איש המשטרה פרי מרגלית שנפצע בהתפרעות ההמונית בעמונה, תיאר בכישרון רב את מבטי השנאה של המתנחלים וגם הפנים היטב את פרי הביאושים שגדל שם: היהודים שפלשו לאדמה לא-להם מחצינים "תחושת אדנות", ובוז מוחלט לא רק כלפי שלטון החוק, אלא גם כלפי הפלסטינים שגרים שם מדורי-דורות. מרגלית ביטא בצורה מתומצתת ומושלמת את התחושה של רבים וטובים בישראל כלפי המתנחלים. היסוד הממאיר הזה בתוכנו הגיע להישגים פוליטיים, חברתיים וכלכליים מדהימים, ואפילו אהוד אולמרט חייב לספר לאומה על "אהבתו" לציבור הזה. המתנחלים טרם ניצחו במאבקם, אבל מי שחושב שהם הובסו פשוט משלה את עצמו. אם עמונה הייתה מעין ניסוי כלים, דרך מתוחכמת להנחיל לציבור שהמשימה לסלק את שאר ההתנחלויות היא כמעט בלתי אפשרית, אז הפורעים הצליחו.
החברה הישראלית מגלה חולשה רבה לעומתם, ספקות מענים את ראשי הציונות החילונית כפי שראינו במקרה המגוחך של ח"כ יולי תמיר שדרשה "ועדת חקירה" לא נגד הפורעים הפשיסטים אלא נגד המשטרה. בעמונה היו כמה בתים ריקים, ולכן רק דמגוג כתום ידבר על "עקירה", אבל זה לא השפיע כלל על המימד הרגשי של האירוע. הדור הפרוע הגדל בשטחים מתעב את שלטון החוק, את בג"צ ואפילו את סמלי המדינה. ההסתערות משמאל על סמלי המדינה נובעת ממקור מוסרי ומרצון לחיות באקלים של שוויון ואחוות-עמים; ההסתערות מימין באה לבטא אפלייה, אפרטהייד, מחסומים גזעניים, נישול, טרנספר ובעיקר "אדנות". מי שלא יודע להבדיל בין יפי הנפש הרוצים לקעקע את גדר האפרטהייד לבין מכוערי הנפש שחולמים על גירוש מאות אלפי אזרחים מבתיהם, לא למד את לקחי רפובליקת ויימאר.
כולנו צפינו בהתפרעויות וגם ביד החזקה שהפעילה המשטרה. אולי יד חזקה מדי, אבל בעצם התנהגות בנוסח משתה תה אנגלי בביתה של בתולה זקנה כפרית לעומת ההתנהלות כלפי אזרחים ערבים שלא לדבר על ערביי השטחים. שוטרים רבים איבדו את עשתונותיהם מול השנאה והאלימות שבה נתקלו, והגיבו בכוח מופרז. המכות שנערים צעירים ספגו היו מיותרות, ולעתים נבעו לא מהכורח לאכוף את החוק אלא מזעמם של המכים. כרגיל בנסיבות האלה אני חושב על עמית מדומיין בגרמניה, נאמר בשנת 1930. האם כותב סוציאליסט שיש לו גם מחויבות ברורה לחוקה ולאוכפיה, היה מגנה שוטרים גרמנים שהיכו את משתתפיה של הפגנה פשיסטית? קשה לדעת ואסור לעשות השוואות ישירות בין אירועים היסטוריים שונים. אבל אירועי ויימאר עומדים תמיד לנגד עיני ואני לא מתעלם מסכנת הפשיזם הגזעני בישראל וגם מהעובדה שהשתוללות של מעטים עלולה להצית כאן אש גדולה.
