בהסתדרות נפתח השבוע דיון על "יעדי ההסתדרות לשנים הקרובות". חשוב לקיים דיון על עתידה של ההסתדרות מאחר שמזה שנים רבות לא נערכים ה"מושבים האידיאולוגיים" במסגרת ועידותיה. חרף המחאות, הדרישות וההבטחות, שתי ועידות ההסתדרות האחרונות כונסו לאחר הבחירות אך ורק כדי לבחור את ראשיה, אבל לא נערך בהן דיון לעומק על תפקידיה ויעדיה. לכן, ולאחר פיגור של שנים כה רבות, חיוני לקיים דיון זה בהנהגת ההסתדרות, להרחיב את מעגל המתדיינים ולכלול את חברי בית נבחרי ההסתדרות (כולל סיעת האופוזיציה "עוז", שרוב חבריה נציגי עובדים במקומות עבודה גדולים) ואף לשתף את כלל חברי ההסתדרות באמצעות נציגיהם כפי שנבחרו בוועידת ההסתדרות האחרונה. ההובלה של התהליך היא בידי ההנהגה, אבל החשיבה צריכה להקיף את כלל החברים.
על מנת לקבוע את יעדי ההסתדרות לשנים הקרובות יש לנסות ולהתמודד עם השאלה: מהו מאזן הכוחות בין הון לעבודה בחברה הישראלית? מהו חלקה של הכנסת העובדים בעוגה הלאומית – בעושר שהם מייצרים? מהם כיווני ההתפתחות של הקפיטליזם הישראלי בשנים הבאות? אולי לא זה המקום להיכנס לעומק לכל הסוגיות שהועלו, אבל ניתן לתת תשובה ראשונה והיא: הקפיטליזם הישראלי על משבריו הרבים בשנים האחרונות מצליח לשחוק בהתמדה את הכנסת העובדים לטובת בעלי ההון. זאת תוך התערבות ברוטלית של הממשלה המשרתת את ההון המקומי והזר – כפי שאף ממשלה בישראל לא שרתה אותו מעולם. הקמת "קדימה" הוא הביטוי הפוליטי ל"אחדות הלאומית" שהמעסיקים כה חפצים בה והביטוי בשטח ל"אחדות הלאומית" הוא שילובה של ישראל בקפיטליזם הגלובלי, המשך הכיבוש באמצעים אחרים והעמקת המדיניות הניאו-ליברלית הרואה במעמד העובדים כוח שיש להכניעו. לפיכך, ההסתדרות צריכה לפעול נגד מגמות אלה ולרכז את מאמציה בשנים הקרובות בניסיון לחלק את העוגה בצורה אחרת: להוריד את חלקם של בעלי ההון בהכנסה הלאומית ובמקביל לשפר את רמת החיים והשכר של העובדים, המובטלים ובני משפחותיהם.
תנאי הכרחי לפתיחת מסע לשיפור רמת השכר של העובדים הוא לקבוע תוכנית עבודה מסודרת ובה יעדים מעשיים במישורים הארצי, הענפי והמפעלי – ובמרכז תוכנית זו: מאבקים למען תוספות שכר. יחד עם זאת, במשק בו רק כשליש מהעובדים הם עובדים מאורגנים (חברים באיגודים מקצועיים), לא ניתן לפתוח במסע שיטתי וכלל-ארצי לתוספת שכר מבלי לתת את הדעת על כך שכמיליון עובדים (לרוב במקומות עבודה בהם השכר הוא נמוך במיוחד) נמנים עם המגזרים הבלתי-מאורגנים בישראל. על ההסתדרות לנטוש את ההשקפה לפיה "קומבינות" למיניהן עם המעסיקים או הממשלה יתנו מענה לדרישה לארגן את מקומות עבודה. כל עוד ההסתדרות לא לוקחת על עצמה את אתגר ארגון מעמד העובדים באיגודים מקצועיים – כולל במגזרים בה היא לא פועלת או פעילותה לא תמיד מורגשת, כגון האוכלוסייה הערבית, העובדים הזרים, הצעירים והסטודנטים – איש לא יעשה זאת במקומה.
התמודדות עם אתגר הארגון קרי: הפיכת ההסתדרות והאיגודים המקצועיים שבה לכלי מרכזי שבידי העובדים למאבק נגד בעלי ההון, טומן בחובו אימוץ עמדות מעמדיות עקרוניות. עמדות מעמדיות עקרוניות שכה חסרות בהסתדרות כיום. עמדות מעמדיות עקרוניות הגורסות כי על העובדים להיות חיל החלוץ במאבק לשינוי החברתי ועל ההסתדרות להוות את התנועה החברתית הפעילה והגדולה במדינה. עמדות מעמדיות השוללות את ההפרטה והניצול המחפיר של חברות כוח האדם, המקדמות את מאבק העובדים ללא פשרות ורואות בקפיטליזם אם כל האפליות.
אתגר הארגון צריך להקיף גם מגזרים חברתיים אחרים כמו למשל את המובטלים. אחד מכל עשרה עובדים בישראל הוא מובטל, אבל הוא חלק בלתי נפרד של מעמד העובדים. כל עוד מספר המובטלים יהיה גבוה כפי שהוא היום, לא ניתן יהיה להשיג הישגים משמעותיים. העובדים המובטלים צריכים לפעול יחד עם העובדים הפעילים, למען אותן מטרות-העל, אבל קודם כל ליצירת מקומות עבודה.
אין לפרש זאת כהסתגרות ההסתדרות בדרישות הכלכליות של העובדים. אמנם זהו תפקידם המיידי של האיגודים המקצועיים. אבל לא תיתכן ההגנה הטובה ביותר על האינטרסים של העובדים מבלי לנסות ולשנות את החברה מן היסוד, מבלי לנסות ולהכשיר אלפים ורבבות כמנהיגי השינוי החברתי, השולל את הקפיטליזם ומקדם את הסוציאליזם. במסגרת זו, על ההסתדרות להוביל את חבריה למאבק למען השלום הצודק, למען השלום המשרת את העובדים משני צידי הגבול ולא את בעלי ההון בישראל ובפלסטין. על ההסתדרות להבין שבעולם של קפיטליזם גלובלי, מסגרתם של מאבקים רבים היא מקומית, אך תוכנם הוא בינלאומי.

דוידי הוכיח בפעם המי יודע כמה שהוא היחיד בהנהגת ההסתדרות שמתנגד באופן עקבי לניאו-ליברליזם ועשיקת העובדים לטובת בעלי ההון. חזק ואמץ אפרים.
אפרים דוידי הוא אי של שפיות בתוך הנהגת ההסתדרות.
אפשר להדמות את פעילות של אפרים דוידי בהנהגת ההסתדרות לאותו נער הולנדי אמיץ המנסה לעצור את פריצת הסכר.
אפרים – מהמאמר שלך לא ברור למה אתה מתכוון ב"אימוץ עמדות מעמדיות עקרוניות" שכן אתה עצמך מטשטש את המושגים המעמדיים. מהו מעמד? האם כל העובדים השכירים בישראל הם בני אותו מעמד כפי שמשתמע מהשימוש החוזר שלך בביטוי "מעמד העובדים"? הרטוריקה הזאת מאוד אופיינית לעמיר פרץ שאינו יודע להבחין בין פועלים לפקידים וכן הלאה. ועוד אתה מוסיף: " על העובדים להיות חיל החלוץ במאבק לשינוי החברתי"
נראה שהפועלים נשכחו מלבם של מרקסיסטים היום…
ספידי – לא רק אפרים דוידי, אלא גם ג’יהאד עקל הוא חבר "בהנהגת ההסתדרות שמתנגד באופן עקבי לניאו-ליברליזם ועשיקת העובדים לטובת בעלי ההון".