את השורות הבאות אני כותב כחדש בחד"ש, וכמי שמסתכל עדיין קצת מבחוץ ואינו ממהר להיכנס ליורה הרותחת שבתוך המפלגה. לעיסוק בפוליטיקה המפלגתית אני חוזר לראשונה מאז הבחירות הקודמות. העשייה הפוליטית שלי בניסיון לייצר מודלים אטרקטיווים של שותפויות ערביות יהודיות, כוללת אחת לארבע שנים (או פחות) את העיסוק בחלק הזה של הפוליטיקה.
מנקודה המבט הזו אני רואה מפלגה שמתקשה להתמודד עם האידיאל שהיא מייצגת, של שותפות ערבית יהודית, בגלל שמספר חבריה היהודים הוא בערך עשירית ממספר חבריה הערבים. לאור עובדה זו ברור לי שאחריותי העיקרית היא לנסות ולהעלות את מספר המצביעים היהודים לחד"ש. ברצוני לפרוס כאן מספר סוגיות הקשורות לאחריות זו:
א. אני מכיר ציבור לא קטן של פעילים חברתיים שלצד ההפגנות בבילעין הייתי מצפה לראותם גם במועצת המפלגה. אחת הסיבות להיעדרותם, אני חושב, היא מידת האינדווידואליזם הרבה המאפיינת את בני דורי. הרבה יותר נוח לנו להתעמק בעמותות עם אג’נדות ספציפיות אותן אנחנו מתאימים למידותינו, מאשר להיות חלק ממנגנון מפלגתי שבו קולנו הוא אחד בין רבים. אני רוצה לקרוא כאן לאנשי הארגונים החברתיים לבוא ולתת כתף בחודשיים הקרובים ולחזק את הנדבך המפלגתי החשוב של השותפות הערבית יהודית.
ב. רוב החברים היהודים שראיתי במועצת חד"ש היו חברי מק"י. לצד הערכה שאני רוחש לחברי מק"י, אני חושב גם שחשוב ליצור מקום בתוך חד"ש למי שאינם חשים שמק"י היא ביתם. היוזמה צריכה לבוא מחברי חד"ש שאינם חברי מק"י, ועל מק"י להכיר בחשיבותה של התארגנות כזו ולא להתנגד לקיומה.
ג. לנוכח בחירתו (המבורכת) של עמיר פרץ לראשות מפלגת העבודה אני שומע הרבה מתלבטים בין חד"ש לעבודה. אני חושב שעל חד"ש מצד אחד להודיע שתתמוך בפרץ לראשות הממשלה, אך מצד שני לחדד את ההבדלים בינה לבין העבודה, אולי על ידי הדגשת העובדה שחד"ש אינה ציונית. לאחר שסיסמתה הקודמת של חד"ש: "שתי מדינות לשני עמים" הפכה לסיסמא מקובלת בחוגי המרכז, אולי הגיע הזמן לקרוא קריאה חדשה בכיוון של מדינה דו-לאומית.
ד. לסיום, הנקודה הכואבת מבחינתי בבחירות למועצה – הבחירה ברשימה גברית. לאור חוסר יכולתה של המפלגה ששוויון הוא נר לרגליה לבחור נשים למקומות ריאליים, אולי מן הדין לקבל החלטה על שריון מקום שני ורביעי לאשה בבחירות הבאות.
ברמה הפרקטית אני מחפש שותפים לחשיבה על מה שנתפס בעיני כלקיחת אחריות – לגרום להצבעתם של יותר יהודים לחד"ש.
הכותב אומר שקריאתה של חד"ש לבמשך שנים להקמת שתי מדינות היתה טעות, וצריך לפעול להקמת מדינה אחת. לא נראה לי שאי-פעם רב היהודים או הפלסטינים יתמכו בדבר כזה, והקמת מדינה כזו גם מנוגדת לתהליך ההיסטורי של הגדרה עצמית ליותר יותר קבוצות, אולי בשילוב מערכות גדולות יותר כמו האיחוד האירופי.
בהקשר זה, קיימת גם הבעייה ה"קטנה" שאין בעולם כולו מדינה דו-לאומית שאינה איזו פדרציה של שני שטחים ריבוניים או יותר.
עופר יהלום כותב: "…הקמת מדינה כזו גם מנוגדת לתהליך ההיסטורי של הגדרה עצמית ליותר יותר קבוצות…". מדבריו עולה, שעלינו, ועל העולם כולו, לקבל את החלוקה האוניברסלית של הגלובוס למדינות לאום ריבוניות על בסיס של הגדרה עצמית לאומית.
קביעה זו הופכת בעצם את חד"ש (ואת כל המחנה הקומוניסטי באשר הוא) ללא רלוונטית. מדוע?
משום שהגדרה עצמית על בסיס לאומי, בניגוד למשתמע מדבריו של עופר, אינה תהליך היסטורי טבעי שיותר ויותר קבוצות צריכות לקבל אותו. ההגדרה העצמית היא תוצר של תהליכים היסטוריים, פוליטיים וכלכליים פרטיקולריים האופייניים לאירופה של המאות 18-19. מתוכם צמחו האומות האירופיות, אך אין להם דבר ולא חצי דבר עם התפתחות החברות האנושיות בשאר העולם – למעט הקולוניאליזם. תהליכים אלו, באמצעות קולוניאליזם וניאו קולוניאליזם, מונחלים, או ליתר דיוק, מוכתבים לשאר העולם, ובכך נכפית על רוב אוכלוסיית העולם (שכמובן אינה אירופית או אנגלו-סקסית), צורת שלטון שאינה מתאימה לה, אך תואמת לחלוטין לתפישת העולם האירופית-אמריקנית. צורת שלטון זו מקלה מאוד על מדינות המערב להמשיך ולשלוט בנתינים שמעבר לים ללא אמצעי כפייה קולוניאלים רשמיים באמצעות האליטות המקומיות (כן, כולל האליטה המקומית שלנו כאן בישראל).
