בוגד, נזכרו שהוא-הוא האיש שהקים את ההתנחלויות והרחיב אותן מאז ועד היום. עוד אתמול היה אחד האנשים השנואים ביותר בישראל ובעולם. היום, בעקבות פינוי גוש-קטיף, הפך לחביב הקהל, כמעט מקיר אל קיר. גדולי העולם, שראו בו את סמל הדיכוי והכיבוש, קשרו כתרים ל"גיבור המלחמה שהפך לגיבור השלום".


הכול הסכימו שאריאל שרון עבר שינוי מוחלט, שהגיע מן הקצה אל הקצה השני. הכושי החליף את עורו, הנמר את חברבורותיו. אלא שכל הניתוחים האלה סבלו מליקוי אחד משותף: אין להם קשר עם אריאל שרון האמיתי. הם מבוססים על אי-הבנת נושא הניתוח, אשליה והונאה עצמית.


התבוננות במהלכיו של שרון לאורך חייו מראה שהוא לא השתנה כהוא זה. הוא דבק בתפיסתו הבסיסית, ורק התאים את סיסמאותיו לזמנים ולתנאים המשתנים. תוכנית-האב שלו נשארה כפי שהיתה מלכתחילה.


ביסוד תפיסתו מונחת לאומנות פשטנית, נוסח המאה ה-19, האומרת: עמנו מורם מכל העמים, כל שאר העמים נחותים. זכויות עמנו קדושות, לעמים אחרים אין שום זכויות. כללי המוסר חלים רק על היחסים בינינו לבין עצמנו, הם לא חלים על יחסנו לאחרים.


תפיסה זו שלטה בכפר מל"ל של ילדותו, כפי ששלטה אז בעולם כולו. הוא ינק אותה עם חלב אמו. בארץ היא התחזקה עוד יותר אחרי השואה. האמונה ש"העולם כולו נגדנו" מושרשת עמוק בתודעה הלאומית, והיא חלה במיוחד על ערבים.


על בסיס מוסרי זה בנויה המטרה: להקים מדינה יהודית גדולה ככל האפשר, נקייה מלא-יהודים. זה מוביל למסקנה שצריכים להשלים את הטיהור האתני שבו פתח בן-גוריון במלחמת 48′, כשיותר ממחצית הפלסטינים גורשו מבתיהם ומאדמותיהם. הקריירה של שרון החלה סמוך לאותם הימים, כשהתמנה למפקד היחידה 101, שפעולותיה הרצחניות מעבר לגבול נועדו בעיקר למנוע את "הסתננות" המגורשים חזרה לכפריהם.


אבל שרון השתכנע כבר בשלב מוקדם שטיהור אתני נוסף אינו מעשי בעתיד הנראה לעין (אלא אם כן יקרה מאורע בינלאומי בלתי-צפוי שישנה את התנאים לחלוטין).


בהעדר אופציה זו, האמין שרון שיש לספח את כל השטחים בין הים והירדן שאין בהם אוכלוסייה פלסטינית צפופה. כבר לפני עשרות שנים גיבש מפה, שאותה הראה בגאווה לאישים מקומיים וזרים, כדי לעשות לה נפשות.


לפי מפה זו, תספח ישראל את השטחים שלאורך הקו הירוק וכן את כל בקעת הירדן, ובכללה "גב ההר" (ביטוי החביב עליו במיוחד). היא תספח גם כמה רצועות-רוחב כדי לחבר את הבקעה לחוף-הים. בכל השטחים האלה, המיועדים לסיפוח, הקים שרון רשת צפופה של התנחלויות. זה היה מפעלו העיקרי ב-30 השנים האחרונות, בכל תפקידיו השונים – שר החקלאות, שר התעשייה והמסחר, שר הביטחון, שר השיכון, שר החוץ, שר התשתיות וראשהממשלה – ומלאכה זו נמשכת בקדחתנות גם ברגע זה.


