שבועון ידוע מאוד בעולם האנגלו-סכסי פנה אלי באחרונה וביקש מאמר מסכם על עידן אריאל שרון בפוליטיקה הישראלית. נעניתי בשמחה. ידעתי שלא אראה מהמאמר כסף משמעותי כלשהו, מקסימום קצת במבה לילדים, אבל העיתון הוא יוקרתי ומפרסומים קודמים שם למדתי, שהדברים מהדהדים ומצוטטים באירופה, ברחבי העולם הערבי, ואפילו בארצות רחוקות כמו הודו וסין. אבל מקץ יום טילפן אלי העורך וביקש בנימוס רב שאפרט את ה"פילוסופיה" שלי בנושא ראש הממשלה החולה. כדרכי, אמרתי את הדברים באורח גלוי, בלי כחל ושרק. ירצו יאכלו, לא ירצו לא יאכלו. אחרי כמה שעות קיבלתי הודעה שהמאמר יידחה כיוון שהנושא איננו אקטואלי כרגע, אבל מאתר האינטרנט של העיתון למדתי, שהופיע מאמר אחר באותו נושא, שהיכה על חטא והביע חרטה על היחס של העיתונות הליברלית לשרון. כך קלטתי, בדרך הקשה, שהקונסנזוס בהשראת ארצות-הברית הגיע לכל מקום, ושעכשיו הגיעה שעתם של המתקרנפים ושל מזייפי האורגזמות.

בסך הכל ניתן כבר עתה לקבוע, שתיאוריית "שרון כמוהו כדה-גול" מושלת עתה בכיפה גם בתקשורת הליברלית באירופה, שלא לדבר על ארצות-הברית. לפני ששקע בתרדמתו העמוקה הצליח שרון להוריד כמה התנחלויות שאיש לא חשב שיישארו ברצועת עזה, וקנה לו במחיר זול מאוד תהילת עולם.

תהליך המטאמורפוזה בתדמיתו של שרון הוא מרתק. מיליונים בכל העולם מוכנים לקבל סחורה מעוכלת, יחצ"נית, מנופה מכל חומר מזיק שעלול חס וחלילה לעורר אותם למחשבה עצמאית. נוח לו לאדם שירשיע לעשות כל ימיו, יהרוג חפים מפשע, יפלוש לשטחים לא לו, יפציץ ילדים ויעודד פאשיסטים לגזול אדמות זרים, כי אחרי כל גילוי קטן של התמתנות, אפילו לכאורה, יראו בו חוזר בתשובה ויכתירו אותו כגיבור השלום. איש כזה כמוהו כאדם שנשך כלב, כלומר, חדשה עיתונאית מרעישה ונושא טוב למאמרי פרשנות מלומדים. אבל שוחר שלום שעדיין מאמין בטוב שגלום באנושות? הוא בבחינת כלב שנשך אדם, זה לא מעניין את אף אחד.

מיליטריסט מושחת כמו שרון הפך לחסין-אש, ואילו אנשים שלחמו לשלום כל ימיהם הם מטרה לבוז ולשנאה שוצפים. לכן המתנחלים ואוהדיהם צודקים בהאשמה, שחלק מהציבור הליברלי בארץ ובעולם אימץ את שרון ורוחש לו אהבה כי הוא בעיניו רק מכשיר להסרתם מהשטחים. זה נכון שקל יותר לסלק מתנחלים מהאדמה שאליה פלשו, כאשר ידידם הגדול הפך לממונה על הביצוע של הפינוי. היתה לכך סיבה מצוינת שעליה לא הירבו לכתוב. שרון עצמו היה עומד בראש האופוזיציה לפינוי אם לא היה ראש ממשלה. אז הפכו את העבריין לשוטר. מזה אתם גוזרים מופת לעולם כולו?