אם חד"ש עדיין תופשת את עצמה כמפלגה המושתתת על תפישת עולם מרקסיסטית, עליה להתנגד לכפיה הרעיונית-פוליטית של מדינות המערב, ולנסות ולייצר מודל חדש לא לאומי של חברה שיתופית ערבית-יהודית.
יובל, כמה הערות על מאמרך:
1. אכן מק"י אינה מסוגלת כיום להיות המסגרת הובילה בשמאל וחד"ש למרות האופטימיות המשתמעת מדבריך גם היא לא תוכל לשמש מסגרת כזו שכן היא נשלטת ע"י קבוצה בעלת אג’נדה שבינה ובין אידאלים ליברליים, סוציאליסטיים, הומניסטיים ופמיניסטיים אין דבר וחצי דבר. דרושה מסגרת פוליטית חדשה ורצוי כזאת בעלת מסר פוזיטי ברור שאינו מושתת רק על שלילת המסגרות הישנות והמתות.
2. אכן בבחירות הקרובות חשוב מאוד לחזק את מי שיכול לעמוד כנגד הימין הדו-ראשי של הליכוד וקדימה. מפלגת העבודה עשתה צעד חשוב מאוד בבחירת היו"ר והרשימה וחשוב ביותר לתת הפעם את הקול בבחירות למפלגה זו תוך שמירת עמדה ביקורתית כלפיה, ועד שתוקם מסגרת פוליטית חדשה.
3. אין ספק שסיסמאת "שתי מדינות לשני עמים" היתה חשובה לזמנה. היא שימשה כמכשיר לצורך בניית לגיטימציה לכך שהפלסטינים הם פרטנרים לכל פתרון באזור ושכיבוש אינו יכול להתקיים לאורך זמן. אולם הסיסמא הזאת תמיד צפנה בחובה אלמנט מסוכן מאוד שכן היא בנויה באופן אקסקלוסיבי על עקרון ההפרדה. פתרון אמיתי יוכל להתבסס רק על שילוב של הפרדה ואיחוד. כעת משמוסכם על כל גווני הפוליטיקה הישראלית כי ישראל לא תוכל להמשיך לכבוש את הפלסטינים לאורך זמן וכי זכותם לשלטון עצמי אינה ניתנת לרמיסה, צריך לחשוב על שילוב עקרון ההפרדה עם עקרון האיחוד וזאת משום שחלוקה שרירותית של הארץ לפי קווי 67 לא תאפשר קיום סביר של המדינה הפלסטינית, תקשה על קיומה של המדינה הישראלית, לא תפתור את בעיית מעמדם של אזרחי ישראל הערבים, לא תפתור את בעיית זכות השיבה לשטחי 48 ותדרוש פינוי של כרבע מיליון מתנחלים. כשחושבים על כל זאת ברור שהסיסמא של "שתי מדינות" גם אם היתה טובה ככלי ריטורי אינה סבירה אפילו כנוסחאת פתרון.
אני מציע לחשוב על מודל פדרלי שמחלק את הארץ כולה (מן הירדן ועד לים) למחוזות (או קנטונים) באופן ששומר על הגיון דמוגרפי, עם שלטון מרכזי הנשען על חוקה שבבסיסה זכויות אדם אוניברסליות עפ"י החוק הבינלאומי. בתוך כל קנטון ינוהלו החיים באופן ההולם את רצונם של תושביו כל עוד אין בכך סתירה לעקרונות של החוקה.
יתרונות: אין צורך "לטרנספר" אוכלוסיות. כמו שיוכל להיות מחוז ערבי למשל באזור נצרת או המשולש או באזורים נוספים בתוך מה שישראל כיום כך יוכל להיות מחוז "אריאל" למשל במה שכיום שטח הגדה. יותר מכך: לתוך המחוזות הערביים יוכלו להגר פליטי 48 אל יישובים חדשים שיוקמו בהם. מאחר והייצוג של המחוזות ברמה הארצית הפדרלית יהיה פריטטי לא תהיה כלל בעיה של "מי הרוב".
זה כמובן על קצה המזלג. אני כרגע עובד על פיתוח המודל הזה. אשמח לתרומות רעיוניות…
הייתי מאוד מעוניין לשמוע הבהרה מיובל תמרי לגבי סעיף ג’ האומר, בין היתר:
"לאחר שסיסמתה הקודמת של חד"ש: "שתי מדינות לשני עמים" הפכה לסיסמא מקובלת בחוגי המרכז, אולי הגיע הזמן לקרוא קריאה חדשה בכיוון של מדינה דו-לאומית".
אם זו הייתה עמדת חד"ש אז מדוע לשנות אותה?
רק בגלל שהיא "הפכה לסיסמא מקובלת בחוגי המרכז"? מה זאת אומרת?
ממתי מפלגה עם אג’נדה ועקרונות משנה מצע בגלל מפלגה אחרת?
אתה לא צריך לפתח את הרעיון. ועידת וונזה כתבה, פתחה וישמה אותו לתפארת. תגובתך מעלה עוד בעיה. אם הססמה שתי מדינות לשני עמים היתה שקר טקטי כעולה מתגובתך, מי לידינו יתקע שגם רעיון הקנטונים אינו שקר טקטי שסופו, כמו בתיאורית הסלמי הפלשתינית, אינו השמדת ישראל והיהודים. ככל "שאנשי השלום משמאל" מעלים רעיונות מסוג זה הם מרחיקים מעליהם לא רק את רב האזרחים אלא מרחיקים בפעל את האפשרות למצוא פתרון לסכסוך ובכך מאריכים את כל הרעות החולות שבמצב היום. על זה נאמר שהדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות.