גם מי שמסרב להשוות משיקולים פוליטיים, רגשיים או מוסריים חייב לראות בחומרה מיוחדת את האיומים שהופנו כלפי שוטרים וכלפי המשפחות. תופעות כאלה איפיינו את גרמניה עד לעליית אדולף היטלר לשלטון בשנת 1933, וכנופיות הס.א והס.ס הפעילו אמצעי הפחדה זהים. משטרת ברלין הייתה מזוהה עם שלטון החוק ושמירת עקרונות החוקה המתקדמת של ויימאר, והנאצים הסיתו נגדה ותקפו שוטרים בכל מקום בעיר. כמה מקציני המשטרה הבכירים בברלין היו יהודים, והעיתון הנאצי המקומי השמיץ והכפיש אותם בכותרות ענק גזעניות. אף אחד לא טוען כרגע שהמתנחלים הם נאצים, גם אם הוא חושב כך בתוככי לבו. וודאי שאין מקום להשוואה לתופעה ייחודית כמו השואה. אבל הגזענות הפשיסטית הגרמנית שקדמה לעליית הנאצים לשלטון מחייבת אותנו להפיק לקחים בעוד מועד. לצערי העמוק, כבר איחרנו את המועד ומכאן התמיהה על עמיתים אינטליגנטיים שסוברים שהמתנחלים בקריזה משום שהם נחלו מפלה. הם בעליל חיים בתחושה שההיסטוריה לצידם והקב"ה עומד לימינם.
כל זה לא בא לתת לנו תירוץ להתחמק מעיון ביקורתי ומדוקדק בהתנהגות המשטרה בפרשה. המכות האכזריות היו קשות לצפייה, חיזיון חמור ומזעזע, וייתכן שיש מקום לשקול שימוש באמצעים רכים יותר בעתיד. למיצער לא רצחה שם המשטרה 13 אזרחים ישראלים, כפי שעשתה בגליל בשנת 2000 , נוכח הפגנות הרבה פחות חמורות. אין צורך בשום ועדת חקירה אלא בשיפור נהלים ובהפניית כל המאמץ החקירתי נגד הפרות החוק הבוטות של המתנחלים ושל תומכיהם. אם אולמרט "אוהב" את מתפרעי עמונה, כיצד יפעל ביום פקודה נגד אלפי פולשים אלימים, נחושים ואולי גם חמושים? לפחות חסכו לנו המתפרעים בעמונה את המחזות הדביקים מעזה, את הנשיקות והחיבוקים ואת ההיסטריה הקיטשית, הרגשנית, שגם היא מאפיינת היבטים ידועים בפשיזם.
הבתים בעמונה נהרסו אבל המתנחלים שאבו מכל הפרשה תעצומות וכוח, ויש להסתייג נמרצות מקביעתו של הפרשן המעולה של "הארץ", עקיבא אלדר, כאילו הם עוברים עתה "תוכנית גמילה משיכרון ההתנחלויות". זוהי משאלת לב, לא יותר מזה. הקביעה של אלדר כאילו "מישהו החליט לסגור את הברז" היא בינתיים לא מוכחת. ייתכן שבית המשפט העליון סירב לתת גושפנקא לגזל נוסף של אדמות, אבל הפסיקה שלו היא שולית וחלקית בלבד. השיטה הישנה קיימת ופועלת היטב. הכוח שהופעל נגד מאחז כמו עמונה, מסווה את העובדה שעשרות אלפי בני אדם ממשיכים לגזול אדמות בחסות המדינה ובהסכמה גלויה או שקטה של בתי המשפט. עמונה משולה לניתוח מתוקשר להסרת שומה מגופו של חולה סרטן קשה. הזרקורים שהופנו אל מסירי השומה רק מעצימים את האפלה שבחסותה מתפשט הסרטן וזולל את התאים הבריאים. אלדר עצמו קורא לממשלה להודיע למתנחלים ש"החגיגה נגמרה" אבל יודע, שהיא מגינה כאן ועכשיו בבתי המשפט על התנחלויות לא חוקיות (כולן בעצם לא חוקיות) והרבה יותר מזיקות מעמונה בתירוצים של כורח מדיני.
אולמרט, אחד מהוגי הסיסמה "שטח משוחרר לא יוחזר" מייד אחרי מלחמת 1967, איננו המועמד האידיאלי לבצע את כל המשימות שאלדר סבור, ובצדק, שהן מסכנות את עתידנו כאן. נדמה לי שדווקא טובי הכותבים מהשמאל הציוני חייבים לעבור תוכנית גמילה משיכרון עמונה ועזה. המתנחלים אולי כעסו, אולי הם ב"קריזה" כלשונו של אלדר, אבל הטראומות הלאומיות האלה רק מסייעות לאיש כמו שר הביטחון שאול מופז לשרטט קבל עם ועדה תוכנית של התפשטות טריטוריאלית בנוסח הישן. גבולות הקבע של מופז, שחבר למרכז הלאומני ברגע האחרון, כוללים את בקעת הירדן, גוש עציון, אריאל ומעלה אדומים. לא בכדי השוויתי את קדימה למפא"י של דוד בן-גוריון וגולדה מאיר. חזרנו לפשרה הטריטוריאלית הישנה של גולדה, שכל תפקידה הוא להנציח את הסירוב הפלסטיני למשא ומתן רציני. משטר קדימה מבשר את תבוסת הסטייה של אוסלו. אז מאיפה שואבים הפרשנים המפא"יניקים את האופטימיות? אולי מרצון עז לשמר את התקווה בכל מחיר. למרבה הצער, הגישה הזאת מאפשרת לכלל הציבור לשגות באשליות, ומכאן התמיכה של הבורגנים במדיניות החוץ והביטחון של קדימה.