את השטחים שבהם שוכנת אוכלוסייה פלסטינית צפופה התכוון שרון למסור לממשל פלסטיני. מנוי וגמור היה עימו להוציא מהם את כל ההתנחלויות, שהוקמו שם בחוסר-מחשבה. כך ייווצרו שמונה או תשע מובלעות פלסטיניות, מנותקות זו מזו, כשכל מובלעת מוקפת בהתנחלויות ובמתקני צה"ל. לא איכפת היה לו ששטחים אלה ייקראו "מדינה פלסטינית". השימוש שלו במונח זה, בשנים האחרונות, הוא דוגמה ליכולתו להסתגל כלפי חוץ, ובאופן מילולי בלבד, לתנאים המשתנים.


רצועת-עזה היא אחת המובלעות האלה. זוהי המשמעות האמיתית של עקירת ההתנחלויות ונסיגת צה"ל משם. זה אמור היה להיות השלב הראשון של הגשמת המפה: השטח הקטן, על מיליון ורבע תושביו הצפופים, נמסר לפלסטינים. כוחות צה"ל ביבשה, בים ובאוויר מקיפים אותו כמעט מכל הצדדים. עצם קיום תושביו תלוי בכל עת בחסדי ישראל. היא שולטת בכל הכניסות והיציאות (מלבד מעבר רפיח, הנשלט על-ידי ישראל מרחוק). היא יכולה לנתק בכל רגע את אספקת החשמל והמים. את אותו המצב התכונן שרון ליצור בחברון, רמאללה, שכם, ג’נין ועוד.


האם זאת "תוכנית שלום"?


שלום עושים בין עמים המסכימים מרצון לכונן מצב שבו יוכלו כולם – וגם יהיה כדאי להם – לחיות בחרות, ברווחה ובכבוד הדדי. לא לזה התכוון שרון. כאיש צבא, הוא מכיר רק שביתות-נשק. אילו הגישו לו שלום על צלחת, לא היה יודע מה זה.


הוא ידע היטב שאין מנהיג פלסטיני שיסכים אי-פעם למפה שלו. לכן לא התכוון כלל לנהל משא-ומתן מדיני עם הפלסטינים. סיסמתו היתה "אין לנו פרטנר". לכן התכוון לבצע את כל שלבי תוכניתו באופן "חד-צדדי", כפי שביצע את הנסיגה מרצועת-עזה. בלי הידברות עם הפלסטינים, בלי להביא בחשבון את צרכיהם ומאווייהם, וכמובן בלי הסכמתם.


אבל שרון בהחלט התכוון לעשות שלום – שלום עם האמריקאים. האישור האמריקאי היה חיוני בעיניו. הוא ידע שוואשינגטון אינה יכולה להסכים לתוכנית כולה. לכן התכוון להשיג את הסכמתה טיפין-טיפין, לכל שלב בנפרד. מכיוון שהנשיא בוש השתעבד לו לחלוטין, ולא ידוע מי יבוא במקומו, התכוון שרון לבצע את עיקר תוכניתו כבר בשנתיים-שלוש הקרובות, לפני תום תקופת-כהונתו של הנשיא. מכאן גם החיפזון במהלכיו הפוליטיים. היה עליו להגיע לשלטון מוחלט עכשיו, מיד. רק השבץ מנע זאת.


התשוקה שבה מבקשים אנשים כה רבים וטובים בשמאל לחבק את "מורשת שרון" אינה מעידה על הבנת תוכניותיו, אבל היא מעידה על כמיהתם לשלום. הם נכספים בכל ליבם למנהיג חזק, בעל רצון ויכולת לשים קץ לסכסוך.


הנחישות שבה סילק שרון את המתנחלים מגוש קטיף הלהיבה את דמיונם. מי היה מאמין שיש מנהיג המסוגל לכך, בלי מלחמת-אחים, בלי שפיכות-דמים? ואם זה קרה בעזה, מדוע שזה לא יקרה גם בגדה המערבית? שרון יסלק גם שם את ההתנחלויות ויעשה שלום. כל זה מבלי שהשמאל יצטרך לנקוף אצבע. המושיע, כמו אלוהים בתיאטרון, יקפוץ מהמכונה. צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים, שהם רחוקים מלהיות צדיקים.