"לאחר שסיסמתה הקודמת של חד"ש: "שתי מדינות לשני עמים" הפכה לסיסמא מקובלת בחוגי המרכז, אולי הגיע הזמן לקרוא קריאה חדשה בכיוון של מדינה דו-לאומית."
הבנתי, העמדה של "שתי מדינות לשני עמים" לא היתה עמדה אמיתית של חד"ש, שבאה מתוך הבנה שזהו הפתרון הראלי היחיד לסכסוך הישראלי-הפלסטיני, אלא מעין ססמת פרסומת שאותה קידמנו עד שתיקלט. כיוון שנקלטה – הגיע הזמן שנבחר בססמה אחרת.
יופי, ססמת "שתי המדינות" תפסה. ומה עומד מאחוריה? באלה "שתי מדינות" מדובר?
חוגי ה"מרכז" הישראלים מדברים על מדינה פלסטינית מבותרת על ידי גושי ההתנחלויות, סגורה בגדר ההפרדה. מדינה שתהיה עצמאית בדיוק כמו רצועת עזה לפ-ני ההתנתקות. מדינה כזאת לא תהיה בת קימא. שלום שיתבסס של הסדר כזה לא יחזיק מעמד.
ואנחנו? אני רוצה להאמין שאנחנו חושבים אחרת.
מדינה דו-לאומית? נניח שהפתרון מצויין, אבל לצערי הישראלים יושבים על הטנקים, ורק הם יכולים להכניס אותם לרברס. לכל הפחות, רוב הישראלים היום מוכנים לנסיגה חד-צדדית מרוב השטחים ולפינוי חלק מההתנחלויות, חלקם ליותר. נותר לנו לשכנע אותם שגדר ההפרדה והנסיגה החד-צדדית הם רעיונות-עוועים, ושאין תחליף לנסיגה בכל השטחים ומכל ההתנחלויות.
מדינה דו לאומית? לך אולי יש עוד שלושים שנה להפיץ את הרעיון. ולפלסטינים?
לא מקובל להגיב פעמיים באותו יום לאותו מאמר, אבל מכיוון ששמי הוזכר אומר שתהליכי המודרניזציה היו קורים בשאר העולם גם אם יבשת אירופה לא היתה קיימת, גם לפי קרל מרקס וגם לפי הוגים מהימין. ואין לשכוח שההמונים באירופה מדוכאים ע"י בעלי ההון בדיוק כמו הרוב בהעולם השלישי.
לעניין אזורנו, מה שנבג מציע לפלסטינים הוא בעצם הקולוניאליזם בהתגלמותו. כי מה הוא בעצם אומר להם? – " החל מהתפתחות התנועה הלאומית הפלסטינית הייתם תחת שלטון זר של התורכים, הבריטים, המצרים, הירדנים והישראלים, אבל עכשיו מוכן ברוב טובו הכובש האחרון לתת לכם שוויון זכויות במדינה אחת יחד אתו.".
להערכתי תגובת הפלסטינים תהיה – לא תודה!. אמנם, בהחלט יתכן שלאחר שיקומו שתי מדינות יווצר ביניהן בהדרגה קשר פדרטיווי, אבל זה תהליך ארוך שמחייב כמובן את הסכמת הרוב בשני העמים.
שלום יובל;
בתור צעד ראשון אני מציע לעדכן את אתר הבית של חד"ש בשפה העברית: להוריד הזמנות לאירועים שהתקיימו (יתקיימו?) ב- 25 ביוני, ולפרסם אתץ הקונצרט של שירי פירוז שמפורסם בהבלטה באתר החזית בשפה הערבית. אם הסיסמאות האיומות על "אחוה יהודית ערבית" לא ימשכו "יהודים" – אולי קצת מוסיקה טובה תעשה זאת. כך גם יראו כולם שאמנם נשים לא מייצגות את רשימת חד"ש בכנסת, אבל לפחות מרשים להן לשיר מטעמה…
לאור קריאתו של נמרוד להצביע למפלגת העבודה הכל מתבהר: בחיפוש אחר פתרון לאומני-קומוניסטי הוא קרא לאחרונה טקסטים מ- 1965 והחליט לסייע סנה ג’וניור, אפרים שמו, להיכנס לכנסת למרות מקומו הנמוך ברשימת העבודה.
אינני נמנה על הנכנסים באופן תדיר לאתר זה, וקריאת המאמר והתגובות שבעקבותיו, מחזקת בי את התחושה כי אם אלה ההתבטאויות האופייניות לאנשי "שמאל" ו"שלום", אני אינני נמנה על מחנה מסוג זה, למרות שאני רואה עצמי כאיש שמאל ושלום.
תגובתי למאמר ולתגובות – יש להתגייס ולהילחם מלחמת חורמה (בלי נשק,חלילה) במביעים דיעות כאלה, כי הם מאיימים לדעתי על הקיום הפיזי, לא רק הלאומי, של היהודים בישראל. בנוסף, אינני מתפלא על השנאה וההתנגדות שרוחשים ל"שמאל" או לרעיונות ה"שמאל" רוב רובם של היהודים בישראל (ב"רוב רובם" אני כולל את מצביעי קדימה וימינה מזה), שחשים, להערכתם, סכנה מרעיונות השמאל, כמו אלה המבוטאים במאמר זה ובחלק מן התגובות. אגב, מי שרוצה שלום בארץ הזו, לא יכול לתמוך בדיעותיו של כותב המאמר, כי תוכניתו היא בסיס למאבק-נצח גובר ואינסופי בין הישראלים לפלסטינים.
