אף פעם לא חלמתי שאצא להגנתה של שרת החינוך הגרועה לימור לבנת. היא האנטיתזה של כל תכונות האופי שאני מעריך. לבנת היא אשה חשוכה, קיצונית, קנאית, שמרנית, לאומנית, שיש בה גם המון צביעות וערמומיות. בעבר כעסתי במיוחד על היומרות שלה להיות פמיניסטית, שזכו אז לתמיכת עיתונאיות מזן מסוים, שלפחות כמה מהן הפיקו בינתיים לקחים וניערו את חוצנן ממנה.
לבנת חטאה גם במלחמתה בציבור המורים ובארגונים הייצוגיים שלהם. כל שר חינוך חייב לטפח את המשאבים האנושיים שלו, ולבנת התנהגה כמו קבלן מיוזע שרודה בפועלים זרים משוללי זכויות. לצערי לא כל השכירים בארץ הבינו את הצורך לגלות סולידריות כלפי המורים. אם פוליטיקאים כמו ביבי נתניהו ולבנת יצליחו למגר את המורים, לשחוק את שכרם, לפרק את האיגודים המקצועיים שלהם ולהפוך אותם לאבק אדם, אז כולנו אבדנו יחד עימם. למרבה הצער, הזרם הסוציאליסטי במדינה הובס במאבק על התודעה עוד לפני שהתרסק במלחמת הקיום המעמדית עם המפריטים מכל הסוגים.
המורים עצמם הטיפו לתלמידיהם נגד השובתים מנמל אשדוד, והמונח "שביתה" איבד את ערכיותו החברתית והדמוקרטית והפך למלת גנאי. ציבור המורים הוא ענקי ולכן הוא מסוגל לנהל מאבקים שיכאיבו למדינה וגם לאזרחים. אבל הוא גם סובל בשל גודלו. האוצר שוקד כבר שנים על שחיקת שכר המורים וטוען שהעלאות משמעותיות תהיינה בבחינת "סכנה למשק". יש משהו טעון במונח "משק". לא מדובר רק על כלכלה אלא גם על נכס לאומי, ובמלחמה נגד העובדים משתמשים לעתים קרובות במושגים לאומניים, בעצם, בהסתה לאומנית. העובדים הם "מחבלים במשק", ואילו בעלי העסקים הגדולים המבריחים את הונם לחו"ל הם "משקיעים" המשתלבים "בכלכלה העולמית" ובגלובליזציה הבלתי נמנעת. היו עליות ומורדות ביחסים שבין לבנת לנתניהו, אבל בנושא החברתי-כלכלי היא קצין בכיר בצבא העשירונים העליונים. מרתק שגם לבנת הוקרבה על ידי בני-בריתה בעבר הקרוב למען פולחן האישיות הדוחה של אריאל שרון. אני מבקש להזכיר לכל הקוראים שכל העוולות החברתיות הכרוכות בשמה נעשו תחת שרביטו של ראש הממשלה. זה לא מעניין את היונים מסוגו של עמוס עוז המסרב לתמוך בעמיר פרץ בגלל השביתות וקורא לעצמו איש שמאל. איש עם עמדות כאלה שייך לאגף השמרני בכל מפלגת ימין-מרכז במערב.