שרון התאים את עצמו בנקל לכמיהה הזאת של הציבור. הוא לא שינה את תוכניתו, אבל נתן לה ציפוי חדש, ברוח הזמן. מעתה הופיע כ"איש שלום". מעולם לא היה איכפת לו ללבוש מסכה כזו או אחרת. המסכה אינה חשובה לו. אבל היא מעידה על המשאלה העמוקה ביותר של רוב הציבור הישראלי.


מבחינה זו עשויה "מורשת שרון" המדומיינת למלא תפקיד חיובי. כאשר הקים את מפלגתו החדשה, הוא לקח עימו רבים מאנשי הליכוד, כאלה שהבינו עם הזמן שחזון ארץ-ישראל השלמה אינו בר-ביצוע. רבים מאלה יישארו במפלגת "קדימה" גם אחרי ירידת שרון מהבמה. כחלק מתהליך עמוק, גם אנשי ליכוד מוכנים לקבל את חלוקת הארץ. המערכת כולה זזה שמאלה.


"מורשת שרון", גם אם היא מדומיינת, עשויה להיות לברכה, אם שרון ישתקף בה במהדורתו החדשה: שרון העוקר את התנחלויות, שרון המוכן לוותר על שטחים של ארץ-ישראל, שרון המסכים להקמת מדינה פלסטינית.


נכון, לא זאת כוונתו של שרון. אבל כפי שהוא עצמו היה בוודאי אומר: לא הכוונות חשובות, אלא התוצאות בשטח.

תגובות
נושאים: מאמרים

18 תגובות

  1. מכלוף הגיב:

    שני אנשי הדמים,שרון ועראפת חברך,היו רוצחים ,אכזריים .
    צחוק הגורל הוא ,שאחד הוכר כחתן פרס נובל לשלום,
    והשני הוכר כאיש שלום.
    חה חה חה ,אם אלו הם אנשי השלום.מי הם אנשי המלחמה?

  2. אורן הגיב:

    עוד אחד בשורה ארוכה של כותבים המנסים לשכנע אותנו שהם ורק הם יודעים את תוכניותיו של שרון לאורך השנים (כולל המרכיב המולקולרי המדוייק של חלב אימו…).

    הדבר היחידי שברור לי כאן, הוא שמנקודת מבטך השמאלנית רדיקלית, אין לך ולו שמץ של מושג מה עבר בראשו ומה היו שאיפותיו, כל פעולה ניתנת לפרשנות בהתאם להשקפה הפוליטית.

    אבל דבר אחד ברור – שרון השתכנע שהכיבוש חייב להפסק ושיש לוותר על חלק גדול מההתנחלויות ולאפשר הקמת מדינה פלשתינית. כיצד אני יודע? הוא אמר זאת.

  3. ציון הגיב:

    אבנרי נותן לשרון קרדיט גדול מדי. לפי רשימה זו היתה לו תוכנית סדורה ומושכלת שהכתיבה את מהלכיו ובמסגרתה אף שינה שרון בעורמה את המסכות שלבש כדי להגיע ליעדו הסופי – מדינה נקיה מערבים. זה לא נראה משכנע.
    התבוננות בהתנהלותו של שרון כראש-ממשלה מגלה איש הפכפך שאימץ קווי פעולה ונטשם חדשות לבקרים. כך עם "מלחמת החורמה בטרור" שהחלה עם מבצע חומת מגן והסתיימה בהתקפלות חד-צדדית מעזה. כך עם התנגדותו ל"גדר הביטחון" שהפכה לתוכנית להקמת "גדר מזרחית" נוספת והסתיימה, בינתיים, בהתקפלות חלקית. וכך שוב ושוב.
    שרון הוא אופורטוניסט חסר תקנה. מעולם לא היתה לו תוכנית אב. הוא השתמש בסיסמת "ארץ ישראל השלמה" כל עוד זה קידם אותו במירוץ לצבירת כוח והשפעה (וזימן לו חבורת חסידים שוטים כעושי דברו)והשליכה מאחורי גבו ללא היסוס כאשר נדמה לו ש"מהלכים מתונים" ישרתו אותו טוב יותר. באותה מהירות הוא היה נוטש את דרכו הנוכחית אם וכאשר היתה הופכת לו למכשול. ובאותה מהירות הוא היה יכול לצאת למלחמה נוספת (נגד סוריה למשל) אם הדבר היה נראה לו נחוץ פוליטית.
    לא ברור מה יותר מפחיד – אידאולוג פאנטי נוסח התמונה שצייר אבנרי או מקיאוולי משולח רסן כפי שתואר כאן.