הבעייה הכי גדולה בדימוי של השותפות היא, שברכה ומח’ול צעדו יחדיו באזכרה של ‘גיבורי מערכת אלבוראק’. בעצם מדובר בשלושה שרצחו אזרחים יהודים פלסטינים במאורעות תרפ"ט. הם אינם גיבורים אנטי קולוניאליים (למרות שנזכרים ככאלה). ולא קבלתי שום תשובה מספקת מחברי חד"ש. מה אני כיהודי (שהצביע חד"ש בבחירות הקודמות ומחוייב לחיים משותפים) צריך לחשוב כשראשי הרשימה צועדים בצעדה כזו? ח"כ ברכה אמר אח"כ שכל עם רשאי לבחור במנהיגיו. תשובה גרועה.
בבקשה ממך פרט קצת לגופו של עניין. אתה נמנה בתגובתך מתוכן כלשהוא, וכמייצג של השמאל השפוי בישראל רצוי שיהיה לך קצת תוכן כדי שנוכל להתווכח קצת כמו שצריך.
כדי לחמם קצת את האווירה אני מציע מספר נקודות להתייחסות, למרות שאתה לא חייב כמובן להיצמד אליהם ממש.
אלה הם העקרונות המנחים מבחינתי למאבק למען קיום סביר בארצי:
א) דמוקרטיה
ב) מינהל תקין
ג)הפרדת הדת מהמדינה
ד)צדק חברתי
דבר איתי, חבר, כי אני שמאלני (יעני דמוקרט)
אני מזמין אותך לדיון/וויכוח מקדים בתור סיפתח למלחמת החורמה שהכרזת עליי ועלינו.
נ.ב
עם הטון הגזעני המדובלל שלך ושכמותך, אינני מתפלא על השנאה וההתנגדות שרוחשים לרוב רובם של היהודים בישראל (מצביעי קדימה וימינה) אצלנו באגף של הטובים.
יופי חי, מדינה דו-לאומית. עד לשם הידרדרת, נמרוד?
קריאה לכינון מדינה דו-לאומית פירושה: התנגדות לפינוי ההתנחלויות, התנגדות להוצאת צה"ל מהשטחים, התנגדות להגדרה העצמית הפלסטינית, תמיכה בהפיכת הפלסטינים לחוטבי העצים ושואבי המים של הישראלים והתנכרות לשאיפותיהם של הישראלים והפלסטינים כאחד.
חד"ש ראתה לאורך השנים את הקו הירוק בתור הגבול שיבטיח שלום ודמוקרטיה לישראל. זה לא צריך להשתנות בגלל ש"קדימה" תומכת בפינוי כמה התנחלויות מבודדות ובהקמת "מדינה פלסטינית" בכמה קנטונים מבודדים.
לא מדינה דו-לאומית, אלא חד-לאומית, שבה כל אזרח הוא בן הלאום. פשוט וקל. "הגדרה עצמית"? "חיפוש זהות"? "קהילה תרבותית"? בשעות הפנאי החופשיות שלכם אחר הצהרים, חבר’ה לצים.
הדם שלנו יקר מדי בשביל לשפוך אותו על כל מיני תסביכים מודרניים.
לא נראה לי שהבנת משהו ממה שכתבתי אור. מדינה חד-לאומית או דו-לאומית אינם מושגים שלי. אני דיברתי על פדרציה שבהחלט תכלול גם חלוקה למחוזות או קנטונים או איך שאתה מעדיף לקרוא לזה.
מסגרת פדרטיבית תשלב הפרדה עם חיבור ותאפשר ביטוי עצמי תרבותי לצד אחידות משטרית המבוססת על דמוקרטיה וזכויות אדם. היא תאפשר את מימוש זכות השיבה אך בה בעת תמנע את הצורך בפירוק התיישבות קיימת.
שליש מן העולם, השליש החזק והדומיננטי יותר, חי במסגרות פדרטיביות. הקריאה להקמת מדינות לאום היא-היא האנכרוניסטית.
תחשוב על זה קצת. ולאט לך עם ביטויים כמו "התדרדרת". אני חושב שבכל זאת יש לי את היכולת ללמד אותך דבר או שניים…
המאפיין המשותף לכל הצעותיו של נמרוד אמזלק הוא העיוורון לתהליכי קולוניזציה וליחסי כוח קולוניאליים. ההצעה הלכאורה-אוטופית הנוכחית מאפשרת את השארת ההתנחלויות הקיימות על מקומן, תוך התעלמות מוחלטת ממה שקיומן (לרוב על אדמה שזה עתה נגזלה) עושה ליישובים הפלסטיניים שסביבן. כך גם התייחסותו השווה ללאומנות של המדכא ושל המדוכא וכך גם התעלמותו מהדפוס הקולוניאלי שבו נבנה הקפיטליזם בישראל, דפוס אשר מביא לריבוד חברתי-מעמדי שיש לו גם (לא רק) מאפיינים לאומיים ועדתיים.
השאלה אם תוקם מדינה אחת פדרטיבית או שתיים נראית לי שולית. ההכרעה בשאלה זו צריכה להיות פרגמטית. איזה הסדר יציב יותר לטווח ארוך.
בעיה אחת בהסדר של מדינה אחת היא ההתעקשות של היהודים והפלסטינים על הסדרי הגירה שיאפשרו "שיבה" מסוג זה או אחר. אם תהייה התעקשות כזו נראה לי כי הסדר של שתי מדינות הוא עדיף. אם יהיה וויתור על הסדרי הגירה מדינה אחת יכולה להבטיח מידה סבירה של יציבות.
יובל,
הכל מעניין.