לכך יש להוסיף את שאר הנתונים המכריעים, כמו הקרבת מספר קטן של התנחלויות כדי להשאיר את הגדולות יותר והמזיקות יותר על כנן, בתוככי השטחים הכבושים. יש לזכור גם את השחיתות האישית והציבורית של משטר משפחת שרון, ולהתריע שהשותפות עם אנשים כאלה מכתימה גם את השותפים. אבל המיתוס החדש של שרון מסכן את זוללי השטחים. מאהוד אולמרט, השותף העיקרי של שרון, ידרוש העולם לוותר על רוב ההתנחלויות. השקר הגדול הקרוי "מורשתו של אריאל שרון" יחזור כבומרנג אל מטפחיו. אתם הולכים בדרכו של איש השלום? אז תואילו בטובכם לעשות צעדים נוספים, ולפנות עוד מתנחלים-פולשים מהאדמה הכבושה. העימות עם הפאשיסטים בלב חברון הוא רק הראשון מתוך עשרות בעיות קשות שמחכות לאולמרט לפחות עד הבחירות. בניגוד למה שחשבתי רק לפני כמה שבועות, לאולמרט יש סיכוי מצוין להיות ראש ממשלה גם בעתיד, בגלל השגיאות הגסות של יריבו בנימין נתניהו.

למזלו של אולמרט מקעקע נתניהו את תנועת הליכוד כדי לספק יצרים קמאיים שמקננים בקרבו מאז ומעולם. זה לא מקרה שביבי רב עם כל נסיכי הליכוד, החל מבני בגין וכלה בדן מרידור, והריב הגדול שלו עם עוזי לנדאו ממשמש ובא. לנתניהו יש רקע רביזיוניסטי, שזה לא בדיוק אותו דבר כמו רקע במשפחה הלוחמת של האצ"ל. ההורים של לנדאו, בגין, מרידור וגם של ציפי לבני (שעל הסיבות לגל הפופולריות הגואה שלה נעמוד בטור מיוחד) היו מפקדים בכירים באצ"ל. חלק מהחינוך שלהם כלל הרבה בוז כלפי עסקנים רביזיוניסטים שלא בלטו באצ"ל, ולכן אריה אלטמן ז"ל למשל, נחשב לנטע זר בתנועת החרות. בדור הזה נשחקו הנאמנויות הישנות, אבל נתניהו ממשיך את מלחמות העבר כמו דון קיחוטה. הוא האיש הכי מתוסבך בפוליטיקה הישראלית, אבל חלק מהתסביכים שלו הם משפחתיים ושבטיים, לא רק אישיים. מי שלא מבין את הדברים האלה ואת עומקם, חייב ללמוד משהו על תולדות הימין החילוני בארצנו.

נתניהו הוא כמובן איש אינטיליגנטי, אבל לא חכם גדול. יש לו שתי צורות טיפוסיות של חשיבה: הרציונלית והמתלהמת. הוא מסוגל בהחלט לקבוע את החלטותיו בהתאם למשקלן של האופציות העומדות לפניו, בדיוק כמו שכתוב בספר; אבל אז גובר עליו יצרו, והוא מתנהג בניגוד גמור לשיקול דעתו המוקדם, המאופק יותר. יש לו יצר חזק של הרס עצמי. משיקולים אלקטוראליים לא היה כדאי לו עכשיו לפגוע בכל השרים, להשפיל אותם ולעורר את איבתם הנצחית. הוא לא היה זקוק לי או אפילו לעיתונאי אוהד כדי לומר לו להתאפק ולחזק את מעמדם של השרים. הוא ידע היטב שברגע האמת הוא אחז סכין בידו ו"חתך את אפו כדי לפגוע בפניו" (למרבה האירוניה זו המטאפורה החביבה ביותר על ביבי עצמו). ידע, ובכל זאת חתך ואפו מדמם עתה קבל כל ישראל.

זה טרגי, וכיוון שביבי הוא איש נפוח מאוד, זה גם מצחיק. כל האלמנטים של הקומדיות המשובחות ביותר, הקלאסיות, היו מקופלות בסיפור הזה. רק מלאכים לא שמחו לאידם של לימור לבנת, דני נווה או ישראל כץ. כיוון שאנחנו לא מלאכים, אז צחקנו בפה מלא. אבל לביבי לא היתה שום סיבה לצחוק. אחרי ההנאה הרגשית, הכמעט-חושנית שהוא שאב מההתעללות שלו בשרים שנואי-נפשו, הוא התחיל לשלם את המחיר הפוליטי. התחיל, אבל לא גמר, הפנקס פתוח והיד רושמת, כפי שאמר פעם פוליטיקאי הרבה יותר חכם מנתניהו, לוי אשכול ז"ל.