  4. חיים הגיב:

    "ביסוד תפיסתו מונחת לאומנות פשטנית, נוסח המאה ה-19, האומרת: עמנו מורם מכל העמים, כל שאר העמים נחותים. זכויות עמנו קדושות, לעמים אחרים אין שום זכויות. כללי המוסר חלים רק על היחסים בינינו לבין עצמנו, הם לא חלים על יחסנו לאחרים"

    כמה מתנשא כבר אפשר להיות לכל הרוחות? הייתי מוותר על תגובה לחלוטין אם אבנרי היה יחיד בגועל נפש הזה, למצער התופעה כה נפוצה וכה עקבית בקרב דוברי וכותבי שמאל שהיא ראויה להתייחסות.
    עד מתי נקרא כותבים כלכך מלאים בעצמם עד שקריאת מאמריהם פשוט מעייפת, עד מתי פשטנות רדודה תחשב הדוגמה השלטת? לפשט את תפיסת עולמו של שרון ללאומנות סגנון המאה ה19 מתאימה באמת למאה ה19.
    חוסר ההערכה ליריבים הפוליטיים נמצא ביחס הפוך למעמדו של השמאל ונראה שחוסר ההערכה הזה רק יגדל.

    אז בסדר שרון הוא פשיסט לאומן גזען מהסוג הנמוך ביותר, נפוליאון, מוסוליני וכל כינוי אחר שאבנרי יבחר, כמה קל לתקוף אדם על ערש דווי.

    העובדה הפשוטה היא ששרון הוציא את ישראל מעזה ועל כך אבנרי לעולם לא יסלח לו, שרון נטרל את עראפת וזה לבדו מספיק כדי להוציא מאבנרי ארס רעיל, בימין הקיצוני שונאים את שרון יותר מאת את אבנרי וזה כבר באמת בלתי אפשרי.

    ככל שאתה מבלה יותר בגדה אתה למד שההנעה הראשית של הכותבים כאן היא איבה אישית. לא ממש מעודד.

    חיים, שמאלן מתוסכל.

  5. תיקון  – יוני א הגיב:

    לחיים- אתה כותב- ככל שאתה מבלה יותר בגדה אתה למד שההנעה הראשית של הכותבים כאן היא איבה אישית. לא ממש מעודד.

    באופן אישי לחלוטין אני שונא ומתאב את פושע המלחמה דבליו בוש . היה מעודד אם יותר היו מתאבים אותו ודי לחכימה ברמיזה

       

  6. איתן לרנר הגיב:

    הרושם שעלה בבירור עד להתנתקות ממאמרי אורי אבנרי היה של תמיכה במהלך , למרות שכיום הוא חוזר במאמר זה ומספר לנו שלא היתה זאת תוכנית שלום ובכלל , אורי , כיצד התיישבה תמיכתך במהלך כזה כאשר להווי ידוע כי נועד להסוות , להסיט ולטשטש את המשך התוכנית הגדולה של אריק שרון להשתלט על הארץ ולהשליט עלייה את היהודים ?
    אבנרי טוען שאנשי שמאל חיבקו את אריק כיון שיש להם צורך כיום בשלום והם מחפשים את הדמות החזקה שתעשתה זאת . אני רואה בחיבוק ובפולחן האישיות הדתי הנעשה כיום לאריק שרון , פולחן מיתי המשתיק את הקול המציאותי הביקורתי והגורמים לכך אינם דווקא החיפוש אחר שלום אלא יותר השלכה פסיכולוגית של אוסף של אנשים את דמות האב הכל יכול וזה שאסור לבקרו ולהרגיזו , הדמות מעברם האישי. זהו התהליחך המאפשר לפאשיזם או כל טוטאליטריזם אחר לצמוח ללא הפרעה .
    בהקשר זה איני רואה איך המורשת המדומיינת לחלוטין של האיש , גורמת איזה שהוא דבר טוב. איזה דבר טוב יכול לצמוח מנוירוזה המונית ומורשת שקרית הקובעת את פני החברה קדימה ?
    האם לא קל יותר היום לקבל את האפשרות של מנהיג אחד השולט על העם , וזאת למרות ואולי בגלל הליכתו של הסמל – שרון ?!.
    אני חושב שהדבר המפחיד ביותר הוא שאנחנו גדלים וצומחים עם השינויים האיטיים האלו בחברה ולכן קשה לראות בבהירות הדרושה עד כמה הדרדרנו והפכנו לחברה פשיסטית המבקשת לעצמה פתרונות קלים שינתנו על ידי המנהיגים . אנחנו כבר לא רוצים להתערב יותר .

  7. עלבון לנפוליאון (עפרה) הגיב:

    נפוליאון היה בוודאי דיקטטור ומיליטריסט אבל ההסטוריה תזכור אותו תמיד כאמנסיפטור הגדול, כמי שכפה על אירופה בעל כורחה את עקרונות השוויון וזכויות האזרח של המהפכה הצרפתית. שרון לעומתו הוא הרוויזיוניסט הקלאסי, איש האפרטהייד: גם כשהעלה את מופע "איש השלום עוקר ההתנחלויות" לא גילה שום עניין בהענקת זכויות ויחס אנושי ללא-יהודים, ולא הורה להפסיק להתעלל בפלשתינים. מקסימום, הוא הראה את נחת זרועו גם לכמה יהודים פרועים שבעבר היו יקיריו ושירתו את מטרותיו.

  8. חיים הגיב:

    לא יבשה הדיו הדיגיטלית על ההודעה שכתבתי והנה בא איתן לרנר ומשליך בוץ פסואדו-פסיכולוגיסטי על החברה כולה. הוא מדבר על פולחן אישיות המוני, נוירוזה המונית, חברה פשיסטית. אוי ויי..

    אם נשחק במשחק של מר לרנר, נוכל לאמר שמר לרנר מבצע דה-רציונאליזציה לחברה כדי להמנע מהצורך לבחון ביושר את עמדותיו שאחיזתן בחברה המדוברת זניחה עד לא קיימת.

    כמובן שזה טפשי, מר לרנר הוא אדם תבוני, סוברני שלא זקוק ללהטוטנות תת-הכרתית כדי להצדיק את דעותיו בעני עצמו. מר לרנר לעומת זאת לא מעניק את הקרדיט שהוא מצפה לקבל ל"חברה", ל"ציבור" או לכל קטגוריה כוללנית אחרת שמונעת ממנו את הצורך להתייחס לחבריה כאל בני אדם תבוניים.
    יש מלה בעברית לאנשים כאלו, לא זוכר אותה עכשיו.

  9. ליוני המתקן הגיב:

    איזו רמיזה?
    אתה שונא את בוש, יופי. לי קשה לפתח שנאה למישהו שאני לא מכיר אישית, אני יכול לתעב את הדרך, לבוז להתנהלות או לבקר בחריפות את האדם. לשנוא אותו? את זה אני אשאיר לך ולספירו שאף הוא שונא באופן "ראציונאלי".

