הדברים שיכתבו להלן נכתבים כתוצאה מקריאה שקדנית בספרו החשוב של לאון זהבי "לחוד או ביחד, יהודים וערבים במסמכי הקומינטרן 1919-1943". המחבר היה במשך שנים נציגה של מק"י בברית המועצות וכתב העיתונים "אל-איתיחאד" ו"זו הדרך". אי לכך היה הישראלי היחיד שהורשה להיכנס לארכיון הקומינטרן עוד בימיה של ברה"מ ולחשוף בהדרגה, גם אחרי הקריסה, מסמכים ותעודות מהימים ההם, שמעולם לא פורסמו בשפה העברית. הדברים שלהלן אינם בבחינת סקירה של הספר כולו. זהו ניסיון להביע את דעתי על שלושה נושאים שהספר דן בהם בתעודות ובדברי פרשנות של המחבר.

ואת הנושאים אגדיר כך:

• בין מטה עולמי לעצמאות טריטוריאלית
  
• בין מרד מוצדק לפרעות שאינן כאלה
  
• לא "ערביזציה" ולא "ציוניזציה"

בין מטה עולמי לעצמאות טריטוריאלית

הקומינטרן הוקם ב-1919 במוסקבה, פחות משנתיים לאחר מהפכת אוקטובר, על-ידי האינטרנציונל השלישי. זה היה למעשה אינטרנציונל קומוניסטי, גם אם לא כל המפלגות החברות בו נקראו כך. הקומינטרן ראה עצמו, וכך ראוהו המפלגות שהיו חברות בו, כמטה עולמי של מהפכה עולמית העומדת לפרוץ כבר עתה; והיו לכך סימנים מהפכניים מעודדים כמו בהונגריה, גרמניה ועוד. על-כן הוא פעל כמטה מחייב של מיליוני לוחמים בעולם כולו. בין 21 תנאי הקבלה לקומינטרן היה סעיף התובע כפיפות אישית של כל חברי המפלגות הקומוניסטיות להוראות הוועד הפועל של הקומינטרן. מכאן גם הכפפת הקו המדיני של "הסקציות הקומוניסטיות הלאומיות" שהן המפלגות הקומוניסטיות שמחוץ לברה"מ לקו המדיני הסובייטי.

עברו שנים לא רבות מאז נוסד הקומינטרן והתקווה למהפכה עולמית נתבררה כאשליה, ויוחסה מאז לטרוצקיזם בלבד, שחיבר "למהפכה העולמית" את תיזת "המהפכה המתמדת". בניגוד לתיזה זו, תפסה מקום מרכזי במחשבה הקומוניסטית תיזת "הסוציאליזם בארץ אחת", הרואה בברה"מ את הארץ האחת הזאת, המקרינה את אורה וכוחה על העולם כולו.

אולם הקומינטרן שהוקם כמטה המהפכה העולמית, לא חדל לפעול כמטה, גם כאשר רעיון המהפכה העולמית שבק חיים. מאז מותו של לנין (1924), כאשר סטלין תפס בהדרגה את מקומו, ורעיון "הדיקטטורה של הפרולטריון" מבית מדרשו של מרקס, התממש כדיקטטורה של מפלגה אחת, הנהגתה ומנהיגה, לא פסק השימוש בקומינטרן כמטה המחייב את המפלגות הקומוניסטיות, אותן ואת חבריהן, ומתרגם לשפה רעיונית, אסטרטגית וטקטית, את המדיניות הסובייטית בכל אחד משלבי התפתחותה. כך חברו הקונגרסים של הקומינטרן משלב לשלב: 1920 – שלב המהפכה העולמית; 1925 – ראשיתו של שלב הטיהורים בכל המפלגות הקומוניסטיות בעקבות הדחותיהם ההדרגתיות ורציחתם (מאוחר יותר) של טרוצקי, בוכרין, זינובייב ורבים אחרים; 1928 – הקונגרס השישי, שלב ההחרפה הכל-עולמית בסיסמת "מעמד מול מעמד"; 1935 – הקונגרס השביעי, אחרי עליית הנאצים לשלטון, שלב "החזית העממית".