איך מדברים?
אוטופיה היא ניסיון להציע תכנית שאינה מתבססת על מציאות קונקרטית אלא היא קונסטרוקציה מופשטת לחלוטין. האם טוען חררדו לייבנר שהפדרליזם הוא אוטופיה? כלומר המשטר של ארה"ב, גרמניה, רוסיה, שוויצריה ועוד למעלה מחמישים מדינות בעולם הוא אוטופיה? או שאולי היישום של מודל זה באזורנו הוא האוטופי? כלומר חררדו מכחיש שכל ההצעות ליישוב הסכסוך עוד בטרם הוקמה מדינת ישראל, כולל החלטת החלוקה עצמה, כללו אלמנט פדרטיבי מהותי? אם כן, אני מציע לו לקרוא את הטקסטים הללו שוב. או אולי הוא טוען שהמודל הזה אנכרוניסטי? כלומר מיושן ביחס לרעיון המקורי והרענן של מדינת לאום? ואגב, אם מדינת לאום, האם מכחיש מר לייבנר את קיומה של תודעה לאומית במדינה פדרלית כמו ארה"ב שמרכיביה שחטו זה את זה במלחמה קשה ביותר ואף החזיקו נתח ניכר מביניהם כעבדים משוללי זכויות, בטרם הקימו פדרציה מאוחדת עם חוקת זכויות אדם? וזה לא שייך לענייננו, מר לייבנר? למה בדיוק? כי כאן כולנו אוהבים אחד את השני ורוצים להתחבק בתוך מדינה אחת אינטגרטיבית? או אולי להיפך, מדובר כאן לא בשני עמים ניצים, שני עמים שמוצאם זהה, אלא בשני סוגי אורגניזמים שונים מהותית שצריך להפריד ביניהם הפרדה טוטאלית?
מי כאן האוטופיסט? לא אני מר לייבנר. נהפוך הוא:
אוטופיסטי לחשוב שמדינה פלסטינית תוכל להתקיים בתוך הקווים השרירותיים של 67 ולהיות עצמאית ובעלת מרווח נשימה כלכלי.
אוטופיסטי לחשוב שמדינה פלסטינית תוכל לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני (או היהודי-ערבי) כאשר בתוך ישראל גופה נותר מיעוט ערבי גדול ובעל מודעות לאומית, דתית וזיקה ברורה לערבים שבשטח שממזרח לקו הירוק.
אוטופיסטי לחשוב שמדינה פלסטינית תהיה כל דבר מלבד שחזור המסורות הפוליטיות החשוכות של מדינות ערב השכנות. רוב מוחץ של הציבור שם נתן את קולו לחמאס בידיעה ברורה שתנועה זו שואפת לא רק למאבק ברשות המושחתת או בכיבוש אלא גם ואולי בעיקר להשלטת מדינת הלכה איסלאמית אדוקה. את האשליות לגבי תנועות "שחרור" פונדמנטליסטיות כבר היינו צריכים להשאיר בפח האשפה בו זרוקים מקומטים מאמרי התמיכה ב"משחרר הגדול" חומייני שסילק את השאה המושחת…
אוטופיסטי באותה מידה לחשוב שמדינה אחת מן הים ועד הירדן, ללא הסדר פדרטיבי, תוכל להתקיים במצב בו קיימים שני ציבורים כל-כך מובחנים כמו היהודי-ישראלי מחד והערבי (בעיקר מוסלמי) מאידך. במוקדם או במאוחר יהפוך אחד הצדדים להגמוני (דמוגרפיה, אבל גם חוסן כלכלי) ובאופן דמוקרטי לחלוטין יתפוס את השלטון לעצמו. הצד השני, במקרה הטוב, יזכה לחיות במסגרת דומה לאפרטהייד הישן והמוכר של דרום אפריקה.
אוטופיסטי לחשוב, כמו שחושב השמאל הציוני, שגדר הפרדה או כל תכסיס אחר חד צדדי יוכל להוות פתרון. גדר היא עניין טכנולוגי וגם ההתגברות עליה והמשך הפיגועים (והפשיטות הרצחניות של צה"ל) גם הם רק עניין של טכנולוגיה… ושוב גם כאן אנו נדרשים לשאלת הציבור הערבי בתחומי ישראל.
פדרציה על כל שטח הארץ על בסיס חוקה שמושתתת על זכויות אדם, חלוקה קנטונאלית לא רק של הגדה אלא גם של השטח שממערב לקו הירוק ומערכת ייצוג פרלמנטרית על בסיס פריטטי היא האופציה הריאלית ביותר, הקונקרטית ביותר, היחידה העשויה להוביל לפתרון הסכסוך. מובן שלא מוצע לעשות את זה בתוך עשר דקות עם מפה וטוש (וזאת, אגב, הדרך שבה נקבעו הגבולות הנוכחיים באזור הזה) אלא תוך ניתוח זהיר של המרכיבים הגיאו-פיסיים והסוציו-אקונומיים של הארץ ותוך התחשבות במיקומם של ריכוזי אוכלוסיה מסויימים, פוטנציאל התרחבות אורבאנית וכו’.
נשמע מסובך? כן, קצת מסובך. אבל המציאות באזור הזה מסובכת. פתרונות פשוטים טובים לג’ינגלים של בחירות ולצעקות בהפגנות. אוטופיסטי מאוד לחשוב שיש להם רלוונטיות לפתרון בעיות אמיתיות כלשהן.
