קשה לכתוב על אירוע כמו הפורום החברתי העולמי שהתקיים בשבוע שעבר בקרקאס בירת ונצואלה, כיוון שקשה לחוות אותו. עשרות אם לא מאות סדנאות, בלב ההתרחשות הרשמית לפחות, מתקיימות בו-זמנית. רק באירועים הטקסיים יותר אפשר לתפוס את גודל הקהל ואת גיוונו, ולהבין עד כמה לא מייצג הקומץ שהספקת לחוות.

אלפים הגיעו לפורום, פחות כפי הנראה מהשנים הקודמות שבהן הוא התקיים בפורטו אלגרה שבברזיל (מלבד שנה אחת במומבאי). השנה מתקיימים שלושה כינוסים מקבילים בפורום כשהאחרים בפקיסטאן ובמאלי. מה שוודאי תרם להפיכת הפורום בקרקאס מפורום עולמי ל"פורום של האמריקות" (שמו של אירוע שהיה אמור להתקיים במקביל אך למעשה לא היה ניתן להבחין בינו לבין הפורום העולמי).

אבל לא נורא, לאמריקה באנו, כי אמריקה היא מה שמעניין אותנו. בפרט, אמריקה הלטינית, ועוד יותר בפרט, ונצואלה. אין ספק שוונצואלה, ומנהיגה הוגו צ’אבס, היו מרכז הכובד של הפורום. הפורום, שהועבר לכאן בין היתר כמחווה של סולידאריות עם ממשל צ’אבס הסוציאליסטי, בהחלט הציג לראווה את הצד היפה של ונצואלה. נאומו של צ’אבס באצטדיון הפוליאדרו בעיר היתה נקודת השיא של הפורום, מבחינתנו.

יש במה להתגאות. בכל מקום בקרקאס בולטים ציורי הקיר המהפכניים. בעיר הענייה הזאת יש פחות קבצנים מאשר בתל אביב. ב"באריוס", שכונות העוני, אנשים רגילים, פועלים ומובטלים, משתתפים בהכנות לפורום כחלק מפעילותם בוועד השכונה הנבחר, המקבל משאבים מן המדינה.

אין ספק שוונצואלה עודנה מדינה קפיטליסטית. שכונות עשירות כמו אלטאמירה עומדות על תלן, וכך גם התשליל שלהן, הבאריוס העצומים שבהם הביוב עדיין זורם ברחובות. מודעות פרסום גדולות זועקות מכל קיר ורבים מאזרחי העיר מוצאים פרנסה במגזר הלא-פורמאלי – הם מוכרים מזון או דיסקים צרובים, או משכירים פלאפונים לשיחה.

מנגד, אין פה זחיחות. אף אחד אינו טוען שוונצואלה היא ארץ סוציאליסטית, גם לא הנשיא הסוציאליסט שלה. בכל נאומו הרווי אזכורים למהפכנים דרום אמריקאים ואחרים (רוזה לוקסמבורג בלטה באופן מפתיע) לא היתה נימה של זחיחות. צ’אבס הדגיש שוב ושוב את הסיסמא (סוציאליזם או מוות), אך לא היה בכך שום הצדקה למצב הקיים. להפך, הדחיפות שבקולו סימנה שהמרחק עוד רב.

ונצואלה היא דוגמא חיה לטענה המרקסיסטית הוותיקה שיש הבדל בין ממשל ושלטון. מי שמושל בארץ אינו בהכרח שולט בה. בוונצואלה מושל היום נשיא סוציאליסט, בתמיכתם הגורפת של הפועלים והאיכרים, אך השלטון בוונצואלה הוא עדיין שלטונה הקפיטליסטי של הבורגנות העולמית.

מובן שמצב כזה אינו יכול להיות יציב. או שהבורגנות תעיף את צ’אבס (כפי שכבר ניסתה לא פעם לעשות) או שהיא תשבית את פעולתה הכלכלית במדינה הלא-ידידותית (כפי שכבר ניסתה לא פעם) ותדחוף את המשק הוונצואלי לתוהו ובוהו.

או, למצער, שתמשיך התנופה לעבר הסוציאליזם. מתוך מה שנשאר ממדינת הרווחה המערבית קל לזלזל בשינויים העצומים שעברו על ונצואלה בשבע השנים האחרונות. האנאלפביתיות מוגרה כמעט כליל, החינוך עד האוניברסיטה והרפואה – חינם. הרעב לא קיים כאן. לא הישגים מבוטלים, אפילו לא בהשוואה לישראל של ימינו.

בפורום, בעיקר בקרב המשלחות הבולטות מוונצואלה ומשכנותיה קולומביה וברזיל, בלטו הדיבורים על יצוא המהפכה לשאר מדינות היבשת. משימה שנראית אפשרית לאור נצחונו של הסוציאליסט אבו מוראלס בבחירות בבוליביה. רבים פה רואים באינטגרציה פדראלית של מדינות אמריקה הלטינית על פי דגם "בוליבריאני" פתרון לבעיות של עמי האזור. ברור, מכל מקום, שהפטריוטיזם הוונצואלי הוא פתוח הרבה יותר לשכנות. ואף לשאר עמי העולם השלישי, מאשר הלאומנות הצרה בנוסח האירופי.

כשלעצמי נותרתי סקפטי לגבי "חרב בוליבאר" – רעיון האינטגרציה. אך אין ספק שהסולידאריות של עמי האזור, ולא רק של העם הוונצואלי, עם המהפכה פה, תהווה גורם מרתיע בפני ניסיונות נוספים של האימפריאליזם הצפון-אמריקאי להתערב כאן.

הסכנה היא במנוחה על זרי הדפנה, במחשבה שניצחון אלקטוראלי הוא סוף המהפכה ולא תחילתה ושהאינרציה של הקידמה החברתית תוביל את אמריקה הלטינית בבטחה אל חופו הנכסף של הסוציאליזם. אין ספק שהמרחק רב והמלאכה מרובה, אך לפי מה שראיתי בפורום העולמי, המהפכנים של אמריקה הלטינית מודעים לכך. כאן אומרים la luche sigue – המאבק נמשך.

Share on Facebook