תפקידו החשוב של הקומינטרן כמבטא, גם אם להלכה יותר מאשר למעשה, את ההנהגה הכל-עולמית של מחנה אדיר הנאבק לסוציאליזם, נשחק בהכרח ככל שהדבק בינו לבין ההנהגה הסטלינית של ברה"מ היה הדוק יותר ובולט יותר. הדוגמה הקשה ביותר לסיטואציה המביכה הזו היתה תקופתו, הקצרה לגודל המזל, של הסכם ריבנטרופ-מולוטוב. הקומינטרן, שמאז הקונגרס השביעי שלו ב-1935, ועוד שנים לפניו, מילא תפקיד מכריע במאבק הערכי-רעיוני האנטי-פאשיסטי והאנטי-נאצי, לקח על עצמו להסביר לעולם כי המלחמה בין גרמניה למדינות המערב, היא "מלחמה פנימית בין מדינות קפיטליסטיות" ואנחנו, הסובייטים והקומוניסטים באשר הם, לא שייכים לעניין.

אבהיר את דעתי: גם אם הסכם זה, שברור היה מראש שלא יאריך ימים, נכון היה למדיניות הסובייטית שחששה בדין מברית אנטי-סובייטית הפוכה, שרבים במדינות המערב רצו בה – מה להסכם זה ולטיעונים אידיאולוגיים מופרכים המחייבים קומוניסטים באשר הם, גם אלה שמדינותיהם נתונות במלחמה עם גרמניה הנאצית או שכבר נכבשו על-ידה?! כל זאת בשעה שב-21 ביוני 1941, כאשר הנאצים פולשים לברה"מ, האידיאולוגיה המופרכת נמוגה כלא היתה, והחזית העולמית נגד מדינות הציר תופסת את מקומה; היא תופסת את מקומה עד כדי כך, שב-1943, כמחווה לבעלות הברית המערביות, מפרקים הסובייטים את הקומינטרן והוא חדל להתקיים (בין 1947 ל-1956 הוקמה לשכת האינפורמציה הקומוניסטית ה"קומינפורם" שהיה אף הוא מוסד מנחה אולם חלש הרבה יותר ומחייב הרבה פחות).

היום, כאשר ברה"מ איננה, והמדינות המזרח-אירופאיות חדלו להתקיים יחד איתה כ"מדינות סוציאליסטיות", ושום מוסד קומוניסטי או מעצמה שבשליטה קומוניסטית אינם נותנים הוראות לאיש (גם לא הסינים: "אנחנו איננו הגמונים ואל תחקו אותנו"); היום אין צורך להסביר יותר לאיש, כי כל מפלגה קומוניסטית, חלשה יותר או פחות, היא עצמאית לחלוטין ואחראית למדינה, לטריטוריה שבתוכה היא פועלת. דוגמה מאלפת לכך היא אמריקה הלטינית, המתכסה לעינינו בצבע אדום מתרחב והולך, במידות שונות של אודם. אין זכר למטה עולמי או דרום-אמריקאי הנותן הוראות או אפילו מנחה; וכל מפלגה שמאלית פועלת בטריטוריה שבאחריותה ובהתאם להבנתה.

אולם הצורך בסולידריות קומוניסטית ובהתייעצויות, צורך שנולד בימי הקומינטרן, לא פג, והמפלגות הקומוניסטיות והרדיקליות השותפות במאבקן, זקוקות לו לא פחות מבעבר. רק כך יובן "כנס המפלגות הקומוניסטיות והפועליות" שהתקיים בין ה-18 ל-20 בנובמבר 2005 באתונה בו פורסם גילוי דעת ובו 15 עקרונות משותפים של אמונה ופעולה, עליו חתומות 73 מפלגות משתתפות ועוד 8 מפלגות ששלחו את הזדהותן בכתב (המפלגה הקומוניסטית הסינית השתתפה כמשקיפה).