*****
הוויכוח אצלנו על היחס לאיסלאם ולמוסלמים הוא כמובן טעון מאוד, בשל הקשרו הפוליטי המיידי. למדנו ממנו שרוב הפרשנים הישראלים, אבל לא כולם, חוגגים את העימות בין אירופה הנוצרית לבין המוסלמים ותומכים בקריקטורה האנטי-איסלמית שפורסמה בעיתון דני, מטעמים מפוקפקים של חופש הדיבור.
אין עדיין גוף מאורגן ששמו "האיסלאם הבינלאומי", והשאיפה לדמוניזציה שלו נובעת מהצורך המערבי באויב אחרי התמוטטות הגוש הסובייטי. חוד החנית של המתקפה הבורגנית על המוסלמים מופנה לא כלפי המדינות המוסלמיות אלא נגד המהגרים במדינות המפותחות במערב-אירופה. לכן הסאטירה והקריקטורות הן נשק נגד החלשים במקום למלא את תפקידן הקלאסי ולהיות הנשק של החלשים. הגזענות כלפי המוסלמים מחליפה את האנטישמיות, ולמרבה הבושה מצטרפים אליה יהודים ימניים רבים, וגם פרשנים צדקניים מישראל. לפני כמה עשרות שנים הגנו היהודים האירופים על המהגרים מארצות האיסלאם נגד הפשיסטים המקומיים. באנגליה השתתפו יהודים בהגנה על שכונות מוסלמיות נגד הבריונים של המפלגה הנאצית וה"חזית הלאומית". היו גילויים כאלה גם בצרפת. אבל הסיכסוך הישראלי-פלסטיני דירדר את יהדות העולם לעמדות ימניות גם בנושאים מקומיים ובינלאומיים שאינם קשורים ישירות לישראל. שנים רבות חששנו מפני הסלמה של הסיכסוך כאן והעצמתו עד למדרגה של עימות דתי. הימין הצליח גם בזה, ועתה הוא חוגג את עליית החמאס בשטחים. דובריו מקווים ששוב יוכלו לטעון ש"אין עם מי לדבר".
השבוע שמעתי באקראי ח"כ מהליכוד טוען שהוא חושש מאוד מהתבטאויות מתונות של החמאס. הן עלולות לשכנע את הציבור בישראל ואת ממשלת ארצות הברית שכדאי להמשיך בתהליך שלום שמעצם טבעו כרוך בוויתורים טריטוריאליים. שוב זיהיתי כאן תסמונת ישנה. עוד בתחילת שנות החמישים חששה ישראל ששליט מצרים גמאל עבד-אל נאצר יתקרב למערב. מכאן נבעה המזימה להתנקש במוסדות תרבות אמריקאיים ואנגליים במצרים בביצוע המחתרת היהודית. הביצוע היה כושל וגרר את ישראל לטראומות פוליטיות ומשפטיות שנמשכו שנים רבות, אבל על העיקרון שעמד בבסיס הפרשה, הצורך לסכסך בין שליט ערבי מוביל לבין המערב, בקושי עירערו כאן. זו הייתה גם עמדתם של אלה שהכפישו בשעתו את הנפגשים עם אנשי אש"ף כדי למנוע מהם לגיטימציה בינלאומית. אלה שמנסים למנוע הידברות עם החמאס מעוניינים גם בעימות בין המערב לבין העולם הערבי והמוסלמי ולכן נוקטים בלשון אנטי-איסלמית בוטה.