    בכל מקרה, תעוב אישי הוא לא אג’נדה(או לפחות לא אג’נדה שמאלית), תעוב אישי הוא לא דרך, תעוב אישי היא לא אידיאולוגיה. שאני מגיע לאתר דעות שמאלי כמו הגדה השמאלית, אני מצפה לקרוא דעות , לא כמה אבנרי או ברעם שונאים את שרון(הגדיל לעשות ברעם שטען ששרון גרוע מראנטיסי ויאסין ולצערי, מובטחני שהוא עומד מאחרי זה). אני מצפה לקרוא בקורת פוליטית, חברתית, תרבותית ולא שיפוט רדוד ופסואודו-פסיכולוגית-המונים-בגרוש. אני מצפה לשמוע קולות מגוונים ולא מקהלה מונוטונית צנזוריאלית. הכי אני לא מצפה לפגוש צביעות והתקרנפות, ולדאבוני המר, מרבית(לא כל) מרבית המאמרים(שלא לדבר על התגובות)נעים בין התחשבנות אישית קטנונית לתעמולה "אנטי גלובליסטית\אמריקאית" פשטנית ללאומנות ערבית\פלסטינית.

    מאמרים חברתיים? יוק. מאבקי עובדים ופעילות בקרב תושבי השכונות וגטאות העוני בישראל? יוק. סולידריות? הצחקתם אותי, במקום בו יושבים שלושה שמאלנים רדיקאלים יש שש עשרה דעות, שמונה אידיאולוגיות, ארבע מפלגות ושני אוייבים בנפש.

    בכל מקרה, אני כותב מתוך תסכול אישי. אז צר לי אם זה יוצא מגעיל, אבל עייפתי, עייפתי מקמינר שמתרץ לי למה ברכה והוא תומכים ברודן הפשיסט הסורי, ממר פתר שמספר לי "נפלאות" על קובה וויטנאם שבה למשל עובדים ב"התנדבות" 7 ימים בשבוע, פאר הסוציאליזם המתגשם. ובעיקר נמאס לי שמתייחסים אלי כאל פתי, או טיפש שעלול לצרוך את התעמולה הזולה הזו ברצינות.

    אני כנראה צריך מנוחה, אז להתראות לבנתיים, נתראה בשמחות.

  10.  יוני לחיים הגיב:

    אבוי לי וברצינות שלא התכוונתי לעלוב והמיקלדת הוירטואלית עושה המון בעיות  ואין פסיקים או נקודות וכו    אז אולי אענה מאוחר יותר באנגלית כי זאת שפת האם של המקינטוש  

  11.  יוני לחיים הגיב:

    Le’chayim- The Left everywhere has always been more argumentative and "soul searching" than the Right which has mostly simplistic answers to complicated problems and questions (throw out the Palestinians; they know only the language of force; they’ll hate us forever and want our demise etc etc). In any case, I believe that the cases of Sharon and Bush are extreme and that’s why the "hatred " of some towards them. The electronic and print media have propped-up these two personalities and have allowed them to get away with murder (tartei mashma). The sane voices in the U.S. who have been trying against all odds to awaken the American people are so few and the resistance to them so great, that no wonder emotions run high and "even" I will sometimes stoop to expressions of "hate". And how can you not "hate" someone who has committed the crimes that, say, Bush- an ignorant and evil man has committed. Now, we can argue about the meaning of evil but I hope we won’t get into that. Bivracha, Yoni.

  12. יורם גת הגיב:

    לחיים –

    אשתמש בשיטת הדיון שלך: מרבית (לא כל) הטענות שהעלית נעות בין אמירות סרק שבלוניות לקביעות עובדתיות חסרות שחר.

  13. ליוני הגיב:

    לא.
    אל.
    תשאר עם המקלדת הוירטואלית. זה עצבים לקרוא כל פעם תגובות ארוכות באנגלית.
    ציין מראש שזו מקלדת וירטואלית ואין פסיקים ונקודות, וניקח את זה בחשבון. יותר טוב מהתגובות הארוכות באנגלית של לואי.

  14. ליורם גת הגיב:

    טוב,באמת לא ציפיתי לתגובה כלכך מנומקת אבל בכל זאת אנסה.
    "…קביעות עובדתיות חסרות שחר" אם עובדתי אז איך חסר שחר? ואם חסר שחר אז מה עובדתי?
    לעכור את מי הבריכה הרדודה כדי שתיראה עמוקה זו באמת שיטת סרק שבלונית.