כך קרה שהממסד עשה עוול והשמיץ שלא בצדק דווקא את לבנת, עצמו ובשרו. השבוע חברו כל העיתונים כדי להפיץ את דיבתה רעה, והכל בשירות התעמולה הזולה למען "שמש העמים" המאושפז בהדסה, משטרו האלים המושחת ומורשתו המבישה. נערי שרון, שרובם כבר קשישים כבדי סבר, הפיצו שלבנת היא בעצם האשמה העיקרית בהתמוטטותו של שרון. שרת החינוך האשימה אותו בניסיון להתחמק מהשלכות פרשת השוחד ממרטין שלאף (שהעביר לשרון כמדווח שלושה מיליון דולר) ובכך גרמה למחלתו האנושה. גם פוליטיקאים אחרים, בתוכם שר הפנים לשעבר אופיר פינס, הוקעו אל עמוד הקלון בשל תגובותיהם התקיפות על פרשת שלאף ודווקא מנהיג ש"ס אלי ישי קיבל מחמאות על סלחנותו כלפי מקבל השוחד. תראו לאן מגיעה הצביעות: אותם אנשים שהכפישו את אריה דרעי, הגנו על שלטון החוק וטענו, במידה ידועה של צדק, שאנשי הרב עובדיה יוסף אדישים מדי ולא רגישים מספיק לנושאים הקשורים בטוהר המידות, העלו על נס את ישי שהגן על המושחת החביב עליהם. איך היה אומר מנחם בגין? שומו שמיים.
גם כלפי לבנת הועלו בעבר האשמות שונות, ואף פעם לא האמנתי שהיא טלית שכולה תכלת. אבל הטענה כלפי שרון בפרשת שלאף היתה ונשארה מוצדקת, והדחקת הנושא תעלה את מיפלס השחיתות במדינה, ותהווה דוגמה רעה לכלל הציבור. כל דמעות השליש ודמעות התנין (קטגוריות שונות זו מזו) שנגרו בעטיו של שרון לא ישנו את העובדות, וגם לא את השלכותיהן. רק רשע רוצה במותו של איש זקן וחולה, וחלקי לא יהיה עם אנשים כאלה. זה לא מקרה שביטויים רצחניים כלפי שרון נשמעו דווקא בחוגים ימניים קיצוניים. כאלה הם. אבל עם זאת, אנשי הימין והמתנחלים חייבים למלא את פיותיהם מים. הם נשבעו בשמו של שרון כאשר תמך בהם, מימן אותם, חימש אותם ופגע בתושבי הסביבה כדי לתת להם מרחב מחייה. אז הם לא הזכירו כלל את הרקורד שלו, שלא לדבר על מעשי השחיתות הרבים הקשורים בשמו.
אבל המחלה של איש ציבור שנוי במחלוקת לא משנה את הרקורד שלו. אין לנו אנציקלופדיה סובייטית עם דפים תלישים, וכל אוהבי שרון החדשים והישנים לא יצליחו לטהר את השרץ. שרון היה לוחם, חרף העובדה שאנשים רציניים כמו מוטה גור ז"ל ואחרים העלו בפנינו שאלות רציניות גם בנושא הזה, אבל רשימת פשעיו היא ענקית: קיבייה, עזה, הפלישה הנפשעת ללבנון, הדרך שבה זכה בחווה שלו, מכסות המים ומכסות הקרקע, השימוש בתקנות מכס לצרכיו האישיים, קבלת כספים בניגוד לחוק, הטבח בסברה ושתילה, רצח חפים מפשע, בכללם ילדים, במחנות הפליטים בלבנון וגם בכפרים לבנוניים, יצירת החיזבאללה בשל מדיניותו המטופשת בנושא השיעי בלבנון, פריחת החמאס אחרי ששרון החליט לדכא דווקא את התנועה הלאומית הפלסטינית החילונית, עידוד ההתנחלויות הממאירות בכל אתר. לעומת כל אלה, ההתנתקות איננה אלא אפיזודה מינורית. אז מדוע מותר לשפוך את דמה של שרת החינוך ולהסית נגדה, אחרי שהתלוננה על מעשה שחיתות חמור של ראש הממשלה? ממתי מותר לעסקנים ולפקידים להוקיע ערוץ תקשורת (ערוץ 10) רק משום שפירסם דברי אמת בעיתוי לא נוח לפוליטיקאי כזה או אחר?
אין טעם לעוות את העובדות כדי שיתאימו לתיאוריה ולכן עלי להודות שיש אמת גדולה בדיווחים על "אהבת העם" לשרון. רוב הישראלים רואים בשרון איש כצלמם וכדמותם. כבר למדנו בשנים האחרונות שהעם אולי שונא את השחיתות אבל אוהב את המושחתים וגם הכוחניות והצפצוף על עקרונות המשפט הבינלאומי קוסמים לו. שרון איננו פראייר. הוא כמונו. פניו כפני הדור והציניות המיוחסת לו היא גם נחלתנו. אני שומע מהסובבים אותו על חוש ההומור שלו, על הקסם האישי השופע, אבל מחוץ לחוג המצומצם של המקורבים לא היתה לבדיחות העליזות של שרון שום משמעות. גם ללוי אשכול, ראש הממשלה (1963-1969) שעלה על שרון בכל, היה חוש הומור נפלא אבל זה לא קנה את הציבור בעת משבר, כפי שראינו במאי 1967.
כאשר פלש שרון ללבנון ברגל גסה ביוני 1982 התגייסו גם אז אנשי המרכז הלאומני באליטות המפא"יניקיות להגנתו. אנשים כמו שייקה בן-פורת, ואפילו אהרון בכר ז"ל שבינתיים נשכחו מלב אבל שלטו בשנות ה-80 בעמודי העיתון הנפוץ ביותר במדינה, שיבחו אותו בהתלהבות. גם אסי דיין התקרנף אז, והיה מסוללי הדרך למעריצי שרון של 2006. יש לי גם הסבר לתופעה. כל זמן שזה הצליח לשרון, והרוסים והאמריקאים איפשרו לו לפעול באין מכלים, התנגדות לדרכו היתה נחלת מעטים. אבל ברגע שהפלישה נתקעה, שמות הקורבנות התחילו להתפרסם ושרון הסתבך במחנות הפליטים בלבנון, יצאו נגדו כל אלה שתמכו בו עד אז. בהפגנת המאות אלפים נגד שרון בכיכר מלכי ישראל בספטמבר 1982 נאמו יצחק רבין ושמעון פרס, שעד אז גייסו תמיכה מאסיבית של חברי מפלגתם במלחמה. ואל תשכחו שלמפלגת העבודה היו אז 47 ח"כים. להוכחות החותכות שהבאתי כאן יש גם מסקנה חד-משמעית: לא ההתמרמרות המוסרית מניעה את העם לתמוך או למנוע תמיכה ממנהיג פוליטי, אלא "מבחן התוצאה".
איזה חשומה!………….איך נבחרה לבנת ליקירת העדה המרוקאית?
מאמר לעניין, שיורד לשורש דפוסים חברתיים רחבים מבלי לעשות הנחות המסברות את אוזן הקוראים. מזה זמן כתבתי בכמה מקומות, כולל כאן בטוקבקים, על העובדה שהרבה מן הצרות שנפלו עלינו, ועליהם מרבים לקטר באיבה וזעם, הגיעו מתוך תמיכה של השמאל במהלכים לא מוסריים – כאשר ניראה היה שאפשר TO GET AWAY WITH IT. כאשר המהלך נכשל, רצו לככרות או לעיתון לכתוב כמה נורא הפשיסט הזה או צרת החינוך הזה.
אך מי העלה אותם ? ומי לא לקח אחריות על הזיגזוגים ? יפה ענית במאמר שלך. כדאי אולי לדקדק מעט יותר בקטנות, ולבחון למשל את התמיכה בפמיניסטית לבנת, איך מתקבלות החלטות כאלה, מה קרה שם, ומתי הפסיק הרומן והחלה "התפכחות" כביכול. יתכן שבדיקת הדפוס הזה תמנע הישנותו, או לפחות תעורר מודעות.
זכורים לי הימים בהם עלצו בשמאל על הסיבוך המשפטי של נתניהו עם פרשת עמדי. ניכר היה שזהו קשקוש המזנה את מערכת המשפט ובעיקר את אכיפת החוק, קרי המשטרה. ברור גם שמהלכים כאלה בסופו של דבר יפגעו בשמאל התלוי במערכות החוק יותר מהימין שהפך את החוק לאויב הספונטניות היצרית הבכחנלית.
—
ואכן, ההשחתה והפוליטיזציה האלה גם סללו את הדרך לאפשר משפטי ראווה כמו טלי פחימה. כי כאשר השחיתות קיימת במערכת הזו, היא תפעל לטובת החזק. הנוהל הזה חוזר וחוזר כל הזמן, וטוב שהזכרת את לבנון, כי שם זה פחות או יותר התחיל, או הפך לשיטה משוכללת. בקיצור, YOU CAN’T BEAT THE DEVIL ON HIS OWN GROUND
בהקשר זה, נזכרתי בהתנפלות של אותו אגף ליבראלי צעקני על כל מי שדיבר עם חרדים אפילו באירוע משפחתי, לעומת מה שקורה עכשיו באותו אגף הרואה בחרדים לפתע זן נכחד הזקוק להגנה. או לגבי הפרות החוק במהלך הפינוי מעזה, עלצו ושמחו, ועכשיו אולי שמים לב שהנזקים למערכת המשפט יישארו איתנו זמן רב לאחר שנשכח את גוש קטיף. אכן, אריק שרון הוא סמל עמוק לישראליות, הרבה מעבר לעמדות המדיניות שלו.
–
באמת אין לנו אנציקלופדיה עם דפים תלישים, אין לנו אנציקלופדיה בכלל אלא רק קולקציה משונה של "נראיטיבים" שהמקורות הראשוניים בהם זה כתבות בעיתון… לך תנסה להזכיר למישהו את פשעיו של רבין, או לחילופין לדבר על כך שההתנקשות בו היתה פוליטית והאבל ה"לאומי" עילו הוא פוליטי, אנשים פוקחים עיניים מזוגגות ומנסים להחליט עם לפתוח בצרחות מטיפניות או הלעביר ערוץ בטלוויזיה לתכנית הבידור האהובה עליהם…
יש להבין שתפעול הפוליטיקה הישראלית (באמצעות הצגת "סדר יום" או הפיכת אישים לאתרוג או לדמות מונומנטלית; והפיכת אחרים לדמויות שליליות תוך איפוס אונטולוגי), בעיקר על ידי התקשורת וסוכני התרבות הקנוניים המציגים מציאות שקרית ומיתולוגיית-כזב – הינה הכנסת האבסורד והשרירות לתוך חיינו. ממשותו של הכוח, בפרט זה של הגמונייה יוזורפאטיבית (ניצול יתר) היא התנסות ההמונים בשרירותיותו הגחמנית של הכוח העירום, המשתלט על התודעה, ואשר אין לברוח מהשפעתו הסוגסטיבית – כאשר נידרשים מאמצים אינטלקטואליים חוזרים ונישנים למזער את הדימויים והתכנים הניכפים שהכוח הזה אוכף על הכרתנו וקישבנו. כוחו של הכוח אינו אגב בתחושת הכפייה שבכך, אלא בהיפוכה – הספונטניות שבהפנמה מוחלטת. דומה שתכנים אלה מחליקים לתודעתנו הפעילה בטיבעיות ובספונטניות, בדומה לשיר המזמזם ימים שלמים בראשנו, בלי שנוכל להשתחרר ממנו, אך גם בלי שהדבר יוצר תעוקה. כוחו של הכוח הוא בספונטניות הנאכפת (דבר והיפוכו, וזהו אחד מהאבסורדים של הכוח.
גישה ראוייה לריחוק מהאבסורד, היא לדעתי באמצעות מושג ה"פוליטיקה המתקדמת" של מישל פוקו, כאשר אנו שומרים על מעין דו-כיווניות או רב-כיווניות, במקום הצמדות למוקד או כוון פוליטי יחיד:
הבנות מדיניות-כלכליות והמציאות בישראל
— קישור —
התנסותינו בפוליטיקת האבסורד שבכוח יוזורפאטיבי, התממשה בארצנו במונומנטליזצייה המיתולוגית של רבין. להלן פרק אותו כתבתי לספרו החדש של ההיסטוריון ד"ר אורי מילשטיין "תיק רבין – המיתוס ושברו". זוהי גרסה ראשונית של הפרק שהופיע בספרו (הפרק מלווה בביליוגרפיה, חלקה ממצאי מחקר פסיכולוגי על הלם קרב).
רבין – בין הלם קרב למורשת אינטלקטואלית
— קישור —
מאמר בגדה השמאלית הבא להגן על הגב’ לימור לבנת מפני אויביה ב"קדימה". מאוד מעניין. אפילו אם זה מאמר מכל העיר זה תמוה, שהרי חיים ברעם הוא חיים ברעם.
אני לא רוצה לומר מה אני חושב על לימור. למה לי להשתמש במילים המתחילות באות המצחיקה וגם להעליב נשים העובדות למחייתן? יהיה שר החינוך הבא אשר יהיה, הוא בוודאי יהיה פחות גרוע מהגב’ ההיסטרית והמוטרפת הזו וממנכ"ליתה הכל כך אמינה ונאמנה.
ר"מ שפסול להיות שר ביטחון בבונקר הביטחוניסטי שנקרא מדינת ישראל הופך ליקיר העם והעולם הנאור. ההיסטוריה כבר שפטה אותו – ואת הש$%^טה החינוכית צריך לשים בראש כולל בשטחים שתרביץ תורה לדוסים ומתנחלים – ושתוציא ספרות בנושא מורשת הפאשיזים – הציוני בהוצאת ההוצאה לאור משרד החינוך, קרית הפאשיזים, ירושלים.
יש לי הרגשה שקם מתחזה לספירו
יש להבין שתפעול הפוליטיקה הישראלית (באמצעות הצגת "סדר יום" או הפיכת אישים לאתרוג או לדמות מונומנטלית; והפיכת אחרים לדמויות שליליות תוך איפוס אונטולוגי), בעיקר על ידי התקשורת וסוכני התרבות הקנוניים המציגים מציאות שקרית ומיתולוגיית-כזב – הינה הכנסת האבסורד והשרירות לתוך חיינו. ממשותו של הכוח, בפרט זה של הגמונייה יוזורפאטיבית (ניצול-יתר וחמס) היא התנסות ההמונים בשרירותיותו הגחמנית של הכוח העירום, המשתלט על התודעה, ואשר אין לברוח מהשפעתו הסוגסטיבית – כאשר נידרשים מאמצים אינטלקטואליים חוזרים ונישנים למזער את הדימויים והתכנים הניכפים שהכוח הזה אוכף על הכרתנו וקישבנו. כוחו של הכוח אינו אגב בתחושת הכפייה שבכך, אלא בהיפוכה – הספונטניות שבהפנמה מוחלטת. דומה שתכנים אלה מחליקים לתודעתנו הפעילה בטיבעיות ובספונטניות, בדומה לשיר המזמזם ימים שלמים בראשנו, בלי שנוכל להשתחרר ממנו, אך גם בלי שהדבר יוצר תעוקה. כוחו של הכוח הוא בספונטניות הנאכפת (דבר והיפוכו, וזהו אחד מהאבסורדים של הכוח).
גישה ראוייה לריחוק מהאבסורד, היא לדעתי באמצעות מושג ה"פוליטיקה המתקדמת" של מישל פוקו, כאשר אנו שומרים על מעין דו-כיווניות או רב-כיווניות, במקום הצמדות למוקד או כוון פוליטי יחיד:
הבנות מדיניות-כלכליות והמציאות בישראל
— קישור —
התנסותינו בפוליטיקת האבסורד שבכוח יוזורפאטיבי, התממשה בארצנו במונומנטליזצייה המיתולוגית של רבין. להלן גרסה ראשונית של פרק שכתבתי לספרו של ההיסטוריון ד"ר אורי מילשטיין "תיק רבין – המיתוס ושברו" (כולל ביבליוגרפיה).
רבין – בין הלם קרב למורשת אינטלקטואלית
— קישור —
כרגיל מאמר טוב.
פולחן האישיות לשרון שהחל עם תוכנית ההתנתקות, שיש כאלה הרואים בה איכשהו מימוש של אידאלי השמאל ולא הרע במיעוטו שצריך לתמוך בו, והגיע לשיא באירוע המוחי האחרון שעבר, חצה את גבול הטעם הטוב בהתחשב ברקורד של האדם הזה. אין שופטים אדם בשעת צערו, ואכן זוהי שעת צער לשרון, אך אני לא יכול שלא לתהות מה לגבי צערם של אלמניהן של עשרות הנשים והילדים שנרצחו בקיבייה, של קרובי משפחותיהן של הפליטים ז"ל מסברה ושתילה, של המתאבדים מהמדיניות הכלכלית האסקימוסית ששרון ניהל כאן וזרק סוכריות לעניים בציניות על מנת להוציא את מבצע המדיניות, נתניהו, כאיש הרע.
באשר לאי-תמיכתו של עוז, גדול סופרי ישראל החיים ואחד מגדולי כותבי העברית בהיסטוריה, יש לנתח קצת יותר לעומק את תמונת המצב ולא לפטור אותו בהיותו "שייך לאגף השמרני בכל מפלגת ימין-מרכז במערב". עוז עצמו הוא חבר אישי ומקורב שנים רבות לשמעון פרס (בספרה של קרן נויבך על בחירות 96′ אפילו נחשפו פקסים בהם הם מכנים זה את זה ‘אהובי’), ולכן ניתן להבין את רתיעתו מן האיש אשר הביס את חברו הטוב משכבר הימים. כמו כן, עוז הוא צאצא מובהק לאליטה הישראלית, יליד הארץ בכל מובן המילה, ולדעתי יש לו גם רתיעה מסיבות, איך נגדיר זאת בעדינות – תרבותיות – מפרץ ומהדימוי שלו. עמדותיו האידיאולוגיות של עוז, אותן ניתן לא רק לקרוא במאמרים בידיעות אחרונות (בהם הוא תקף את שרון חזיתית) אלא בספריו ובמסותיו, בהם "באור התכלת העזה", הן שמאלה מפרץ באופן מובהק, שחור על גבי לבן.
ובנימה אישית יותר,
א. ברכות על הניצחון בכדורסל.
ב. מתי אמור להתפרסם הספר, שמי שקורא בין השורות ובעקבית את מאמריך יודע כי עתיד לבוא, על מנחם בגין?
ולרמי – כדבריו של החבר אילן גילאון, תמיד יכול להיות גרוע יותר.
תודה על המחמאה – שמי הוא גיא ספירו ואין לי כל קשר לעיתונאי גדעון ספירו – מלבד אולי השקפת עולם דומה.
גם לי. זו לא העברית שלו ויש בטקסט יותר מדי שגיאות. חיקוי לא טוב
למה לא תקרא לכלב בשמו?עוז הוא סוג של גזען קטן.
מתוחכם יותר מחפר,חכם יותר מאריה גלדבלום, נאור יותר מדודו טופז.
אבל עדיין גזען קטן.
זה שיש עוד בן אדם שנושא את השם ספירו, הוא מעבר לשליטתי. עצתי לגיא כי יכתוב את תגובותו תחת שמו המלא, (או שמו הפרטי בלבד), כדי למנוע אי הבנות.
תודה מראש.