ראשית, אני קצת מבולבל מסמיכות המילים "פורעים" ו"פשיסטים" במשפט "לא נגד הפורעים הפשיסטים אלא נגד המשטרה." זה נכון שבהגדרה פשיסט אינו מאמין בשלום אלא בכוח הזרוע. זה גם נכון שההגדרה לפחות טוענת שמדובר באנשים שמאמינים שלא כל בני האדם שווים- אלא מאי? פשיסט ראש וראשון מעלה את המדינה על נס כארגון, ולא את הפרטים החיים בה. בהקשר הנ"ל ,כשהמשטרה היא המדינה, לא ברור לי מה נאמר כאן. אולי מכוח ההרגל חיים כותב שהם פשיסטים, אולי זה גם נכון. ואולי נפל דבר ויש כאן יותר מאשר ניתוח טרמינולוגי.
קשה לעשות גזירה שווה בין אירועים היסטוריים שונים. באותה נשימה קשה להתעלם מהדמיון הרב שבין ההתפרעות בעמונה לזו של ערביי ישראל באירועי אוקטובר, ולפיכך מהקריאות – או יותר נכון לומר מהקוראים – להקמת וועדות חקירה שונות בשני האירועים. כל אדם ישר יכול לראות שהמשוואה היא אותה המשוואה אלא רק עם ניצבים שונים. (הקורבנות לכאורה, האלימות או יתר האלימות, הנישול לכאורה, הדמוקרטיה האמיתית וזאת שהיא כלי, כמו גם אישי הציבור המתחסדים). שכול אחד יסיק את המסקנות – הישרות – שלו בעצמו. מסקנתי האישית היא שבשני האירועים כל אחת מצלעות המשולש (משטרה, ערביי ישראל והמתנחלים) אשמים בתוצאות העגומות. בשני האירועים מדובר רק בסימפטום שולי למחלה ממארת.
ודבר אחרון: קריקטורה היא נשקו של כל אדם שמשתמש בו ולא "נשקם של החלשים", לפחות בדמוקרטיה. (אלא אם כן חיים למשל חושב שדנמרק היא לא דמוקרטיה). בדמוקרטיה יש לכול אדם הזדמנות להיות חזק וזו מהותה, כך שהטיעונים הבכייניים ולא שאין מה לטעון – לנישול וחולשה טעונים שיפור. אני לא יודע אם חיים שם לב – או אולי הוא חי על פלנטה אחרת – אבל הרבה אנשים מתפוצצים לאחרונה בשמו של מוחמד, ויהיו הטעונים הבכייניים שלהם אשר יהיו. (יש או אין "אסלאם בין לאומי" לא מעניין זה טיעון של תוכן, של טעם, לא טיעון מהותי. אם לדעתו של חיים אין, אז שלו יצייר קריקטורות, אחרים חושבים אחרת). אם זה לא נושא ראוי להיות מבוקר דרך קריקטורה אז אני לא יודע מה כן.
הבלבול והמבוכה בחברה הישראלית,ובמיוחד במחנה השמאל הוא מעניין.
מחד סלידה מוצדקת מפירות הבאושים של הכיבוש המתמשך,ומהתמוטטותה של החברה המוסרית בישראל.
מאידך אויב המצהיר שכל כוונתו היא השמדה של הישות היהודית.
השבלונות הישנות של השמאל,לא תקפות יותר, והלקאה עצמית,איננה במקומה.
התהליכים העולמיים ,מלחמת התרבויות,ומלחמת הדתות, הינה חלק ממלחמת העולם השלישית שהחלה באחד עשר לספטמבר.
המזרח התיכון הוא שחקן משנה בלבד,וככזה ראוי לה לחברה הישראלית להתכופף כמו אותו זרד גמיש שמתכופף עד חלוף הסערה
כדי להידבר עם החמס צריכה קודם להתבצע הכרה הדדית,ישראל צריכה להכיר בחמס כמייצג העם הפלסטיני,והחמס צריך להכיר בקיומה של מדינת ישראל.כל עוד האמנה האנטישמית של החמס בתוקף, לא ניתן לצפות מישראל לראות בו בר שיח.
לחיים ברעם, מאמר נוקב וחד ואיננו מרפה באף פסקה מלב ליבה של הבעיה הישראלית-הסרטן בגוף האומה-המתנחלים.כפי שכונו לא פעם.כתיבתך שופעת ומעניינת. יישר כוח.מסכימה בכל מילה.