    לעניין, אני חושב שהייתי די ברור. אני אנסה להיות עד יותר ברור למענך.

    יש נטיה לכותבי שמאל לזלזל ביריביהם הפוליטים ולהשתמש יתר על המידה בהכללות רדודות כאילו-פסיכולוגיות על אופיו של "העם" ה"ציבור" ושאר יצורים אמורפיים. זו רעה חולה.
    זה קרה במאמר לו אנו מגיבים ובתגובות לו.

    מצד שני יש לכותבי שמאל נטיה לחופש מסויים עם העובדות ויצירתיות יתר עם הפרשנות. המאמרים של פתר על וייטנאם וקמינר על סוריה היו פשוט קלאסיקה.

    מצד שלישי אין בגדה השמאלית דיון חברתי אמיתי, כלומר כזה שנוגע לחברה בה אנו חיים, כלומר כזה שבו אמורים לקחת חלק חלקים נרחבים בחברה ולא 117 שמאלני כורסה בחיפה, תל-אביב וירושלים. אם הייתי לרגע פסיכולוג בגרוש הייתי אולי כותב שהאנטי-ציונות הבוערת בעצמותיהם של רבים רבים מהכותבים(מאמרים ותגובות) היא גדר הפרדה בינם לבין החברה בישראל, גדר המאפשרת להם לדבר גבוהה גבוהה על חברתיות וסוציאליזם אבל להשאר מנותקים מההיבטים המעשיים שלהן. לצערי, אין לי דוגמאות להעדרו של הדיון החברתי – זו תוצאה בלתי נמנעת של חסרונו.

    אני מקווה שאני ברור יותר כעת. כל זה היה בתגובה הקודמת שכתבתי רק בפחות צדדים…

    עכשיו תסביר לי במטותה מר גת מה פירוש "מרבית (לא כל) הטענות שהעלית נעות בין אמירות סרק שבלוניות לקביעות עובדתיות חסרות שחר" ולמה זו שיטת הדיון שלי.

  15. רמי הגיב:

    למבקרי אבנרי כדאי להזכיר כי יש לו יתרון חשוב בבואו להבין ולנתח את התופעה השרונית. שרון ואבנרי בני דור לוחמי תש"ח. שניהם ראו בעין את הטיהור האתני וראו כיצד הוא טופל על ידי מומחי ההסברה הישראלים והתקבל על דעת הציבור בארץ ובעולם. שניהם חוו אותן חוויות ואת השתקפותן המעוותת בראי התקשורת ושניהם הסיקו מכך מסקנות, כל אחד מהם לפי אופיו (אבנרי: שלום מתוך כבוד לעם הפלסטיני. שרון: המשך הגירוש וטיהור הארץ מ"זרים"). לכן, כשאבנרי מתאר את התכנית הגדולה של שרון, יש להקשיב לדבריו. לדעתי אכן הניתוח קולע (וחסר טעם לבקש דיקנות בפרטים שאינה קיימת אפילו במוחו של בעל התכנית). שרון הוא ממשיך הקו של "עם ללא ארץ לארץ ללא עם". יתרונו על ההוזים שקדמו לו הוא בכך שהגה תכנית פעולה ממשית, ולמרות שחלו בה אינספור שינויים – הוא דבק בה ברמה האסטרטגית. מי שחושב ששרון "גילה את אמריקה" ושינה את דעתו גבי "הבעייה הפלסטינית" משנוכח כי "הכיבוש הוא רע" – הוא ממש תמים, שלא לנקוט ביטויים מעליבים. ואולי לא תמים, אלא מתמם, שהרי בעצם כולנו יודעים היטב מה אנחנו מעוללים לערבים זה דור ודור אבל אי ההבנה או אי הידיעה מקלים עלינו את משא המצפון והדיסוננס שבין היותנו בני עם שנפגע קשות משנאת זרים ובין היותנו כובשי ארץ ועם ושונאי זרים מהסוג הדוחה ביותר בעצמנו.