קשה לדעת איך ינהג עתה שר החוץ המתפוטר, סילבן שלום. הוא איש "קדימה" לכל דבר שתקוע לעת-עתה בליכוד בגלל קשיי ניווט וחוסר יכולת מבני להחליט. סביר להניח שבמהלך שנת 2006 יתאחד האגף הרדיקלי בליכוד עם אביגדור ליברמן ועם גופים ימניים אחרים, ואילו אנשי המרכז הלאומני יצטרפו לאולמרט. נתניהו עצמו ייאלץ לבחור בין פוליטיקה ימנית-קיצונית תוך התנגשות עם הממשל בוואשינגטון (בניגוד לכל האינסטינקטים הפוליטיים שלו) לבין פרישה לעסקים. אולמרט מתעב את נתניהו בכל לבו, זה בהחלט הדדי ולמען האמת אפשר להבין את שניהם. אין לשני האישים האלה מספיק אוויר לנשימה במסגרת פוליטית משותפת.

הגם שלמה בקרנפים?

בהדרגה מתיישרות שתי המפלגות המתונות יחסית, העבודה ומרצ, לפי קו המיתאר הסוציולוגי של בוחריהן. כך ניתן להסביר את ניצחונו של חיים אורון על רן כהן במרצ ואת הנסיגה הגדולה של מפלגת העבודה מהמאבק החברתי לטובת סיסמאות כלליות ועיצוב תוכניות שמרניות על ידי מומחים מהזן הרכושני המוכר לנו עד לעייפה. הפרופסור שלמה בן-עמי, פוליטיקאי מהעבודה בעבר ופרשן מנוכר ומרוחק בהווה, מציע לנו הסבר די סביר בראיון השבוע ל"הארץ". עמיר פרץ הוא לא "משלנו"? נשאל בן-עמי במטרה להבין את ירידתו התלולה של יו"ר העבודה בסקרים. "יכול להיות", ענה בן-עמי, "אבל זה אולי בגלל הרקורד שלו כיו"ר ההסתדרות: הוא נתפש כמחולל שביתות. מפא"י ההיסטורית היא לא מפלגת פועלים. היא מפלגה לאומית של מעמד בינוני ופועלים מאורגנים במקרה הטוב… יש פגם בקמפיין החברתי של המפלגה. קו החלוקה הישראלי הוא לא בין עני לעשיר אלא בין יותר יהודי ופחות יהודי" ("מה רע בלהשכין שלום בין האינדיאנים לממשלה בקולומביה", "הארץ" 16/1/06).

לאורם של הדברים האלה ניתן להבין טוב יותר את הדיווח של עקיבא אלדר באותו עיתון אודות פנייתה של העבודה ימינה הן בנושא הכלכלי והן בנושא המדיני. כולם, מבנימין נתניהו מימין ועד לעמיר פרץ משמאל מנסים להצטופף מתחת למטרייה של המרכז הלאומני, ואפילו יוסי ביילין מדבר על מועמדי מרצ-יח"ד לכנסת במונחים של שרים עתידיים. כיוון שאפילו ביילין לא מאמין שמרצ תרכיב את הממשלה, אז יש לפרש את דבריו כהבעת נכונות להשתתף בממשלת שיתוק מדיני ורפורמות קוסמטיות בלבד בנושא הכלכלי-חברתי.

בהקשר הזה יש לקרוא את דברי השבח וההלל המקוממים של בן-עמי לאריאל שרון ואפילו לאהוד אולמרט. כמו רבים מהאסכולה שלו בתקשורת ובפוליטיקה, בן-עמי שכח לגמרי את הקינות המסולסלות שלו בנושא החברתי, ובחר לקשור כתרים למחוללי הקיטוב הכלכלי החמור שבוצע על ידי נתניהו, שרון ואולמרט בכוונת מכוון. אבל אם נתנבא בסגנונו של בן-עמי עצמו, אז הדבר מתחייב מ"הקונספציה שלי על האג’נדה החדשה הרצויה בקונטקסט הפוליטי של הקמפיין". אין כאן התקרנפות, חלילה, אלא סתם חשיבה רציונלית.

Share on Facebook