לעתים ובמיוחד בתקופת בחירות יש להקפיד בחד"ש ובמק"י על העמדות העקרוניות. מק"י וחד"ש הם הארגונים היחידים בישראל המבוססים על אחדות יהודית-ערבית, וזה עקרון שיש לשמור עליו בכל זמן וכמובן גם במערכת בחירות. עקרון זה מבוסס על העובדה שהבעיות הפוליטיות והחברתיות של שני העמים ופתרון בעיות אלו יתכנו רק על בסיס משותף ומאוחד.

עקרון זה קשור לעקרון יסודי נוסף – בישראל חיים שני עמים, היהודי והפלסטיני. וכאמור פתרון לבעיות יתכן על שיתוף פעולה. אולם בציבור היהודי מתחוללת התחזקות מתמדת ומדאיגה של כוחות הראקציה, השוביניזם ובשנים האחרונות אף גובר הפאשיזם. זה מתבטא בשנאה ארסית ומופקרת כלפי העם הפלסטיני וכלפי הערבים בכלל. אפילו בשכבות העוני והמחסור מטפחים השלטונות והמפלגות הציוניות שנאה אנטי ערבית במטרה להסיח את הדעת ממצבם הכלכלי הקשה. בגלוי, מעל בימת הכנסת, בכיכרות ובבתי הכנסת נשמעות הצהרות של הימין הקיצוני, גוש אמונים ומפלגות חרדיות: יש לארגן טרנספר לערבים; יש לגרשם. וזה לא רק נגד הפלסטינים בשטחי הכיבוש אלא גם נגד ערבים אזרחי ישראל.

מחנה ריאקציוני זה מתעלם לגמרי מכל מה שסבלו היהודים, מהפאשיזם והשואה. והשלטונות נותנים להם חופש פעולה ואף מתייצבים לצידם. אין כיום באף ארץ בעולם דיכוי, אפליה, הרג והתעללות – כפי שיש כאן כלפי העם הפלסטיני.

כמובן שאין להתעלם ממחנה השלום, מאותו חלק בעם שהוא שפוי, מתנגד בחריפות למעשי פשע אלו. כמה מעודד לראות צעירות וצעירים יהודים חברי ארגוני שלום הנאבקים יחד עם פלסטינים נגד פשע בניית החומה ועקירת מאות עצי זית. ההתייצבות לצד תושבי בילעין מבורכת.

והמצב מגיע לכך שאפילו בשם התורה ובהסתת רבנים מתנהלת תעמולת הגזענות. וזה מגיע לצעד המביש של ניסיון לחסל את קבוצת הכדורגל של סכנין על ידי המשטרה, כנופיות בריונים של בית"ר ועסקנים נפשעים.

התייצבותינו לצד העם הפלסטיני היא התייצבות עקרונית. מאבקנו משותף. המאבק הבין לאומי המתנהל בין האימפריאליזם, הראקציה הבינלאומית, הכוללת גם את ממשלת ישראל, לבין העולם הערבי הכולל גם את העם הפלסטיני – הוא מאבק לשחרור מעול האימפריאליזם, לעצמאות לאומית ולחופש. הוא מאבק צודק. הוא מאבק העם הפלסטיני המשועבד. מאבקנו העקבי לחיסול הכיבוש, הדיכוי והאפלייה הוא מאבק עקרוני ואנחנו פועלים וחייבים להגביר מאבק זה. לפעול במיוחד בקרב הציבור היהודי, בעיקר בקרב ציבור הפועלים – שרק עם חיסול הכיבוש והשגת השלום יביא גם לשינוי החיובי, החברתי והכלכלי.

במערכת הבחירות מופיעות מפלגות רבות ושונות. המשותף להן שהן ציוניות. מבלי להיכנס להערכה תאורטית של הציונות, עובדה היא – שהימין הקיצוני, מפלגת "קדימה", המפלגות הדתיות והמרכז – מתנגדים להערכה היסודית שלנו – יחסי יהודים וערבים. המפלגות הציוניות יסודן אנטי ערביזם והתחרות בינהם מי יותר קיצונית, יותר שוביניסטית ביחס לערבים. ומה בשמאל? עמדת מפלגת העבודה כיום שונה. אולם אי אפשר להתעלם מהחלק הוותיק והימיני בתוך מפלגת העבודה. אנחנו מקבלים בברכה הצהרות של עמיר פרץ נגד הכיבוש ולמען זכויות העובדים. אולם הבעיה האם עמיר פרץ יופיע בעקביות עם עמדות אלה? אין ביטחון בכך. אולם אין כל ספק, רק אם יתחזק כוחנו בכנסת, אם תגדל השפעתינו, רק זה יבטיח שהכרזות פרץ לא יישארו מלים רייקות. גם לפרץ וגם לאלו התומכים בדעותיו הדבר ברור.

אותו הדין עם מרצ, למרות היותה שונה. הרי מרצ רואה עצמה כמפלגה שמאלית. מבקרת ומסתייגת ממפלגת העבודה. אולם בראש מרצ עומד יוסי ביילין. והוא מצהיר וחוזר ומצהיר שמקומה של מרצ בממשלה בראשות "קדימה". האם לא ברור שממשלה בראש "קדימה" תנהל מדיניות של המשך הכיבוש? והרי על כך בפירוש הצהיר אריק שרון. יוסי ביילין מתגאה בהישגים גדולים פוליטיים של מרצ. אסתפק בהדגמת "הישג" אחד. ההתנתקות מרצועת עזה. ומה כעת בעזה? בית סוהר, רעב, המשך התוקפנות, חוסר עבודה, עד 40%. ביילין – אין לך במה להתגאות. איננו מתעלמים מחברים רבים במרצ שטעו בדרכם. הם בעד חיסול הכיבוש, הם בעד השלום, הם רואים חשיבות במאבק לזכויות העובדים, שלמרצ אין חלק בזה. קריאתנו לחברים אלה להצטרף לדרך נכונה וצודקת, להצטרף לדרך של השגת שלום וחיסול הכיבוש.

Share on Facebook