ליאת
"בדמוקרטיה יש לכל אחד זכות להיות חזק וזוהי מהותה", כותב כפיר. הרי על זה ניטש כל הוויכוח הרעיוני בינינו לבין הקניבלים הרכושניים שהשתלטו לא רק על הכלכלה אלא גם על התרבות ועל המינוח.כל מהותו של השמאל איננו אלא בהגבלת כוחם של החזקים, בחלוקה יותר צודקת של המשאבים ובתמיכה בנדכאים נגד המדכאים.
1) כותב חיים ברעם: "ספקות מענים את ראשי הציונות החילונית כפי שראינו במקרה המגוחך של ח"כ יולי תמיר שדרשה "ועדת חקירה" לא נגד הפורעים הפשיסטים אלא נגד המשטרה…"
-נראה שהספקות הן לא בציונות, אלא דווקא בשמאל הרדיקלי. למען האמת, הקמת ועדת חקירה ממלכתית בעניין עמונה יכול לחזק ולבסס טענה נגדית של הקמת ועדות חקירה בפעולות משטרתיות אלימות כנגד אנרכיסטים ודומיהם. מנגד, עצם הקמת הועדה די מיותר, אבל מה לעשות, תקופת בחירות…
2) ממשיך וכותב: "כרגיל בנסיבות האלה אני חושב על עמית מדומיין בגרמניה, נאמר בשנת 1930. האם כותב סוציאליסט שיש לו גם מחויבות ברורה לחוקה ולאוכפיה, היה מגנה שוטרים גרמנים שהיכו את משתתפיה של הפגנה פשיסטית? קשה לדעת ואסור לעשות השוואות ישירות בין אירועים היסטוריים שונים."
– חיים כל הזמן עושה השוואות היסטוריות שרק מזינות שנאה ואנטיגוניזם. דבר זה (השימוש הבוטה בהשוואות לפאשיזם ונאציזם) הוא אחד מהנקודות החלשות של השמאל. במקום להשוות, רצוי דווקא לאבחן. ומתוך השונה לתת ביקורת ישירה ובלתי-תלויה. בכלל, הימנעות מביטויים חריפים ולא בהכרח מדוייקים יכולה לקרב לשמאל אנשים חושבים, במקום להציב להם מחסומים קוגניטיביים-פסיכולוגיים.
3) "אף אחד לא טוען כרגע שהמתנחלים הם נאצים, גם אם הוא חושב כך בתוככי לבו."
– אז זהו שדווקא יש כאלו, חלקם אפילו מגיבים כאן באתר…
4) "הבתים בעמונה נהרסו אבל המתנחלים שאבו מכל הפרשה תעצומות וכוח…"
– לא יודע, דווקא רוב האנשים שדיברתי איתם ושייכים לציונות הדתית מרגישים כרגע חולשה, ושהם קרועים. הם בעצמם לא יודעים מה יהיה עתידם, וזה שיש מיני "נוער גבעות" לא משנה את העובדה שרבים מאותם אנשים לא מבקשים להתיישב בעוד מקומות דווקא עכשיו (יש מאבקים על הגדר וכו’).
5) "משטר קדימה מבשר את תבוסת הסטייה של אוסלו. אז מאיפה שואבים הפרשנים המפא"יניקים את האופטימיות? אולי מרצון עז לשמר את התקווה בכל מחיר. למרבה הצער, הגישה הזאת מאפשרת לכלל הציבור לשגות באשליות, ומכאן התמיכה של הבורגנים במדיניות החוץ והביטחון של קדימה."
– אוסלו לא סטה מכלום, כי לא הוסכם שם על שום דבר מהותי בסכסוך. זו היתה אשליה ורודה, ההתנתקות שתבוא ותציב את "קיר הברזל" היא האשליה המפוכחת והמפוקחת (ועדיין כמובן אשלייה).
6) רוב רובם של היהודים לא שמחו לאיד ולא תמכו בפרסום הקריקטורות, זאת משום שכמו תמיד הכדור מגיע איכשהו ליהודים. ואכן איראן, חיזבאללה, חמאס, סוריה וכו’ האשימו את הדנים בהיותם פרו-ציונים וישר פירסמו קריקטורות המבזות את השואה והדת היהודית…
7) האירופאים לא "מחפשים" אוייב חדש, אבל הם מאוד חוששים מההתבדלות המוסלמית. אומנם המוסלמים שהיגרו מופלים, אך מנגד, הם בחלקם הלא קטן לא מנסה לעשות מעשה השתלבות שייצור שותפות וישנה את אותה המציאות. מין מעגל קסמים כזה… ממש כמו פה בישראל.
לחיים היקר,
ברשותך תיקון קל: אני כתבתי, בדמוקרטיה לכול אחד יש את ההזדמנות (ולא "הזכות") להיות חזק.
אין זכות כזאת "להיות חזק".
אני חייב להגיד שאין לי טיפת אמון בשוטר שמתאר איך הוא נפצע בהפגנה ואיזו שנאה היתה בקרב המפגינים, עוד לא ראיתי הפגנה עם עימות אלים (שלרוב הוא שם אחר לאלימות משטרתית) שהשוטרים לא שיקרו לגבי מה שהתרחש בה. אני גם לא מתרגש במיוחד מאלימות המתנחלים כלפי השוטרים, עיקר האלימות של המתנחלים היא בעצם היותם מתנחלים.
ועדיין, מי שמקדיש את חייו לתמיכה בדיכוי אלים, מי שהאלימות היומיומית כלפי פלסטינים היא תמיד פחות ממספיק בשבילו, שלא יבוא בטענות על זה שהוא אכל קצת מהתבשיל שלו.
"למיצער לא רצחה שם המשטרה 13 אזרחים ישראלים". פרוייד היה עושה מזה מטעמים. אני הקטן שותק.
— קישור —
על זה שהוא מתייחס לתגובות הקוראים. נדמה לי שיש כאן מעט מאד כותבים, אם בכלל, שעושים זאת. וזה שונה מהתחושה שיש בחלק מהמאמרים, "זבנג ואמרנו לכם".
פרויד לעניים. אני בהחלט שמח שאף אחד לא נהרג והרמז המגושם שלך היה מיותר.
התאכזבתי.
אני חייב להודות שהעימות בעמונה היה הזדמנות נהדרת בשבילי – להסכים עם טענות שני הצדדים. כן, המתנחלים (אלה מהם שהיו על גגות עמונה) הם ציבור פרוע ומופרע, שרק שינה את היעד של הבלוקים. מאידך, אין לי ולו טיפת בעיה לצעוק את מה שצעקתי באוקטובר 2000, את מה שאני צועק (וירטואלית לצערי) בבילעין, את מה שאחרים צועקים בבלומפילד – יש לנו משטרה שהנורמה בה היא אלימות, ואלימות קשה. זה ששברו ידיים לאנשים שאני לא אוהב זה לא אומר ששבירת הידיים לגיטימית. בשום הפגנה לא לגיטימי להרביץ באלה למי שעומד מהצד ומסתכל. ונסיים בשיר:
לא הרמתי את קולי
בגרמניה לקחו הנאצים תחלה את הקומוניסטים,
אני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי קומוניסט,
ואז הם לקחו את היהודים,
ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי יהודי,
ואז הם לקחו את חברי האגודים המקצועיים,
ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי חבר אגוד מקצועי,
ואז הם לקחו את הקתולים,
ואני לא הרמתי את קולי, כי הייתי פרוטסטנטי,
ואז הם לקחו אותי,
אך באותה עת כבר לא נותר אף אחד שירים את קולו למעני.
המתנחלים הם פאשיסטים או משהו בדומה,ומה טעם לעצום עיניים ?
בהכרתם את העולם מושרשים כהנא וכהנא אקסיומות הקושרות עצמן זו ברעותה ומשתרגות לכלל מקשה אידיאולוגית העוטפת כול פרט ופרט בתפיסתם את המציאות :
א) היהודים – עם בכיר מתוקף בחירה אלוהית, שגורלו עלי אדמות מקנה את המשמעות הערכית לקיום כולו.
ב) ההתפתחות ההיסטורית היא רצויה וחיובית רק בתנאי שעם זה מתאחד סביב הכרה דתית – לאומית-טריטוריאלית אחת, בהתאם לפרשנותם (הפוליטית )את התנ"ך וכתבי הקודש המקובלים עליהם.
ג) מדינת ישראל תכליתה גאולת העם היהודי ודתו, בהתאם לתוכנית ה’.
ד) השילוש עם – מדינה – דת יוביל לגאולה עלי אדמות, שפירושה חיים במדינת הלכה יהודית ע"פ חוקי התורה וטרנספר או מוות לילידי הארץ הערבים.