    ו ממצב הדול

  16. רפי אשכנזי הגיב:

    זהו מאמר "איש השנה" הרביעי על שרון…
    אבנרי כותב לנו באיחור, מאמר "איש השנה" נוסף, רביעי, על אריק שרון.
    כמי שהיה בצעירותו קורא נלהב של אבנרי בשבועונו ‘העולם הזה’, אני מרשה לעצמי להחמיא לאבנרי ‘הפעם’ על מאמרו. מאמרו זה, מצטרף לשלושת מאמרי "איש השנה" אותם הקדיש לאריק שרון בזמנם בעיתונו לפני יותר מ 30 שנה, מאמרים מצויינים השמורים עמי היכן שהו באיזה ארגז בבית. אבנרי רואה נכון לטעמי, את אריק שרון, רואה נכון על אף השנים הרבות שעברו משנות הששים של המאה הקודמת. אבנרי רואה נכון את אריק גם מול הריקודים סביבו מצד חבריו ממחנה השמאל, ריקודים של אנשים שאינם רואים את ‘האריק האמיתי’ אותו רואה אבנרי. גם אם אינני מסכים עם כל הגיג של אבנרי על שרון, בגדול, אבנרי רואה נכון, כתמיד , את שרון. הייתי מציע לכל חסידיו החדשים של שרון מקרב מחנה{מכנה…} השמאל, להיות יותר זהירים וביקורתיים בגישתם.
    דברי נכתבים כאשר שרון מאושפז במצב אנוש בבית חולים. דברי על שרון הפוליטיקאי, אינם גורעים כהו זה, מאיחולי החמים להחלמתו ושובו לאיתנו ממחלתו.

  17. נח הגיב:

    קריקטורה של נפוליאון

    אם אריראל שרון הוא " נפוליאון הישראלי" עפ"י אבנרי כי אז צדק כנראה קרל מארקס במאמרו " ה-18 בברימאר של לואי בונאפרט " ולפיו אפשר " שכל העובדות ההיסטוריות העולמיות הגדולות וכל האישים הקשורים בעובדות הללו כאילו חוזרים ונישנים..אבל בפעם השניה בצורת פארסה "
    ואכן אריאל שרון מזכיר את נפוליאון אפילו פחות מהאופן שבו בן הדוד נפוליאון ה-3 הזכיר את נפוליאון ה-1.

  18. דניאל עוז הגיב:

    אינני בטוח אם לאבנרי אינן או ישנן "פריוילגיות" בניתוח הפסיכולוגיה הפתלתלה שבמוחו המיוסר של שרון (שיתבדל לחיים ארוכים).
    אני לא אוהב ספקולציות והתנבאויות מרחיקות לכת כל-כך לגבי מה-עמדו-להיות-תכניותיו-לעתיד של מן דהוא.. עמרי שרון לא יודע וגם אבנרי לא יודע.

    מה שבטוח הוא העדויות בשטח. ואת זה באמת צריך להזכיר לאנשים: התנתקות התנתקות, אבל שלום? שוב עלה שרון על הבולדוזר – רק שהפעם הפנה אותו נגד ישובי גוש קטיף. אני בטוח שהוא האמין שזה לטובתה של מדינת ישראל. מצד שני – מה שלום בזה?
    עד סופו דבק שרון בעקרונו הגזעני שלא לדבר עם ערבים. היות ובשביל סולחה בכל זאת נדרשת לחיצת-יד ולהחליף כמה מילות פיוס, קשה לי לראות את שרון של "אילו" ממשיך מכאן להסכם קבע בקדנציה הבאה.
    אני מברך על ההתנתקות, אני חושב שהיא מעשה טוב אף שנעשה על-ידי אדם שלחובתו זקופים פשעים ואיוולות. אני חושב שהיא קידמה אותנו. אבל בחשבון האחרון — זו לא הדרך. הדרך חייבת להיות משא-ומתן. הגעה להסכם-קבע המתבסס על דו-שיח ופתרון המחלוקות הקשות: השיבה וירושלים.
    את המשימה הזו עלינו להטיל על דמות כיוסי ביילין, שמבין את הדברים האלה בדיוק.

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים