הרצון לחיות בתקווה כלשהי גובר בדרך כלל על התחזיות הקודרות, אלא אם כן הן משרתות אינטרס צר לטווח קצר. כך לפחות, אני מפרש את שפע המאמרים האופטימיים שהופיעו השבוע בעיתונים. רק מעטים התייחסו לניצחון החמאס בבחירות לרשות הפלסטינית כאל אסון לאומי. הימין תולה תקוות רבות בתסמונת של "אין עם מי לדבר", ואליו חברו רבים במרכז הלאומני. אנשי מרכז אחרים דווקא הסבירו לנו, שהחמאס יתמתן יותר ויותר, ולכן צריך לתאם את מדיניות החוץ והביטחון שלנו עם האמריקאים. בשמאל שוררת מבוכה מסוימת, אבל הרצון לשמר את הרלבנטיות שלו גובר על כל שיקול אחר. מכאן האופטימיות היחסית כלפי החמאס, והדגש הברור על הצורך להידבר גם עם האיסלמים אחרי ניצחונם המרשים בבחירות.
בשמאל מנסים תמיד להעדיף את הניתוח הרציונאלי על פני הרגשות הקמאיים, ורבים מדובריו מבינים ללבם של הפלסטינים ומדגישים שלא הקנאות הדתית ניצחה בבחירות, אלא המחאה נגד השחיתות ברשות ונגד הכיבוש הישראלי. אבל היסוד של משאלת לב קיים אצל כל הפרשנים. הם מניחים שמה שרצוי להם, באמת חי וקיים ומאיץ תהליכים שיש לנו שליטה עליהם. אני בכלל לא בטוח. כל הנחות היסוד טעונות בדיקה מדוקדקת, ומוטב לכולנו להפנים שנפל דבר באזור, ושהמצב לא טוב. השותפים הפלסטינים המסואבים, הפרו-אמריקאים, הנהנתנים, אלא שחשו יותר נוח עם שליחי השב"כ מאשר עם אחיהם במחתרת, איבדו הרבה מעוצמתם השלטונית, ולזה יהיה גם מחיר חברתי וכלכלי כבד. עתה נאלץ להתדיין עם אנשים מאמינים, חלקם קנאים מאוד וחלקם פרגמטיים עד גבול ידוע, והכל ישתנה: המינוח, היחסים, קווי המיתאר של הפתרון החלקי או השלם לסכסוך הישראלי-פלסטיני, היחס לארצות הברית ולאירופה, המצב הכלכלי בשטחים, מעורבות האזרחים הערבים בתהליכי דיאלוג ופיוס ואפילו הצביון החדש של הלאומיות הפלסטינית, והרנסאנס שעשוי לפקוד את תנועות ההתנגדות החילוניות.
העם בישראל חייב להיגמל מהמניפולציות של כלי התקשורת הממסדיים כדי לא להיות מופתעים חדשות לבקרים מהמתרחש בעולם הערבי בכלל, ובקרב הפלסטינים בפרט. המומחים הם מוטים, ולכן עושים את מלאכתם רמייה גם אם מנקודת ראותם הסובייקטיבית הם מפיקים תוצרת מעולה. רק בשנתיים האחרונות קלטו ישראלים מן השורה את הצדק בטענתנו הישנה, שכל הפתרונות לשלום שהוצעו עד כה, אוסלו, פירוק התנחלויות, שתי מדינות לשני עמים, היו אינטרס ישראלי חיוני ולא התחשבו כלל באינטרס הפלסטיני. מה שהציע "השמאל" הציוני מאז 1967, הוא כיום החלום הרטוב של המרכז הלאומני שמושך אליו תמיכה עצומה בדעת הקהל שלנו. האג’נדה הפלסטינית זונחת עתה סופית את הפתרונות הצדקניים לבעיית 1967, ומתרכזת כולה במכלול הסכסוך בין שני העמים, לפחות מאז שנת 1947. מי שחשב שלובה אליאב ו"ארץ הצבי" שלו הם מהפכנים לא מבין כלל את המציאות בפברואר 2006. כל זה נגמר, ולכן החזרה למנטאליות של דוד בן-גוריון ושל גולדה מאיר עלולה להמיט על כולנו אסון כבד ובלתי הפיך.
אין טעם לטהר את השרץ, וגם לא לגלות בחמאס את השותף האידיאלי. מוזר ואירוני שאנחנו שומעים התבטאויות חיוביות דווקא מהאנשים שעמדו בשנת 1999 בכיכר רבין בתל-אביב וצרחו לעברו של המנצח בבחירות אהוד ברק, "רק לא ש"ס". סברות הכרס הוורודות כלפי חמאס אינן אלא סדרה של רציונליזציות והתחמקות מן המציאות. הדתיים הלאומנים בפלסטין הם שותפים קשים לכל משא ומתן לשלום. הדיאלוג איתם הוא הכרחי ואין לנו שום ברירה אחרת, אבל דבש לא נלקק בשיחות האלה.
דווקא למחנה השלום אסור לרמות את העם בסגנון שמעון פרס. שנים רבות היכרנו את אנשי אש"ף שעסקו אומנם בלוחמת גרילה נגד הכובש, אבל נמנעו ממינוח אנטישמי ובדרך כלל לא דיברו על האויב "היהודי" אלא על האויב הציוני. עתה אנחנו נתקלים בטרמינולוגיה דתית לאומנית, ובמנהיגים שקידשו מלחמה לא רק על הציונות אלא גם על היהדות. גם עם אלה נאלץ לדבר, להתפשר בצורה שלא חלמנו עליה בעבר, ולאכול הרבה קש אם להתבטא באורח מתון ובלשון נקייה. מכאן הכורח בחשבון נפש לאומי של החברה הישראלית, על כל הזרמים והמפלגות. מה שהיה לא יהיה עוד, ומי שמדבר על "ירושלים מאוחדת" הוא פשוט מגוחך. נזדקק לכל הכוחות הנפשיים שלנו כאומה, ולכל חוכמת המדינה של מנהיגינו, כדי לשרוד כאן פיזית ופוליטית ולקיים את זכותנו להגדרה עצמית.
מי שחולם על הגבלת שאיפתם של השכנים לזכויותיהם הלאומיות והאזרחיות, הופך עתה מבן עוולה לסתם ליצן. מבחינה זאת אין שום הבדל בין מטורפי כהנא לבין ביבי נתניהו. הזמן שלהם עבר, ותפקידו ההיסטורי של אהוד אולמרט (מנקודת ראות ציונית) הוא לממש איכשהו את מצע מרצ בהסכמת השכנים. זה אולי יזכה לאישור אמריקאי ואירופי, ואז תאלץ ישראל לתמרן פוליטית עד שהכוחות החילוניים בפלסטין יתחזקו ויוכלו לעשות קואליציה עם האגף המתון בחמאס, כדי להגיע להסדר סביר עם ישראל, שיהיה פחות משלום.
כך חולף לו ביעף עידן השחצנות. אנשים כמו אהוד יערי, יואל מרקוס ואפילו זאב שיף יצטרכו לחפש להם עד מהרה עיסוק חלופי. אני לא מאמין שאנשי החמאס ינסו או יצליחו לכפות על החברה הפלסטינית משטר בסגנון הטליבאן באפגניסטן. זה לא יקום ולא יהיה ועצם קיומן של הבחירות המופתיות בפלסטין מוכיח שמדובר בעם הכי מתוחכם ומפותח בעולם הערבי.
ייתכן שתהיינה מלחמות פנימיות ויש להניח שכמה ממושחתי הרשות ינסו לשמור על הפריבילגיות שלהם בכל מחיר. אבל האיזון באזור ישוב על כנו לפחות לתקופה מסוימת, וזה לא יצלח בלי קואליציה לאומית שתביא בחשבון את האינטרס הכוללני של העם הפלסטיני ותגדיר מחדש את יעדיה. הרשות זקוקה להכרה בינלאומית כדי שתוכל לשרוד מבחינה כספית. היא תשלם מחיר טקטי כדי להגביל את המחיר האסטרטגי שייתבע ממנה. זה יחייב את ריסון הטרור, ואת מיסוד השליטה של הנהגת הרשות בארגונים הצבאיים הרבים. זה ידרוש גם מאנשי החמאס לשלם מס שפתיים ידוע בכיוון של הכרה ביישות הישראלית. אבל אני לא רואה כל סיכוי לוויתור אמיתי בנושא הפליטים, והתדיינות בנושא הזה תהיה ארוכה ומורטת עצבים. החמאס יוותר לא רק על רטוריקה, אלא גם על כמה יעדים ממשיים, אבל זה יחייב את ישראל לוויתורים מקבילים. בהדרגה נאלץ לשכוח חלק ניכר ממה שלמדנו במחנה השלום, לחשוב על מלחמת 1948 ועל תוצאותיה ולא רק על הכיבוש מאז 1967 ועל ההתנחלויות. הבסיס הרעיוני הרחב יותר של מחנה השלום יאפשר איחוד כוחות בין יהודים וערבים על בסיס של שיתוף ברמה גבוהה יותר, אבל גם הגדרה חדשה של הביטוי של כל עם ללאומיותו ולתרבותו.
אני בכלל לא בטוח שהיעדים האלה יושגו, וייתכן מאוד שהעידן הקשה של לא מלחמה ולא שלום ימשך עשרות שנים. היישות הישראלית כאן תמצא את עצמה בדילמות חדשות, כעם מיעוט באזור ערבי-מוסלמי גדול. המרכז הלאומני ינהל את מלחמת המאסף של ישראל הישנה נגד המציאות החדשה באזור, הימין ינסה לשנות את המציאות בכוח ומה שיישאר מהשמאל יתאים את עצמו למאבקים הגלובאליים של אנשי השלום והשוויון בעולם: הסתייגות הולכת וגוברת מהשיעבוד לאינטרס האמריקאי ומהמיעוט של בעלי הון ששולט בעולם, מחויבות אקולוגית חדה יותר ונכונות לשיתוף עם האזרחים הערבים נגד הניצול ונגד הנישול. השמאל יחדד גם את עמדותיו כל הנוגע לשוויון הנשים, כולל ייצוגן ברשימות לכנסת, וייאבק למען אזרחות שווה לכל בני האדם שחיים ופועלים כאן, כולל העובדים הזרים. הוא יגלה סובלנות כלפי הדתיים והמסורתיים, וגם כלפי קבוצות מיעוט מיניות ואחרות. מלאכת הבנייה מחדש תדרוש מהשמאל היהודי-ערבי לחפש שותפים חדשים בלי דעות קדומות.
כך ידגיש השמאל את הקו המפריד שבינו לבין המרכז הלאומני. עמוס עוז יהיה עם אהוד ברק במרכז, והשמאל יעבוד עם כל מי שיהיה מוכן ללכת בדרכו הקשה באגף השמאלי של החברה הישראלית. הוא לא ישווק לציבור חמאס "לייט" כדי לסבר את האוזן ולרכז תמיכה שסופה אכזבה נוראית, אבל יסביר שאת הסיכוי להגיע להסכם עם אש"ף ועם הרשות בזבזו עסקני הימין והמרכז. זוהי אשמתם ורק אשמתם. לאנשים האלה אין מה להציע לצעירים בישראל, שבינתיים תומכים בעיקר בימין. החלופות הן ברורות וחדות: או מלחמה ממושכת (לפחות למאה השנים הבאות) בלי שום אופק חיובי, בלי תקווה ובלי תמיכה בינלאומית, או ניסיונות אמיצים ועקביים להידברות כדי לפתור את בעיית ישראל-פלסטין כולה, גם אם באורח הדרגתי.
מוטב שנבין שהעולם לא יאפשר לנו להתחמק ממשא ומתן עם הרשות בהנהגת החמאס, גם אם בינתיים ההתבטאויות במערב משביעות את רצונה של ממשלת ישראל. אם החמאס ישתף פעולה עם אנשי אש"ף ויתמתן טקטית, אז אפילו וואשינגטון תדרוש דיאלוג. כל זה ייקח זמן, ויתכן שגם החמאס ישנה את דרכו ושיטותיו בהדרגה, תוך נסיגות זמניות לשיטות אחרות, קשות לעיכול עבור כולנו. קריאה נכונה של המצב החדש תביא לשידוד מערכות גם בזירה הפוליטית הישראלית. בלעדיה נגיע רק לשפיכות דמים איומה, ולהסדר כפוי שיבוא בעקבותיה.
מה לעשות?
משיב חיים ברעם: "מה שיישאר מהשמאל (צריך להתאים) את עצמו למאבקים הגלובאליים של אנשי השלום והשוויון בעולם: הסתייגות הולכת וגוברת מהשיעבוד לאינטרס האמריקאי ומהמיעוט של בעלי הון ששולט בעולם, מחויבות אקולוגית חדה יותר ונכונות לשיתוף עם האזרחים הערבים נגד הניצול ונגד הנישול. השמאל יחדד גם את עמדותיו כל הנוגע לשוויון הנשים, כולל ייצוגן ברשימות לכנסת, וייאבק למען אזרחות שווה לכל בני האדם שחיים ופועלים כאן, כולל העובדים הזרים. הוא יגלה סובלנות כלפי הדתיים והמסורתיים, וגם כלפי קבוצות מיעוט מיניות ואחרות".
אין ספק. שמאל ירוק-אדום, רדיקלי ויהודי-ערבי הוא חיוני.
הדרך לבנייתו היא הפוכה לכיוון של "רשימת האחדות הלאומית" בין חד"ש לבל"ד שהוצעה בעצומה שהובאה באתר זה.
מאמר נחמד וניתוח לא רע. אולם חיים, יש לך מספר טעויות, כי גם אתה שבוי במסגרת מחשבתית מסוימת.
אם יש משהו שהוא די בולט לאורך כל השנים הארוכות של הסכסוך הציוני-ערבי, הוא שמעולם לא ניסו הצדדים להגיע לפשרה. כל צד מעולם לא היה נכון לעשות ויתור כואב על התממשות החלום והמאווים לכל ארץ-ישראל היא פלשתינה.
כתבת: "בשמאל מנסים תמיד להעדיף את הניתוח הרציונאלי…"
אלא שאני חולק עליך לחלוטין, השמאל לעולם נוטה לכיוון הרגש ולא ההגיון. וכשהרגש תופש חלק בתודעה, הוא בהכרח תופס מקום של חוכמה.
הפערים בין הרצונות של העמים הם אלו שמעקרים כל ניסיון להגיע למצב של שלום. והמשמעות היחידה של שלום היא אי-מלחמה, דהיינו מעין "הודנה" ארוכת-טווח חתומה בהסכם.
שני העמים מפוקחים ומפוכחים, לאף אחד כבר אין אשליות (טוב יש כמה כאלה אבל אני חושב שהם פועלים שלא בשכל) שניתן להגיע להסדר כלשהו ללא הפרדה מוקדמת בגבולות מוכרים. אפילו עמדות חד"ש-מק"י מכירות בכך. עליכם, כאנשי שמאל חושבים, לראות הכיצד ניתן ליצור סולידריות. שהרי ללא אותו דבק חברתי, לעולם לא נוכל לחבור לשיתוף-פעולה הדדי.
אם כן, עלינו לשאול את השאלות הקשות, ולענות עליהן בכנות. לפעמים לא נוח לנו עם האמת, אך החכם אוהב יותר את האמת מאשר את התחושה הטובה שלו מעצמו ולגבי עצמו.
הסכסוך שלנו במרח-התיכון אינו רק סכסוך לאומי ו/או לאומני. זהו סכסוך שמקורותיו בדת. מי שאינו קרוב למורשת ולמסורת כלל לא תופש זאת, אך זאת היא האמת.
מכיוון ששורשי הסכסוך הם כאלו, נוצר מצב בו היישות הציונית מהווה איום, ואי-ההכרה בישראל כיישות יהודית מהווה איום מקביל. זהו איום הדדי שעד שלא נעקר אותו, לא תוכל להתפתח דמוקרטיה אמיתית, המבוססת על רווחה וסוציאליזם.
לאור הדברים הנ"ל אני מגיע למסקנה שיש להתעמת ברגש בצורה רציונלית, ולפתור את הסכסוך בדרך יצירתית. השאיפה ההדדית של שני העמים צריכה להתמקד בפשרה, ולא בהשגת צדק.
קווי-המתאר של כל הסדר יהיו חייבים להסדיר הן את סוגיית הגבולות, ירושלים, זהות המדינה, אך יהיו חייבים להתייחס לזכות השיבה באופן הוגן.
לדעתי האישית, אם מדינת-ישראל תקלוט את כל הפליטים, הרי שדבר זה יהיה רע. רע בגלל שהחינוך בארץ לא מוכן לקבלת ה"אחר" בצורה העמוקה. ולכן סביר שזו תהיה חבית נפץ שעלולה להתפוצץ, דבר זה גם יגביר את האיום על העם היהודי שיאבד את זהותו.
פתרון אפשרי יהיה כזה שמבוסס על פרגמטיות: מחד, מדינת-ישראל תכיר בזכות במובן העמוק שלה; היא תיקח אחריות על הפליטים. ובנוסף, היא תהיה מוכנה לפצות את הפליטים בצורה הוגנת ומוסכמת, ותאפשר איחוד משפחות בסדר גודל משוער של כ-10%.
מאידך, רוב הפליטים ישוכנו במדינת-פלסטין, שתהיה חייבת להיות ריבונית ולא תלויה ישירות בישראל. הפלסטינים יצטרכו אף הם לוותר על חלומם ל"שחרור" המולדת.
לדעתי, רק ויתור מקביל, שאינו מבוסס על "צדק", אלא על על יושר והגינות, יוכל לעקר בהדרגתיות את האיום ההדדי, ויוכל ליצור את התנאים לדו-קיום משותף בעתיד.
Haim is clearly very concerned about the future:
נזדקק לכל הכוחות הנפשיים שלנו כאומה, ולכל חוכמת המדינה של מנהיגינו, כדי לשרוד כאן פיזית ופוליטית ולקיים את זכותנו להגדרה עצמית.
Haim is now realizing that the Israeli left has not made any mark on the Arab Palestinians, living under occupation, who are now capable of voting for a religious-nationalist current that blames all on
"the Jews"
The Israeli left has also isolated itself within Israeli Jewish society, going from
bad to worse.
Maybe Haim now recognizes the stupidity of the Israeli lefts deliberate decision to sit on the sidelines in the confrontation over the Gaza settlements (as it had previously done in Yamit, and as it is doing now in the West Bank).
The Israeli left, by its own inaction, has helped the media generate sympathy for the oppressed Gaza settlers, on the one hand, and support for the IDF as the defender of democracy, on the other.
There was, and is still, a strong sentiment in Israeli society, that the hard-core settlers should be crushed, defeated, once and for all. But, the Israeli left is determined not to engage that democratic sentiment, to get off the sidelines, to reach out and mobilize new sectors of the population, and to become a factor in Israeli political life.
Also, the Israeli left seems determined not to leave any mark on the Palestinians, who are only able to see Israeli Jewish society as one hostile mass.
One way for the Israeli left to send a message to the Palestinians would be to clearly recognize the right of return. Then, maybe the Palestinians might get the idea that, maybe, on the Israeli side, there IS
someone to talk to.
אני ממשיך: תנועת האחים המוסלמים באה אל העולם זמן רב לפני שבעיית הפליטים הפלסטינים נוצרה.
מכאן שהתביעה לבעלות מוחלטת על הטריטוריה שבין הנהר לים אינה קשורה כלל להיווצרות בעיית הפליטים.
אם מוכן המגיב להזדהות בשמו כפי שמחייבות תקנות האתר, ולומר בגלוי שהוא מצדד בפתרון שבו היהודים יזכו למעמד של מיעוט דתי במסגרת מדינה איסלמית הרי הוא מוזמן לעשות זאת ולהביא את נימוקיו.
בתודה מראש.
לפחדן, אף אחד לא האשים את גדעון ספירו או אותי בפחדנות. אנחנו אנשים שונים זה מזה רעיונית וגם באופי, אבל שנינו שילמנו מחיר כבד בשל דעותינו. מכל מקום, אני נוטה לתמוך במה שאני תומך, ולהתנגד למה שאני מתנגד. התגובות כאן הן חשובות מאוד בעיני, אבל לא בדיוק תחליף טוטאלי לחיים האמיתיים. כדאי גם לך להפנים את העובדה הזאת.
הנרי יה הנרי העקשן והחכם מכל אדם- ביקשו ממך מספר פעמים להישתמש במיקלדת וירטואלית. גם לי יש מקינטוש שרק מסוגל ליקרא עיברית אבל המיקלדת הזו היא המצאה פנטסטית. אמנם
סימני הפיסוק, הקריאה ,השאלה, וכו’ לא תמיד מוצאים עצמם במקומות הנכונים, ואפילו האיות מתסכל לפעמים אבל בסה"כ העסק עובד ומתרגלים ,וחוץ מזה כדאי שתתיחס ברצינות להערה של נירה.
לחיים שלום,
נתחיל בעובדות: דוברי החמאס מנסחים את האני מאמין שלהם בצורה חדה, בהירה, ושאינה משתמאת לשני פנים: לעולם לא נכיר בישראל, ולא זנחנו את דרך המאבק.
המקסימום שהם מוכנים לו היא הפסקת אש ארוכת טווח, ומוסיפים שאם ישראל (שכאמור אינם מכירים בה) תסכים לה, אז ניתן יהיה לפתוח במשא ומתן על תנאי הפסקת האש, ושום דבר מעבר לזה.
אם אתה מקבל את התנאי הזה שמציב החמאס, אמור זאת באופן מפורש. אם לא, מהי האלטרנטיבה שאתה מציע?
הדיבורים על דיאלוג עם החמאס הם אשליה, שכן כל מה שהוא מוכן לדון עליו הם תנאיה של הפסקת האש.
ובמזרח התיכון הפסקות אש הסתיימו תמיד במלחמות.
וכך כנראה יקרה גם הפעם.
בעיית הפליטים חשובה כמובן מאד, אבל מה לעשות שמאחורי האידיאולוגיה של האחים המוסלמים – שהחמאס הוא הפלג העזתי שלה -עומד עיקרון יסודי האומר שכל השטח, מן הנהר ועד הים הוא הקדש מוסלמי, וליהודים תינתן לכל היותר אפשרות לחיות כ"דימי" (בני חסות)
תחת שלטון איסלמי.
עכשיו בוא ונבחן ביחד איזה מדינה יכונן החמאס בשנים הבאות עלינו לרעה.
בראיון שהתקיים עימו ב4.10.05 אומר מחמוד א זאהר כי פלשתין תהיה מדינה בה ריקודי הזוגות או נישואים חד מיניים יהיו אסורים. גם זכויות להומוסקסואלים לא ינתנו במדינת חמאס. "זה מה שאנחנו רוצים ? מדינה כמו שבדיה שבה גבר מתחתן עם גבר ואישה עם אישה? זוהי הדמוקרטיה שאנו שואפים אליה? אלה החוקים שהרחוב הפלסטיני מצפה להם? שניתן זכויות להומואים כמיעוט שסטה נפשית ומוסרית? עלינו לבחור האם אנו רוצים מדינה של תוהו ובוהו איידס והומלסים או מדינה של צדק וחסד"
עד כאן דברי א – זאהר.
תוך כדי ציטוט הדברים לא יכולתי להמנע מן המחשבה שדיעותיו של א זאהר קרובות הרבה יותר לדעת הימין הנוצרי אוונגלי האמריקני, אותו ימין שדוברי השמאל העיקבי תוקפים בשצף קצף בכל הזדמנות. ועם האנשים כדוגמת א זאהר אפשר "לקיים דיאלוג"
על מה בדיוק?
למה בדיוק מתכוון הנרי לאוווי כאשר כותב:
aybe Haim now recognizes the stupidity of the Israeli lefts deliberate decision to sit on the sidelines in the confrontation over the Gaza settlements (as it had previously done in Yamit, and as it is doing now in the West Bank).
וכן, האם
would be to clearly recognize the right of return.
מתייחס לזכות שיבתו של הנרי לאוווי לקנדה, המקום משם הוא מטיף לנו בצדקנות בלתי-נלאית מה עלינו לעשות כאן?
אינני מבין מהו בדיוק מקורו של הבטחון שהימין לא יצליח להגשים את תוכניתו לדחיקת הפלשתינאים לתוך מיני מדינה. האם מדובר בדטרמיניזם היסטורי?
ומדוע דווקא עכשיו זה כל כך ברור?
שמתם לב איך בזמן האחרון רוב המגיבים פה הם ימנים ? טוב, חלק מהכותבים פה לא טורחים להשיב לשמאלנים, נשים, ועוד כל מיני חלשי דעת. הם מעדיפים לשכנע את המגיבים בתשלום מטעם ביבי, שהם שבעצם יותר פטריוטים מהם. מרוב השתדלות, ברחו השמאלנים ונשארו המגיבים בתשלום של ביבי. לא ראיתי את חיים ברעם וגם לא גדעון ספירו למשל עומדים לצד המגיבים השמאלנים שלהם. הם רוצים להיות "אחד מהחבר’ה", ומה לעשות, היום הצבע החום קובע את הטון. פה זה בקטן, וככה זה בפוליטיקה, בגדול. ממה אתם מפחדים ?
לאדון אלישע,
באמת כדאי להתחיל בעובדות והן לא "האני מאמין של דוברי החמס". העובדות מתחילות במקום בו נוצר החמס, במחנות הפליטים שגורשו מארצם ומאדמתם ע"י ההתנחלות הציונית לדורותיה כדי להקים עליה ועל חשבונם "מדינה ליהודים" ובסיס קדמי לאימפריאליזם האירופי והאמריקאי (כולם ביחד וכל אחד בתורו). עכשיו, כל השטחים שנכבשו ב-67 הפכו למחנה פליטים אחד גדול מוקף או שעומד להיות מוקף בגדרות.
למחנה הפליטים הזה אין שום תמיכה של מעצמה בעלת כוח ממשי להושיעם. מה שנשאר זה אללה, מאמיניו המוסלמים וזאת התוצאה.
אלו העובדות מההתחלה ומכאן בבקשה להמשיך…
אדון אלישע
האחים המוסלמים לא "הולידו" את תנועת החמס. תנועת החמס נולדה בדיוק במקום שכתבתי בנסיבות שכתבתי. הצטרפותה להיות ענף של האחים המוסלמים היא טבעית, שוב מהסיבות שכתבתי, לחפש תמיכה מכוחות גדולים המאגדים את כל המאמינים. זה לא כ"כ קשה להבין אלא למי שמנסה להתחכם.
באשר לרצון שלי לחיות "כמיעוט דתי", אני מצהיר בזאת שאין לי כל רצון, אלא שהמדיניות הציונית תביא אותנו לכך גם אם נמאן (אם לא נצליח לברוח לפני כן). עליית החמס רק מסמנת אל הכוון.
ואחרון, אני מזדהה בשמי כאשר אני מגיב למזדהים בשמם."אלישע" לא עומד במבחן ההזדהות אז עד שאתה מזדהה בשמך שמי "אלישע" (בשבילך).
האנגלית נקראת בצורה הרבה יותר הגיונית, היא גם משרה אוטוריטטיביות. היא גם מנותקת משפות המסוכסכים כאן (עברית וערבית), לא חשוב לצורך העניין שהיא גם שפת האימפריאליזם.
אז מה רוצים כאן כל המגיבים נגד התגובות באנגלית של אנרי לוי מקנדה??? שיכתוב באנגלית, למה לא? (צרפתית עוד יותר טובה, אגב, ולי באופן אישי זה יעזור לתרגל צרפתית).
מספיק עם האוריינטציה והפרספקטיביה של הביצה הציונית. יש עוד שפות בעולם, ואין סיבה שיכתבו כאן רק בעברית. (מה עם ערבית, אגב?)
חדווה, "שמאל זה (אין) חד"ש"
Sorry, I never learned to type in Hebrew characters.
But, like a natural law, people comment about the language used, or about one’s geographical location, when they have nothing to say about the substance of the article, or about the substance of previous comments.
The sad fact is that my friends in the Israeli left are feeling depressed these days. It reminds me of the days after Camp David II, when everyone was blaming Arafat for rejecting Barak’s version of the so-called
"two state solution"
The Israeli right was hysterically triumphalist. The Israeli left was depressed.
Whenever the Palestinians take a stand that is inconsistent with Zionist colonialist plans, all those whose plans are naively based on the perpetuation of Zionist colonialism, are disappointed
רציתי להגיד רק לחיים ברעם שאני אוהב אותו, ולקוראים, אם זה בכלל מעניין אותם, שאני חייב לחיים הרבה מאוד מהשכלתי הפוליטית.
אני כבר בן 38 ואת חיים אני קורא דרך קבע מגיל 20. כנראה שמשהו חילחל.
Haim erkennt jetzt, dass das israelische, das verlassen wird, keine Markierung auf den arabischen Palästinensern gemacht hat, die unter Beruf leben, der jetzt fähig von Abstimmung für eine Religiösnationalistströmung ist, die allen auf "den Juden" tadelt
Das israelische, wird verlassen das auch sich innerhalb israelischer jüdischer Gesellschaft isoliert hat, gehend von
schlecht zu schlimmer.
Vielleicht erkennt Haim jetzt die Dummheit von der absichtlichen Entscheidung der israelischen linker Seite, auf den Nebenbeschäftigungen in der Gegenüberstellung über der Gaza Entscheidungen zu sitzen, (als es vorher in Yamit gemacht hatte, und während es jetzt im Westjordanland) macht.
Der Israeli hat, durch seine eigene Trägheit, hat geholfen den Medien verlassen, Sympathie für das zu erzeugen, unterdrückt Gaza Siedler einerseits und Stütze für den IDF als das Verteidiger der Demokratie, auf dem anderen.
Es gab, und ist still, ein starkes Gefühl in israelischer Gesellschaft, dass die harten Siedler, besiegt, einmal und für alle zerquetscht werden sollten. Aber das israelische, das verlassen wird, ist bestimmt, jenes demokratische Gefühl zu nicht engagieren, die Nebenbeschäftigungen abzusteigen, aus zu erreichen, und neue Sektoren von der Bevölkerung zu mobilisieren, und ein Faktor in israelischem politischem Leben zu werden.
Auch scheint die israelische linke Seite hat bestimmt, keine Markierung auf den Palästinensern zu verlassen, die nur israelische jüdische Gesellschaft als eine feindliche Masse sehen können.
Ein Weg für das israelische, das verlassen ist, um den Palästinensern eine Nachricht zu schicken, wäre deutlich, um das Recht der Rückkehr zu erkennen. Dann vielleicht könnten die Palästinenser die Idee das vielleicht auf der israelischen Seite erhalten, GIBT es jemand, mit zu sprechen.
Why do you publish this stuff from
הגרמניה
when it is obviously an anonymous
provocateur’s translation of my own
comments posted above
?!
בשם חופש הביטוי, יש לפרסם את שתי התגובות, גם אם יש דמיון ביניהן. אם מצנזרים את הגרמניה, מדוע לא לצנזר את הקנדי? ואיפה בדיוק עובר הגבול?
הטקסט הגרמני הוא תרגום חופשי של הטקסט האנגלי במטרה פרובוקטיבית "למחות" על הכתיבה באנגלית של Henry Lowi ועל כך הוא מוחה.
באיזה מובן הטקסט הגרמני יותר פרובוקטיבי מהטקסט האנגלי??? דווקא בעיני הוא מעודן יותר! ואולי את שניהם כתבו פרובוקטורים, בעצם?
אני רק יכולה לקוות שההד הגרמני שיש לך מדי פעם (וזוכרת גם שפות אחרות במרוצת הזמן) לא יגרום לך לרפיון. תמשיך לכתוב תגובות נמרצות, עקרוניות ונפלאות! תמשיך להעביר את זמנך הפנוי בגלות טורונטו בהקלדה באנגלית תוך שלבך (ובעיקר ראשך) עסוקים בנעשה בארץ הקודש. וכמו שנאמר: לשנה הבאה בירושלים הבנוייה, ו… לא לפחד כלל!
לאן נעלם ה-Henry הזה? מזמן לא זכינו לראות אותיות לועזיות ממנו — או שמא התחיל לכתוב בעברית תחת פסבדונים אחר?