ה) מה שאי אפשר להשיג בצורה דמוקרטית יש להשיג בכוח, ולהיפך.
ו) למסגרת הטריטוריאלית של המדינה יש משמעות עליונה, דתית, וככול שהשטח יותר גדול הגאולה יותר קרובה. (ולהיפך)
כדאי ללמוד עברית לפני שמתחילים לכתוב בשגיאות. "למצער" פירושו at least ולא unfortunately
אני מוכרח להגיד שהופתעתי לגלות שחיים ברעם, אדם שמכריז על עצמו כעל הומניסט (ואני רוצה להאמין שפיו וליבו שווים) מתפתל פה התפלויות מוזרות עם פשיסטים מרפובליקת ווימר ועוד כל מיני תירוצים מההפטרה וכל זה כדי לתת הכשר לאלימות משטרתית. מה זה משנה מול מי עומד כוחה הדורסני של המדינה, מול מוחי הגדר בבילעין או מתנחלי עמונה? כשחיית טרף תוקפת אדם אתה לא בודק אם הוא בלונדיני או שחור אלא רץ להציל אותו, לא? חיית הטרף כאן, למען הסר ספק היא המדינה והמונופול שהיא מנסה לשמר על הפעלת אלימות מאורגנת.
אין בי טיפת תמיכה למאבק של אנשי עמורה (לא טעות), אבל יש לגנות בכל תוקף את האלימות ה המשטרתית. היום זה הם ומחר זה אתה.
ליובל,
האכזבה מיותרת ואין בדעתי להוסיף לרקורד עוד לבבות שבורים. אם תעבור שוב על הטקסט תיווכח לדעת שאין בו שום תמיכה או השלמה עם אלימות משטרתית אלא גינוי. עם זאת, אני כן מבדיל בין דיכוי הפגנה פשיסטית שבאה להנציח את הכיבוש לבין אלימות כלפי שוחרי שלום וחופש. אין כאן התפתלות אלא דעה עקבית ומבוססת. מכאן גם הדוגמאות הלגיטימיות מוויימאר.
ליובל,
חיים ברעם צודק.
אתה הופך את היוצרות. המתנחלים הם אלה שצריכים לעשות חשבון נפש בכל הקשור לאלימות משטרתית. הם הרי תומכים מזה שנים באלימות המשטרתית נגד פלסטינים משני עברי הקו הירוק ונגד מפגיני שמאל. הם ראו באלימות המשטרתית והצבאית בשטחים הכבושים את בני בריתם – אלה שחיפו ותמכו וגוננו על האלימות שלהם עצמם.
הם לא לקחו בחשבון שהאלימות הזו יכולה להיות מופעלת גם נגדם.
אנחנו, אנשי השמאל נאבקים בעקביות נגד האלימות המשטרתית וגם מורים על המקור הסרטני שמאפשר לאלימות הזו להתפשט – הכיבוש.
מה שקרה בעמונה, הוא אחד מאותם מקרים נדירים, בהם אלימות המתנחלים כפתה על המשטרה את האלימות המשטרתית. המתנחלים רצו בעימות חמוש בנשק קר (הפעם – בעתיד אולי ישתמשו גם בנשק חם). הם צברו אלפי אבנים, בלוקים ועוד אמצעי לחימה במטרה להפעילם כדי למנוע את מימוש החלטת בית המשפט העליון להרוס את הבתים במאחז. אתה צריך להסביר כיצד יכלו השוטרים לממש את החלטת בית המשפט ללא אלימות אל מול אלפי הבריונים המתנחלים שהתבצרו במקום על אבניהם וסלעיהם.
ועם כל האלימות המשטרתית בעמונה, היא היתה מאד מתונה בהשוואה לאלימות המשטרה שהופעלה נגד מפגינים פלסטינים משני עברי הקו הירוק (זכור את 13 ההרוגים באוקטובר 2000) ונגד מפגיני השמאל בבילעין. בעמונה לא עשו שימוש בכדורים חיים או בכדורי גומי, שגרמו למותם ופציעתם הקשה של מפגינים. הפצוע הקשה ביותר בעמונה לא היה מתנחל אלא שוטר.
אנו צריכים להמשיך ולהיאבק באלימות המשטרה, הצבא והמתנחלים, ולא להתמלכד לזעקות הקוזק הנגזל של המתנחלים.