ואגב, אם כבר אוטופיזם, אוטופיסטי מאוד לחשוב שאיזה שהוא פתרון, כזה או כזה, יוכל להיות מושג באמצעות חזית סירוב ערבית-לאומנית המורכבת מעסקני המגזר הערבי בלבד (ואותו קומץ גרופיס שלהם בכאילו שמאל הכאילו רדיקאלי). מי שרוצה לקדם פתרון אמיתי צריך לזכור גם את שאר השמונים ומשהו אחוז של האזרחים החיים כאן ואשר הם אלה אשר במידה רבה יכריעו לגבי עתידנו הפוליטי.
לא ברור לי כיצד הגיע נמרוד אמזלק לחישוב של "שאר השמונים ומשהו אחוז של האזרחים החיים כאן". לדעתי מדובר בהרבה יותר משמונים טחוז, קרוב יותר לתשעים וחמישה אחוז.
נמרוד אמזלק מעדיף להתווכח עם דחלילים יצירי דמיונו מאשר עם להתמודד עם טענות שהועלו.
אם גישה לא אוטופיסטית אמורה לצאת מתוך ניתוח של מציאות קונקרטית, האם יחסי הכוח הקולוניאליים הם לא מרכיב מרכזי במציאות של ישראל\פלסטין? האם לא כדאי להתחיל מגיבוש עמדה וגישה של דה-קולוניזציה בטרם עוברים לדיון בתצורות מדיניות עתידיות. האם עמדה של "השארת היישובים הקיימים" כאשר היא מושמעת משמאל, במצב הנוכחי וביחסי הכוח הקיימים, איננה עידוד ותרומה להמשך מפעל ההתנחלות?
נמרוד אמזלק מעלה טענה נכונה מאד, שלייבנר לא מתמודד איתה. נכון שזה "נשמע רע" להשאיר את ההתנחלויות וליצור מדינה אחת פדרטיבית על שטח כל הארץ, אבל מדינה פלסטינית על שטחי 67 תהיה חסרת יכולת קיום כלכלית, חתוכה לשניים ובלתי יציבה. ואחרי הכל, אם יוצאים מהנחה שבשביל הסכם שלום הפליטים יצטרכו לשוב, אז מה אנחנו יוצרים בעצם? מדינת ישראל דו לאומית ולצידה מדינה פלסטינית?
למה נדונו לשבטם של אינטלקטואלים סוג ב’? איפה צוקרמן? איפה ענת מטר? איפה כמה אנשים עם שיעור קומה כמו פרוידנטל שיגידו משהו על מצב העוועים הזה?
אני מסכים עם חררדו שהמרכיב המרכזי ביחסי ישראל עם הפלסטינים הוא המרכיב הקולוניאלי. מאזהצהרת בלפור לפחות, מתרחשת בפלסטין ההסטורית קולוניזציה של הציונים הדוחקים , בתחילה באיטיות ומאוחר יותר במהירות ואלימות את רגלי הפלסטינים ממולדתם. הקולוניזציה אם כן לא החלה ב-1967. אלא רק קיבלה אופי שונה. השאלה המכרעת היא אם כן כיצד ניתן להפוך קולוניה לדמוקרטיה וכיצד ניתן לפתור את השאלה הלאומית הפלסטינית שעיקרה הוא שאלת הפליטים. אנו צריכים להבין שבלי קבלת זכות השיבה לא יהיה שום פתרון לשאלה הלאומית בפלסטין ומדינת היהודים תמשיך לשלוט בגורל העם הפלסטיני על כל חלקיו: בתוך ישראל כאזרחים סוג ב’ בשטחים הכבושים שגם אם יקראו מדינה יהיו לא יותר מבנטוסטאנים או גטאות, ועל גורל הפליטים שישראל מונעת שיבתם למולדתם. לכן הפתרון חייב להיות מדינה אחת, חילונית ודמוקרטית בכל שטח פלסטין ההסטורית שרק בה ניתן יהיה ליישב את הפליטים, להפריד את הדת מהמדינה והמעמד האזרחי ולבטל את אי השוויון בין יהודים וערבים. אמנון.
אני גם סבור כי להסדר פדרטיבי יש יתרונות רבים ואולם הוא לא מתיישב עם הכרה בזכות השיבה (לא של היהודים ולא של הפלסטינים). הסדר פדרטיבי יחייב יצירת מסגרת מדינית אחת עם אתוס אזרחי משותף. הגירה המונית הן של פלסטינים והן של יהודים מחוץ לגבולות תערער את האמון בין שתי הקבוצות הללו. הסדר של מדינה פדרטיבית הוא אפשרי רק על בסיס הגבלה חריפה על הגירה מבחוץ ופתוח זהיר של אתוס אזרחי משותף של פלסטינים ויהודים הגרים בגבולות המדינה.
לאמנון מיכאלי
אני מסכימה לחלוטין עם הניתוח שלך. שאלתי היחידה היא למי אפשר יהיה להצביע בסופו של דבר. לפעול במסגרת "הוועד למען מדינה חילונית דמוקרטית" היא פעילות מאד חשובה, השאלה אם בהמשך תקראו להחרמת הבחירות או תמליצו על מפלגה מסויימת.
לאלון הראל:
אתה טועה בעניין נושא ההגירה. דווקא הסדר פדרטיבי יאפשר את מימוש זכות השיבה הלכה למעשה וכן את המשך ההגירה היהודית במקביל וזאת ללא פגיעה ביחסי הכוחות הפוליטיים ברמה הארצית. הרי אם יוקמו קנטונים פלסטיניים ברחבי הגדה, הרצועה וכן באזור נצרת ושפרעם בגליל ובאזור המשולש, יוכלו קנטונים אלה לקלוט פליטים שישובו לארץ. הקנטונים שבדומיננטיות יהודית ימשיכו לקלוט הגירה יהודית. הקריטריונים לקליטת ההגירה משני הסוגים יקבעו ע"י הקנטונים עצמם עפ"י יכולתם הכלכלית, הטריטוריאלית וכיו"ב.
מאחר וברמה הארצית תהיה חלוקה פריטטית בפרלמנט הפדראלי כך שלשום קבוצה אתנית לא יהיה יתרון (גם אם היא גדולה יותר מבחינה מספרית באוכלוסיה), עניין שינוי המאזן הדמוגרפי יחדול מלהיות סוגיה פוליטית מהותית.
מובן שתרבות פוליטית אזרחית היא דבר חיוני וחשוב. המודל הפדראלי עומד על בסיס חוקה של זכויות אדם. על משמרן של אלה יש לעמוד איתן ללא פשרות, גם בתקופת בחירות כאשר יש כאלה שמאוד רוצים לקרוץ לאלקטוראט זה או אחר.
לאמנון מיכאלי:
גם רפובליקה פדראלית היא מדינה אחת דמוקרטית. אבל היא לא מדינה אינטגרטיבית. היא אינה מנסה ללוש בתוך "כור היתוך" קבוצות אוכלוסיה אשר מסיבות אמוציונאליות ותרבותיות אינן מוכנות כרגע "להתערבב" (ואגב, יש בתוכן כאלה שבאופן עקרוני לא מעוניינים בערבוב כזה וזו עמדה לגיטימית לגמרי).
חיסול הקולוניאליזם הוא חיסולו של משטר. לאו דווקא חיסולם של יישובים. התיישבות יהודית ביהודה ובשומרון אינה המצאה של ממשלות ישראל. יהודים חיו שם מאות בשנים, אם כי באופן צנוע ושליו הרבה יותר. כך גם בירושלים.משפחתי שלי למשל חיה בעיר הזאת מאז המאה ה- 18 ועד היום. אם יכונן בארץ משטר פדראלי המעמיד את תושבי הארץ היהודים והערבים במקום שווה מבחינת שותפותם בשלטון ומאפשר לכל קבוצה לנהל את ענייניה בעצמה תוך שותפות בלאומיות האזרחית של הרפובליקה הפדראלית, איני רואה בעיה עם כך שיישובים יהודיים ישארו במסגרת קנטון נפרד בתוך הגדה המערבית, כשם שאיני רואה בעיה בהקמתם של יישובים ערבים חדשים בצד הקיימים בגליל, במשולש ובשאר הקנטונים הערביים בתוך שטחי 48.
אני די נוטה לאהוד רעיון של מדינה פדרטיבית אבל נראה לי כי הגירה חופשית למדינה זו של יהודים ופלסטינים תקעקע את האתוס האזרחי שלה.
אני חושש שיש כאן אי הבנה מסוימת בענין "זכות השיבה". נדמה לי שחלק מן המתדיינים מתיחסים ל"זכויותיהם" של הפליטים ובניהם בגדה המערבית וברצועת עזה בלבד, ואילו אחרים מתיחסים גם לכל אותם פליטים וצאצאי פליטים בכל העולם כולו. האם אני טועה?
בכל אופן, אינני חושב שסיום הסכסוך בארץ דורש החזרה של או שיבה של פליטים או צאצאיהם. הבעיה הבוערת שלנו היא שמדינת ישראל מנהיגה משטר אפרטהייד נוקשה ומפלה בין כ- 60% מאוכלוסיתה לבין כ- 40% מאוכלוסיתה, קרי: כ- 10 מיליון איש בארץ ישראל המערבית. בבעיה הזו צריך לטפל. האם אלמוני מבלאטה או פלמוני משאטי יקבלו פיצוי חומרי כזה או אחר או לא יקבלו פיצוי כלל, זו כבר שאלה משנית.
לנמרוד אמזלק:
נראה לי שאתה לא מוכן להתיחס לנושא שהעלה חררדו לייבנר כלומר לעובדה שבין המנשלים והמנושלים בפלסטין קיימים יחסים קולוניאליים המכתיבים דינוי גירוש ואפרטהייד. כאשר אתה מדבר על פתרון פדרטיבי שבו ללשני הצגדדים יש זכויות שוות על טריטוריות נפרדות, אתה רוצה גם להכיר בזכות הפליטים הפלסטינים לחזור למולדתם וגם בזכות יהודי העולם להגר לפלסטין ולהמשיך את הקולוניזציה. אינך יכול להשוות בין מדכאים ומדוכאים אלא דרך העדפה מתקנת של האחרונים. אתה גם צריך לזכור היהודים מוגדרים אלה שאמם יהודיה או שנתגיירו כהלכה ולכן מדינה חילונית דמוקרטית לא תתיחס לאמריקנים בעלי דת יהודית כשייכים לאותה אומה לה שייכים שנינו. לכן הלאום שיווצר כאן במשך השנים שלאחר מיגור הציונות והקמת מדינה חילונית דמוקרטית יהיה בעל מספר מרכיבים תרבותיים שאף אחד מהם לא יועדף על משנהו.מי שחושב על שויון בין חוק השבות וזכות השיבה יכול להיות מתקדם מאד בעיני עצמו אך הוא שבוי במיתוסים הציונים,
לאמנון מיכאלי:
אינני מקבל את חוק השבות כלשונו כלל וכלל. כדיברתי על הגירת יהודים התכוונתי להגירה שאינה מבוססת על "זכות היסטורית" ובודאי שלא על זכות משפטים כלשהי המעדיפה דווקא יהודים. אני מדבר על חוקי הגירה אוניברסליים אשר המימוש שלהם בפועל מן הסתם יושפע מאוד מאופי הקנטון אליו מתבצעת ההגירה. מהגרים בעלי זיקה לתרבות היהודית לא יהגרו בד"כ לקנטון אשר מורכב ברובו מיישובים ערביים מוסלמיים או נוצריים. אם ישובו פליטים פלסטינים לארץ (כפי שיש לאפשר להם) הרי מן הסתם יעדיפו להתיישב בתחומי קנטונים התואמים את אורח חייהם.
ישנה הקבלה בין "מדכא" ו"מדוכא" אם אתה מדבר על קבוצות אוכלוסיה קונקרטיות ולא על קטגוריות מופשטות. שתי הקבוצות, העברית והערבית, חיות בארץ הלכה למעשה ואני מתנגד נמרצות לכל הסדר שישלול את זכותה של האחת לחיות ולהתפתח כאן. את הדיכטומיה "מדכא" "מדוכא" יש לפתור ע"י שינוי המשטר כך שלא יעניק הגמוניה לאף אחת מן הקבוצות.
אבל אם אתה מתחיל מן הנקודה שאומרת ש"פלסטין כולה שייכת קודם כל לפלסטינים" הרי שאנחנו באמת לא נפגשים על אותו מישור. אני אינני מכיר בזכויות היסטוריות כאלה ואחרות אלא מטפל במציאות הקונקרטית המונחת לפני.
אל תשכח שיחסים קולוניאלים בין מנשל ומנושל לא התחילו בשטחי הכיבוש מ-67, הם היו קימים מראשית הציונות. רוב ההתנחלויות הציוניות בתוך שטחי 48 יושבות ממש על הכפרים הפלסטינים שנהרסו של 48, ולכן גרועות עוד יותר מרוב ההתנחלויות בגדה המערבית. אין שום סיבה להרוס את אלה ולהשאיר את אלה. משמעות חיסול היחסים הקולוניאלים הוא פשוט דמוקרטיזציה מלאה של הארץ והפסקת מתן זכויות יתר ליהודים. כמובן שאפשר ואף חובה יהיה ליצור מנגנון זמני של אפליה מתקנת עד להשגת שיוויון אזרחי, אבל אפשר לעשות זאת בלי קשר למחיקת היתנחלות כזו או אחרת בשטחי 67 או 48.
אם רוצים פתרון פדרטיבי חשוב במיוחד להבטיח שהקהילות האתניות יפתחו תודעת סולידריות משותפת. זהו תהליך קשה ולא פשוט גם לאלו הגרים כבר כיום בישראל או בשטחים. אינני בטוח יש די משותף לאתוס אזרחי כזה אבל ברור לי מדיניות הגירה שתאפשר שיבת יהודים ופלסטינים מחוץ לשטח זה תקשה מאוד מאוד על התהליך. כאן צריכה להעשות לפיכך בחירה נורמטיבית קשה. וויתור על חוק השבות וזכות השיבה לטובת מדינה פדרטיבית או אימוץ הסדר של שתי מדינות כאשר כל אחת תנהל מדיניות הגירה משלה. שתי האפשרויות הן סבירות מבחינה מוסריות ונראות לי אפשריות פוליטית. לא נראה לי כי יהיה אפשר לקיים גם מדיניות הגירה שמאפשרת לבני אחד העמים או שני העמים להגר באופן חופשי וגם הסדר של מדינה פדרטיבית אחת.
אלון, נראה לי שאולי לא הסברתי נכון את כוונתי. כמובן שאי אפשר שכל קנטון ינהל מדיניות הגירה מנותקת לחלוטין בדיוק כמו שאי אפשר שינהל מדיניות חוץ ובטחון כך. אולם יש הבדל בין קיומו של מנגנון הגירה אזרחי פדראלי אחד לכל (המבוסס על קריטריונים מינימאליסטיים של זכויות אדם עפ"י האמור באמנות הבינלאומיות בדבר חופש התנועה) לבין מדיניות קליטה ויישוב של כל קנטון.
לגבי הגירה "שוטפת" (שאינה מבוססת על "שיבה"), אדם יוכל להיות כשיר להגירה לתחום הפדרציה ועדיין לראות עצמו מועמד לקנטון מסויים ולא לאחר. וכמובן שאותו קנטון יוכל לווסת את ההגירה לתוכו פשוט ע"י עצם החוקים המקומיים התקפים והנורמות המוסדיות בו אשר ימשכו מהגרים מסויימים וירתיעו אחרים.
לגבי ה"מסות" של פליטים פלסטינים ומהגרים יהודיים המגיעים כחלק ממעין "רה-פטריאציה", ראשית צריך להכיר במציאות המראה כי רצונם המוצהר של אלה ושל אלה לממש הגירה כזו הלכה למעשה מוטל מאוד בספק. שנית, ניתן כמובן לקבוע תאריך יעד סביר והגיוני שעד אליו יכולים פלסטינים ויהודים להגר לתחומי הפדרציה מתוקף "שיבה" כזו. לאחר מכן ייכון חוק אזרחות אחד ויחיד לכל הפדרציה.
קיומן של שתי מדינות, כפי שהוסבר כאן ובאשכולות דיון אחרים, אינו בר-קיימא אלא אם ייכון הסדר פדרטיבי ביניהן. ואם כבר פדרציה, למה לחלק לשתי מדינות טריטוריאליות המגבילות פלסטינים רק למזרח הקו הירוק ויהודים למערבו? ומה לגבי הפלסטינים שממערב? והיהודים שממזרח? (ואני שוב מזכיר שיהודים וערבים חיו בכל שטחי הארץ מאז ומעולם. אפשר לצמצם את ההתנחלויות לתחומי קנטון אחד או שניים אבל לאסור על יישוב יהודי ביהודה ושומרון אבסורדי לגמרי בתנאים בהם הארץ כולה מתקיימת תחת משטר פדראלי יהודי-ערבי שוויוני).