סדרת קריקטורות על הנושא "הנביא מוחמד" בעיתון הדני "ילאנד פוסטן" עוררה מחדש את השערוריה שפרצה בשעתו סביב ספרו של סלמן רושדי, "פסוקי השטן". כאשר עיתון נורבגי שב ופירסם אותן, האש התפשטה ברחבי העולם. כעת כל התקשורת המערבית דנה בשאלה אם חופש הדיבור וחופש העיתונות הם ערכים עליונים, או שמא יש להתחשב ברגשותיהן של קבוצות שונות, ביחוד בכל הנוגע לדת. בבריטניה למשל, קיים חוק נגד חילול הקודש (Blasphemy) – אבל הוא חל רק על הנצרות. כלומר, אסור להעליב את הדת הנוצרית על ידי הצגה מעליבה של ישו או מרים, וכן הלאה, אבל העלבת האיסלם או היהדות לא נקראת חילול הקודש.

הקריקטורות הדניות – שכמה עיתונים באירופה הדפיסו עם כתבותיהם על השערורייה – לא היו ניטרליות, כמובן. אחת מהן הראתה את מוחמד חבוש טורבן בדמות פצצה. אחרת הראתה אותו ישוב על ענן וזועק "הפסיקו את פיגועי ההתאבדות – נגמרות לנו הבתולות"! אבל הזעם בעולם המוסלמי – כולל בקרב הפלסטינים – נגרם לא רק על ידי הרעיונות המעליבים, אלא משום שהאיסלם אוסר לצייר כל דיוקן של מוחמד, לטוב או לרע.

בישראל כמובן, כל הציבור נשבע בשם חופש הדיבור והעיתונות. זוהי אחת האמיתות הגדולות שירשנו מתרבות אירופה, ואנחנו נאמנים לה בכל עת… כך לפחות אומרים אצלנו האנשים המעלים על נס את תרבות אירופה. לא שאנחנו תמיד מקיימים את העיקרון הזה – יש סרטים שלא מרשים להקרין בישראל, ואת יצירות וגנר לא משמיעים ברדיו – אבל אנחנו אוהבים להטיף אותו לאחרים.

אני עצמי נוטה לתמוך בעיקרון של חופש הדיבור, חופש התקשורת, חופש ההתארגנות – כל עוד יישומם אינו פוגע באחרים. למשל, האם נתיר התארגנות של אנשים הנהנים לבצע מעשים סדיסטיים בבעלי-חיים? – מובן מאליו ששום חופש התארגנות לא יחול על דבר כה מפלצתי. אבל למה להרחיק לכת? בואו נשער בנפשנו שעיתון אירופי יפרסם קריקטורות המתארות את היהודים צולבים את ישו, או מקיזים את דמם של ילדים נוצרים, או עוסקים בסחר-מכר בתוך מחנה ריכוז נאצי – סתם, כאיור לרעיונות ותיקים בתרבות אירופה. האם נשלים עם הופעת הקריקטורות הללו בשם חופש העיתונות? בוודאי שלא! אנחנו גם באים בטענות קשות נגד מדינות ערביות מסויימות המתירות פרסום וקידום של "הפרוטוקולים של זקני ציון", או ספרו של אדולף היטלר "מיין קאמף".

בימים אלה זוכה אחד ממנהיגי המפלגה הלאומנית בבריטניה מאשמת הסתה גזענית, אבל הוא עדיין אמור לעמוד לדין על העלבת המוסלמים בבריטניה. לדבריו, הוא אינו גזען, הוא רק מבקש להוקיע את הדת המוסלמית "המרושעת והניבזית". ולפני חודשים אחדים צוטט גנרל אמריקאי שהסביר שבמלחמה בעיראק הוא ידע שאלוהיו הוא האל האמיתי, ואילו אלוהיו של האויב (כלומר, סאדאם חוסיין) אינו אלא אליל. גנרל זה נשאר בתפקיד בכיר בממשל. למה אני מעלה את הדברים האלה? כדי להמחיש עד כמה התעמולה האנטי-מוסלמית התפשטה בעת האחרונה בעולם המערבי. ספרו הידוע של סמיואל הנטינגטון "התנגשות הציוויליזציות", היה אחד מן האותות המוקדמים של התעוררות צלבנית חדשה. גם הניסוח הנפוץ "יודיאו-נוצרי", האמור להציג את היהדות והנצרות כשתי זרועות של אותו גוף, אינו אלא חלק מאותה תעמולה גורפת. לפני המחצית השנייה של המאה ה-20 הביטוי הזה כמעט שלא נשמע, ורק התגברות הפונדמנטליזם הנוצרי והאיבה לאיסלם הם שהיקנו לו את הפופולריות שלו, כי הוא עוזר לגייס את דעת הקהל היהודית למחנה הנוצרי האנטי-מוסלמי.

וזה מוזר מאוד! הרי ההיסטוריה לא מראה את הנצרות כדת של אהבה – כפי שטוען היום האפיפיור החדש – כי אם כדת המסוגלת למעשי אכזריות נוראים ואיומים. האינקוויזיציה לא היתה מוסלמית כי אם קתולית, מדורות המוקד עליהם נשרפו המינים בימי הביניים, ולאחר מכן המכשפות, היהודים, הפרוטסטנטים (ע"י הקתולים), הקתולים (ע"י הפרוטסטנטים), מאמיני הכתות הנוצריות הפורשות, ועוד ועוד – גם אלה לא היו מעשיהם של מוסלמים. מה שעשו הספרדים לאינדיאנים באמריקה הם עשו בשם אלוהי הנצרות. ואם אינני טועה, גם הנאצים לא היו ערבים או מוסלמים, כי אם אירופים לבנים בני חברה נוצרית.

מה יגידו בעולם המערבי אם עיתונים מוסלמיים יפרסמו קריקטורה המראה את ישו מפקח על עינויים במרתפי האינקוויזיציה? הרי אין סוף לדבר. השופט האמריקאי הנודע אוליבר ונדל הולמס אמר פעם: "חופש הדיבור אינו מתיר לאדם לצעוק סתם ‘אש! אש!’ באולם מלא". מן הראוי שהעיתונות המערבית תביא זאת בחשבון. האם באמת הזכות לפרסם את הקריקטורות האלה שווה את האיבה הגוברת בעולם, את שפיכות-הדמים העלולה לפרוץ כתוצאה מהן? – אני חושבת שלא.

Share on Facebook