בין מרד צודק ופרעות שאינן כאלה

קשה להעלות על הדעת תפקיד קשה יותר וכפוי טובה יותר מתפקידה של מפלגה אינטרנציונליסטית הפועלת בטריטוריה בה מתנהל סכסוך לאומי, המתקיים תחת כיבוש קולוניאלי: יהודים וערבים תחת שלטון בריטי. תיזה רעיונית ואסטרטגית ברורה כל-כך כמו אחדות פעולה יהודית-ערבית נגד האימפריאליזם הבריטי, הגשמתה מתנפצת שוב ושוב על סלע הלאומנות היהודית והערבית ומכוחו של השלטון הבריטי הנע בהתאם לצרכיו בין ניטרליות לבין תמיכה מתחלפת באחד מהצדדים בסכסוך.

הספר שלפנינו מתמקד בעיקר בשתי התרחשויות היסטוריות: "המרד" או "הפוגרום" של 1929 (תרפ"ט), ו"המרד הגדול" 1936-1939. בשעה שמסמכי הקומינטרן מעבירים קו מחבר אחד בין שני האירועים, ורואים בשניהם מרד ערבי אנטי-אימפריאליסטי ואנטי-ציוני, רואה המפלגה הקומוניסטית הפלסטינית באור שונה את שני האירועים: את הראשון היא מכנה בשם "פוגרום" אנטי-יהודי, בתחילתו לפחות; ואילו את השני היא רואה כמרד פלסטיני אנטי-קולוניאלי, שהוא גם אנטי-ציוני באותה מידה בה ההנהגה הציונית של היישוב היהודי חוברת אל השליטים הבריטיים במאבקם לדיכויו של המרד הפלסטיני.

עמדת המפלגה והנהגתה נקרעת כמובן בין נאמנותה לקונספציה הכללית של הקומינטרן, מרד כל-עולמי אגרארי ולאומי בעיקרו נגד הקולוניאליזם, לבין הכרת העובדות בשטח שהיו בגדר פרעות אנטי-יהודיות בירושלים, בחברון ובצפת, יותר משהיו אנטי-בריטיות. לא קונספציה אנטי-אימפריאליסטית הינחתה את האוכלוסייה הערבית שפרעה ביהודים, אוכלוסייה כפרית בעיקרה, כי אם הפחד מפני פגיעה יהודית בקודשי האיסלאם והפחד מפני הנישול הציוני המתרחב. הפורעים ניסו עדיין להבחין בין יהודים מזרח-אירופאים במוצאם לבין ילידי הארץ, "יהודים-ערבים", אולם ללא הצלחה יתרה. חשוב מאוד לציין כי 435 יהודים, שני שלישים מיהודי חברון, ניצלו כתוצאה מחסותם של שכנים ערבים (האם נותני החסות בגדו בעמם?…) אולם כדי לדכא את המרד ב-1929, הוכרחו הבריטים להביא תגבורת מארצות שכנות. סך כל הקורבנות של אירועי 1929 היו: 133 יהודים הרוגים; 340 פצועים; 116 ערבים הרוגים ו-232 פצועים.

אירועי 1929 עוררו ויכוח חריף בין הנהגת המפלגה הקומוניסטית הפלסטינית שבאותם ימים היתה יהודית ברובה המכריע, לבין הקומינטרן. הוויכוח החל בכך שקומוניסטים יהודים חברי מפלגה התייצבו לצד "ההגנה" בנכונותם לקחת חלק בהגנת השכונות היהודיות מפני הפורעים, אותם כינו בשם הלא מדויק פוגרום, שבניגוד לפוגרומים של מזרח אירופה, הבריטים לא עוררו אותם, לא תמכו בהם ואף דיכאום. זה היה מעשה שלא יעשה בעיני הקומינטרן והנהגת המפלגה יישרה קו עם המטה העולמי, לא חזרה על ראייתה את האירועים כפוגרום והתייצבה על הגדרתו כמרד, אם כי כנראה לא במידה מספקת. בספטמבר 1929 הוציא הוועד המרכזי של המפלגה הוצאה מיוחדת רחבה של ניתוח האירועים. היא ניתחה באורח יסודי ומעמיק את הסיבות לאירועים, לא חדלה אומנם מלכנות את הפורעים הפלסטינים כ"פורעים" אולם התרחקה מההנהגות הלאומניות משני הצדדים וקראה לאחדות יהודית-ערבית אנטי-אימפריאליסטית. אולם עובדה זו לא מנעה מהקומינטרן מלפרסם גילוי דעת נגדי (4/10/29), בו לצד מחמאות על נחישותם ואומץ ליבם של הקומוניסטים הפלסטינים, מותקפת הנהגת המפלגה על אי ראייתה הנכונה את האירועים מראשיתם למרות הפרעות, ותולה את הדבר בהנהגתה היהודית של המפלגה ובהעדר ערביזציה מלאה בשורותיה (שני הפרסומים בעמ’ 175-194 שבספר).

אני חייב לומר כי ממרחק הזמן ובמבט לאחור אין לי ספק מי צדק יותר בהגדרתו את האירועים, אין לי גם הסתייגות מנכונותם של הקומוניסטים הפלסטינים היהודים להתייצב לצד "ההגנה" להגנת השכונות היהודיות. גם ב-1948, למרות זוועותיה של הנכבה הפלסטינית לא חזר בו מנהיגה של מק"י סשה חינין (נכה צה"ל), מהשתתפותו במלחמה במסגרת צה"ל המתהווה, כפי שמאיר וילנר לא הביע מעולם חרטה לחתימתו על מגילת העצמאות. רבים מאוד המקרים בהם הצד הצודק בעיקרו מבצע מעשים בלתי צודקים בעליל, לא כאן ולא בעולם: הירושימה, נגסקי ודרזדן במלחמת העולם השנייה; הנכבה של 1948, ומעשי התאבדות פלסטינים באוטובוסים, במסעדות בתחומי הקו הירוק, בימינו אנו.

שונה היה "המרד הגדול", שהיה ביסודו מרד אנטי-קולוניאלי למען עצמאותה של פלסטין. לא רק השביתה הגדולה שנמשכה חצי שנה קבעה את אופיו, כי אם צידו הצבאי היה מראשיתו ומעיקרו אנטי-בריטי. התפתחותו של המרד במהלכו גם לאנטי-יהודי נבע באורח ישיר ממדיניותה של ההנהגה הציונית שחברה לשלטון הבריטי בדיכויו של המרד הפלסטיני.

אולם "המרד הגדול" היקנה לערבים דימוי חדש גם מצד ההנהגה הציונית. לא עוד "המון פרוע ומשוסה שואף שוב לביזה", כי אם, כדברי בן-גוריון עצמו: "הערבים היו לציבור מאורגן בן משמעת, מבין את רצונו הלאומי מתוך בגרות פוליטית וכשרון הערכה עצמית". בן-גוריון הוסיף ואמר כי: "אילו היה גם הוא ערבי, גם הוא היה מתקומם ואף ביתר שאת וביתר מרירות וייאוש". הוסיף בן-גוריון: "הערבים פתחו במלחמה לאומית. הם נלחמים נגד גזל מולדתם. זאת תנועה פרימיטיבית אך אין היא משוללת מסירות, אידיאליזם וחירוף נפש". ככל שחברה ההנהגה הציונית לבריטים במלחמתם נגד המרד הערבי, כן התפתח המרד למלחמה בין ערבים ליהודים. הצד היהודי "זכה" למדריך בריטי, אורד וינגייט, פנאט רליגיוזי ורוצח אמיתי, שלימד את פעילי "ההגנה" הצעירים, ביניהם יגאל אלון ומשה דיין, איך לפעול בתוך הכפרים הערביים, להטיל טרור על פלחים לא חמושים ואיך להרוג בהם. בערים, הטרור היהודי פעל נגד פועלים ערבים ופלחים שהביאו את תוצרתם למכירה בשווקים, על-ידי הנחת מוקשים, פצצות ויריות מן המארב. בניגוד לטרור שאורגן בכפרים, שוינגייט עמד בראשו, הטרור היהודי בערים בוצע בידי חברי אצ"ל, ארגון שהתפלג ב-1937 מ"ההגנה". נגד הטרור הזה יצא כרוז תחת הכותרת "לא תרצח", עליו חתמו אישי ציבור רבים, ליברלים וסוציאליסטים.

המרד הערבי שהובס ב-1939, סייע להנהגה הציונית ובן-גוריון בראשה, לבצע הפרדה מרחיקת לכת בין יהודים לערבים: הקמת נמל בתל-אביב כמתחרה לנמל יפו; חיזוק סיסמאות כמו "תוצרת הארץ" (שפירושה תוצרת עברית), בהרחבת מדיניות ותיקה כ"כיבוש עבודה", "כיבוש קרקע" והקמתה המתרחבת של מערכת חינוך ליהודים בלבד. בצידם התפתחו ויכוחים בציבוריות היהודית איך להילחם במרד, חלוקת הארץ, מדינה דו-לאומית וטרנספר.

מקריאת החומר הרב שבספר נראה לי שלא היה הפעם כמעט כל ויכוח במפלגה לגבי הערכת "המרד הערבי הגדול" מראשיתו, כמרד אנטי-אימפריאליסטי, למען עצמאותה של הארץ, שכתוצאה מניצחונו תהיה מדינה ערבית עם מיעוט לאומי יהודי. גילויי דעת וכרוזים רבים פורסמו והופצו על-ידי המפלגה בערבית ובעברית (נדמה לי שכבר לא באידיש). חברים רבים, ערבים ויהודים, הוכנסו לכלא או גורשו מהארץ. היו כמובן מטבע הדברים ויכוחים אסטרטגיים-טקטיים עד היכן צריכים להיות מעורבים חברים יהודים במאבק המזוין. בפועל הונחה כנראה פצצה ב"תערוכה הציונית" (איזו? ד"פ) על-ידי חברים יהודים והיה גם דיון עם פלסטינים על הרפתקה מטורפת של כיבוש ירושלים, שנהדפה בבהלה אמיתית על-ידי הקומינטרן. אבל ביסוד הדברים עמדה תמיד, כדברי המחבר, הנאמנות האינטרנציונליסטית "ביחד" ושלילתו של ה"לחוד", או נכון יותר, את שלילתו של העימות "הלחודי" שביניהם.

ואף-על-פי-כן, לא מנעה עובדה זו את יחסו העוין של הקומינטרן להנהגתה של המפלגה ולרבים מחבריה, שרובם יהודים. שלילה זו של הקומינטרן התרכזה ברובה המכריע סביב סיסמת ה"ערביזציה" שלא התקבלה ממש על ידי המפלגה לדעת הקומינטרן, או שהתקבלה כסיסמה ולא בוצעה הלכה למעשה.

לא "ערביזציה" ולא "ציוניזציה"

התביעה ל"ערביזציה של המפלגה הקומוניסטית הפלסטינית התפתחה בתקופה הרדיקלית-סקטנטית של הקומינטרן, אחרי הקונגרס השישי (1928) תקופה שבה התפתחה כבר המערכה הסטלינית נגד מנהיגיה האחרים של המפלגה הסובייטית. היא לא היתה פלסטינית בלבד. במפלגה הסורית דובר נגד ריבוי הארמנים בתחילת דרכה; במפלגה המצרית דובר נגד אינטלקטואלים דוברי איטלקית, צרפתית ויונית, וכך גם באלג’יר ובמרוקו. סיסמת הערביזציה הסתמכה על אמירתו של לנין בראשית ימיה של המהפכה כי הקומוניסטים הרוסים בארצות המזרחיות חייבים להיות "עוזרים" ולא "מנהיגים". לא קשה להבין אמירה זו שכוונתה היתה למנוע רוסיפיקציה של מדינות אלה כבימים החשוכים של רוסיה הצארית (האם אמירה זו מנעה אותה בסופו של דבר? זו שאלה אחרת).

היום לא קשה להבין מה היו תוצאותיה של תביעה אולטימטיבית זו מהנהגת המפלגה ומהמפלגה כולה. אז היתה זו מפלגה שהוקמה בידי יהודים יוצאי אירופה שהגיעו ברובם לפלסטינה כציונים שמאליים, חברי "פועלי ציון שמאל" בחלקם הגדול, שניתקו מהציונות בהשפעתה של מהפכת אוקטובר תוך כדי ראיית המציאות הפלסטינית, ושרובם לא היו כלל מודעים לה טרם הגירתם. לא היה ויכוח בשאלות היסוד הלאומיות בינם לבין הקומינטרן. אולם באשר לתביעת ה"ערביזציה", הם ניסו לקבלה ולא לקבלה בעת ובעונה אחת על-ידי האמירה "ערביזציה + בולשביזציה"; בכך ניסו לומר כי שינויים בהרכב הלאומי אסור להם שיפגעו בעקרונותיה הרעיוניים של המפלגה, באינטרנציונליזם שלה, כפי שהבינוהו הם.

אולם עמדתו של הקומינטרן ביחס למצב בפלסטינה, בה הגיע מספר המהגרים היהודים לשליש מתושבי הארץ עוד לפני מלחמת העולם השנייה, והשוואתה עם תביעת ה"ערביזציה" משאר המפלגות הקומוניסטיות בארצות הערביות היתה מוטעית לחלוטין (האם היא היתה נכונה תמיד בארצותיהם?) גם עצם כינוין של כלל המדינות הערביות כ"ערביסטן", ל"ברית הרפובליקות הערביות הסוציאליסטיות" היתה מופרכת או לפחות מוקדמת במקצת…

תוך כדי קריאת הספר הגיע לידי מכתב מרתק ששלח הקומינטרן למפלגה הקומוניסטית של דרום-אפריקה. הוא נכתב ב-1928 והוא מופנה למפלגה המנהלת את מדיניותה ומאבקיה בתנאים שיש בהם קווי דמיון משמעותיים לסיטואציה הפלסטינית: מדינה עם רוב של שחורים הנתונים למשטר גזעני; מיעוט לאומי לבן שמקורו בהולנד, ובימים ההם שלטון קולוניאלי בריטי (דרום אפריקה נהפכה עצמאית רק ב-1948). כנראה שהמפלגה חששה עוד אז מלהכריז באורח חד משמעי שהמדינה הדרום-אפריקאית תהייה מדינה אפריקאית שחורה עם מיעוט לאומי לבן. הקומינטרן קורא לה לאמץ עמדה זו, מה שאינו פוגע כהוא זה במעמד הפועלים הלבן. למרות שישנה תביעה ברורה לשלב יותר ויותר שחורים בתפקידי הנהגה במפלגה, אין זכר ל"אפריקניזציה" של המפלגה. נהפוך הוא: "המפלגה חייבת להסביר להמוני הילידים שהפועלים השחורים והלבנים אינם רק שותפים כי אם הם המנהיגים את המאבק המהפכני של המוני הילידים כנגד הבורגנות הלבנה והאימפריאליזם הבריטי".

אני מנסה להבין את סיבת השוני בין הנחיה זו לבין הנחייתם של הקומוניסטים הפלסטינים. מדוע בהנחיות הקומינטרן לקומוניסטים הפלסטינים מופיעות "פנינים" כמו "הסתכלות על המציאות בעיניים יהודיות" (מה שמעורר בדין את רוגזו של המחבר) "שהערבים אינם מסתדרים עם הוויכוחים התלמודיסטים של ההנהגה היהודית". אני מוצא לכך רק הסבר אחד: בשעה שהאוכלוסייה הלבנה בדרום-אפריקה היתה שם כבר שנים רבות ותהליך ההגירה אליה הסתיים מזמן, היו שנות השלושים שלנו שנים של הגירה יהודית מסיבית.

ברור כי במצב של התנגשויות מזוינות חוזרות ונשנות בין יהודים וערבים, לא חיזקה תביעת "הערביזציה" את אחוות החברים הערבים של המפלגה לחבריהם היהודים. הקומינטרן, שהעביר את ביקורתו על הנהגת המפלגה גם במכתבים גלויים אל החברים, מעל לראשם של הנהגתם, הביא בסופו של דבר להחלפתה.

מסיבות שאיני יודע להסבירן, וגם הספר מתקשה לעשות זאת, לא חל שינוי לטובה ביחסו של הקומינטרן למפלגה גם אחרי הקונגרס השביעי (1935), שהתקיים כבר לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה ובו חל שינוי מכריע במדיניותו של הקומינטרן: מרדיקליות סקטטתית ל"חזיתות רחבות" ול"חזיתות עממיות" אנטי-פאשיסטיות. עתה לא כונו עוד מפלגות סוציאל-דמוקרטיות כ-"סוציאל-פאשיסטיות" וגם חוגים ליברלים שאינם סוציאליסטים התקבלו ברצון לבריתות בהשתתפותם של קומוניסטים. גם ביחסו של הקומינטרן לשאלה הלאומית חל שינוי. בנאומו בקונגרס השביעי אמר מזכירו הבולגרי דימיטרוב: "על האינטרנציונליזם הפרולטרי להתאקלם (אם אפשר לומר כך) בכל ארץ, אם הוא אמור להכות שורשים בקרקע המולדת. הצורות הלאומיות של שורשי המאבק של הפרולטרים ותנועת הפועלים בכל ארץ וארץ, אינן סותרות את האינטרנציונליזם; אדרבא, דווקא בצורות אלה אפשר להגן גם על האינטרסים הבינלאומיים של הפרולטריון".

וכן: "לחנך את הפועלים ואת כל העמלים ברוח האינטרנציונליזם הפרולטרי – זו משימת היסוד המוטלת על כל מפלגה קומוניסטית. אבל כל המדמה בנפשו שהדבר מותיר לצפצף על רגשותיהם הלאומיים של העמלים הרחבים, הוא מרוחק מבולשביזם אמיתי כרחוק שמים וארץ".

מדוע בתקופה זו, שזו מדיניותו המוצהרת של הקומינטרן ופלסטינה (א"י) הופכת בהדרגה למדינה שרוב ערבי ומיעוט לאומי יהודי הולך וגדל, הקומינטרן מנתק את יחסיו עם המפלגה הקומוניסטית, ניתוק שנמשך 7 שנים (1943-1936)? אין לי מושג ברור וגם בספר לא מצאתי לו הסבר.

 * * *

ב-1943 חל הפילוג הלאומי במפלגה הקומוניסטית הפלסטינית וה"לחוד" גבר על ה"ביחד". הפעילים הערבים הקימו את "הליגה לשחרור לאומי" והקומוניסטים היהודים המשיכו לקיים מפלגה קומוניסטית בשם פ.ק.פ. ב-1948, בתוך המלחמה, מומש מחדש ה"ביחד" של שתי המפלגות והוקמה המפלגה הקומוניסטית הישראלית מק"י.

מהם מסקנותיי מכל סיפור ה"ערביזציה"? אנו אמנם חיים במדינה אחרת לחלוטין בהרכב אוכלוסייתה, במידת עצמאותה, באופיו של האימפריאליזם השולט בה ובדרכים בהם הוא שולט. אולם ישנם בה יסודות שליליים שלא שונו לטובה כי אם לרעה: שליטתו של רוב לאומי יהודי במיעוט לאומי פלסטיני בתוך המדינה והכיבוש שמחוצה לה; הפערים המעמדיים שגדלו לאין שיעור בתוך האוכלוסייה היהודית עצמה ובינם לבין הפלסטינים. ברור שכדי לשנות את המציאות בתוך המדינה, שלא לדבר על שינויים שיתפתחו מחוצה לה, חיוני לשכנע חלקים גדולים והולכים של יהודים-ישראלים, עם הרוב, בצדקתנו. האם צריך לשם כך לעשות כפי שלימדנו "רבנו" משה סנה וכפי שמאמינים היום ממשיכי דרכו, ולממש "ציוניזציה" של המפלגה בתנאים החדשים על משקל ה"ערביזציה" של אז?! זו היתה כמובן שאלה רטורית ותשובתי ידועה. על כן מקריאת הספר, למדתי פרטים שונים שלא ידעתי והתחזקו בי שתי אמיתות שאני דבק בהן שנים רבות:

• אין כמעט בנמצא מצב קשה יותר למפלגה אינטרנציונליסטית מלפעול בסיטואציה ארוכת שנים של סכסוך לאומי.
  
• אין שום ערך שחשוב יותר לשמרו ולטפחו בתנאים אלה מאינטרנציונליזם, שמירה שהיא תנאי יסוד לשותפות יהודית-ערבית, שרק היא עשויה לשנות את החברה הישראלית מיסודה.

Share on Facebook