רק רעידת-אדמה נוספת יכולה עוד למנוע את ניצחונה המוחץ של "קדימה" בבחירות הקרובות. זה יכול, כמובן, לקרות. במערכת-הבחירות הזאת כבר אירעו ארבע רעידות-אדמה. הראשונה: מפלגת-העבודה בחרה במנהיג שמאלי, יליד מרוקו. השנייה: אריאל שרון פילג את הליכוד והקים את מפלגת קדימה. השלישית: שרון לקה בשבץ-מוח מאסיבי וירד מהבמה. הרביעית: חמאס נחל ניצחון מכריע בבחירות הפלסטיניות.
אחרי ארבע תהפוכות מדהימות כאלה, למה שלא תתרחש חמישית? אך למען האמת, כרגע אי-אפשר אף לדמיין מאורע שיש בו כדי לערער את הדומיננטיות של קדימה בזירת הבחירות.
זה נראה כמו מעשה-כישוף. מה יש בה בקדימה זו, שמעניק לה מעמד פנטסטי שכזה?
תחילה חשבו שאחרי הזינוק הראשוני, היא תצטמק לממדיה הטבעיים. התחזית (גם שלי) הייתה שבסופו של דבר תתגבש תמונה של שלוש אצבעות פחות-או-יותר שוות: הליכוד, קדימה והעבודה, שכל אחת מהן תסתובב סביב 25 מנדטים.
זה לא קרה.
אחר-כך אמרו שאישיותו המיוחדת-במינה של אריאל שרון היא-היא המחזיקה את קדימה בשיא. אחרי ההתנתקות בעזה, ובייחוד אחרי ההצגות המלודרמטיות של פינוי המתנחלים בטלוויזיה, הרקיעה הפופולאריות שלו שחקים. לכן, כשנפל למשכב, ציפו הכול שקדימה תצנח אחרי כמה ימים של השתתפות רגשית בגורלו. אחרי ככלות הכל, מי זה האולמרט הזה בכלל? בסך הכול עסקן בלתי-פופולארי ממדרגה שנייה! המפלגה בהנהגתו תרד.
גם זה לא קרה.
להיפך, נראה שמפלגת-שרון אינה זקוקה לשרון. ואולמרט הבלתי-פופולארי זכה בן-לילה לפופולאריות מפתיעה.
(זה כבר קרה פעם. אחרי מותו הפתאומי של ראש-הממשלה לוי אשכול ב-1969, התמנתה במקומו גולדה, אז עסקנית מפלגתית בלתי-פופולארית מאוד. עם עלייתה לשלטון עלו אחוזי-התמיכה בה בבת אחת מ-3 (שלושה) ל-80 (שמונים!)
בימים האחרונים קרה דבר מוזר עוד יותר: אחוזי הפופולאריות של אולמרט ירדו בכמה נקודות, ובאותה השעה עלו אחוזי התמיכה בקדימה עוד יותר. נראה שהם ימשיכו לעלות גם אם יעמידו בראשה את סוסו של קליגולה.
כרגע, 48 יום לפני הבחירות, נראית החלוקה של 120 המושבים בכנסת הבאה לפי סקרי דעת-הקהל בערך כך: 40-45 מושבים לקדימה, כ-20 לעבודה, כ-17 לליכוד. 9-10 המפלגות הקטנות תתחלקנה ב-40 המושבים הנותרים.
אם תתממש תמונה זו ליד הקלפי, יוכל אולמרט להרכיב קואליציות כאוות מנפשו. האפשרויות רבות: עם הליכוד והימין, עם העבודה והשמאל, עם העבודה והליכוד גם יחד, עם הימין והדתיים, עם העבודה והדתיים. יש לפחות תריסר אפשרויות שונות.
אז מהי התכונה המאגית המגינה על קדימה מכל צרה, ההופכת אותה כמעט לבלתי-פגיעה?
כבר קרה בעבר שערב בחירות צצה מפלגה חדשה, שהתמקמה במרכז ומשכה אליה קולות מימין ומשמאל. בייחוד עם קלעה למאוויים החולפים של הציבור והצליחה בקלפי מעל למצופה. ב-1965 הייתה זאת מפלגת רפ"י של דויד בן-גוריון, משה דיין ושמעון פרס, שזכתה ב-10 מנדטים. ב-1977 זה קרה למפלגת ד"ש של ייגאל ידין וחבורת הגנרלים שלו, שזכתה במפתיע ב-15 מנדטים. בבחירות האחרונות הצליחה גם מפלגת שינוי של טומי לפיד לזכות ב-15 מושבים. אבל אף אחת מהן לא התקרבה אפילו ל-40 מנדטים.
מה גרם לקדימה לזנק בבת אחת מאפס ל-40, ולהישאר שם למרות כל חבטות הגורל – היעלמות שרון, פריצת חמאס, סוסי עמונה, ההתקפות מימין ומשמאל?
יש בה תרכובת מוצלחת של פוליטיקאים שבאו מימין ומשמאל, המשלימים זה את זה. צחי הנגבי, בריון ימני שהפך ל"ממלכתי", משלים את שמעון פרס, פוליטיקאי עתיר-כישלונות בעל שם עולמי. ציפי לבני, ימנית-מלידה בעלת חזות הגונה והגיונית, משלימה את חיים רמון, שמאלני-מלידה הקופץ הלוך וחזור.
אבל לקדימה יש מהות העומדת מעל לאישים המרכיבים אותה: היא מייצגת בדיוק מה שרוב הישראלים מרגישים ברגע זה. היא מגלמת את הקונסנזוס הישראלי של ראשית 2006 – וזה העיקר. קונסנזוס זה אומר:
* הפער האדיר בין עשירים ועניים מצער מאוד, אבל הוא לא כל-כך חשוב. עמיר פרץ נכשל בהעמדת הנושא החברתי במרכז המערכה.
* רוב הציבור רוצה שהמלחמה תיגמר, והוא מואס בהתנחלויות. ניצחון החמאס בקרב הפלסטינים לא מפחיד אותו. לכן בנימין נתניהו אינו מצליח. המהפך של חמאס בקרב הפלסטינים אינו מפחיד
* הציבור לא מאמין בערבים, ולא רוצה שום עסק איתם. לכן הוא נמשך לרעיון המרכזי של קדימה: שאפשר להגיע לשלום באופן "חד-צדדי".
ברור ש"שלום חד-צדדי" הוא אוקסימורון – מונח הסותר את עצמו. ההבטחה הפופולארית ביותר של אולמרט – הנוסחה המנצחת, כנראה – היא "לקבוע באופן חד-צדדי את גבולות-הקבע של ישראל." וזוהי, כמובן, שטות גמורה. לא הפלסטינים, לא העולם הערבי, לא האמריקאים ולא המערכת הבינלאומית יכירו בגבול שנקבע בלי הסכם. ממילא זה לא יביא שלום, אלא המשך סכסוך לדורות.
כך אומר ההיגיון. אבל בבחירות לא ההיגיון קובע, אלא הרגש. הבטחת אולמרט "להיפרד מהפלסטינים" היא מהדורה אלגנטית יותר של האמירה "שיעופו לנו מהעיניים" – וזהו הדבר הפופולארי עכשיו.
אולמרט מכריז בפה מלא היכן יהיה גבול-הקבע, שייקבע באורח ד-צדדי. העיקרון הוא: מדינה יהודית גדולה ככל האפשר, עם ערבים מעטים ככל האפשר. כלומר: לספח את "גושי ההתנחלויות", ירושלים רבתי, אזורי ביטחון וביקעת-הירדן.
הוא ציין בפירוש ארבעה גושי התנחלות: גוש אריאל, גוש מודיעין עילית, גוש מעלה-אדומים וגוש עציון. וראה זה פלא, זה תואם בדיוק את החומה/הגדר הנבנית עכשיו (וזה גם מאשר את אשר אמרנו מלכתחילה: שתוואי הגדר לא נקבע על פי צרכי-הביטחון, אלא על פי מפת הסיפוח.)
המפה של אולמרט תואמת, כמובן, בדיוק למפה של שרון. הוא רק אמר זאת, שלא כמו שרון, בגלוי ובמפורש. היא מספחת 58% של הגדה המערבית וחותכת את השטח הנותר לפלסטינים (11% של פלשתינה-א"י שלפני 1948) לכמה מובלעת מבודדות, המנותקות מן העולם.
יוסי ביילין, שהמציא את רעיון "גושי ההתנחלות", כבר הודיע שהוא מעוניין להצטרף לקואליציה בראשות אולמרט. מפלגת-העבודה אינה מכריזה על כך, אך ברור שזוהי גם התוחלת שלה. יתכן שיתמקחו עם אולמרט על הגבול הסופי, אך גישתו הכללית מקובלת עליהם.
פעם נפוצה באמריקה אימרה ליצנית: "מה שאני הכי שונא זה גזענים וכושים." עכשיו אפשר לומר שהישראלי המצוי רוצה ב"שלום בלי ערבים". הגישה ה"חד-צדדית" של קדימה משקפת עמדה זו בדיוק – ובכך סוד הצלחתה.
אורי אל תיפול גם אתה למלכודת הסקרים שהם יותר שקרים כפי שחשף ערוץ 10. גם אמרו שפרס יביס את פרץ משתודה לאל לא קרה.
קדימה השתלטה על רשות השידור והחדירה עיתונאים מגויסים כמו איילה חסון, ואל תשכח שחלק מהעיתונאים מתעבים את עמיר פרץ כי היה לו אומץ להגיד שצריך להעלות את שכר המנימום.
בגלל שאנשי המרכז שהם בעצם חסרי כל חוט שידרה אידאולוגי יש יותר נטיה להצביע פחות, והאידאולוגים העיקבים יבואו בכל מקרה יהיה למפלגות מימין ומשמאל לקדימה יותר קולות. מה עוד שאנשים שכל חייהם הצביעו לאותה מפלגה ביום של הבחירות לא יצביעו לקדימה. גם העובדה שחלק מבני עיירות הפיתוח והשכונות מפחדים להגיד לסוקרים שיתמכו בעבודה תשחק לטובת פרץ. כך שלבסוף יבצרו שלוש מפלגות גדולות זהות פחות או יותר בכוחם.
אני כמובן תומך באמיר פרץ, אבל מהסקרים אני מסיק מסקנות מאוד מסכנות. אנשי הימין הליכודי עשו צעד אמיץ וזזו שמאלה לקדימה. גם כשלוקחים בחשבון ששרון הלך בראש, בכל זאת כאן מעשה אמיץ. לעומתם אנשי העבודה הלכו ימינה לקדימה, ודווקא כשקם מנהיג לייבור אמיתי. מה זה? בגלל שהוא מרוקאי? אין מנוס מן המסקנה כי אכן כך!
ההתרפסות בפני השלטון בתקשורת היא מדהימה.
למרבה השעשוע, דווקא נועם פדרמן, מכל האנשים, היה היום קרבן הצביעות והלקקנות של רשת ב’ ברדיו. פדרמן פנה כידוע לשר הבריאות ותבע (בצדק גמור, ותוך הסתמכות על הנחיית בית המשפט) למנוע קבורתו העתידית של שרון לצד לילי שרון באמצע שמורת טבע ובניגוד לחוק.
השדרנים המזועזעים שאלו כמעט בהתייפחות "איך בכלל אפשר" לתכנן ולדבר על אפשרות מותו של ראש ממשלתנו היקר. כאילו הם עצמם לא עושים ימים כלילות בהכנת כתבות מפוארות לכבוד האירוע החשוב. לדעתי מן הדין שהשמאל לא יתבייש לחבור לבריון המוטרף מחברון בעניין אחוזת הקבר של שרון, ובאותה הזדמנות גם להציע שיועף פגר הקדוש גולדשטיין הרוצח מאחוזתו.
כמובן שלא ניתן להשיג שלום באופן חד צדדי ובזאת אבנרי צודק. אבל שלום מתוך הסכם בשלב זה הוא אשלייה ומוטב שאנשי השמאל יתעוררו ממנה. ישראל חזקה מדי בכדי לקבל את תנאי המינימום של הפלסטינים ואלו לא יקבלו תנאי כניעה. בסיפור הזה כבר היינו בקמפ דיויד. בשלב הזה מה שריאלי לדרוש הוא נסיגה חד צדדית וסיום הכיבוש בכל שטח שאפשר. מי שמתנגד לכך למעשה משלים עם הסטטוס קוו על חשבון הפלסטינים
ישראל היום היא מדינה אובדת עצות – "כל מה שאנחנו מנסים עם הפלשתינים לא עובד. לא מקל ולא גזר, לא מכות צבאיות ולא מו"מ, לא אמריקאים ולא מתנחלים. ככל שנענה אותם כן ירבו וכן יפרצו ואף יקצינו בעמדותיהם. אז אולי הכי טוב זה להתעלם מהם, לסגור אותם במכלאה גדולה שיאכלו אחד את השני (בסוף הם בטח יתחננו שנחזור להציל אותם)".
אבל ברור שזו אותה הונאה עצמית שאנחנו כל-כך מתמחים בה: כמו תמיד השלטון הישראלי מנסה להכתיב מעמדת כוח (מדומינת לחלוטין!) את מהלך העניינים. מנסים לקבוע "עובדות בשטח", להגדיל התנחלויות, לספח שטחים ולשרטט גבולות הזויים. מאוחר יותר, אולי בעוד כמה שנים, העסק יתפוצץ שוב בפנים, ישראל תתקפל בבושת פנים, תוך עוד "קרע פנימי" ואחרי אין סוף עוולות שביצעה, רק כדי להתייצב באותה עמדה מול פלשתינים יותר מפוכחים ויותר קיצוניים.
ישראל לא "עשתה הכל" כפי שנהוג לחשוב, היא רק עשתה את רוב הדברים הלא נכונים ובגלל זה יש לנו עכשיו עסק עם החמאס וציבור פלשתיני מיואש ונחוש.
אני שייך למחנה הימני (מקווה שזה תקין מבחינת המערכת להגיב כאן) אך אני מסכים למרבית הניתוחים של מר אבנרי במאמר זה.
ללא קשר לעמדה פוליטית, קדימה מציגה לכאורה את התמהיל המניח את הדעת ביותר מבחינת מצאי הכישורים הזמין היום בקרב מי שהציג מועמדותו בבחירות הבאות. אך לעומת התמהיל הסביר לכאורה, קדימה מציעה את התלכיד הרעוע ביותר שניתן להעלות על הדעת. אין דבר המחבר מנטאלית ורעיונית בין צחי הנגבי ושמעון פרס מלבד יצר השלטון.
למעשה קדימה היא מקלט לעצלות המחשבה והפטור מהחובה האזרחית לגבש עמדות פוליטיות רציניות ואחראיות.
התמיכה הגדולה בקדימה מעידה על כך שמרבית אזרחי ישראל מוותרים שלי משים על זכותם וחובתם להשפיע. אם נאמין לסקרים הרי שאחוז נכבד מאד של הציבור אומר למועמדים "ישלטו הנערים לפנינו".
קדימה היא תעודת עוני לחברה האזרחית בישראל.