בימים אלה החלו הדיונים של הפורום החברתי העולמי הנערכים הפעם בקראקס, בירת ונצואלה. קיום הפורום האנטי-גלובלי החשוב בעולם דווקא בוונצואלה היא הזדמנות לערוך חשבון נפש על פועלו במאבק למען מימוש הסיסמה "עולם אחר הוא אפשרי".
הפורום החברתי ניצב על פרשת דרכים. עד עתה הוא התרכז במאבק נגד הניאו-ליברליזם והשלכותיו. הגיעה העת להתחיל את המאבק למען "העולם האחר". במידה והפורום לא יתמיד במאבק לשינוי החברתי מן היסוד, ימיו ספורים. לכן, קיום הפורום בוונצואלה היא הזדמנות לדון על מנת לתרגם דיונים אלה לשפת המעשה. הפורום לא יכול לפעול במנותק מהמציאות המשתנה באמריקה הלטינית. לא יתכן להוסיף ולדבר בזכות ה"עולם האחר" מבלי להצטרף לאלה הפועלים לשינוי העולם הקיים.
מאז הקמת הפורום החברתי העולמי בפורטו אלגרה היינו עדים למאבקים חשובים בניאו-ליברליזם. היו גם כישלונות. ממשלותיהם של לולה בברזיל ושל טבארה ואסקז באורוגואי הן הוכחה לכך. אלה שתי ממשלות שמאל שלא מימשו את רצון בוחריהן ורק הביאו לעוגמת נפש. ממשלות ברזיל ואורוגואי מוכיחות שלא ניתן להתגבר על הניאו-ליברליזם רק באמצעות הקלפי – ללא תמיכה פעילה של התנועות החברתיות. אך כשלו גם התנועות החברתיות ברחבי היבשת שסברו שאין "לעסוק בבחירות" או שניתן לפעול לשינוי חברתי תוך ויתור על המאבק הפוליטי.
תנועות האינדיאנים באקואדור, שעמדו מאחורי הפגנות המוניות שהביאו להדחת שלושה נשיאים, סברו כך. לבסוף ראשיהן החליטו לתמוך בבחירת מנהיג שצמח מחוץ לפעילות החברתית, חשו נבגדים ועתה התנועות מפולגות יותר מתמיד וחמור מזה – ללא כיוון פוליטי ברור. התנועה הזפאטיסטית במקסיקו רצתה "לשנות את העולם מבלי לתפוס את השלטון". כך שחברים אלה החלו לפעול ברמה המקומית להעצמת הקהילות ולהקמת מנגנוני שלטון מקומיים שזכו לתמיכה עממית נרחבת. מנגנונים אלה לא עמדו במבחן התקפות הצבא. עתה הם עסוקים בהקמת תנועה כלל-מקסיקנית, הפועלת מעבר לגבולות העדתיים ומחוץ לאזורים שבשליטתם. באיחור רב הבינו הזפאטיסטים שלא ניתן לשחרר את העמים האינדיאנים מבלי לשחרר את כל העם המקסיקני מכבלי הקפיטליזם. כישלונות אלה באו בעקבות הפנמת המסר לפיו הארגונים הלא-ממשלתיים הם המחוללים האמיתיים של השינוי החברתי המיוחל, ושפעילותן של התנועות החברתיות אמורה להתרכז במה שמכונה ה"חברה האזרחית" – מבלי לתת את הדעת על השאלה המרכזית שהיא: מי נמצא בשלטון. במלים אחרות – שאלת השלטון היא השאלה המרכזית במאבק לשינוי החברתי מן היסוד.
הדוגמא של ונצואלה היא דווקא חיונית על מנת להבין שללא שליטה על המנגנונים הממלכתיים לא ניתן להתקדם בדרך לשינוי החברתי. ממשלת ונצואלה מקדמת את העניין החברתי על חשבון האינטרס הכלכלי, היא מצרה את צעדיו של ההון הפיננסי, עוד היא מקדמת את שילובן של מדינות אמריקה הלטינית ופועלת למען הקמת כלי תקשורת אלטרנטיביים. מבלי להיכנס לדיון לאן היא צועדת, ונצואלה היא ההוכחה הברורה לכך שללא שליטה על מנגנוני המדינה לא ניתן לשנות דבר מן היסוד. באחרונה נרשם נצחונו המרשים של אבו מוראלס והתנועה למען הסוציאליזם בבוליביה. נצחונו של מוראלס מחזק את ונצואלה, את ממשלתה ואת נשיאה הוגו צ’אבס.
הציר ונצואלה-קובה-בוליביה מצביע על הכיוון הרצוי לתנועה האנטי-גלובלית ביבשת ובכל העולם. לא יתכן תנועה אנטי-גלובלית שלא תהיה תנועה אנטי-קפיטליסטית. קובה היא הסמן המרכזי במאבק נגד הקפיטליזם. קובה היא המדינה המתקדמת ביותר בתחום הדמוקרטיזציה של החינוך, מזה ארבעה עשורים שאין בקובה אזרחים שלא יודעים קרוא וכתוב. קובה היא המדינה המתקדמת בעולם ברפואה חברתית. קובה היא המדינה הסולידרית ביותר בעולם וחרף משאביה המוגבלים היא תומכת ומסייעת לעמים רבים.
הפורום החברתי העולמי צריך ללמוד לקחים אלה. לא יתכן להיאבק למען עולם אחר ללא מאבק ללא פשרות בקפיטליזם, ללא מאבק למען השלטון. צריך להפסיק ולדבר בזכות "החברה האזרחית" ולהתחיל להיאבק מאבק פוליטי למען השלטון.
אם כל כך טוב בקובה , למה עשרות אלפים מתושביה מנסים לברוח מגן העדן הסוציאליסטי לארצות הברית ?
האם לא חשוב שלתושבים יהיה חופש ביטוי , דמוקרטיה ללא חשש להיאסר על השמצת השליט ?
קובה היא מרחב של טרגדיה אנושית, עוני, בירוקרטיה מושחתת בטירוף , אין דמוקרטיה, אין תקווה, אין חופש ביטוי, אין אינטרנט לזעוק את האמת החוצה לעולם.
נראה כאילו השמאל הבינלאומי נע מפשטנות אחת לשנייה.
מדובר בדיון חשוב מאוד, אבל הוא נהרס ולא כל כך מועיל אם מורידים אותו לרמה של "מאבק על השלטון או החברה האזרחית". גישה קצת יותר דיאלקטית ובררנית הייתה מועילה. שינוי חברתי משמעותי ומועיל לא יצמח מהצבת ברירות פשטניות ומזויפות.
לשחר ירושלמי –
קובנים רבים רוצים להגר לארה"ב מאותה סיבה שמקסיקנים רבים רוצים לעשות זאת – קןבה ומקסיקו עניות וארה"ב עשירה. אין כל קשר בין זאת לבין הקומוניזם.
ההשוואה הרלוונטית היא לארצות במצב כלכלי דומה (ויש רבות כאלה שממשלותיהן הן קפיטליסטיות). לפי מדדים אובייקטיביים החיים בקובה טובים יותר מבכל מדינות אמריקה הלטינית (ראה סטטיסטיקות תוחלת חיים ותמותת ילדים באתר ה-CIA — קישור —.)
עם זאת, ברור שהמצב בקובה רחוק מלהיות אידאלי. אפילו אם מתעלמים מנושא החופש הפוליטי (קסטרו הוא דיקטטור ומדכא כל אופוזיציה פוליטית), במדינה המתיימרת להיות שווינית פערי רמת החיים הם עצומים – ראה עדות ראייה של ארתור מילר מביקור בקובה:
— קישור —